תקשורת למצוינות

פרק ראשון - NEURO

התפקיד הראשוני של הלא-מודע
(THE PRIME DIRECTIVE OF THE UNCONSCIOUS MIND)
 
שיטת NLP משתמשת בעובדה שהלא־מודע הוא חלק אינטגראלי מהיום־יום שלנו. אנו מחליטים במודע אבל הלא־מודע הוא שמוציא לפועל את ההחלטות.
אנחנו לא מודעים לנשימה, לקצב הלב ולזרימת הדם - הם פועלים בגופנו בצורה עצמונית.
לעומת זה, אנחנו מודעים לקיומו של הלא־מודע שלנו. הלא־מודע הוא ה"פרטנר" שאיתו אנו משוחחים ביננו לבין עצמנו. אנחנו יודעים על קיומו עוד מימי פרויד. אנחנו יכולים, למשל, לחזור לחוויות הילדות, להאשים את ההורים ועוד.
שיטת NLP מתייחסת ללא־מודע כאל דבר מוחשי שאפשר וצריך לקחת בחשבון ולהתייחס אליו ואכן, הטכניקות של השיטה משתמשות בלא־מודע כשם שהם משתמשות במודע. בתוך הלא־מודע קיים "הגוף הבריא" (באנגלית blueprint print of perfect health), שבאמצעות שיחה איתו אנחנו יכולים להתחבר אליו. ניתן לעשות זאת גם באמצעות אביזר עזר כמו מטוטלת, בעזרת היפנוזה או בטיפול של קו הזמן (Time Line Therapy), שמאפשר להגיע באופן מודע ללא־מודע.
ללא־מודע יש כמה תפקידים חשובים:
א. מאכסן ומשמר זיכרונות.
 בצורה פשטנית נחלק המוח למודע, ללא־מודע ולגורם הביקורת.
 בחלק המודע אנו מתפקדים ביום־יום ומרגע לרגע.
 בחלק הלא־מודע אנחנו מאכסנים את כל השאר: חוויות, זיכרונות.
 בין המודע ללא־מודע נמצא גורם הביקורת. זה "האיש הקטן" שנמצא בראשנו ואומר לנו מה לעשות ומה לא לעשות, מה כדאי ומה לא, וכדומה.
 

 
גורם הביקורת מתייחס אך ורק למודע. הוא אינו קיים בלא־מודע, ששם לא מתרחש שיפוט בכל דרך שהיא.
 ב"מחסן" הזיכרונות של הלא־מודע, מאורגן מבנה שנקרא גשטלט (Gestalt) (פרק מיוחד על הגשטלט יבוא בהמשך).
ב. תחום הרגשות.
 הזיכרונות והחוויות המאוכסנים במוח מכילים את כל קשת הרגשות הקשורים בהם.
ג. מארגן את הזיכרונות.
 במוח קיים סדר. הזמן גם הוא חלק מהסדר, ושם קיימים גם הרגשות. על פי תורת הגשטלט (Gestalt) שפותחה על ידי פריץ פרלס. הזיכרונות שלנו מאורגנים לפי נושאים.
 למשל, אדם שחווה התעללות בילדותו ירים את ידו להתגונן ברגע שמישהו יתקרב אליו מדַי. או, כמו במקרה של מטופל שלי, שהתקשה להוציא לפועל מטלות ולוּ הפשוטות ביותר. הוא דחה אותן שוב ושוב וכשכבר התחיל לעשות משהו היה נתקע, ואמר לי: "כאילו יש פיל באמצע החדר ואני עוקף אותו." הוא הרגיש שהמטלה הפכה לבעיה רצינית שממש שיתקה אותו. במהלך הטיפול הסתבר שבילדותו נהגה אמו להטיל עליו מטלות והוא דחה אותן לזמן מה. כתגובה היא היתה גוערת בו שאי אפשר לסמוך עליו. היא תמיד צדקה והוא היה תמיד אשם. ההערכה העצמית שלו היתה בשפל והוא הרגיש שמצפים ממנו להיכשל. גם הוא ציפה מעצמו להיכשל. עד היום הוא שומע בראשו קול וחושב שזה קול אמו שמבקר אותו ולא נותן בו אמון. הוא מפחד מביקורת ומפחד מכישלון ולכן מתחמק מהתנסויות חדשות. לזכרון ילדות זה מצטרפים גם זיכרונות דומים מתקופות שונות בחייו ויחד הם יוצרים כעין תיקייה - זה הגשטלט (על הגשטלט בהרחבה בהמשך). אפשר לתאר את הגשטלט גם כמחרוזת פנינים, וכשמפרידים, בטיפול, זיכרון אחד מהשאר, יתפזרו האחרים כמו במחרוזת.
ד. מדכא זיכרונות.
 לפעמים מעביר הלא־מודע את הזיכרונות ל"שׂק שחור" - אלה הם ה"חורים השחורים" בזיכרונות שלנו.
ה. הלא־מודע מעלה זיכרונות מודחקים על פני השטח כדי לפתור אותם באופן מודע.
 מדובר, בעיקר, בזיכרונות שליליים וברגשות שליליים. ההתייחסות אליהם בהיגיון, כלומר דרך המודע, תעזור לפתרון בעיות.
ו. הלא־מודע יכול להסתיר ולכלוא רגשות כהגנה.
ז. מחזק ומשמר את שלמות הגוף.
ח. בעל מוסר גבוה המבוסס על דברים שנלמדו והתקבלו בצורה לא מודעת.
 למשל: עשרת הדיברות היא מערכת חוקים בין אדם לאדם ובין אדם לאלוהיו, שאותה אנו לומדים מגיל צעיר, מטמיעים בלא־מודע ופועלים לפיה במודע. כשאיננו מתנהגים לפיה לא יקבל אותנו העולם שמסביבנו (אם נגנוב או נרצח נישפט על ידי המערכת ואנחנו עלולים למצוא עצמנו בבית הסוהר) ואנו בתוכנו נרגיש אשמה ונדע שעשינו מעשה לא ראוי.
ט. הלא־מודע אוהב לשרת (את המודע) וצריך הוראות ברורות.
 כש"מדברים" עם הלא־מודע עלולים המסרים להיות מבלבלים. יש להימנע מניסוח שעלול לשדר מסר כפול. לכן, יש לתת לו פקודות מאוד ספציפיות, ברורות ולא מסובכות. הלא־מודע שולט בדרך שבה אנו תופסים דברים.
יא. הוא מייצר את האנרגיה של הגוף. ואחראי על השימוש בה.
יב. משמר את האינסטינקטים שלנו ויוצר מנהגים.
 בטיפול, ידיעה והבנה של מה שנאמר לעיל מסייעות למטפל לשנות מנהגים לא רצויים על ידי טכניקות כגון Swish pattern (בהמשך).
יג. הלא־מודע זקוק לשינון ולחזרה, כדי שנהיה מסוגלים ללמוד חומר ולדעת אותו היטב, עלינו לחזור ולשנן.
יד. הוא מתוכנת להמשיך לשאוף ליותר ויותר ומסוגל לשאוף ליותר ויותר.
טו. פועל כיחידה שלמה: גוף־נפש.
 אנו יודעים שגופנו הוא הולוגרפי. כמו הדנ"א, כל חלק מגופנו נמצא בכל חלק. אי לכך לכל מה שקורה בחלק אחד של הגוף־מוח יש השפעה על כל השאר.
טז. הלא־מודע מגיב בסמלים:
 מבין סמלים מקובלים כמו שפה, מוזיקה, מתמטיקה ומגיב בהתאם לסמל שהוא מזהה.
יז. הלא־מודע לוקח הכול באופן אישי.
 הבסיס לזה הוא המושג תפיסה - הקרנה (Perception is Projection). כלומר, הדרך שבה אני תופסת את עולמי תשתקף בדרך התנהלותי.
יח. הלא־מודע עובד על העיקרון של חוסר מאמץ.
 כשאנו מדברים עם עצמנו, עלינו להיות ספציפיים במידה רבה.
יט. הלא־מודע אינו מעבד שום דבר בצורה שלילית.
 למשל, כשאמא אומרת לבנה לא לחצות את הכביש הוא יגיד לעצמו, "מעניין, לא חשבתי על זה, אבל תודה אמא" וכעבור רגע הוא יחצה את הכביש. יש לקחת זאת בחשבון בזמן טיפול או כשמנהלים כל צורה אחרת של תקשורת. המידע השלילי הופך לחיובי בלא־מודע (מובן שהחיובי יישאר חיובי).
 
