הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • אדם בן כלב
  • אדם בן כלב
    ידיעות ספרים | 2005 | פרוזה מקור, שואה | 430 עמ' מודפסים

    אדם בן כלב נחשב לאחד הספרים המהפכניים בספרות הישראלית ולאחת מנקודות המפנה בייצוג ובתפיסת השואה בספרות. הספר שראה אור לראשונה בשנת 1968, הקדים את זמנו בשנים רבות. במרכזו ניצב אדם שטיין, יהודי שניצל מן המשרפות בזכות כישרונו הגדול כליצן. תפקידו של אדם במחנות היה לשעשע את הצועדים אל מותם (ובתוכם בני משפחתו שלו) בדרכם האחרונה, ולשמש גם ככלבו של מפקד המחנה. הציבור הישראלי התקשה אז לעכל את הספר הטרגי-קומי, שבססגוניותו, בפנטזיות שביטא ובשאלות שהעז להעלות ביחס לשואה חרג מאוד מן המקובל עד אז בספרות ובשיח התרבותי. ואף על פי כן, מאז ועד היום הספר נדפס במהדורות חוזרות ונשנות, תורגם ל-51 שפות וזכה לביקורות נלהבות ברחבי העולם. יורם קניוק היה הראשון להתמודד עם השואה באמצעים כגון גרוטסקה ואבסורד – אדם בן כלב בוחן את החוויה הבלתי-נתפסת של השואה, את האובדן ואת קריסת כל מערכות הפרשנות שבאו בעקבותיה, דרך המקום שבו מיטשטשים הגבולות בין מציאות לבדיון, בין צדק לרשע, בין הומור לאימה ובין שיגעון לשפיות. הספר עוּבד למחזה והוא מוצג בהצלחה בתיאטרון גשר זה שנים רבות בארץ ובעולם. הספר זכה לעיבוד קולנועי בבימויו של פול שרדר. בסרט מככבים שחקנים רבים וידועים, ביניהם ג'ף גולדבלום, וילם דפו ואיילת זורר.

    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    37
    ספר מודפס
     
    88 61.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק ראשון


    המוקיון


    א.

    בעלת הפנסיון נקשה על דלת חדרו באצבעות רכות. היו לה פני משי חלקלקות ושערה הכסוף והעדין היה משוך לאחור. לגופה לבשה שמלת קיץ קלילה, פרחונית, שניכר היה בה שזה לא כבר נקנתה ועל צווארה כרכה עניבת מלחים רחבה. היא נראתה כאילו יצאה זה עתה מתוך תצלום ישן. "אדם! אדם!" קראה ומייד תיקנה את עצמה: "מר שטיין" והוסיפה, ממלמלת, בינה לבין עצמה: "הגיע הזמן... אדם... ואני באמת מצטערת." ואכן, מצירה היתה מאוד.
    היא לפתה את צווארה בידיה הדקות, הלבנות, שוורידים כחלחלים נשתרגו בהן ולרגע היתה כמתעלפת בעניבת חנק. היא, אשר אך אתמול היתה חנוקה, הלכה לקראת הבוקר, לקראת הדלת, לקראת הרוצח המקסים, בזחיחות דעת ובלב נפעם כנערה צעירה ההולכת לפגישה ראשונה. כמה נאה היה זיוו של הבוקר בעיניה לפני שהתעוררה כליל ועדיין שרויה היתה בנים ולא נים. אך משהקיצה, זכרה וידעה. היא מישמשה את צווארה ושנאה את צווארה. היא ידעה שבעבור רגע אחד נגזר דינה.