מודל התקשורת של NLP
 

 
אנו משתמשים בחמשת חושינו לחקר העולם ומיפויו.
העולם מורכב מאינסוף התרשמויות ואפשרויות, אך אנו מסוגלים לתפוס רק חלק מהן. בכל שנייה אנו "מופצצים" על ידי שני מיליון חלקי אינפורמציה, אילו היינו צריכים להכיל את כולם היינו יוצאים מדעתנו. למזלנו, מוחנו עושה את עבודת הברירה ומצמצם אותם למאה שלושים וארבעה חלקי אינפורמציה. לאחר צמצום נוסף אנו נשארים עם שבעה פרטים בערך. תהליך זה של מוחנו מתבצע על ידי שלוש פעולות: מחיקה, עיוות והכללה. רק כך אנו מסוגלים לזכור, לעכל ולהבין את האינפורמציה שהתקבלה. מה שנקלט באמצעות החושים מעובד בהמשך על ידי ניסיון אישי, תרבות, שפה, ערכים, אינטרסים והנחות יסוד ויוצר מערכות ייצוג פנימיות (Internal Representations - להלן IR). מערכות הייצוג מצד אחד והמערכת הפיזיולוגית שלנו מן הצד השני יוצרות את המצב הנפשי שבו אנו נמצאים ושמשפיע על התנהגותנו.
כולנו חיים במציאות ייחודית לנו, שנוצרת מהתרשמות ומניסיון אישי. אנו פועלים על פי מודל של העולם שבו אנו חיים, שכדי להבין את משמעותו יש צורך לפשט אותו ואנו עושים זאת בעזרת מפות.
מפות ופילטרים
אחת ההנחות המוקדמות של NLP, היא "המפה היא לא השטח", כלומר - המילים שבהן אנו משתמשים הן לא האירועים או הדברים שהן מייצגות. כל אדם חווה אך ורק את המציאות שלו באמצעות חושיו. ילדה אחת שאלה אותי פעם:
"אם יש לך עיניים כחולות את רואה הכול כחול?" ובכן, אינני רואה הכול כחול, אבל אני כן רואה רק מה שאני רואה, שומעת רק מה שאני שומעת, מרגישה רק מה שאני מרגישה, מריחה וטועמת רק מה שאני מריחה וטועמת. כל הפירושים שיינתנו לתחושות אלה יבואו מעולמי שלי. אם נבין את זה, נבין כמה כוח יש לכל אחד מאיתנו להשפיע, לכוון וליצור את חייו שלו, להיות מעורב במה שקורה לו, ומכאן גם להיות אחראי לכל מה שקורה לו.
 
מפות הן סלקטיביות. הן מספקות אינפורמציה מסוימת ומחסירות אינפורמציה אחרת.
כל אחד מכין מפה לפי הבחנותיו ולפי המקום שאליו הוא רוצה להגיע. זה תפקידו של הפילטר - המסנן.
ההבדל בין עולם מוגבל לעולם עשיר מותנה בפילטרים שדרכם אנו תופסים אותו. ברשותנו הרבה פילטרים שימושיים ונחוצים, כמו:
שפה - זו המפה של המחשבות והחוויות שלנו. חישבו, למשל, מה אומרת לכם המילה "יופי". יש לכם ודאי זיכרונות, חוויות ותמונות, קולות ורגשות שמתקשרים למילה והופכים אותה למושג מובן. למישהו אחר יהיו זיכרונות וחוויות אחרים הקשורים לאותה מילה והוא יחשוב עליה בצורה המיוחדת לו. כל אחד בהתאם למציאות שלו.
המילה אינה החוויה שהיא מייצגת, אך בכל זאת אנשים מאמינים שהמפה היא השטח עצמו.
 
האמונות גם הן פועלות כפילטרים, הגורמים לנו לפעול בדרכים מסוימות ולהבחין בדברים מסוימים על חשבון דברים אחרים. משתמע מכך שכל אדם הוא סך כל אמונותיו, ערכיו ותפיסתו את העולם ועל ידי שינוי בפילטרים שלו הוא יכול לשנות את עולמו.
פילטרים נוספים הם:
מסגרות ההתנהגות (Behavioral frames): כיצד אתה פועל ומתנהג במסגרת ההתנהגות. ניתן להבחין בשתי צורות חשיבה המשפיעות על דרך הפעולה וההתנהגות ומשמשות כפילטרים. לקראת (Towards), וּמ... (Away from). הראשון מתאפיין בכך שהוא מכוון לקראת ... החלום, הרעיון ולקראת המטרה.
השני מתאפיין בכך שהוא הולך מ... עוני, מתנאי חיים שאינם מאפשרים להתפתח, ובכך הוא מאפשר לאדם להגיע למטרה. אלא שכאן טמון מוקש. לעתים קרובות אותו אדם שמתרחק מ... מתרחק למעשה ממצב בעייתי שעלול להתבטא בפילטר נוסף.
 
האשמה (Blame frame)
לראות הכול דרך פילטר של "מה לא בסדר", לחפש אשמים ו"למה זה קורה רק לי". התוצאה היא הרגשה לא טובה, התחפרות במקום ובהרבה מקרים גם החמצת המטרה.
כאשר מזהים את מסגרת ההאשמה יש אפשרות לשנות פילטר.
שאלו "איך" במקום "למה". שאלות ה"איך" יובילו להבנת מבנה הבעיה. שאלות ה"למה" יתנו צידוקים וסיבות ולא יובילו לשינוי.
 
כישלון לעומת משוב
ב־NLP לא מכירים בכישלון אלא רק במשוב שממנו ניתן להבחין, לתקן וללמוד. כישלון היא דרך לתיאור תוצאה שלא רצית - מבוי סתום. באמצעות המשוב אפשר להתקדם לעבר המטרה שהצבת לעצמך.
 
אפשרות לעומת כורח
שינוי המיקוד. הסתכל על מה שאתה כן יכול לעשות ומהן האפשרויות במקום להשלים עם מגבלות. יש להסיר מגבלות.
 
התפעלות וסקרנות
הוכח שילדים לומדים במהירות מפני שהם סקרנים לגבי כל דבר. הם אינם יודעים והם יודעים שאינם יודעים, לכן אינם מודאגים שמא ייראו טיפשים אם ישאלו שאלות.
 
לכולנו יש מספיק משאבים, או לחילופין אנו מסוגלים לייצר מספיק משאבים, כדי להשיג רבות מהמטרות שאנו שואפים אליהן. אם נאמין בכך, תהיה הדרך פתוחה לכל דבר שנרצה להשיג.
 
למידה, אי-למידה, למידה מחדש
 
ב־NLP מתייחסת המודעות לרגע נתון, עכשווי.
אנו חיים בתרבות המאמינה שאנו עושים את רוב מעשינו במודע, אך האמת היא שמה שאנחנו עושים היטב נמצא בלא־מודע.
 
המודע מוגבל להבחנה בשבעה פרטים פחות או יותר, בעת ובעונה אחת. אנו יוצרים הרגלים על ידי צירוף פיסות התנהגות קטנות לגוש גדול יותר, רק אז נוכל להבחין בפרטים נוספים. למשל, תוך כדי נהיגה במכונית אפשר להסתכל במראה האחורית, להאזין לרדיו לשוחח עם היושב לצדך ולתרגל זאת עד שהדברים האלו יהפכו להרגל לא־מודע.
בפיתוח הרגלים אנו משחררים את עצמנו להבחנה בדברים אחרים.
לעומת זה, הלא־מודע מכיל את כל מה שנלמד, את הניסיון, את העבר ואת כל מה שאנו עשויים להבחין בו, אך לא מודעים לכך באותו רגע. כל אלה עוברים ונשמרים בלא־מודע. הלא־מודע הרבה יותר מתוחכם מהמודע. הרעיון שאנו מסוגלים להבין אין־סוף דברים מסובכים שמרכיבים את העולם שלנו במודע אינו מתקבל על הדעת, לכאורה. אנו מצליחים, בכל זאת, להתמצא ולשלוט בשפע גדול של רשמים חושיים בזכות הלא־מודע שמשמש כ"מחסן" לנתונים החיצוניים שחושינו קלטו.
ארבעת שלבי הלמידה
בארבעת שלבי הלמידה מתקיים תהליך מדורג ממצב של אי־ידיעה ואי־למידה למצב אופטימאלי של למידה וידיעה באמצעות למידה מחדש. שלבי הלמידה יודגמו בהקשר לנהיגה.
א. חוסר מיומנות בלתי מודעת - Unconscious Incompetence: לא נהגתי אף פעם ואני לא יודע/ת לנהוג.
ב. חוסר מיומנות מודעת - Conscious Incompetence: למדתי כמה שיעורים, אני יודע/ת מה צריך לעשות ואני לא מצליח/ה לשחזר את זה. זה השלב שבו אני לומד/ת הכי הרבה.
ג. מיומנות מודעת - Conscious Competence: אני מצליח/ה לנהוג אך זה דורש את כל תשומת הלב. למדתי אך עדיין איני שולט/ת בנהיגה.
ד. השלב האחרון המיוחל - מיומנות בלתי מודעת - Unconscious Competence: כל הדברים שלמדתי משתלבים יחד ליחידת התנהגות זורמת, אפשר להאזין לרדיו, אפשר ליהנות מהנוף ולדבר תוך כדי נהיגה.
 

 
המודע קובע את התוצאה ומעביר אותה בשלמותה לביצוע של הלא־מודע ובכך משחרר את תשומת הלב לעניינים אחרים. כל נושא שנתאמן בו יהפוך עם הזמן להרגל (שלב 4). בשלב זה המיומנות תיהפך ללא־מודעת. אבל ההרגל אינו בהכרח יעיל יותר לביצוע המשימה. הפילטרים יכולים לגרום להחמצת מידע חשוב בתהליך ההתקדמות לשלב 4. לדוגמה: כשאני מלמדת טאי צ'י, התלמיד לומד כמיטב יכולתו אך ברוב המקרים נדרשים שיפורים, הדגשים שונים או מיקום מדויק יותר של התנועות, לכן, כדי לשפר את יכולתו יש לחזור אחורה בשלבי הלמידה לשלב 2 - אי־למידה לפני שאוכל לחזור לשלב הלמידה מחדש. בשלב זה מופעל עיקרון חשוב והוא החזרה. השלב הזה ייתן לנו אפשרויות חדשות, תבניות נוספות ודפוסים יעילים להשגת המטרה, וכן יפתח את הזיכרון ברמה העצבית (שלב 4).
אי־למידה תהיה, אם כן, חזרה משלב 4 לשלב 2.
למידה מחדש תהיה משלב 2 חזרה לשלב 4.
 
תוצאות נכספות - Outcomes
 
האם תוכל, בבקשה, לומר לי באיזו דרך אני צריכה ללכת מכאן?
זה תלוי לאן את רוצה להגיע, אמר החתול.
לא ממש אכפת לי לאן... אמרה אליס.
אם כך, זה לא באמת משנה באיזו דרך תלכי, אמר החתול.
(אליס בארץ הפלאות, לואיס קרול. מאנגלית)
 