    אדם ניעור שעה קלה קודם לכן, אך כילד המבקש להיחבא על ידי שהוא עוצם את עיניו, השים עצמו ישן. שמורותיו היו עצומות, אך לא הדוקות. בעדן הבחין בצללי המכוניות שנעו על הקירות. הקירות מצופים בטפּטים דהויים ובלויים ומבעד לשמורותיו הנעולות למחצה ראה את עצמו פרוש עליהם. תחת הפרחים המתקתקים שעל הטפטים ראה את בבואת עצמו נכפלת אלף פעמים. הוא ידע שבעלת הפנסיון תלפות עתה את צווארה. יכול היה לחוש בידיה המלטפות את הגרון הדק, הנטוי, המשורבב לפנים. הוא לא דאב על ליל אמש, הוא דאב על צווארה שייוותר מיותר בעולם. הוא ידע להנחיל אושר וידע שהוא יודע לעשות זאת, אך הוא גם הכיר את מהות הקיצים. ועל כל דבר נגזר קץ. ואין אלוהים דייקן יותר ממני, חשב.
    כפעם בפעם היו צללי הברושים שבחוץ נעים על פני הקירות שפניו נכפלו בהם. הם נראו כאילו היו שטים על הקיר, שטים ונעלמים בפינת החדר. לשמע קולה הדק של הגברת אידלסון מעבר לדלת, לשמע לחישתה אל עצמה, פקח את עיניו. הוא אף שמע את הרהורי ליבה, אף כי נאמרו בלא קול כמעט.
    אדם העמיד פנים כמי שזה עתה נתעורר. קם מן המיטה והחל להתלבש. עתה, משהזדקף, יכול היה לראות מבעד לחלון את הברוש הגדול שצמרתו דמתה למגבעת של אינקוויזיטורים. הלילה חלם על האוֹטוֹ דה פה. משום מה, מאז בואו ארצה, כמעט שלא חלם על מה שאירע לו, תחת זאת חלם על מה שאירע לפני מאות שנים לאנשים אחרים שגורלם נשתזר בגורלו באקראי. כל אשר עבר עליו נדחק מן הלילות ותחת זאת ראה את השריפות. הלילה חלם כיצד היה האינקוויזיטור הגדול שורף איזה ספר. נדמה היה לו ששם הספר היה פאוּסט. הדבר הציק לו חרף הסברה שסבר, שיש בשריפה זו מידה מרובה של צדק. אינקוויזיטור ראוי לשמו היה אומנם שורף את פאוסט. מגבעת האינקוויזיטור היתה שחורה ודמוית חרוט.
    בחוץ פרץ הבוקר כמלחמה. קולות מן הרחוב עלו ובאו אל החדר. רעש המכוניות הנחפזות העירה התערבב במשק אופני החלבן ובשקשוק הבקבוקים. מישהו צעק: "גברת אפשטיין, העיתון!" ונשמעו תאוצת העיתון באוויר והלם נחיתתו על המרפסת. תינוק יילל מעבר לרחוב. הוא אף היה קשוב לנשימתה של בעלת הפנסיון מעבר לדלת. הוא ידע שהאשה העדינה מציצה עתה מבעד לחור המנעול. הוא שירבב פנים רטובות מן הכיור הקטן והמיושן שברזיו חרקו והשמיעו קול חרחור ואמר לעבר הדלת: "פני השמש קודרים היום, רותשן. עננים מכסים את פני הלב."
    והיא הסמיקה, העלובה. ראשה שהיה צמוד לחור המנעול נקש על הדלת והוא רצה לפרוץ בצחוק. אך הבוקר הביא עימו איזו הכרה עמומה בזכותה של הגברת אידלסון ליחס שונה, והוא חנק את הצחוק שהתעורר בגרגור קולני.
    "אדם, מה אתה באמת חושב?" אמרה גברת אידלסון בגרמנית.
    "שום דבר, רותשן. פשוט ביקשתי לדעת אם אני עדיין יפה בבוקר..."
    "יפה, אדם." ושוב הסמיקה האשה שיצאה מתוך התצלום הדהוי.
    שתיקה ארוכה השתררה עד שסיים את הרחיצה. כשסיים, פרצה הגברת אידלסון בצחקוק קל שחדל מייד.
    "בבוקר השכם, וכבר אנחנו רומנטיים," אמרה מבוישת ותוך כדי כך היה הוא מברש את חליפתו במברשת שמאחזה עשוי כסף. אדם אהב את הגרמנית שבפיה של בעלת הפנסיון, הלשון שלדבריו "העלתה אותנו אל מרומי הגבהים והיכתה בנו בשוטים של סוסים." שפה מטרפת, ארורה ונהדרת.
    רותשן שימרה בפיה את הגרמנית של נעוריו. מאז הגיע לישראל היה מתוודע בכל יום מחדש אל אותה לשון ישנה ויפה שכאן לא השתבשה בעשרים השנים האחרונות. בפיה של רותשן גילה את היופי הכמוס בספר ישן, בארון ספרים עתיק, בתמונה מבית אבא אמא. בלשונה של הגברת אידלסון בעלת הפנסיון שמע את לשונה של אמא, את הדוד פרנץ יוזף, את אבא.
    היתה לו טרוניה נגד גופה הזקן של העלמה העדינה. כיצד זה שמרה על ברק הנעורים, על הגמישות הזאת, על העור לבל יכזב. כיצד עשתה זאת, והיא איננה ילדה עוד?
    "בת כמה את, רותשן?" צעק פתאום.
    "חמישים, אדם. מצחיק, אבל בדיוק היום מלאו לי חמישים."
    Glückauf! אמר והרכין ראשו לתוך הכיור. חוצפה. חוצפה עם רישיון פיוטי. כבתולה יפה. הגוף החמים ושיער הכסף המשוך לאחור... בעומדה עירומה לא חדל מלהזין עיניו בגופה. אף לא קמט אחד. איזו אימה משומרת. כאילו הקפיאו אותה לחמישים שנה ובבת אחת המיסו את הקרח והנה סערה עדינה.
    עתה נחפז. הוא לבש את החליפה הכחולה וההדורה, החליק בידיו את המקטורן, ניגב בעדינות את כפתורי הזהב שסמלו של הֶר פוֹן המדוּנג טבוע בכל אחד מהם, אותו פון המדונג שאת ביתו הנאה בברלין ירש אדם. הוא חבש את מגבעת הלבד השחורה מתוצרת א"ס פישר מינכן, שתיתורתה מעוגלת מעט כלפי מעלה, והיה מוכן ליציאה. כשפתח את הדלת מעדה הגברת אידלסון. אף כי הציצה מבעד לחור המנעול, לא הספיקה לסגת והדלת שהוטחה הלמה בה בעוז. היא מילטה צווחה חלושה מפיה הקפוץ והוא חייך: "ככה את צועקת, גברת גרבי משי שלי?" ומבטו הדק, המדויק, המנומס, היה תלוי בצווארה הדק והמזדקר.
    "ברבורה," אמר בליבו. בצווארה ראה את פירוש הבוקר הזה. בצווארה ראה את כלימתו. שכן ידע שאין לתלות את הקולר באיש. אני הגבר שכרה וחפר לעצמו את כל הבורות שנפל בהם. באומרו זאת לעצמו חש מעין הקלה. "מוכן, אדם?"
    הוא קד לפניה והיא סברה לרגע שהוא פורח שוב לעולמות אחרים והנה הוא מזמינהּ לריקוד הוואלס. היא חככה בדעתה אם לומר לו, אם להזכיר לו היכן הם מצויים. אך אף היא לא עלצה להיזכר והניחה למחשבה לחלוף.
    "אלזו נלך!" אמר. המוזיקה החרישית שכבר החלה לנגן בשיפולי לבבה פרחה, והיא שמעה במפורש מבין האתנחים, מבין הצעדים הקלילים של המחול שלא נרקד, את קולה של העוזרת התימנייה של משפחת גולדשטיין מן הבית שממול. העוזרת קראה: "מוֹטי, יוּלי, יַאללה לַבֶּתסֶפר." ורותשן הרימה את זרועה, חיכתה עד שאדם ישלב זרועו במרפקה הכפוף ובפנים לבנות כסיד הובילה אותו לאורך המסדרון.
    "ובכן, אנו הולכים, בובתי?"
    היא חייכה בעל כורחה והוא דילג דילוג קליל, העתיק את משקל גופו לפנים ובטרם תחלוף דקה מאז החלו לפסוע היה כבר הוא המוביל והיא המובלת. ובביתה שלה. היא העבירה אצבע חששנית על ארג בגדו המשובח ולרגע נפער פיה. מבטה העביר חלחלה והוא צעק: "הטפטים הללו. קורי עכביש!"
    מן החדר שעל פתחו חלפו עתה עלה קול נרגז: "אולי אפשר קצת שקט? פה זה פנסיון, לא תחנת רכבת!"
    אדם הצמיד אצבע לפיו, משך בכתפיו כנער שנתפס בקלקלתו ומשכה אחריו, נכלמת. במדרגות ירדו דבוקים זה לזה ונשימותיהם התערבבו. לרגע שכחו מנין באו ולאן הם הולכים, ואפילו היא, שחוש המציאות היה טבוע בדמה, שכחה הכול. צעדיה הקלילים כמו המחישו לה באורח בלתי משתמע לשתי פנים - שבמקום כלשהו נעצר הזמן ולא היה עוד.
    אך בחוץ, מעבר להרהורי לבבותיהם של גברת אידלסון ואדם שטיין, הסתער היום החדש באכזריות על הרחוב הקטן והשוקט. היום המרוסס אגלי טל, העטוף ערפילי בוקר, הפציע וכבר החל להישרף בשמש שעלתה בזחיחות דעת מעבר לבית הקומות שבמזרח. בוקר סתיו תל אביבי הגיח מעבר לאקליפטוסים שחגו על הירקון, ולרגע קט, לפני שנמוג הערפל הדק והעדין של טרם יום, היה אפשר לדמות את הירקון לנהר רחב ידיים, שגדתו השנייה אינה יכולה להיתפס בעין בלתי מזוינת.
    למטה, בהוֹל, עמדו המזוודות זו ליד זו. חמש מזוודות עשויות עור משובח, מצבע כחול פרוסי, שידיות שנהב מבהיקות בראשן. כל אחת מן המזוודות היתה גדולה מחברתה בעשרה סנטימטר, ומכאן, מראש גרם המעלות, נראו כמו גרם מעלות נוסף המשתפל כלפי מטה, כלפי השטיח. לאדם נראה המראה, לדבריו, כ"אביזר של במה תמהונית." צופה היה במזוודותיו כמי שרואה את כל ימיו שטוחים לפניו. הוא לא הגה עוד בצווארה של הגברת אידלסון או בגופה הצעיר והגמיש, אף לא ראה עוד את פִנכת הכלבים, או כל מראה וחזות אחרים שהיה בהם מן הכאב. הוא ראה ימים ואוקיינוסים; הוא ראה כסף, ממון וכוח. הוא היה חסון ונאה והמזוודות היו דרכון אל הזוהר. אמש, לאחר שאירע מה שאירע והוא נרדם, ארזה הגברת אידלסון את חפציו. היא בכתה שעה שארזה והוא ידע, אף כי לא הגה בזאת עתה, שבין בגדיו ימצא את דמעותיה קפואות כגופה, מזכרת לצווארה הנאה שחנקו בהנאה, שיש בה הרבה מאהבת הנעורים. והיא? היא שהפכה כל גרב, כל חולצה, כל גופייה, כל עניבה, היתה מבטת בחמש המזוודות כמי שרואה אותן בפעם האחרונה.
    היא ידעה, היא האשה, שלכל חפץ יש מחיר. עתה, כשלא יכלה עוד לבכות, הבינה שהדמעות תלכנה עימו. היא תיוותר כאן, בין הברושים והאקליפטוסים, ליד הנהר הזוהר עתה באור החמה העולה. והימים יחלפו. יחלפו והיא תזדקן, וגופה הגמיש ייוותר כסימן שאלה שאינו נושא בחובו כל חמלה.
    היא החלה לכסוס את ציפורניה וציפורניה הכסוּסות שרו: "אדם נוסע... אדם נוסע..." כילדה היתה. לו יכלה, היתה מקפצת על חבל. נשתררה שתיקה. שתיקה עצבנית, לא נוחה. אדם נשא את עיניו ועיניו צילמו, כמו לפרידה, את החדר הזה שיחד עם הגרמנית של רותשן וגופה היפה, מסך בו לפני חודשים מספר, כאשר הגיע לכאן, את תחושת השקט שחש נער השב אל ביתו.
    הלוא כאן, לפני הריהוט הישן והמיושן הזה, צעק לפני כמה חודשים אל אבא. הלוא כאן עמד לנוכח החלון האטום של הלילה - ורותשן מזגה ברנדי לשני גביעים אדומים - וקרא אל אביו כאשר לפתע, מבעד לחלון האטום, ראה את בבואת עצמו ניבטת אליו והוא היום זקן יותר מאשר היה אביו אי פעם. הוא אמר אז לגברת אידלסון: "רותשן, תראי, צעקתי אל אבא! אבא איננו עוד. אני בן חמישים ושלוש. אבא מת כשהיה בן ארבעים ושמונה. היום יכולתי להיות אביו," ופרץ בצחוק. הוא זכר לרגע את קליין, את הר קומנדנט קליין, העומד בכניסה למחנה ובוחן את הבאים בעיניים בוהות. הוא ראה את אדם העומד בין הבריות ובידו הוא מחזיק מזוודה ירוקה הדורה, כאדם הנוסע לנופש, ומסביב לו גדרות ושלט: "העבודה משחררת". ולפתע שמע את הר קומנדנט קליין אומר: הלוא זהו אדם שטיין! ובקולו נתנגנה הערצה, הערצה נלהבת. כמעט שחיכה שהר קומנדנט קליין יבקש ממנו אוטוגרף. אך הר קומנדנט קליין לא ביקש ממנו אוטוגרף ותחת זאת נתן לו את חייו. אוטוגרף הוא לא ביקש; אני אכלתי על ארבעותי, מן הפִנכה, עם רֶקס.
    כאן, בחדרה של רותשן, חזרו ובאו ימים אחרים. הנה תמונת הסוסים העומדים בתנוחה אולימפית ליד ארמון המלכות בווינה, נתונים במסגרת זהב. והנה עוד ציור: המרכבה המפוארת והאדומה של הקיסרית תרזה. והנה רועת אווזים סמוקת לחיים ומתחתיה כתוב באותיות גותיות: גזונטהייט. והנה תמונת אשה צעירה: פנים לבנות לה, ספוגות צער נעורים. שערה משוך לאחור, מעוטר בסיכת יהלום. זוהי בוודאי גברת אידלסון, רותשן, בעודה צעירה. הנעורים השתמרו בגופה בדרך של חסד, או נס. כן, הכול השתמר; הלשון הווסרמנית המהוגנת כל כך, הז'אן פאוּלית, השילרית, הרהיטים, השידות, התמונות, צלחות הקרמיקה הלבנה המעוטרות בציורים כחולים, כחלחלים... תמונת מכונית מַקסוול רוֹדסטר מודל 1911; ידית ההילוכים מחוץ לתא הנהג וחישורי גלגליה מוזהבים. כל אלה ניבטו אליו מתוך אותה צעקה אל אבא הצעיר, ניבטו אליו בריקנות המזהירה ביופיה שאיננו עוד. כאילו היה כל המצוי כאן כוכב שכבה מזמן והתמונה שהוא רואה היא אור עתיק, חדלונו של כוכב שמת לפני אלפי שנים ואילו אורו עודו מגיע אל הארץ.
    כן, גם כאן - ילדות שנמוגה לעשן אצל הר קומנדנט קליין, שזורה בגופה המשומר של גברת אידלסון אך ורק למענו. מין חתימה שיש בה הכרזת מוות אך עדיין אין עימה סוף. משום שהסוף, כמו אצל אותו כוכב, נעוץ בראשית והראשית עודה חיה, נושמת. דווקא כאן, למראשות הירקון. ברלין של הנעורים נמצאת פה והיא קיימת יותר מאשר שם, מקום בו שב מן החורבות ובנה ארמון ביורשו מן הברון פון המדונג את ביתו הנאה.
    הצלצול העז בדלת הכניסה הציל אותם מן ההרהורים, ויותר מכך, מן המבוכה. הצלצול הביא את השתיקה המאיימת לידי גמר. הדלת נפתחה ושני גברים צעירים נכנסו פנימה. הדלת נטרקה אחריהם.
    שני הגברים הצעירים נראים לגברת אידלסון כזוג שליחים. שליחי עוון, היא אומרת בליבה, שליחי השטן. הם ממעטים להביט בה. רומזים לאדם בנימוס, אך בתקיפות, שהגיעה השעה ללכת. אדם ניעור מהזיותיו ובוחן אותם בחיוך. הוא מכיר אותם. הוא נחפז אל המזוודות, נוטל את הקטנה שבהן, מניחהּ על גבה, פותחה ומפשפש בה. הוא מוציא מתוכה חולצה, שתי עניבות, מכונת גילוח חשמלית הנתונה בנרתיק עור מצבע היין האדום ופלסטלינה. את הדמעות של גברת אידלסון הוא מותיר בתוך המזוודה. הוא ממשמש בחפצים כמחפש משהו ששכח, ומניחם זה בצד זה על השטיח. מבטו אדיש. לשני הגברים המתבוננים בו הוא נראה כרוטשילד עייף ומשועמם האומד את אוצרותיו. הם נדים בראשם שכן מבינים הם את מעשיו. הם מבינים, וגברת אידלסון תוהה על כך בחוסר סובלנות ניכר. שכן לא רק מרדות לשמה גזורה במעשה, אלא בראש ובראשונה עניין של טקס החייב גמירה והיא מתרעמת על "ההבנה המיותרת". הפלסטלינה על השטיח רומזת להם: בקלות לא יקחו אותי. הגברים צופים בתנועות ידיו של אדם. כמה מפליאות התנועות בדיוקן, בזריזותן. אחד מהם אומר: "איזו גרציה. עוד מעט ישלוף יונים מתוך כפתורי החפתים הזהובים..."
    השני מהנהן בראשו. הוא קורא את התוויות המודבקות על המזוודה. גרנד הוטל ציריך. פלז'ה - ניו יורק, ז'ורז' סנק - פריז. התוויות האלגנטיות כל כך, חליפתו הנאה של אדם, המגבעת. שני הגברים נדים בראשם. גברת אידלסון מבקשת להיות מעשית, שכן היא בעלת המקום. חמש עשרה שנה מחזיקה היא בפנסיון וזו לה פעם ראשונה שמאורע כגון זה מתרחש בביתה. היא מעבירה מבט חמקני מן הגברים לאדם וממנו שוב אל הגברים. שישתהה הכול, אדם משחק... היא יודעת. אך הוא מושך בכתפיו לא רק משום שאין מנוס מן הכליה הנחרצה שבעיני השליחים, אלא משום שבאיזו נקודה כמוסה בליבו הוא אף שמח על כך.
    הוא זוכר את פניו של פרופסור שווייצר שהגיע לרום מעלת האקסטזה כשתיאר בפניו - והוא עודו תלמיד האוניברסיטה של היידלברג שלפני אלף שנה - כיצד צריך הפושע לשמוח על ענישתו, שזו תכליתו העליונה ועל כן שאיפתו הכמוסה להיות נענש... ואני משחק עם שני הטיפשים הללו... הוא נועל את המזוודה ומזדקף. הוא שיחק על פי הכללים באצילות ובהעמדת פנים כדי להיות מנוצח בהכרה, בלב שלם. הוא מעיף מבט חטוף ברותשן ופוסע בהחלטיות.
    הפתח ממסגר אותו. הדלת נפרצה כמו מעצמה והמשקוף מקיף אותו בצבעו האפרפר. לשני הגברים הוא נראה מבוית מדי ושניהם נבוכים בשל כך. במידה רבה הם אף כואבים את כאבו, אך תנועותיהם נמרצות והגיגי ליבם ייוותרו אילמים. הוא מעריך זאת ומכבדם בליבו.
    גברת אידלסון קרבה אל אדם, הזדקפה על בהונותיה - ראשה משורבב לפנים ופיה סמוך לפיקת גרונו, קרוב קרוב. ידה נשלחה ובעדינות של צמר גפן החליקה על פניו. פיקת גרונו היתה חוג ראייתה וזעזועיה, נוף חייה - והיא מגששת, חשה, תרה אחר פיו. אצבעותיה נוגעות ולא נוגעות בפניו המגולחות, דומות לכנפי פרפר המשיקות באוויר. ואדם אומר לפתע: "מגע של משחת שיניים!" ובדבריו היא שומעת נימה של לעג.
    פניו רציניות. חמורות סבר. הוא חייב לעבור את המפתן בכוחות עצמו. אך הוא ניצב בתוך מסגרת הדלת כפסל - כמי שאינו יכול עוד לפעול. נוכחותם של שני הזרים קירבה את המהות הנסתרת המצווה ואינה מותירה מקום לשעשועי רצון.
    ואצבעותיה המרפרפות מכיירות את פניו. היא חשה ביופי, היא עצבה עליו. תמיד הזכיר לה ערפילי ערב סתיו של ימי ילדות. שערו כסוף ומלא, פניו חטובות, שריריות, משתפלות כלפי סנטר גברי, מוצק. עיניו שחורות ומוקפות אליפסות סגלגלות, זו בתוך זו, כמו אדוות. גבותיו מסולסלות קמעה, וחותמות אף ישר שאינו קטן מדי. איזו ארשת של רוחניות מעוגנת בפניו ועם זאת חושניות שאין בושים בה. פנים של פילוסוף ומאהב, של רומנטיקן ללא תקנה ושל רוצח. היא רואה את כל אלה ואצבעותיה תרות אחר הסודות והחריצים והתוואים - האם באמת ניסה לחונקה? עכשיו כבר קשה לא להאמין. הזדקפה וכמעט ריחפה באוויר ובכל עוצמת נעוריה שקפאו, קירבה את שפתיה הדקות אל פיו וליחלחלה אותו. ואז, נחנקה מדמעות, רצה במעלה המדרגות אל עבר חדרה ונעלמה.
    אדם מוחה את רסיסי טלהּ מעל שפתיו ומכין עצמו ליציאה, ליציאה עצמה. הוא מבקש לשוות ליציאה זו צורה נאותה. לפתע חשובים לו הגינונים - ושני הגברים הללו מצפים לאיזו מחווה. הוא רומז בידו והללו נוטלים את המזוודות.
    "את הגיטרה ומכונת הכתיבה לקחתם?"
    "כן, אדם."
    הדלת נטרקה מאחוריו. הוא נכנס למכונית הסְטֵיישן שחיכתה בחוץ, לא הביט ימינה ושמאלה וחיכה. הנהג התניע את המכונית, המנוע חרק והם החלו לנסוע. ואז לפתע, כבמכה אחת, שח גופו, נתרפה, פניו נכבשו ברצפת המכונית והבעת פניו עמומה. ככלב שזה עתה נבעט.