גרינדר ובנדלר ליקטו טכניקות שהיו בשימוש שנים רבות, חיברו אותן והפכו אותן לשיטה ולמודל ולמסע של גילויים חדשים. הם שׂמו דגש על ההכרה בכישרון שיש לכל אחד מאיתנו, יחד עם האמונה ביכולתנו להשתנות. לעתים קרובות, קרובות מדַי, אני שומעת את המשפט "אנשים לא משתנים" או "בגילי אני כבר לא אשתנה". בתוך תוכי מעולם לא הסכמתי עם הקביעה הזו. מה זאת אומרת אנשים לא משתנים? האם אדם בן ארבעים ושש חושב ופועל כפי שפעל וחשב בהיותו בן עשרים? האם נולדנו עם דפוס מסוים או תבנית שאינה מאפשרת לנו לחרוג ממנה? אני סבורה שזוהי קביעה מגוחכת. לוּ אנשים לא היו משתנים, העולם היה עדיין בתקופה הפרהיסטורית. גופינו ומוחותינו התפתחו והשתנו. תפיסתנו את העולם מתפתחת ומשתנה ויכולת הביטוי שלנו משתנה גם היא כל הזמן. קיימים דברים שמשתנים בהתאם לרצוננו בלבד. עם הקדמה וההתפתחות של המדע והטכנולוגיה, אחרי שהאדם הגיע לירח וממשיך לחקור במופלא ממנו, אנו עדיין ממשיכים להיות מוּנעים על ידי הרגשות ובעיקר על ידי הפחד. הפחד הוא שמוביל אותנו לעימותים, מלחמות, ועיוות המציאות. אנו כבוגרים, ממש כפי שהיינו כילדים קטנים, רוצים את הצעצוע של האחר. כבוגרים אנחנו בוכים פחות. פיתחנו שיטות מתוחכמות של מבוגרים כדי לנכס לעצמנו את מה שלא שייך לנו. פיתחנו מנגנונים, ממשלות, דתות ועוד, שבעזרתם אנו פועלים לסיפוק הרגשות הבסיסיים המניעים אותנו ובראשם האֶגו. השאלה הבסיסית ב־NLP היא, האם אתה, האדם הפרטי, מכוון לגורם או לתוצאה - (Cause or Effect). ריצ'רד בנדלר שואל: "מי נוהג באוטובוס שלך?" כלומר האם אתה הוא זה שמשפיע ומחליט על חייך, או שאתה נגרר, מביא תירוצים מכל סוג כסיבה למה שאינו עובד בשבילך. תמיד, בכל מצב ולו גם החמור ביותר קיימת בידנו האפשרות הנפלאה ששמה בחירה. בספרו "האדם מחפש משמעות" דן הפסיכולוג ויקטור פרנקל באנשים שחיו במציאות הנוראה ביותר של מחנה הריכוז אושוויץ. הוא היה שם, חווה את הזוועה והגיע לתובנות ששימשו אותו לאחר מכן כמטפל. הוא נוכח לדעת שבתוך המצב הבלתי אנושי והבלתי נסבל ההוא, היו אנשים שנשברו והושמדו והיו אחרים ששרדו. התובנה המרכזית שלו היתה, שהאנשים ששרדו היו אלה שהיתה להם סיבה לשרוד - מטרה. היו שרצו לדעת אם נותר מישהו ממשפחתם ולחפש אותו, אחרים קיוו שאדם אהוב מחכה להם, היו שרצו להגשים חלום שחלמו עוד לפני שהכול קרה. היו שלא רצו לוותר, כי זה היה מנוגד לאופיים. תהיה הסיבה אשר תהיה, היתה להם מטרה שעשויה היתה להניב תוצאות.
 
אנחנו עוסקים במטרות ובתוצאות ולכן ככל שנהיה דייקנים יותר וחיוביים יותר כך נוכל להגדיר טוב יותר את רצונותינו. ככל שנכשיר את מוחנו לשים לב לאפשרויות העומדות בפנינו, סביר להניח שיהיה לנו קל יותר להשיג את מה שהצבנו בפנינו. ההזדמנויות קיימות כשמזהים אותן ככאלה. כדי להשפיע על חיינו, עלינו ליצור את התוצאה שבה אנחנו בוחרים. בחירה זה הצעד הראשון. אם אינך בוחר בעצמך, יש רבים בסביבתך שיבחרו עבורך. השאלה הגדולה היא כיצד, אם כן, אתה יודע מה לרצות? והתשובה היא: אתה ממציא.
בשפת NLP אתה בוחר.
 
תוצאה מעוצבת כהלכה (WELL FORMED OUTCOME)
 
שיטת NLP דוגלת בהגדרת התוצאות ושואפת לשינוי. לתוצאות אפשר להגיע אם מציבים מטרה. כשאין מטרה עלולים אנשים לפתח התנהגות שאינה מובילה לשום מקום.
התוצאות חייבות להיות הגיוניות ובנות השגה, לדוגמה: הצבתי לעצמי מטרה להיות טייסת אך לא בטוח שעם כל אהבתי לטיס אני אכן עשויה לממש את המטרה. אין לי כושר פיזי הולם, הראייה בעייתית והלימודים נמשכים זמן רב, מטרה כזו אינה מתאימה לנתוני וליכולות שלי וברור שלא אוכל להגשימה.
מטרה פחות שאפתנית אך בת השגה היא למשל: הקדמת שעת השינה. אדם מסוים הולך לישון בסביבות שתיים, או שלוש בלילה, זה הפך לו כמעט לטבע. הוא אוהב את הלילה אך למחרת בבוקר תפקודו לוקה. נשאלת השאלה מה ירוויח כשיקום בבוקר בשעה סבירה. וכאן המטרה מתרחבת - ניצול שעות הבוקר להשלמת סידורים ובכך לסיים את יום העבודה בשעה סבירה יותר.
 