    ב.

    מבעד לחלונות המכונית טסים מראות הסתיו. שלט קרוע ומהוה: "אל יסיח הנוף דעתך מן הדרך" - וחולות, חולות, חולות המשתפלים אל הים. עצים מתפללים ופניהם מזרחה, לעבר הר הבית. ברוש שצבעו חום מחמת החול. תחנת דלק קטנה וריקה ושתי נשים יושבות ישיבה מזרחית וצוחקות. ילד רץ אחר עפיפון, פרדסים ירוקים, תפוזים צהובים של סתיו, ושדות ובית ערבי ישן שצבעו הכחול מתקלף. מרפסות וקימורי גג נאים, אליפטיים. פעם ראה בית אריזה בפרדס והקשתות והקמרונות העלו בדעתו דמות של נסיך מזרחי מופלא. הוא לא ידע שבמקום זה בדיוק, לפני שש עשרה שנים, התרחשה מלחמה עזה. עתה היו הפרדסים נינוחים ורוח נעימה של סתיו טיילה בין העלים ושיחקה בהם.
    "מדוע ניסית להרוג אותה?"
    הגבר הצעיר מחייך בחביבות. המחיצות נפרצו. אדם משרבב את פניו ועיניו תלויות בשואל בהבעה תמימה ותמהה: "לא ניסיתי."
    "כן, כן ניסית."
    "כן? את מי?"
    "את גברת אידלסון בעלת הפנסיון."
    "את רותשן?" אדם מפשפש בכיסו. הגבר מושיט לו סיגריה. השני מצית אותה.
    "אותה!"
    "אותה?" הסיגריה נדלקת ומהבהבת. הגבר מחייך בעליצות ומועך את הגפרור על רצפת המכונית.
    "כן!"
    "באמת?"
    "אל תיתמם, אדם. נתת לה את העולם הזה," הוא אומר בעליצות ונדמה לו שהוא מבריק במיוחד, "ורצית לתת לה פס לעולם הבא." אדם מביט בו בעירנות. הגבר שדיבר מצית לעצמו סיגריה. נראה בעליל שנהנה מדברי עצמו. אדם קשוב לנעימת הביטחון העצמי של איש נוצר חוק, איש הממלא הוראות, בעונג שהוא - לדעתו - ביטוי למוסר העליון. אדם סוקר אותו שעה ארוכה ואינו אומר דבר. הוא משפיל עיניו ולפתע, כמו לא מלאו ליבו לצעוק, החל משתין במכנסיו. השתן זלג על רגלו וליחלח את הרצפה. הגבר פרץ בצחוק וטפח לו על שכמו. עיניו של אדם נעוצות בשתן ואימה קרה מבצבצת מהן.
    הגברים שבו ודיברו זה עם זה. הנוף מבעד לחלונות היה משתנה והולך. אדם הכיר את הדרך שכן נסע בה פעמיים במכונית זו עצמה. לאחר שעה, כשעברו ליד חורשת אקליפטוסים כיפחים אמר בלחש: "אתה משקר, לא ניסיתי." והגבר שלח בו מבט חקרני וירה את מיליו: "ניסית! ומה שנורא יותר - כמעט שהצלחת. זה היה קרוב..." הוא מועך סיגריה ברגלו, מחכך את אמת ידו הימנית בזרת של השמאלית והחיכוך הפסקני תלוי בינו לבין אדם כאיזו מהות מאיימת, כאילו אפסו כל רחמיו. אדם מזדקף במקומו וראשו נוקש בגג המכונית ונחבט בטפיחה. "או," הוא אומר, "מצחיק, ואני איני זוכר כלל..."
    שעון החול הוא הביטוי המדויק ביותר, סובר אדם. הנה כיצד הירוק נכחד והולך, כלה והולך. העצים והחורשות, השדות והפרדסים, מתמעטים והולכים. להק של חסידות לבנות עומד ליד בית ערבי נוטה לנפול שמישהו כתב על קירו בצבע אדום בוהק: "לא תנאף". משמאל מאפירים שולי הכביש שהמהמורות בו מתרבות והולכות, ומבעד לעץ שעטף עצמו ביגון המדבר וצבע את ירקונו בחום, נראות ערבות צהובות המתמזגות עם גבעות כורכר שוממות, והלאה מהן הרי חברון הלבנים ומאחוריהם הרים סגולים. והשמים צבעם עתה כצבע הלימון והשמש בוהקת בהם ואין לה תחום. וכך, מתוך הערבות הללו שצריפי בדואים ואוהלי בדואים ומכונית צבאית המעלה ענני אבק מקשטים אותן, נראית מרחוק באר שבע. עוד מעט והמכונית חולפת על פני מלון נְאות מִדבר הנם עדיין את שנת הבוקר. גמל התיירים רובץ ליד האוהל הגדול ומעלה גירה. הבדואי של משרד התיירות מעשן נרגילה ומתבונן במכוניות החולפות ועל פניו נסוכה הבעת שיעמום מופתית. לאדם נראים הגמל והאוהל, המלון ותחנת הדלק הקרובה, כמעשה ליצנות. המדבר צוחק ואדם קשוב לצחוקו. הבתים הלבנים של העיר החדשה הם תכריכי תחבושות טבולות בגבס. הרחובות סופגים את החמה ולבתים עדיין לא חיברו רחובות. גבול השפלה והמדבר לא הואיל להתביית והוא מגחך בשמש העזה הקופחת מעל, בעצים מועטים המזדחלים למטה ובבתים הללו שכמו לא ידעו מה להם ולמקום הזה.
    הם חולפים על פני העיר. באר אברהם אבינו משמאל, שני בדואים צוחקים ופיותיהם זהב. והלאה משם מתחיל המדבר. ולפתע כמה עצי שיטים הנראים כראשי פרא שלא גולחו. כמה אשלים. רותם. ועוד רותם. ושממה. הרי גיר, הרי כורכר, הרי חול, חול שאינו דומה לחולות שפת הים, חול קשוי, מחורץ, אבני. הנה אוהלי החוצבים כבר מאחוריהם והם חולפים על פני ערוצים וואדיות החוצים את המדבר, מפצלים אותו, מבתרים אותו. ומסביב הרים. הרים ירוקים במקצת, אך ללא שמץ ירק. ירוקים מכוחה של השמש; הרים אדומים, הרים שחורים של בזלת. הרים שיד ענק חצבה במדבר. והמישור אדמת לס, ענני אבק ממלאים את מכונית הסְטֵיישן והערבה נפרשת פתאום.
    רחבת ידיים, אומללה, אדירת כוח, שוממה. בית אחד מרחוק. אולי בית חרושת קטן. או תחנה של משמר הגבול. או זכר לעולם אחר. הכול מת ויחד עם זאת מפכים חיים בכל מילימטר; חיים עריריים, צחיחים, נצחיים. נס הבריאה נראה כה מוחשי כאן, למול הרי הלובן של ערד, למול שורת ההרים המפרידה בין ים המוות לבין המדבר המת. הרים צחיחים קשוחים שאלוהים הותיר כחתימת ידו. כאן בראתי את העולם. כאן חגגתי את חגיגת ההללויה של שכרון הבריאה. לכן הכול מבותר, מבוּלק, מקולל, מטורף, מנותק מכל וכול ועם זאת אדיר, יפה, יפה כאשר הנשר הוא יפה, נורא הוד, הוד קדומים. והנה חלפו על פני העיירה הקטנה, החדשה, היפה, טיפסו על ההר והגיעו אל שלט:

    מכון למנוחה ותרפיה
    על-שם הגברת צזלינג
    ערד

    השלט כתוב בשלוש שפות: עברית, אנגלית וצרפתית, ואדם משפשף את רגלו שהתייבשה ואומר בקול צחקני: "שן תותבת בפי האריה..."
    "מה?"
    "הבית שלכם. המכון שלכם. ראית פעם אריה עם ביצים של פלסטיק?"
    "אדם!" האיש צוחק. "עזוב..."
    עתה עצרו ליד השער הגדול.
    "עדיין לא נטעתם פה איזה עץ?"
    "נטענו. אפילו אתה נטעת. אבל עד שיצמחו..."
    הגבר מדלג מתוך המכונית, מצלצל בפעמון ומחכה. אשנב נפתח וראשו של הכורדי הזקן מציץ מתוכו. הוא מניע ידו אל מצחו בברכה, נועל את האשנב ופותח את השער. זקן אפור מעטר את פניו ועיניו הקטנות ממצמצות מתוך גבינים קמוטים. בפיו תקוע בדל סיגריה כבוי. השרשרת הוסטה, השער נפתח והגבר מדלג אל המכונית הנוסעת פנימה, לתוך החצר. הכורדי מגלה את אדם ולרגע משתנה הבעת פניו. "מר שטיין! ברוך הבא בצל קורתנו!" הוא אפילו קד אל עבר שיבולת החול המתערבלת מאחורי המכונית המגבירה את מהירותה בתוך החצר. המדבר בתוך החצר נראה לאדם כאי צדק משווע. חיוכו של הכורדי הזקן, החצר הענקית, השבילים הלבנים הגיריים, האבק, כל אלה דרכו את עצביו, וכבר הכין עצמו לכניסה עצמה. לביאה? לשיבה? הוא לא ידע עוד כיצד לכנות את בואו.
    הוא נושא עיניו ומבעד לשמשת המכונית נראה הבית הגדול. הדבר התמוה במראה הבית - ואדם יודע שלעולם לא יתרגל לחוסר הפרופורציה בין המדבר וההרים המתמשכים לאין סוף לבין הבית עצמו - הוא גודלו האבסולוטי מחד ואפסותו היחסית מאידך. שלוש קומותיו משתרעות על שטח רחב ידיים כענק זעום סבר, לבן, בוהק. חלונות קטנטנים, תמוכות אפורות של בטון מזוין, גג שטוח שמעליו מתנשא מיכל מים ענקי. בראש הבית נראות הבליטות של חדרי המעליות. אין שום יחס בין הבית הלבן הענקי, הפתוח לשמש, לחול ולרוח הקדים, לבין סביבתו. הוא לועג לה, אולי אף בז לה. על אף גודלו וכיפחותו נראה הבית מגומד כל כך נוכח החצר הענקית, כפסיק שהציב מישהו בתוך פסוק ענק וכבד שנחרט ביד שטן בחול ובכורכר, בלס ובגיר המתמשכים עד האופק. ומעבר לבית מזה ומזה אין רואים אלא גבעות: חומות, צהובות, לבנות, כחולות, זהובות - עד אין סוף, עד קצה העולם.
    "אז מה, אדם?" קולו של הגבר טורד אותו מהרהוריו. "איך זה לשוב הביתה?" הוא תולה באדם עיניים מחייכות. המכונית נעצרת בפתח הבית.
    "סוף כל תלייה שהיא תצוד לה גנב," אומר אדם ויוצא מן המכונית, מתיישר, מיטיב את חליפתו, חובש את המגבעת שהסיר קודם לכן מעל ראשו ופוסע פנימה. הגברים נושאים את המזוודות אחריו. אדם מצביע אל המסדרון הארוך: "אני ניגש לרגע לחדר התרבות. מחכים לי."
    "זה בסדר, אדם," אומר אחד הגברים ובקולו נשמע שמץ של היתול. "דוקטור גרוס מצפה לך, אל תשהה שם זמן רב מדי, הוא יתעצבן ואחר כך יכעס עלינו."
    אדם פוסע במסדרון. אור נעים, שליו, זרוע על פני המרבדים השחורים. מיזוג האוויר מצנן את הכול ומנעים את ההליכה. טנגו מתקתק בוקע מן הרמקולים הנסתרים. מלך אינו אץ להירשם אצל האינקוויזיטור, אומר אדם בליבו. בחוץ החלה להשתולל סערת חול עזה. מבעד לחלונות הקטנים נראה החול מתעופף כעננות של אימה. השמש שהיתה לבנה נעשתה אדומה. והוא בודד במסדרון הארוך. החול מכה על החלונות הקטנים. כל הדלתות ממוספרות ונעולות. הוא פוסע וצעדיו נבלעים במרבד. כשהגיע לרדיאטור הראשון (שעוד מעט, משיחל החורף, יסיקוהו בלילות הקרים) נשא את מבטו והביט כה וכה, כגנב מושבע, ומשראה שאין איש בסביבה, שלה מתא סתרים שבתחתית הרדיאטור בקבוק עטוף בסמרטוטים. הוא מסיר את הכיסוי וכמעט מחבק את הבקבוק בשובבות שעלצה בו פתאום. "דוארס - וויסקי משובח!" הוא אומר בלחש. "עודך פה?" הוא מדבר אל הבקבוק, הבקבוק שלו, חייו... "גרוס המנוול לא מצא אותך..." הוא חולץ את הפקק ולוגם כמה לגימות. אחר כך הוא סותם את פי הבקבוק, עוטפו ומשיבו למקומו. הוויסקי מחמם את חזהו. עתה הוא מאושש יותר, גופו מתגמש. הוא הגיע ללוח מודעות שאור פלואורסצנטי דקיק שפוך עליו. "מסיבת סוכות של גן הילדים קרבה! הכניסה חופשית". "טרנזיסטור קנדי למכירה, מצב מצוין". "פרישׂת שלום משלמה קרמר מניו יורק - מצבי טוב, מתגעגע!" "ביום חמישי הקרוב סרט: המלכה האפריקאית עם המפרי בוגרט וקתרין הפברן". עכשיו שאינני פה, מי אחראי על בחירת הסרטים? מי? ארתור?...
    אדם נחפז, זמנו דוחק, הוויסקי עישת אותו. מעבר לדלת עולים קולות דיבור. רעשים שונים מתלכדים זה בזה, בלולים זה בזה. אנשים רבים מצויים מעבר לדלת. הקולות מתבלעים ונדחקים אליו. יש בהם מן הקריצה, מן השובבות. על הדלת קבוע שלט קטן: "חדר תרבות". אדם מיישר את מעילו, מסובב קצת את מגבעתו ונכנס.
    חדר התרבות הומה עתה. מישהו פורט על הפסנתר. אחרים יושבים ליד שולחנות ומציירים ציורים בצבעי גואש. כמה נשים מסבות סביב שולחן עגול ומעיינות בשבועונים ובירחונים בשפות שונות. אדם עומד בפתח ועדיין איש מן הנוכחים אינו מבחין בו. במרכז החדר שולחן רחב ידיים ועליו טסה רכבת חשמלית. קרונות נאים ומבהיקים משתרכים אחר קטר מתכת שחור ואימתני. גשרים מתמתחים ונסגרים, סימני איתות מבזיקים, הרים ועמקים עשויים פח ופלסטיק. הרכבת חולפת על פני גאיות, נכנסת לתוך מנהרה... אדם מביט ועינו הופכת למצלמה - למצלמת קולנוע. והנה טסה הרכבת בין הרים וחושך. חושך... חושך... ועתה הוא דחוק בתוך הקרון. והרבי שר "וכשהרבי אלימלך..." ומבעד לסדק אפשר לראות את הפרות הגועות באחו. פרות פולניות טובות מראה, דשנות... והבושה מוכפלת בשל כך. הפרות גועות בחוץ. וכי זה אפשרי? רועה, עץ, שמש... וכאן עולה הרכבת שהיתה לפתע כה אמיתית ורכבת שנייה מופיעה מן העבר השני והן כמעט מתנגשות זו בזו אך מישהו העתיק ברגע הנכון את הפסים והרכבות חולפות זו בצד זו.
    סביב השולחן עומדים כעשרה גברים רציני סבר. הם מרוכזים במהלכה של הרכבת, בעמודי התמרורים, בדגלונים המקפצים, בגשרים הנפתחים ושוב נסגרים. שני גברים מפעילים את הידיות. השאר צופים, נותנים עצות, צועקים בהתרגשות. לראשיהם הם חובשים קסקטים של קונדוקטורים. ואותו ארתור פיין שבוודאי נטל את מקומו בהיעדרו ובחר את הסרטים ועשה, מי יודע, מאה מעשים שלא ייעשו, הוא עתה ראש המשחקים. הוא המפעיל את הידית בעירנות ובמתח רב. נמוך קומה, אפו חד ועיניו ירוקות. כה טרוד הוא במהלכה של הרכבת עד שאין הוא רואה את אדם. אך לאדם מובן שעל אף כל אלה יהיה ארתור הראשון שיבחין בו ועל כן עומד אדם בפתח ומחכה. ואט אט הוא חש כיצד טורדת והולכת דמותו הבלתי נראית עדיין את שלוות רוחו של ראש הקונדוקטורים. עד שעיניו הירוקות של ארתור מורמות ודגות בפתח את החליפה המהודרת ואת המגבעת השחורה רחבת התיתורה ואז מתחילה ידו לרעוד. עיניו ממצמצות. הוא מנסה להמשיך במשחק. הוא מתחנן לנס שימנע מן האחרים את החזות הזאת. אין הוא רוצה את אדם שטיין. אדם שטיין יפגום בשלווה ששלטה פה חודשים רבים. אדם שטיין יעתיק את כובד משקלם של הדברים לצידו וארתור שוב יוסט אל השוליים. הוא יודע זאת. הוא ירא אך בעת ובעונה אחת גם נרגש. הוא לוחץ בכוח רב על הדוושה והידית מסובבת במהירות את הגלגלת המפעילה את הגשר והרכבת חולפת שוב אל תוך המנהרה - אך עתה כבר גילו אותו הכול ומשהו מן השקט המהול באור העמום שבפתח הפעור, והוא בתוכו, כבר נמסך פנימה וכהרף עין הם קמים ואצים אל עבר אדם ומברכים אותו לשלום וטופחים לו על גבו. ארתור פיין נותר בודד ליד שולחן הרכבת. הרכבת טסה, הקטר יורה גיצי אש ועיניו של ארתור רואות את החיזיון; פניו חפרו, דוק של עצבות משוך עליהן, זיעה קרה מבצבצת על מצחו... הוא מבקש לבכות, יישותו מתגמדת - והוא נאחז בשולחן הענקי ורגליו רוטטות עד שהרכבת נעצרת. פחחחח! המנוע פועל במלוא אונו. גיצים נפלטים מן המנוע הדרוך, הלוהט, הרווי און, אך הרכבת ממאנת למוש ממקומה, גלגלי הקטר נתקעו במקומם ואינם זזים. קונדוקטור בן דמות היגון, אומר אדם בליבו ועל אף קבלת הפנים הנלהבת נאחזת עינו האחת באיש המתבוסס שם על השולחן, והעין משטה בארתור, מענה אותו, מלטפת אותו בחרבות, כפילות ובה בשעה אף מרחמת.
    וכשהמהומה שוככת מעתיק אדם את מבטו מאחד לאחד, מהסה אותם ומדבר בקול פסקני, כשעינו האחת עודה נטועה בארתור פיין ועל פניו חיוך המשווה לו אותה ארשת של נוכל מקצועי האהובה כל כך על הכול. "תראו," הוא אומר, "אתם עוד פה ואני שמח. אלא שעלי להודיע לכם שהפעם לא באתי לכאן כבפעמים הקודמות, כלומר, לא הובאתי, כי אם באתי. מרצוני הטוב באתי. נתבקשתי על ידי משרד הבריאות לערוך מחקר על המתרחש במכון. אני רוצה שהעולם יידע, אני רוצה שהעולם יידע על התרפיסטים בפרוטה, על הנימפומנים וחולי הרוח המנהלים את המקדש המזויף של גברת צזלינג. אני מבקש..."
    "ממי קיבלת רשות לכתוב את המחקר?" נאנק ארתור. הרכבת אינה משה ממקומה. הוא יודע שהדבר יעלה לו ביוקר. עינו של אדם קרעה אותו לגזרים והוא גוסס וזועק את חבלי גסיסתו. אדם נושא עיניו ומחייך, הוא מחייך מעל לראשיהם של האנשים: "מראש הממשלה, ארתור!"
    "כן, מראש הממשלה," ממלמל ארתור. פיו נעול.