כדי להשיג תוצאה וליישמה כדאי לפעול לפי כמה כללים, שיפורטו להלן:
א. התוצאה מוגדרת בצורה חיובית.
 הלא־מודע אינו מעבד מסרים שליליים אלא הופך אותם לחיוביים. ראשית יש להגדיר מה רוצים. להגדרה החיובית יש משמעות חשובה ביותר. למשל, אם יאמרו לכם לא לחשוב על עץ כחול, סביר להניח שתחשבו על עץ כחול. מכאן, שאם ברצונכם להימנע ממשהו עליכם לחשוב עליו כדי לדעת על מה לא לחשוב... מטפס הרים לא יחשוב איך לא ליפול אלא איך לטפס ולהגיע לפסגה.
ב. פרט ככל האפשר את התוצאה שאליה אתה שואף.
 מה אתם מצפים לראות, לשמוע ולהרגיש כשתשיגו את התוצאה? דמיינו זאת ותארו לעצמכם איך ייראו אז הדברים.
 אתם יכולים להוסיף פרטים כגון: מי המעורבים, היכן, מתי, כיצד ובאיזה הקשר תהיה התוצאה. ככל שיהיו יותר פרטים תרגישו קרובים יותר להשגת התוצאה.
ג. האם התוצאה מתאימה לרצונך?
 מה תיתן לך התוצאה או מה היא תאפשר לך לעשות? האם תספק לך משאבים נוספים? האם תעזור להתפתחות ולגדילה? אולי רצוי להגביל את השגת התוצאה בזמן כדי להבטיח שהתוצאה אכן תושג.
ד. מהם המשאבים שלהם תזדקק?
 מה יש לך עכשיו ומה אתה צריך כדי להשיג את התוצאה שבה אתה מעוניין?
♦ האם עשית זאת בעבר או כבר הגעת למטרה בעבר?
♦ האם אתה מכיר מישהו שיש לו דבר דומה?
♦ האם אתה יכול להתנהג כאילו התוצאה כבר בידיך?
ה. עשה זאת בעצמך.
 על התוצאה להיות מוגדרת כפעולה התלויה בך ולא באחרים. איש לא יעבוד במקומך, אתם היוזמים והמבצעים. ראו מה אתם יכולים לעשות כדי לקדם את ההצלחה, שאפשר, כמובן, ואפילו רצוי להיעזר באחרים אבל השליטה בידיכם. תוצאה התלויה רק באחרים סופה להיכשל. לדוגמה: את הספר הזה אני כותבת. ברור שאני נעזרת באנשי מקצוע להגהה ולהפקה. אך בלעדי המשפטים לא יהיו לספר.
ו. מהו תהליך ההוכחה?
 איך אנו יודעים שאכן השגנו את המטרה? האם כל מה שציפינו לו או דִמיינו התגשם?
ז. האם זה אקולוגי?
 שיטת NLP מתייחסת לאקולוגיה לאו דווקא לטבע ולסביבה אלא לתוכנו - בינינו לבין עצמנו, בינינו ובין מחשבותינו - אפשר לכנות זאת "אקולוגיה פנימית". איש לא חי בבועה. אנחנו חיים במערכות, למשל: משפחה, חברה, מקום עבודה והטבע סביבנו. אם איננו מתחשבים בסביבותינו נשיג אולי את התוצאה שבה אנחנו מעוניינים באותו רגע, אך לא בטוח שברגע של אמת כשנתייחס לאותה תוצאה נהיה נקיים מרגשי אשם או שנהיה בטוחים, מעל לכל ספק, שאכן פעלנו כראוי. מחוץ לעצמנו, בטבע, אנו עלולים לגרום לזיהום או לחבל בסביבה.
 ניתן לסכם זאת בארבע רמות של אקולוגיה; אני לעומת אני, אני לעומת אחרים, אני לעומת החברה, אני לעומת היקום.
ח. לאיזו תכלית אתה רוצה את מה שאתה רוצה?
ט. מה תרוויח ומה תפסיד כשתשיג את מאווייך?
 כדי להצליח להציב מטרות ולהשיג תוצאות יש ליצור את התנאים המתאימים:
♦ להגדיר בבהירות מהי המטרה, מה אתה רוצה להשיג?
 יש להגדיר מטרה ספציפית. היא צריכה להיאמר בהווה: "עכשיו אני רוצה להשיג זאת."
♦ הַתחילו לפעול: בחנו מה צריך להיעשות, אִספו נתונים, אַרגנו את סדר הפעולות, צרו קשר עם מי שצריך, נסו לקדם כול דבר שיוציא את עניינכם מן הכוח אל הפועל.
♦ הבחנה חושית (Sensory Acuity עמ' 70) - עלינו להיות קשובים לאנשים שאיתם יש לנו קשר. עלינו להיות מסוגלים להבחין בהלוך רוחם האמיתי גם באמצעות הבעות פניהם, צבע הפנים, תנועות הידיים, תנוחות הגוף ועוד.
 הדבר החשוב ביותר הוא להבחין במה שקורה בתוכנו, האם אנחנו מרגישים טוב? האם העניין מעורר בנו התרגשות? האם הוא נשמע נכון?
♦ עלינו להיות מוכנים לגמישות כדי לשנות בעת הצורך.
 יש ללמוד לא "להיתקע". אם משהו לא "עובד" יש לנסות למצוא דרך אחרת.
 המטרה ברורה וקיימות דרכים רבות להשיגה.
♦ הצורה שבה אנחנו מתנהלים (פיזית): תנוחה, עמידה, מקום החזה, החזקת הראש, מקרינים עלינו ועל הביטחון האישי שלנו וכמובן על מי שעומד מולנו. אם נקרין ביטחון יבטחו בנו, אם נקרין חוסר החלטיות אַל לנו להתפלא שלא נצליח בעסקה או במטרה שהצבנו לעצמנו.
 
חמשת החושים והשימוש בהם
 
מערכות הייצוג הפנימיות (Internal Representational Systems)
תקשורת מתחילה עם המחשבות שלנו, ואנו משתמשים במילים טון ושפת גוף להעביר את המחשבות לאדם אחר. ומהן המחשבות? יש לכך הרבה תשובות מדעיות ובכל זאת כל אחד מאיתנו יודע באופן אינטואיטיבי מהן מחשבות. חשיבה היא תופעה כל כך מובנת מאליה, שאנו לא נותנים עליה את דעתנו. אנחנו נוטים לחשוב מה אנו חושבים על מה שאנו חושבים, ולא איך אנו חושבים. וכמובן, אנו חושבים שכל האנשים חושבים כמונו.
הדרך השימושית לחשוב על חשיבה היא השימוש שאנו עושים בחושים הפנימיים שלנו.
כשאנו חושבים על מה שאנו רואים או שומעים או מרגישים, אנו יוצרים מחדש את המראה, הקול ואת הרגשות שבתוכנו. וזה מאפשר לנו שוב לחוות את מה שראינו שמענו והרגשנו.
(ג' או'קונור וג' סימור, 1990)
 
לפעמים אנו מודעים לכך שאנו עושים זאת ולפעמים לא.
נסו להיזכר בחופשה האחרונה שלכם? איך אתם זוכרים אותה, אולי באמצעות תמונות שעולות במוחכם, אולי באמצעות קולות או צלילים שקשורים לחופשה. אולי אתם משחזרים את ההרגשה והרגשות?
צורה אחת של מחשבה, היא שחזור חושי של חוויות הנמצאות בלא־מודע. זוכרים את הקולות, התמונות, הרגשות, הטעמים והריחות שחווינו בחופשה? (אלו נמצאים כבר בעבר. חשוב לציין שהמודע הוא כאן ועכשיו, נקלט במודע מה שנאמר באותו רגע. ברגע הבא, מה שנאמר קודם עובר ללא־מודע ומצטרף ל"מחסן" הזיכרונות והחוויות, שיעמדו לרשותנו כאשר נצטרך להם).
דרך אחרת של מחשבה היא באמצעות השפה.
דרך המילים אנו יכולים לתאר וליצור חוויות שונות על אף שלא חווינו אותן בעצמנו.
קראו את הקטע הבא ושימו לב למה שאתם חווים. השתמשו בחושים שלכם כדי להעלות את החוויה שנלווית לקריאה, תנו לדמיון לעורר את הזיכרונות והחוויות:
 
דמיינו שאתם מטיילים על חוף הים. זוהי שעת בין ערביים, השמש זה עתה שקעה ואתם מתפעלים מיפי השמים הצבועים בצבעי כחול, סגול וזהוב. אתם מרגישים בהנאה את החול הרך מתחת לרגליכם היחפות מסביב שקט ושלווה של סוף היום. רק רחש הגלים נשמע. אתם ממשיכים ללכת, ריח קפה עולה באפכם ומתברר לכם פתאום שאתם כל כך צמאים לכוס קפה טוב ולנשנוש טעים, וברוח זו אתם נכנסים לבית הקפה הקרוב. סיום מושלם ליום.
 
התיאור הזה מוּכר לכל אחד מאיתנו. אנחנו חווים חוויות דומות במקומות אחרים. כאן, אני מנסה להפנות את תשומת לבכם לשימוש הפנימי של כל חמשת החושים המעורבים בטיול הפשוט ולא יוצא הדופן על שפת הים עם שקיעה. אולי בפעם אחרת כשתצפו בסרט או בטלוויזיה ותראו סצנה דומה תיזכרו בתחושות שחוויתם. החשיבה שלנו היא ערבוב של החוויות והרשמים כפי שהם בזיכרון. המראות, הקולות, הרגשות, הטעמים והריחות, הם אלו ש"צובעים" אותם ונותנים להם מסגרת.
 