    "הוא הזמין אותי אליו, שתינו קוּרווּאַזיֶה. והוא אמר לי... יש לו משרד נאה בהחלט, טלפון כחול." וכאן ראה אדם את ראש הממשלה עומד לידו, מחבקו בידו ומטיל עליו משימה. הוא לא שיקר. היה יום שראה את החזות הזאת והיא היתה בהירה ונהירה כל כך. מה גם שאין הוא יכול לבוא לבית הזה מבלי שיודיע איזו הודעה מרשימה, מביכה. הוא אף ידע שהדבר מצופה ממנו - הם מחכים שיאמר משהו מעין זה. הוא יכול היה לומר שאלוהים שלחו, או שהוטל עליו להתוות את תוכנית החומש של העיר ערד. וכך עמד וחייך בשתי עיניו השחורות וידע שכדי להיות נוכל אמיתי, עליו לא להרפות ולא לנסות לייפות את מעשיו. אשה קטנה ניגשת אליו ומוצצת את אגודלה. הוא מכה על אגודלה בעדינות רבה והיא נותרת פעורת פה ושתי שיני זהב מציצות מבין שפתותיה: "אדם, אתה יודע שקולומבוס היה יהודי?"
    "כן, הוא היה גם יהודי, גברת ליפוביץ. גם יהודי וגם יותר מזה. בכלל, לומר את האמת," הוא ממשיך ועיניו בוחנות את הקהל (אפילו במחנה ידע לעצור כל פעילות ולומר את מה שיש לו לומר, שלא לדבר על הימים בהם היה לו קרקס משלו ואלפי אנשים היו מריעים לכל משפט ומשפט שהוציא מפיו), "גם יהודי, גברת ליפוביץ, וגם יותר מזה, שלמען האמת פירושו פחות, הרבה פחות. על האיטלקים אינני סומך יותר מדי, הם נאורים והם המציאו את הגטו. עם נאור אינו ממציא גטו. בניגריה הצפונית קוטעים רגליים ושורפים את הקרביים, אבל אין מדברים שם על נאורות. האיטלקים ליקקו את המגף ועכשיו הם בטוחים שהכול יבוא על מקומו בשלום."
    שואלים אותו מתי יתחיל בשיעוריו, בקורסים שהוא מנהל במכון והכול מצפים להם. הוא מבטיח שבקרוב יתחיל בהם. מישהו (האדון פייגלבלום, שפעם היה פקיד בבנק לאומי ברחובות) קרב ולוחש על אוזנו: "תראה, יש לי מאתיים ושישים לירות, איפה כדאי להשקיע?"
    "חברת הטלפונים של ניו יורק," פוסק אדם. עינו השמאלית עדיין משתעשעת בארתור. הקטר לא זז. רשפים וגיצים נורים מן הפערים שבראשו. הכול רועד והומה ואין הקטר מש ממקומו. "חברת הטלפונים של ניו יורק, עלייה של שני אחוזים ושליש בחודש האחרון - תן לי את הכסף..." פייגלבלום מושיט את הכסף ששלה מכיס מקטורנו ואדם סופר את הלירות ותוחבם לכיסו. העיניים, העיניים השחורות, הכחולות, האפורות, העלובות, נטועות בידיו, משתאות למראה הספירה המהירה, המקצועית. כל מה שאדם שטיין עושה מעורר בהם פליאה. הוא יודע זאת והוא עושה הכול כדי לשמור על הייחוס. דוקטור גרוס המצפה לו עתה בחדרו קורא לאדם "גאון", ודוקטור גרוס אינו משחית מילותיו לריק. שכן אדם שטיין ניחן בכשרונות יוצאים מגדר הרגיל שבהם אין הוא גאה כלל. יופיו ואמידותו, למשל, חשובים לו יותר. העובדה שלאחר המלחמה השיב לו הר קומנדנט את כל כספו והחזיר אותו לברלין, גדולה בעיניו מן הפליאה המפעימה את דוקטור גרוס, מנהל המכון למנוחה ותרפיה, על יכולתו של אדם שטיין לקרוא ספרים חתומים, לשוחח עם אנשים הנמצאים במרחק רב ממנו או לדעת את תולדות החפצים על פי המישוש.
    פעם, לפני כמה שנים, לפני שנוסד המכון של הגברת צזלינג, כשבית החולים היה עוד ביפו ואדם הובא לראשונה לפני דוקטור גרוס, הבחין אדם בשברייה ערבית נאה התלויה על הקיר ליד תמונתו של דוקטור פרויד הממוסגרת בזהב. השברייה הנאה העשויה מתכת כסופה ומעוטרת גולות צבעוניות גירתה אותו במראהּ האצילי, הפראי, המדברי והוא הושיט ידו והחל למששה.
    דוקטור גרוס לא ישכח לעולם כיצד ישב אז וצפה באדם שעיניו היו עצומות וכמו היה מודרך על ידי כוחות כמוסים המחלחלים בחלל ואינם ידועים לו, אינם נראים, אינם מובנים. אדם מישש, ידיו סיפרו ופיו הגה את המילים והשמות שקלחו ללא מעצור: עוג'ה אל חפיר, אל עריש, רחוב בעיר לבנה, שפת הים, מסגד ולידו בית קפה ולפתע מהומה, רחש, ושני ערבים ניצים ביניהם - ואדם צעק לעבר דוקטור גרוס הנפעם: "האיש בעל השברייה הרג את האיש הלא נכון!" דוקטור גרוס החוויר ושאף רוח וציפה, ואדם טייל במזרח והגיע לעדן, לנסיכות הים הפרסי, לבירוביג'אן, להרים הכסופים, להררי העד - לפרס. ולפתע צעק באנגלית: "הסולטן מת, יחי המלך הוד מלכותו ג'ורג' החמישי!" אביו של דוקטור גרוס שירת בצבא הטורקי וב 1915 התגייס למשטרה הבריטית, עלה לדרגת קצין ונדד על פני כל אותם מקומות.
    דוקטור גרוס מחייך בהנאה. לפתע נעצר אדם, חורק שיניו ועיניו נודדות הנה והנה. מה קרה? הוא נתקל בקושי מסוים ומלה נשארה תקועה בפיו ואינה נמלטת. היא ממיסה אותו, גורמת לו עוגמת נפש עד שהוא אומר: "רות. אינני יודע מדוע אבל השם העולה על פי הוא רות."
    "מה קרה, אדם?" דוקטור גרוס, שניעור מאותן מדבריות מופלאות חזר אל חדרו ותמונתו של דוקטור פרויד, השיב לו את הילת קדרותו הנצחית, הבלתי מתפשרת עם העולם הקדמון המצטנע במוחות חוליו: "מה קרה, אדם?"
    "אינני יודע," אמר אדם. "רות. זה היה שם בתי. אותה באתי לחפש כאן, אתה הלוא יודע, זו היא שבה בגדתי. אבל זו הסכין שלך ומה לה ולבתי?" דוקטור גרוס אינו מבין. הוא צמא לאותו נהר איתנים הסוער בליבו של אדם ומעביר לדוקטור גרוס מידע נושן ומלא הוד. לא, אין כנראה כל קשר. מי היתה רות? דוקטור גרוס ייגע את מוחו ולא מצא. מאוחר יותר נודע לו מפי אמו שאביו, לפני שנשאה לאשה, היה נשוי לאנגלייה, העלמה ג'ני פרקר שבאה לארץ ישראל עם משלחת ארכיאולוגית בריטית, חפרה ליד ג'נין, התאהבה בגרוס הצעיר ולאחר מכן אף נישאה לו. הזקנים בעיר העתיקה קראו לה רות על שם רות המואבייה, ומאחורי גבה ניענעו ראשם בכעס. "גרוס התגייס לצבא הטורקי, חבש תרבוש ונשא גויה." היא קצה בלחישות וברחה ללונדון, ואז נשא גרוס האב את מי שילדה את דוקטור גרוס. השברייה - סיפרה לו אמו בעיניים אדומות מגעגועים ואיזה פצע נושן שלעולם לא הגליד - היתה מתנתה של אותה גויה, אותה רות.
    אדם סיים לתחוב את הכסף לכיסו ובעוד ארתור מנסה לשווא להחזיר את הקטר לתאוצתו נפתחה הדלת וגינה נכנסה לחדר. לבושה היתה חלוק לבן שנראה קריר ונוקשה, מגוהץ ומעומלן. שערה סרוק למופת, פניה היפות נראו לאדם כמו אליפסה של כלימה נוכח העיניים הממצמצות של הקהל. עיניה הקרות נטועות באדם. הס מושלך בחדר. הוא חש בה אך אינו מפנה פניו. הוא יודע מי יכול להביא חדר זה לידי קפיאה נדהמת שכזאת. הוא לא יודה בקיומה, עדיין לא. הכול חייב להתנהל על פי סדר מסוים, צריך לשמור על הכללים והיא הראשונה שתבין ותעריך את הדבר. הוא יודע. החולים מביטים בה באימה השמורה אך לה. הם יודעים שאדם וגינה... הם יודעים שהיא... היא מה? אוהבת? אבן השיש הזאת? הוא רק מנצל אותה! לא, הוא משתעשע... הוא אוהב. היא אוהבת. היא אינה מסוגלת לאהוב. אחות בבית החולים אינה מתאהבת באיש שמחלתו כה אנושה... היא כן... דחליל. יפה! שיש. אימה. קור. שנאה. היא אוהבת אותו מפני שהיא שונאת אותו. לא, היא שונאת אותו מפני שהיא אוהבת אותו. מי אינו יודע שגינה מחכה לו? זה חודשים היא מתפללת שישוב לכאן...
    מפטפטים. הפחד השורה עליהם מתפרק למילים חפוזות, מהירות, שבורות. אדם קורא אותם כספר פתוח. כשגבו אל גינה, הוא פוסע אל עבר שולחן הרכבת החשמלית. הנה היא באה, היפהפייה השטנית שלי - ואני אפנה לה גב הגון לפני... לפני... הכול קפואים במקומותיהם. האישונים הנפחדים מתרוצצים בחופזה מגינה המביטה ואינה יודעת מה לעשות - אינה יודעת אם להיעלב או להבין ולסלוח - אל אדם הפוסע אל עבר השולחן -
    ארתור ראה אותו וכבר הוא רץ סביב השולחן, מנסה שוב ושוב את כל הדוושות, לוחץ על הכפתורים, מכה את הרכבת בחימה, בנסיונות סרק אחרונים, אך הקטר לא מש ממקומו. חרחור חשמלי עולה מן הפסים הטעונים מתח. הקטר רושף, נושף כחיה אימתנית. הרכבת מזמזמת. כוחות חשמל מחלחלים בה ללא מוצא, כברקים שנתלו בין שמים לארץ. ארתור נכנע. הוא עומד כתלמיד שסרח, ידיו פרושות לצדדים כשל דחליל, אגלי סבל ובושה קולחים על לחייו הרדודות ואפו הדק נראה עתה כמקור של נשר. אדם אינו שועה אליו כלל. הוא יודע שהכול צופים בו, מודדים כל תנועה ותנועה; והוא מהלך בבטחה, קרב אל השולחן, מרים את הקטר בתנועה קלילה, בלא איכפתיות מכוונת, מניפו אל מול האור, מסובב בורג קטן בתחתית הקטר ומניחו מייד במקומו. הוא מנענע חוט אדום המשתלשל ממגדל השמירה המשקיף על פתח המנהרה, בועט בעיטה קלה באחת מרגלי השולחן ומייד, מבלי לחכות לתגובה, מתחיל להתרחק מן השולחן. הוא מגיע סמוך אל גינה - עדיין מעמיד פנים כאילו לא ראה אותה. ברגע שהוא מגיע אליה ומושיט ידו לקראתה, ממש באותו רגע, כמכוון, כמיועד, מתחילה הרכבת לנוע.
    ארתור, שרעידת הרכבת עוררה אותו מעלפון יראתו, לופת את השולחן. מבטו בוהה, גופו מעוות והוא נושך את הלבד הירוק המכסה את השולחן. אחר הוא מזדקף, עיניו זולגות דמעות, מתנודד אל פינת החדר - הכול עדיין קפואים במקומם ומביטים בו ובאדם חליפות - נוטל מן הקולב חליפת חייל דהויה, חליפה ירוקה שכפתורי זהב מעטרים אותה, ולובש אותה; לראשו הוא חובש מגבעת של צופים, מגבעת קמוטה, מהוהה, נטולת הדר; תולה על גופו את חצוצרת הילדים שלו, קופץ לדום, מצדיע ותוך כדי הצדעה מתייבשות דמעותיו ופניו מתיישרות ואיזו שלווה מתחילה לאפוף אותו - והוא יוצא אל המסדרון.
    מבעד לדלת הפתוחה הוא נראה פוסע בתקיפות, אולי אף בשמחה. כאילו תקפה אותו עליצות והוא מחצצר לעצמו מרש שצלילו מתערב במוזיקה החרישית הבוקעת ממכשירי המיוזק הסמויים. והכול תוהים אחר חייל השוקולדה המחצצר את מרש קלונו עד שהוא נעלם מעבר לפינה החשוכה.
    אדם משלב את זרועו בזרועה של גינה המחייכת אליו עתה, משום שהיא יודעת שלמענה, ולמענה בלבד, נערך טקס זה. יחד הם יוצאים למסדרון ובחדר נשברת הדממה ורחש עולה, קולות מסתערים אלה על אלה, מתערבלים, מתערבבים והרכבת טסה לה, וגיצים ניתזים מפי הקטר והכול יודעים שאכן אדם שטיין שב הביתה.


    ג.

    לא כמו המסדרונות העקלקלים והטחובים בבית החולים ביפו שזה כבר נטשוהו ועברו לכאן, היו המסדרונות במכון למנוחה ותרפיה. שם, ביפו, היה ריח הדוֹרות נודף בכול. במבע הקירות עמדה תהייה אל ימים עברו, אל עבר כובשים ועממים. מי יודע אם לא עמד באותו מסדרון עצמו (אם גם בנוהו מחדש ושיפצוהו) שלמה המלך וציפה למלכת שבא שתצא מבין הגלים? ואיברהים פחה האכזר שציווה להקים לכבודו פירמידה של גולגולת, ונפוליון שטבח שם את כל חוליו (אלפיים במספר), ואבו נבוט הקפדן המהלך ברחובות יפו ומצליף בנבוט, וגאי, רוזן יפו, המתעלס על גגות העיר עם מַריה מאֶבֶּלין בתו של קונסטבל פיליפ, ובנם סמפאד, בעלה של איזבלה היפה והנערצת מארמניה הרחוקה. שם, במסדרונות הטחובים, היו מהלכים עם דברי הימים, עם ארץ ישראל, עם עיר שבנה אדם הראשון, שנוח הצדיק קבור בה, עיר שאל סלעה קשרו היוונים את אנדרומדה ואגדתה היתה לכוכב, והנה הוא שם מעל העיר שכבשוה אלף צבאות ואיש לא יכול לה.
    כאן, במכון למנוחה ותרפיה על שם הגברת צזלינג היה הכול חדש, מבהיק. אולי אף לא אנושי באור הפלואורסצנטי, במוזיקה החרישית. במיזוג האוויר התמידי. הזוויות הישרות, הצבע הלבן, השטיח השחור הבולע את שאון הנעליים. חלונות קטנים, מאות חלונות, זה ליד זה, סמוכים לתקרה. האור בוקע מנורות שאינן נראות לעין, המוזיקה בוקעת מרמקולים שאינם נראים לעין, לדלתות אין ידיות, הרדיאטורים כמוסים בתוך תיבות שלבנינותן נבלעת בלובן הקירות, התקרה הכמוסה בסבך אורותיה ונעלמת מן העין בריקועי האור הבוקעים ממנה כמו באו דרכה, בעדה. הכול כמו הומצא על ידי מכונה, ללא קשר עם איזשהו עבר, או מקום, או רגש. סתם כך. יפה. קר. נוח. מִקשה מדיצינלית נטולת מעוף, נעדרת ייחוד אך עם זאת - נעימה, לא בוטה, לא שורטת, מדכאה כל דיכאון. ובחוץ, מעבר לקירות העבים, סוערת עתה סופת חול עזה, בחוץ מתבוננות במקדש הסינתטי גבעות טרשים שוממות ורוח מכה בקוצים ובוואדיות החרוצים ונעדרי הצלם. בחוץ גונחת שמש לבנה על מדבר לבן לא רחוק מעיר לבנה חדשה - ללא עץ, ללא חתימת דשא. אדם מהלך, השאון נאטם, הסערה מתה מעבר לקירות, נעימת החצוצרה של ארתור נבלעה מזמן ב"טי פור טו אנד טו פור טי" המלוּוה בלחן כינורות שמנוני.
    אדם וגינה אינם מחליפים דברים ביניהם. עוצם הפגישה החדשה עדיין מחלחל בהם, ולבד מזאת חייבת גינה, בתוקף תפקידה, להביא את אדם אל דוקטור גרוס. בכוונה שלח אותה גרוס להביאו. הוא יודע הכול, הדוקטור הזה. "לכי והביאי אותו," אמר לה והתיישב ערירי בחדרו הלבן והגדול, "באסלתו הלבנה, וחירבן צחקוקים." היא שנאה אותו אותה שעה, אך קפצה פיה והלכה לקראת אדם. בחדר התרבות, משראתה אותו, פרח הכול מראשה: הנוהג, החוקים, האפשרות לזכות מן המותר ומן האסור, הכול. היא סירסה את דמותו של גרוס בגרזינים דמיוניים ונהנתה מכך.
    "אל תלחץ, אדם," אמרה בחיוך ששירבט את שפתותיה ופקח את פניה. היא חשה עצמה כנמרה של נייר, כמלכודת זבובים שלכדה את עצמה. היא בטחה בעצמה פתאום והמוזיקה החרישית הבוקעת מן הרמקולים הנעלמים נשמעה לה כתזמורת צבאית שתוביל אותה יום אחד אל חלום כמוס. מרש שקט וחרישי, כלטיפות של נייר זכוכית. וכל שרצתה באמת היה שהאיש, הגבר היפה שלה, יעצור, יהדוף אותה אל הקיר, ילחץ אותה, יקרב את פיו, יפסק בלשונו את שפתיה וידוג, ידוג בתוכה... והיא תהיה ים פתוח, אוקיינוס של עדנה, היא, הנשרה.
    ליד הדלת עצרו. "חדר קבלה ומיון - דוקטור נחום גרוס" אמרה הכתובת על לוחית קטנה מפלסטיק. אדם העמיד פנים כאילו היה קורא את הכתוב בפעם הראשונה. הוא מעיין בצירוף המילים הללו, באותיות הקטנות והשחורות החרותות בפלסטיק הדק, הכתום. גינה סמוכה אליו, פניה נוגעות כמעט בדלת הלבנה. הוא רכן על צווארה החשוף ופיו נגע ברפרוף בעור צווארה הדרוך אליו. היא אף לא הפנתה פניה ולכן לא ראתה את ידו החמקנית, הזריזה שנשלחה אליה. גינה התחככה ביד שחדרה אל מתחת לחלוקה והחלה להמות כחתולה. פניה היו סמוכות כל כך לדלת עד שאותיות השלט השתבשו בעיניה ולא יכלה לקרוא אותן. ידו החליקה על גופה, חלפה ולפתה את מותניה, קרבה אל שדיה, טיילה וחזרה אל מותנה וירדה לירכה. שם תפסו אצבעותיו את הבשר הלבן והרך וצבטו בכוח עז כל כך, עד שראשה, שהיה סמוך לדלת, נקש על השלט הקטן ומן העבר השני עלה קול: "יבוא!"
    גינה, שראשה נחבט בדלת ואוזניה שמעו את הקול, נרתעה בצווחה שנאלמה מייד. היא אף הספיקה לדלג לאחור ואדם שטיין פרץ בצחוק. היא הביטה כה וכה כדי לוודא אם לא ראה אותה מישהו ופניה היו סמוקות ונבוכות. אדם, הבוחן את פניה מבעד לתריסי צחוקו, מחכה. הוא יודע נאמנה שעכשיו תשתנה הבעת פניה וצחוקה יעלה מתוך גופה ופניה יידלקו והוא יביט בהן, בפנים היפות הללו, במשולש הסגלגל ששיער שחור מעטר אותו ויראה את נחש הקלון מטייל על זוהר הפנים. רק אז תשוב אליו שלוות נפשו. גינה אומרת: "אדם, באמת זה לא יפה." אך פניה כבר מגיחות מן המילים, לא, מעבר למילים, והיא שוב אותה שהיה מצפה לה דרוך ושכדי לגלותה צבט. "יבוא!" הקול מן העבר השני נשמע שוב, רם יותר.
    ואדם מתבונן בהבעה התאוותנית, החושקת, הזוחלת על פניה של גינה, בעיניים הבורקות, בפה המצטמרר. הנה היא מביטה שוב לצדדים, בוחנת, בודקת בעירנות, ואז היא תופסת את ידו שצבטה בבשרה ומוצצת את לשדה של גינה מן האצבעות שזה עתה ליטפו את גופה. עיניה הקרות מתחננות - הוא יודע זאת, הלוא לכך כיוון את מעשיו - והוא מישיר מבט אל תוך עיניה ומגלה בהן את המזיגה המופלאה של ניצחון ושבר, של ערגה ואשמה. והוא אומר: "אנחנו שוב יחד, גברתי הטובה..."
    "כן, אדם, גע בי."
    והוא נוגע בה קלילות ומלטפה על פניה וברגע ששניהם סמוכים זה לזה, והוא חוזה בדמיונו את גופה העורג והיפה, הוא חוזר ונוקש בדלת וצועק: "זה אני, אדם שטיין."
    "היכנס כבר, לכל הרוחות!"
    אדם פותח את הדלת ופוסע פנימה בצעדים מאוששים. הדלת נותרת פתוחה למחצה וגינה נשארת במקומה, נעלבת, מצפה. הוא לא יזמין אותה ודוקטור גרוס בוודאי שלא. היא מקבצת את שערה שנפרע, מיישרת את חצאיתה בתנועות יד פסקניות ופיה ממלמל משהו.
    דוקטור נחום גרוס, שפניו ארוכות ושבעות, שגופו בשרני ועיניו אפורות ושערו הצהבהב כבר אינו מה שהיה פעם וצריך להברישו לפנים כדי להסתיר את הפדחת הגדלה והולכת, דוקטור גרוס, שגופו גמלוני ותנועותיו כשל איש גיבח שאינו יודע כיצד ינהג בגופו, יושב לו מאחורי המכתבה הענקית ומחייך אל אדם.
    אדם מכין את עצמו, תוך מלחמה עקשנית בצללים המתחילים כבר לאפוף אותו ולהאפיל על אונו, שרק מִזער ממנו נותר בו עתה. בעינו האחת הוא דג את דמותה של גינה העומדת עדיין במסדרון, נטועה כדחליל במרבד השחור ומביטה פנימה, נבוכה. אלא שמשהו אירע פתאום. גרוס השתעל וגינה גילתה בחור צעיר שעישן במסדרון. היא פונה אליו, הבעתה מתהפכת והיא מצווה עליו בקול גוער לבל יעשן במסדרון. הבחור הנפחד אינו יודע מה יעשה בידיו. הוא רועד, מניח את הסיגריה על נעלו הימנית ודורסה בשמאלית. בדל הסיגריה נותר לשנייה קלה על נעלו. הוא מביט כה וכה ופותח בריצה. גינה מביטה אחריו בזעם, מרימה את בדל הסיגריה הכבוי ומכניסה אותו לכיס חלוקה. היא מוציאה ממחטה מן הכיס השני ומנקה את המרבד. אדם פורץ בצחוק וגרוס מתבונן בו ואומר: "מדוע אינך סוגר את הדלת, אדם?"
    אדם אינו מקשיב לו. לשמע קולו המצווה של דוקטור גרוס הוא חש כיצד מתמתחים שריריו, כחיה החשה בסכנה קרבה. בחדר הזה אין הוא מסוגל לשלוט ברוחו. הוא יודע זאת. כמה פעמים צעק כאן והיכה בקיר באגרופים קמוצים? הוא מתגמד משום שאין לו לאן לנוס. אין עוד. שוב אין הוא זקוף כשהיה. דוקטור גרוס מכיר את אדם שטיין ולכן לא יתווכח עימו על דברים של מה בכך. הוא קם ממכתבתו, גופו הגמלוני נטוי מעט לפנים, פוסע בצעדים כבדים ובידיים שמוטות אל עבר הדלת ובעצמו הוא טורקה. בדרכו חזרה אל המכתבה הוא שומע את קולו של אדם שנימה חדשה, קולנית, אולי אפילו רגשנית מדי, מבצבצת בו: "אתה עדיין טקטי כל כך דוקטור?"
    דוקטור גרוס ממתין עד שהוא מתרווח בכורסתו, ואז הוא משעין את גבו, נינוח, פורש את ידיו על המכתבה ואומר: "לך לכל הרוחות, אדם."
    "למה?" אדם מצחקק בעצבנות גוברת והולכת.
    "למה?" גרוס מזדקף לרגע ומלכסן זוג עיניים נוקבות אל ידידו, "ככה. כדי שתלמד דרך ארץ."
    "לא." אדם מנסה לשוות לדבריו נימה של יישוב הדעת. "לא אלמד. עיניך היפות רואות, לא? אני חזרתי שוב, גרוסיניו... התגעגעת?" והוא מנסה לחייך. "הפעם נשלחתי בעקבות תלונתה של בעלת הפנסיון, גברת רות אידלסון! ומה שאמרה הוא שקר וכזב, אך למה להעמיד פנים? וכי לא רציתי לחנוק? רציתי. אגב, שמה הוא רות, כשמה של אמך."
    "לא אמי, אדם. אשתו הראשונה של אבי. ולמען הדיוק, שמה היה ג'יין פרקר."
    "אביך היה שובב, אתה מיושב מדי בדעתך." ואדם מהלך הנה והנה ופוכר אצבעותיו. "שים לב, גרוסיניו... אין ערך רב לעובדה שהיתה זו בעלת הפנסיון - נכון? באותו אופן יכולתי להישלח לכאן על ידי אשתך, או על ידי אמך הראשונה. למי זה באמת איכפת? וכי איזו משמעות יש לבתולה המזדקנת הזאת בסיפור שלנו?"
    "שלך, אדם. הסיפור שלך!"
    "שלנו, גרוס. שלנו. אתה ואני - שני הצדדים של אותו סיפור. אל תשכח מי אני. אני הייתי שם, והוא מדגיש את ה"שם" ונועץ מבטו בדוקטור גרוס ומחכה. "אני יודע שאין רוצחים אוויר אלא אנשים ואין שוחטים ילד שאיננו. לכל מטבע יש שתי פנים, אתה ואני... אל תתחמק... ואילו לא היתה רות אידלסון, אני שואל אותך, האם לא היית מחכה לי פה?"
    דוקטור גרוס נשען שוב על מעקה כורסתו ומחכה. אדם מגביר את קצב דיבורו, קולו גס, גידי צווארו בולטים פתאום: "תראה, גרוסי, אולי תפסיק עם הביורוקרטיה הטפשית שלך?" הוא חש שהאדמה, אדמתו, פיסת הרצפה שעליה הוא עומד, או מנסה לעמוד, שעליה הוא מנסה לא למעוד, שאליה הוא מצמיד את גופו בשביב אחרון של כוח רצונו, כוח הזונחו אט אט - שאדמה זו נשמטת מתחת לרגליו. הוא חש שהנה יחל לחוג כמו סביבון והוא אומר בקול שהגסות שבו מתמזגת ברעידה בלתי נעימה: "תרשום כבר: שם, גיל, מצב משפחתי, עיסוק - המספר, המספר על הזרוע, והפספורט, רשום כבר, הכול הלוא ידוע לך בין כה וכה... שלח אותי לחדרי ונסיים את הקומדיה האווילית. האם אותי צריך למיין? אני רק מקווה שחדרי נצבע מחדש. הצבעים שלכם עושים תמיד עבודה גרועה. מצוי עכשיו בשוק צבע פלסטי מצוין, אין מסיידים עוד חדרים, היום צובעים חדרים בצבע פלסטי של טַמְבּור, תרשום, גרוסיניו. טמבור, לא סיד! ביפו, אתה זוכר, זיגמונט? ביפו ראיתי עכבישים מטיילים על הקירות ואתה דוקטור נחום זיגמונט גרוס, אתה אמרת שאלו הן הלוּצינציות אלכוהוליות. כן, כך פסקת, אלוהים קטן שלי. ובסופו של דבר הוכחתי לך - ותאמין לי, לא בלי כאב לב ומתוך השתתפות אמת במצבך ואהדה גדולה לאמך הראשונה - שהיו אלה עכבישים אמיתיים, בגודל טבעי, שקוריהם היו טבעיים למדי. ונוסף להם העכברים... עכברי ענק... יצורים היסטוריים מימי אברהם אבינו. ואתה אמרת: בסך הכול עכבר אחד... אולי עכבר אחד! ואף הוא אינו אלא הלוצינציה. זוכר? אני הסברתי לך אז שאכן היה זה רק עכבר אחד שחזו עיני, ובגלל ההלוצינציה התפגר המסכן, אבל מה שהיה נורא מכול היתה ההלוויה שערכו לו מאות חבריו העכברים. והם לא הבינו דבר בתורת ההלוצינציות...