למחשבות יש אפקט פיזי ישיר כי הרי המוח והגוף הם מערכת אחת.
דמיינו לעצמכם שאתם אוכלים את הפרי האהוב עליכם. הפרי דמיוני אבל הריר בפה ממשי.
אנחנו משתמשים, כלפי חוץ, בחושים כדי "לתפוס את העולם" וכלפי פנים להציג את החוויות לעצמנו. לדרכים שבהן אנו מפנימים, מאחסנים ומצפינים (מקדדים) אינפורמציה במוח: (לראות, לשמוע, להרגיש, להריח, לטעום) אנו קוראים מערכות הייצוג הפנימיות (Internal Representational Systems - IR).
את מערכות הייצוג הפנימיות מהווים חמשת החושים.
החושים
החוש החזותי (Visual) להלן V, חוש השמיעה (Auditory) להלן A, היסוד הקינסתטי (Kinesthetic) להלן K (היסוד שנקרא K ב־NLP כולל את החוש התחושתי תנועתי וגם רגשות) - מהווים את הבסיס העיקרי למערכות הייצוג.
 
חושים אחרים כמו חוש הטעם (Gustatory) G וחוש הריח (Olfactory) O פחות חשובים, ולעתים כלולים בתוך הרגשות. לעתים קרובות חשיבותם קשורה באופן מיידי למראות, לתמונות, לקולות ולרגשות. אנחנו משתמשים בשלושת החושים הראשונים כל הזמן אפילו אם איננו מודעים לכך, ולפעמים אנחנו מעדיפים אחד על פני השני. נוסף להם אנו מזהים את הקול הקטן שיוצר דיאלוג פנימי שאותו נכנה "אודיו דיגיטלי", להלן AD (Audio Digital).
חוש הראייה יכול לפעול בו־זמנית עם החושים האחרים. אפשר לדמיין משהו באופן חזותי ולחבר לתמונה רגשות, צלילים וקולות. אך לא תמיד קל לשים לב לכל אלו באותו זמן. בחלקם הם יתקיימו בלא־מודע.
ההתנהגות שלנו היא תוצאה של עירוב החוויות הפנימיות והחיצוניות של החושים שלנו. כשאנו שקועים בקריאת ספר או בצפייה בטלוויזיה אנו פחות שׂמים לב לנעשה מסביב, אבל ברגע שנרגיש רעב הפה יתמלא ריר או אם נריח אוכל שהיינו רוצים לאכול, תשומת הלב תעבור מהספר למטבח.
ככל שאדם מכונס יותר בעולם של מראות, צלילים ורגשות פנימיים הוא בדרך כלל שׂם לב פחות למתרחש בעולם החיצוני לו. תופעה זו בולטת ביותר בילדים השקועים, למשל, במשחק או בצפייה בטלוויזיה, קוראים להם פעמים אחדות והם פשוט לא שומעים.
 
אִמי מספרת על אביה, שנהג לשבת ולקרוא שעות ארוכות, מנותק לחלוטין מהנעשה בבית. יום אחד פרצו גנבים לבית, הוא, כמובן, לא שׂם לב. כשלקחו את כל מה שרצו, ניגשו אליו, ביקשו סליחה ושאלו אם הוא יכול להרים את ספרו. הוא עשה זאת והם לקחו את מפת השולחן ויצאו מהבית, לא לפני שאמרו לו תודה...
 
כפי שאמרנו אנחנו משתמשים בחושינו כל הזמן. בגלריה נשתמש בעיניים, בקונצרט באוזניים. מה שמפתיע הוא שכשאנחנו חושבים, אנחנו נוטים להעדיף חוש אחד או שניים ואין זה משנה על מה אנו חושבים. אנחנו מסוגלים להשתמש בכולם בילדות, אולם בסביבות גיל אחת־עשרה או שתים־עשרה מסתמנת העדפה ברורה.
 
מערכת מועדפת ומערכת מובילה:
באחת הסדנאות שהנחו גרינדר ובנדלר אמר מישהו את המשפט: "אני רואה מה הוא אמר." גרינדר הגיב לביטוי זה, "ניקח את זה פשוטו כמשמעו - ייתכן שאנשים יוצרים תמונות למשמעות המילים שהם אומרים." בעקבות מחשבה זו התבקשו המשתתפים בסדנה לומר את הסיבה לבואם. האנשים שהשתמשו במילים ומשפטים שהביעו את רגשותיהם קיבלו כרטיס צהוב, אלה שהשתמשו במילים המאפיינות שמיעה קיבלו כרטיס ירוק ואלו שדיברו במילים ומשפטים שמאפיינים ראייה קיבלו כרטיס אדום. בשלב השני כל בעלי הכרטיסים שצבעם זהה התכנסו לשיחה קצרה ביניהם ובשלב השלישי הם יצרו קבוצות שיחה של בעלי כרטיסים בצבעים מעורבים. התברר שרוב האנשים הסתדרו טוב יותר עם בעלי הכרטיסים בצבע זהה לשלהם. ההתנסות הזו נתנה לגרינדר ולבנדלר חומר למחשבה ומתוך כך התפתח הסיווג שעומד ביסודה של מערכת הייצוג הפנימית (IR).
מערכת הייצוג (IR) המועדפת (Preferred Representational System):
המילים שיש להן בסיס חושי שהן מילות עצם, תואר ושם התואר, נקראות באנגלית PREDICATE - נשוא בעברית. שימוש רגיל בסוג אחד (ראייתי, או שמיעתי, או רגשי־תחושתי) של הנשוא יציין את מערכת הייצוג (IR) המועדפת על האדם באותו זמן. למשל: "זה נותן לי תמונה ברורה יותר עליו." אפשר למשל למצוא את ה־IR של סופר(ת) על ידי תשומת לב לשפה שהוא/היא משתמשים בה. ספרות עשירה היא תמיד בעלת מגוון עשיר של נשואים (PREDICATES).
בשובכם מחופשה, שימו לב לדרך שאתם נזכרים בה, מה בא קודם? התמונה, הקול או הרגשות־תחושות?
אנשים רבים יכולים ליצור לעצמם דימויים ברורים ולראות אותם בעיקר בתמונות. אחרים ירגישו אותם ולהרבה הם יישמעו טוב. ישנם גם כאלה הצריכים לברר את העניין עם עצמם.
כשאדם נוטה, מתוך הרגל, להשתמש במערכת פנימית אחת, קוראים לזה ב־NLP המערכת המועדפת (Preferred System). במערכת הזו הוא יעשה הבחנות דקות יותר מאשר באחרות. למשל, אנשים כישרוניים יותר במיומנות מסוימת, ילמדו לסגל לעצמם שימוש באחד או בשניים מן החושים הפנימיים ואותם הם יתרגלו עד שיגיעו לתוצאות טובות (כמו למשל לרוץ ללא מאמץ). כאשר מערכת חושית אחת לא כל כך מפותחת, קשה לפתח מיומנויות מסוימות (למשל לימוד מוזיקה יהיה קשה יותר למי שאינו מסוגל לשמוע אותה). אין מערכת אחת טובה מאחרת. תלוי מה רוצים לעשות. למשל, אתלטים צריכים לפתח את היסוד הרגשי תחושתי K, קשה להיות ארכיטקט ללא יכולת ליצור תמונה פנימית ברורה Vi - (Visual internal).
 
להעדפה החושית, כפי שהוצגה, יש ביטוי גם בשיטות תרפיה שונות. פסיכותרפיסטים רבים מעדיפים מערכת ייצוגית זו או אחרת. מרפאי הגוף יעדיפו - K, כי חשוב להם לפתח רגשות ולהתחבר לרגשות דרך החוויה הגופנית ודרך התנועה.
פסיכואנליזה תעבוד עם ה־AD-Ai. (Auditory internal, Auditory digital) מרפאים באמנות ופסיכולוגים יונגיאניים יעבדו בעזרת סמלים המתבססים על תרפיה ויזואלית.
כשאני עובדת עם מטופל וכשהוא מספר לי על אירועים הקשורים לבעיה שהוא מציג, אשאל תמיד: איזה רגשות היו מעורבים? כך מתקבלת תמונה ברורה יותר עליו. לדוגמה:
 
לשיעור טאי צ'י הגיעה תלמידה חדשה. כנהוג בשיעורים שלי, היא השתתפה בשיעור ורק בסוף כשעשינו את הטאי צ'י פוֹרְם (form) - שזו סדרת תנועות ברצף, קבועות מראש, כעין ריקוד - אמרתי לה לשבת בצד ולהתבונן. כשסיימנו, שאלתי אותה "מה ראית?", והיא ענתה שזה היה נחמד מאוד. התגובה היתה קצת מוזרה בעינַי כי בדרך כלל אנשים מוקסמים מאוד ומשתמשים בסופרלטיבים למראה הביצוע. חזרתי ושאלתי אותה ושוב חזרה תשובתה הפושרת: "מאוד מאוד נחמד." "נעלבתי" בשם הטאי צ'י. חבשתי את כובע ה-NLP ושאלתי אותה מה הרגישה כשהסתכלה עלינו בזמן הפוֹרם (form)? ואז פרץ שטף של מילים, שתיאר את הרגשתה.
 
זו דוגמה מובהקת לשימוש במערכת ייצוג. אפשר להצליח מאוד בתקשורת עם האחר או להיכשל בלי לדעת מדוע. לפעמים נדמה שאנשים באמת מדברים בשפה זרה.
מערכת הייצוג (IR) המובילה (Lead Representational System):
הזיכרון המלא כולל הכול אבל אנחנו נעדיף להשתמש במערכת אחת כדי לשחזר אירוע, באמצעות המערכת המובילה (Lead System). המערכת המובילה היא מעין חוש פנימי המשמש כמנוע כדי לחזור אחורה לזיכרון. זו הדרך שבה האינפורמציה מגיעה למודע. למשל, אני יכולה לזכור את החופשה שלי ולהיות מודעת לרגשות ולתחושות של המנוחה והשלווה שחוויתי במהלכה, אבל הדרך שבה הם מגיעים למוח היא באמצעות תמונה. מה שאני אומרת לעצמי, במקרה זה, לגבי הרגשות הוא (AD) הופך להיות חזותי (V) והמערכת המובילה היא הרגשית־תחושתית (K).
ההבדל בין המערכת המובילה לבין המערכת המועדפת הוא בכך שהמערכת המועדפת מתייחסת לחשיבה המודעת, בעוד שהמערכת המובילה מתייחסת לדרך שבה אנו מביאים את האינפורמציה לחשיבה המודעת.
המערכת המובילה היא כמו תוכנת מחשב, מובנת מאליה ואינה מורגשת אבל בלעדיה לא יעבוד המחשב. לפעמים נדמה לאדם שהוא אינו מסוגל לגייס את אחת ממערכות הייצוג. הוא עלול לטעון, למשל, שאינו רואה כל תמונה, אבל למעשה, ללא תמונה פנימית הוא אינו מסוגל להכיר אנשים או לזהות נופים, חפצים וכדומה. כשבלא־מודע קיימים מראות מכאיבים ירגיש האדם רע מבלי לדעת מדוע ולכן הלא־מודע שלו לא יעלה את התמונה. למצב זה יש השלכות טיפוליות שאדון בהן מאוחר יותר.
השפה מייצגת ומקרינה, כמובן, את מה שאנחנו חושבים. המילים שאנו בוחרים מעידות על מערכת הייצוג הפנימית שלנו (Internal Representation).
לכל אחד ממרכיבי מערכת הייצוג הפנימית (IR) יש מילים שמאפיינות את תכונותיו:
לחוש הראייה (V): לראות, מיקוד, בהיר, ברור, תמונה, מעורפל, צבע, מבט.
לחוש השמיעה (A): צליל, לשמוע, לספר, חבטה, הגברה, להגיד, מהדהד. ליסוד הרגשי ותחושתי (K): תחושה, מגע, מחוספס, להרגיש, הקלה, טעם, מתח, נעים. למרכיב הנוסף אודיו דיגיטלי (AD): לדעת, לחשוב, ללמוד, לתפוס, שינוי, בהתחשב, להבין, להחליט.
המילים שצוינו מופיעות במשפטים מאפיינים:
 
שמיעה A
ראייה V
חזור אחרַי מילה במילה
אין לי צל של ספק
חיים ומוות ביד הלשון
זה נראה בסדר
שמור על לשונך
לאור הדברים שנאמרו כאן
לומר לך את האמת
הרעיון נראה לי מעורפל
חזק וברור
אבחנה מצוינת
הקול שלה הדהד למרחוק
אצייר לך את המצב כפי שהוא
כוחה של המילה
תאווה לעיניים
הם עוד ישמעו ממני
מה אתה בוהה בחלל
הוא שומע קולות
ראי המחשבות
הקשב לקול
התמונה ברורה לגמרי
כולי אוזן
אני רואה למה התכוונת
רגשי ותחושתי K
אודיו דיגיטלי AD
רך כמו חמאה
אני צריך לחשוב על זה
כמו קוץ בישבן
זה לא הגיוני
שלוט בעצמך
בהתחשב במה שאמרת
ככה ככה
אשקול את העניין
נעם לי להכיר אתכם
זה תהליך שאצטרך
לחשוב עליו
קשה לי להחליט כרגע
החזיקי מעמד
זה לא עולה בדעתי
הוא היה קר כקרח
אני יודעת שזה
אפשרי מבחינתי
מניסיוני אני יודעת
יש להם בסיס מוצק
 