    "שמע!" אדם רואה שהוא אינו זוכה לתשובה ראויה. הדבר חורה לו, מטרידו. קולו מתחספס שוב, מצטרד, מפגיע: "גרוֹסיניוּ, אלוהים קטן, תפסיק כבר עם השתיקות החכמות שלך ותגיד משהו."
    "אדם, כמה פעמים היית כבר אצלנו?"
    אדם מביט בו. אילו יכול היה, אילו היה בו האומץ והעוז והחמלה העצמית הדרושים, היה מבקש לצחוק, ולו רק לרגע. "כמה פעמים? חמש. שש. שלוש ביפו. או שמא פעמיים? אינני זוכר כרגע. ופה זו הפעם השנייה, במקדשה של הגבירה האצילה מרת צזלינג הגדולה. אני עייף, שלח אותי לחדר."
    ועתה, כבצל שנקלף, נראה אדם כמות שהוא באמת, מתחת למעטה, מתחת לקליפות, מתחת לארשת החוכמה והברק, הגאונות והמוקיונות, מתחת לדוריאן גריי של האחות גינה - עייף, יגע, פניו מכורכמות, שבילים חותכים את לחייו, מצחו מצומק, גופו מגומד וכל יישותו נכלמת.
    "שלח אותי לחדרי..."
    "לא, אדם," גרוס מנסה לשוות לדבריו איזה חוט של חן, של חביבות. "אתה חייב להבין. באמת, נסה לענות לי, זה חשוב!" מבטו של דוקטור גרוס נטוע בדיאגרמה התלויה על אחד מקירות חדרו הלבן, מתחת למעטה של פלסטיק מבריק.
    "אינני יודע," לוחש אדם, "אינני יודע. כל מה שאני יודע לאמיתו של דבר הוא שאתה עמדת כאן תמיד, בפתח, וספרת אותי בגפרורים בוערים. שאתה לא אלוהים גדול כל כך. כמה להבות הבערתי כאן, גרוסלה שלי? ובעצם," וכאן מחייכות פניו מבעד לשבר, מבעד ליגיעה, "ובעצם, מה כבר איכפת לך? אני ילד גדול. אותי לא עשו באצבע, ולא היום."
    "אינני מבין מדוע," מהרהר דוקטור גרוס בקול ושוטח דבריו לא לפני אדם שטיין הכפוף, הרכון לפניו על אף העובדה שעדיין בעיצומה של שבירה הוא מנסה לשוות לדבריו נימה של לצון, של היתול; הוא שוטח דבריו לפני הדיפלומות התלויות משני צידי הדיאגרמה, זו מן האוניברסיטה של ירושלים וזו מן האוניברסיטה של וינה. הוא שוטח דבריו כנגד תמונתו של דוקטור פרויד, הנתונה במסגרת שחורה ונאה, וכנגד ארון הספרים שכריכות העור הנאות שבו מצניעות אלף אלפי שאלות - ושמא אף תשובות. "אינני מבין כיצד זה לא השכלנו לעזור לך. מדוע? שכן אתה איש משכיל, מבוגר... שלא נולד אתמול... המבין את מצבו לאשורו... והנה אתמול שוב..."
    "תראה, גרוס," יורה אדם את המילים. הוא חייב לסיים לפני שיכלה לנגד עיניו של האינקוויזיטור. "אתה איש הגון, אולי אפילו הגון מאוד. איש טוב. ולא לשווא מינו אותך לראש המכון. הייתי מוכן להפריז מעט ומבלי לפגוע בטעם הטוב לומר בלב שלם - אם גם באיזו נהייה אל ההכללה - שאתה אחד מאחרוני ההגונים בתבל... אבל באיזה שהוא מקום אתה גם מגוחך; כמו רוב האנשים ההגונים, גם אתה ניחנת במנת גיחוך הגונה. קומנדנט קליין היה קורה לזה הליברליזם הנבער. הנבערים הם חכמים עד כדי כך שיש בחוכמתם הרבה מן הגיחוך ושם, אצלנו, זה היה מצחיק להאמין בשמש, או במלה נאה. אתה מאמין בניסים בעולם משולל ניסים. אך מה שנורא מכול - אתה לא רק מאמין בניסים, אלא כמו כל האנשים ההגונים אתה אף סומך עליהם. בחשבון הסופי של הצדק אתה מביא גם את מציאות הנס, לא רק את אפשרות הנס. וזוהי צביעות. זוהי גם חוצפה, זוהי אפילו התעללות בחוקי הקיום, ולכן אף פשע. אני נתתי לך את מיטב שנותי, הייתי לך תחנת נסיונות מדיצינית, פסיכולוגית, תרפיסטית - תקרא לזאת איך שתקרא - ואתה נכשלת, משום שהנס שחייב היה להתרחש לא התרחש. ועכשיו, כשנכשלת, אתה מעז לבוא אלי ולשאול אותי מדוע. אתה הלוא כבר החלטת להניח אותי בגיהינום. אז למה אתה מחכה?"
    "מנין לך, אדם?"
    "אל תשכח, דוקטור, שאני קורא אותך כמו ספר פתוח. אני קורא בפניך שהבוקר אכלת שתי ביצים שלוקות וטוסט. אני קורא בפניך שאמש רבת עם אשתך בעניין המגורים. אני קורא בעיניך שהבוקר היה לך תקר במכונית והלכת ברגל מתחנת האוטובוסים עד לתחנת פָּז, ומשם טילפנת למכון שישלחו מכונית שתביא אותך. ואני קורא בפניך שהחלטת לשים אותי בגיהינום. שיהיה כך... מה פירוש ניסינו? מה זאת אומרת ניסית, גרוסיניו? הכישלון הוא שלך... לא שלי. התפקיד להצליח היה שלך, לא שלי. אני נועדתי להיכשל. זהו הסיפור שלי - אבל המכון הוא שלך. לך יש תקציב, מכונית נאה, דירה, מעבדות משוכללות, צוות רופאים מצוין, ספרות מדעית, חידושים, אוניברסיטאות... מה יש לי? - אני עצמי. ואני חולה, אני מוקיון ואני נוטה למות... גוסס. אט. אט. ואתה לא מצליח להכניס טריז לגלגל, לעצור את המוות הזה. אני יכול אך אינני רוצה, אתה חייב ואינך יכול... תן לי ללכת לחדר, זיגמונט, אני עייף, אני אמות. עוד מעט. זה עניין של זמן, ומהו הזמן בינך וביני? שבור את הדוקסה שלך ותלה את עצמך על עץ... אך אין פה שום עץ. על עמוד... הריפוי שלכם הוא כישלון חרוץ, גרוסיניו..."
    ודוקטור נחום חדל לבחון את עיניו העצובות של פרויד ואת החתימה המסולסלת שעל הדיפלומה הווינאית ומתבונן שוב באדם. הוא מנסה לחייך מבין עפעפיו כמו אותה זריחה שאדם רואה במדבר, מתוך חלון המכון. הזריחה העולה מבין ההרים הצחיחים, מבין הצוקים הלבנים, מבין החרולים. עוול בקופסה. אימה משומרת, איוולת קוסמית עוצמת עצמה לדעת - ודמעות ודמעות... יתוש שהפך תן, איילה שאינה אלא בדיחה בתוך האימה. כמו עין של זכוכית שקבע אדם בדמיונו בפניו של האריה, אשכי אריה מפלסטיק. אני אצוד נמרים במדבר, חשב פעם. נמרים של נייר, נמרים של דם. בדואים, גמלים ושיחי רותם, עצים חרוכי גזע, מתים. ופתאום, בית לאנשים עם מספרים כחולים על הידיים. סטריפטיז של כאב. לפשוט, לרמוס, לנתץ, לירוק על הגרוס הזה, מה הוא יודע? לסבול צריך לדעת. לא, צריך לדעת להיות ראוי לסבל. כדי להיות ראוי לסבל צריך להצמיח אות קין על המצח. ודוקטור גרוס נולד בפלשתינה א"י, בירושלים העתיקה, בבית קטן מאחורי כנסייה ארמנית. איש מצחיק, אותי הוא משליך לגיהינום וגינה מועכת סיגריות במסדרון. אני עייף. תנו לי למות בשקט.
    דמעות נקוות בעיניו האנושיות עד כדי גיחוך, עד כדי סלידה ואולי אף סליחה, של דוקטור גרוס, שהוא עתה גרוס כל כך עד שניתן לכלוא את השנאות במקרר ולשתוק שתיקה קפואה שתצפה לשמש שתמיס אותה. והדמעות הללו, שתלכנה לכל הרוחות, הורגות לאדם שטיין את ההצגה, את כל המעמד הנפלא, שלתוכו נסחף אולי בעל כורחו. גרוס מחייך, קשה לו לחייך, והוא פוסק בקול שבור: "אני מצטער אדם. בכל ליבי אני מצטער."
    אדם שטיין עומד עתה כשמשמאלו ניבטת שמש צהובה בתוך החלון. הוא בודד למולה. הוא מקורר במיזוג האוויר של גברת צזלינג, מנותק ממנה, אך אונה ניבט אליו. היא מכה ללא רחמים את משטחי החול והלס הענקיים, את הצוקים והנקיקים, את ההוד הפרוש עד ים המלח ואת הרי אדום המכחילים מרחוק. הוא כבר אינו רואה, אינו שומע. בטחונו אבד. הוא שומע זמזום חרישי ולא מובן, זר ועם זאת קרוב, קולה של דודה גרטשן האומרת: "הקפה מוכן!" הוא איננו בשום מקום. המספר על הזרוע הפך לנמשים כחולים. הוא ציטט איזה פרק של פיכטה או שיר של היינה ואינו רואה עוד דבר. פניו של גרוס נראים לו כנגטיב לבן מול החלון הבוהק. הוא חיוור, עיניו היפות מתערבלות בתוך ארובותיהן. הן ממצמצות. גופו מזיע. קר לו וחם לו בעת ובעונה אחת. הוא מבקש מחילה מעם גופו, הוא מתחנן לפני גופו שרק עוד רגע קט יחזיק מעמד.
    "לך, אדם," מפטיר דוקטור גרוס ושוקע, שוקע. "להתראות..."
    אדם אינו שומע את המילים. הגוון, הטון, הלחן, מוכרים. הוא מסב פניו ופוסע. הוא כושל וקם, עיניו דלוחות. הוא ממתח גופו, מזדקף וחש עצמו מגוחך. הוא יודע שהיה רוצה לרדת על ארבעותיו ולנבוח. הר קומנדנט קליין היה מתפוצץ מצחוק. אך גם הנחת הזאת נגזלה ממנו. המלחמה נסתיימה. קליין הוא היום וייס ואדם אינו יכול עוד לזחול. וייס חי בחדר קטן בברלין, ולולא אותו מכתב שכתבה לו בתו האבודה לא הייתי מגיע לארץ הארורה הזאת. מדינת הגרוסים הזאת. גינה איננה עוד במסדרון. המוזיקה החרישית בוקעת מתוך הרמקולים הנסתרים: "כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת..." הוא צועד אל עבר חדר חדש, מדור חדש, חיים חדשים שיכלו עוד מעט קט. מהר שלל חש מוות. הוא יודע, באיזו שהיא נקודה במוחו שעדיין פועמת כסִדרה, הוא יודע שנכונה לו דרך ייסורים. אין מצפים ממנו עוד לשום דבר. לא ינסו לרפאו, יניחו לו למות. בעצם, הם עושים עימי חסד, אמר בליבו. אך חש איזו חרטה, כאילו מנע מהם משהו שהם זכאים לו, הזכות לרפא אותו. איזו טרומיות נשגבה, כמו להיות נזיר נאמן ותמים של אלוהי זעם.
    אדם שטיין הולך למות בחדר חדש, בערד, במדבר, תחת השמש, ליד ים המוות, ליד אורחות הבדואים, בביתה הסינתטי של מדאם צזלינג. אין תקווה במדור הזה. המתים חיים איכשהו, גוססים איכשהו, ומאכילים אותם במיטב המאכלים. איזו הילולה מצמררת. "אבא!" הוא צועק, והמיוזק בולע את הצעקה. "אתה זקן ממני, בני... אתה זקן."
    המרבד בולע את הצעקה. הכול מתוכנן כאן בכהות הבולעת את הכאב, מאפסת אותו, מגמדת אותו. לגרוס יש איזושהי אידיאה ואין לשפוט אותו על כך. כישלון אינו חריצה סופית, שכן יש בכישלון הרבה מן הגדולה. כן, הוא יודע. וכי לא היו אביו, סבו, אבי סבו וסב אביו שייכים לשבט מוזר המתקרא בלשון הגויים: "ז'ידים"?
    הוא אוזר עוד מעט כוח כדי לומר לעצמו בשארית כוחותיו הכלים והולכים כדם ניגר, כמעיין חרב: "אפילו בקרב המחורבן הזה לא יכוונו אותי, אני אהיה אדון לעצמי, דוקטור נחום זיגמונט גרוס לא יאכיל אותי עוד בכפית!"
    דוקטור גרוס השרוי בתוך כורסתו תולה עיניים דואבות בחולה המטורף ואומר בליבו: "פעמיים כאן, ארבע פעמים ביפו... שלוש שנים. לא הועלנו לו, והוא צודק; היינו חייבים להצליח, הוא לא התחייב לשום דבר, הוא נוכל, הוא מערים עלי, מערים על עצמו... על גינה. בא, מתקן את הקטר, שובר את ארתור, מלטף את גינה, תוקף אותי, קורא אותי כספר פתוח והאיש הזה ניסה לחנוק אשה זקנה. כן, זהו מה שעלי לזכור. לא גאון אלא חנקן, רוצח, חולה רוח, אומלל, נוכל... קנה לעצמו אחוזת קבר בתוך ליבו ופוסע לקראתה בצעדים מאוששים. איש מת המעמיד פנים כאילו עודו חי ואני חייב לתקוע טריז בגלגל המוליך אותו אל קבורתו, אבל איך? אין מוצא. צריך לכתוב בספר, ביומן, במחברות הלימודים, בספרים, במכתב של זיגמונט: אין מוצא. נכשלנו. עוד מאה שנה נדע מה עושים באדם שטיין, בשכמותו. עתה אין דרך זולת ההודאה בכישלון. ואני, ריבון אלוהי הרפואה, מודה." וגרוס מצדיע כחייל ממושמע שהובס ומחייך לעצמו ספק במרירות, ספק בהומור וספק בייאוש.
     

    • יורם קניוק
      צילום: עידו קינן, חדר 404
    • יורם קניוק

      יורם קניוק (2 במאי 1930 – 8 ביוני 2013) היה סופר, צייר ופובליציסט ישראלי.

      על אף שמבחינת גילו שייך קניוק לדור הפלמ"ח, הרי שמבחינה ספרותית נהוג לזהותו עם ספרות דור המדינה שראשיתה בשנות ה-60 של המאה ה-20, השנים שבהן החלה יצירתו לפרוח. ספריו על-פי רוב כתובים בטכניקה של זרם התודעה. לעתים קרובות כתיבתו נעה בין הממשי להזוי, בין המיתוס לבין החוויה. לצד זאת, ניתן לזהות בכתיבתו ערבוב מתמיד בין רומנים בדיוניים ובין כתיבה ביוגרפית ואוטוביוגרפית. בראשית דרכו הספרותית פרסם קניוק סיפורים קצרים, וב-1963 הוציא את ספרו הראשון בעברית, קובץ הסיפורים "היורד למעלה" (ספר זה פורסם עוד קודם לכן באנגלית).
      את כתיבתו של קניוק ניתן לחלק לשלוש סוגות עיקריות: רומנים בדיוניים ארוכים, נובלות וסיפורים קצרים, וכתיבה ביוגרפית ואוטוביוגרפית. עם זאת, אין החלוקה ברורה, בעיקר בגלל סגנון כתיבתו של קניוק ששובר בהתמדה את ההבחנה בין דמיון ומציאות. ספריו של קניוק, שזכו בפרסי ספרות רבים, תורגמו לעשרים שפות. בעבר עסק קניוק גם בכתיבת מאמרים פובליציסטיים.
       
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • תרנגול כפרות
    • לרגל הנסיבות
    • תש
    • הברלינאי האחרון
    • האישה בזהב
    • המפתח של שרה
    • קומדיה בסולם מינורי
    • הכוכבים אינם עוצמים עין
    • בית אהבה
    • ההיסטוריה של ההיסטוריה
    • כלה על הנייר