הרגשה נפלאה
 
חמים ונעים
 
מחלחל פנימה
 
קשה כמו אבן
 
הולכים יד ביד
 
 
בעברית אנחנו מכירים את הפתגם "חיים ומוות ביד הלשון". כל רעיון נוצר במוח, מעובד שם, והופך למחשבה. המחשבה מיתרגמת למילים ולמילים יש כוח. כשמבינים שאנחנו אחראים באופן מלא על מה שיוצא לנו מהפה. לעתים קרובות אפשר לשמוע את ההסתייגויות "לא לזה התכוונתי", אז למה באמת התכוונת?
תפקיד המילים ליצור קשר. עליהן להיות מובנות לאדם שאיתו אנחנו מדברים. הן יכולות לעורר בו מחשבות, רגשות והתרשמויות. הן יכולות ליצור או לשבש יחסים, ויכולות לגרום למלחמה או להשכין שלום. השפה היא המכשיר העיקרי לתקשורת. כששפתנו עשירה יותר, היא מעידה שעולמנו הפנימי, חוויותינו וניסיונותינו עשירים יותר, והאדם העומד מולנו מושפע מכך ישירות. אחת התגליות המוקדמות של NLP היתה שמְתקשרים מיומנים משתמשים בשפה באופן שמעורר אמון והבנה. היכולת האינסטינקטיבית של המתקשר מתאימה את השפה שלו לשפה של האחר.
ב־NLP מדגישים את חשיבותה של השפה, את מיומנויות השימוש בה, ואת היכולת לשקף דרכה את נסיון חיינו. כיוון שכל אחד מאיתנו חווה את חייו בדרכו שלו, יש להגיע למכנה משותף. על "שולחן", למשל, מניחים חפצים ו"כיסא" נועד לישיבה. ומה קורה למילים כ"אהבה" או "כבוד" כשהחוויות הקשורות בהן שונות מאדם לאדם? אפשר להתווכח על פירושן, ואפשר גם להוסיף אותן לאוצר המילים שלנו ובכך להעשיר את שפתנו.
אחד הנושאים המרכזיים והחשובים בהם דנים ב־NLP הוא איך להבין את משמעות המילים שאנו שומעים, איך לבחור את המילים לשימוש ואיך המילים מעצבות את החוויה שלנו. צִיינו קודם לכן שהשפה היא מסננת שדרכה זורמות מחשבותינו, אולם המחשבות עצמן נוצרות על ידי תמונות, קולות, ורגשות כשהשפה משמשת להם ביטוי. מחקרים בנושא מצאו שהמשותף בין אנשים בעלי מערכת זהה קיים לא רק בשפה אלא גם בהתנהלותם הפיזית ובדרך ההתייחסות שלהם לעצמם ולאחרים.
 
לסיכום פרק זה, נציג את המאפיינים הנראים לעין של אנשים בעלי מערכת מועדפת.
 
אנשים חזותיים (V) יושבים או עומדים בצורה זקופה, או נוטים קדימה בישיבתם על כיסא. נשימתם נראית בחלק העליון של הריאות. הם נוטים להיות מסודרים, מאורגנים, מטופחים. הם זוכרים באמצעות תמונות ולא מוטרדים מרעש. לעתים קרובות הם מתקשים לזכור הוראות מילוליות. הם מעוניינים לדעת איך תכנית נראית. הם מעריכים מאוד מראה חיצוני.
אנשים שמיעתיים (A) מניעים את עיניהם מצד לצד לעתים קרובות. הם נושמים בחלק המרכזי של החזה, מדברים אל עצמם ודעתם מוסחת בקלות על ידי רעש. ביכולתם לחזור בקלות על דברים שנאמרים, הם לומדים משמיעה, אוהבים מוזיקה ולשוחח בטלפון. הם זוכרים דברים בשלבים, בתהליכים וברצף. האדם השמיעתי אוהב שיביעו הערכה על מעשיו. הוא מגיב לטון דיבור או למילים מסוימות. השמיעתיים מעוניינים במה שיש לאחר להגיד.
אנשים רגשיים ותחושתיים (K) נושמים בחלק התחתון של הריאות כך שאפשר לראות את הבטן נושמת (בטאי צ'י אני מלמדת לנשום בדרך זו מפני שעל ידי כך נוצר חלל גדול יותר בריאות, נכנס יותר חמצן והנשימה רגועה יותר) לעתים קרובות הם מדברים וזזים מאוד לאט. הם מגיבים למגע ולגמול פיזי כגון טפיחה על השכם. הם עומדים קרוב לאנשים. הם זוכרים דברים על ידי חזרה עליהם. הם מעוניינים בתכניות של הזולת.
אודיו דיגיטלי (AD) יבלו זמן רב בדיבור אל עצמם. הם מתעניינים באחר באמצעות ההיגיון. הם יכולים גם להציג את המאפיינים של כל המערכות האחרות. אנשים שהם AD מחפשים תשובות קודם כול בשיחה עם עצמם. הם עושים חזרות, מתווכחים, ממציאים תשובות והכול עם עצמם. את אלה קל מאוד לזהות: בכל כיתה או פורום הם אלו ששואלים ומבקשים הבהרות.
 
רמזי עיניים (Eye Accessing Cues)
 
קל לזהות השתייכות של אנשים לקבוצות שצוינו. הדרך שבה אנו חושבים משפיעה על הגוף, והאופן שבו אנו משתמשים בגוף משפיע על הדרך שבה אנו חושבים, כך שיש כאן מעגל של השתקפות. העיניים נעות כל הזמן בצורה לא רצונית. התנועות יכולות להיות ברורות או קטנות ומהירות. בכל מקרה, הן מספקות לנו אינפורמציה שברוב המקרים האדם אינו מודע לקיומה. אנו מזיזים את העיניים לכיוונים שונים בצורה עקבית, בהתאם למתרחש במוחנו. מחקרים ניאורולוגיים הראו שתנועת העיניים לכיוונים שונים מזוהה עם הפעלה של חלקים שונים במוח.
ב־NLP נקראות התנועות רמזי עיניים (Eye Accessing Cues), מפני שאלה הם הסימנים החזותיים שמאפשרים לנו לדעת כיצד אנשים קולטים אינפורמציה. יש קשר ניאורולוגי בין תנועות העיניים ומערכות הייצוג הפנימיות. בתבנית כזו אפשר להבחין בכל רחבי העולם (מלבד אזור הבסקים בספרד, משום מה).
 

 
♦ כשמדמיינים באופן חזותי אירוע מהעבר, פונות העיניים למעלה ולשמאל (Vr).
♦ כשמשחזרים תמונה או מנסים לדמיין משהו חדש, העיניים פונות למעלה ולימין (Vc).
♦ כשרוצים להיזכר במנגינה או בקול, העיניים נעות שמאלה (Ar).
♦ כשמנסים לשחזר שיר או קול נעות העיניים ימינה (Ac).
♦ בזמן שיחה פנימית נעות העיניים למטה ולשמאל (Ad).
♦ כשמתחברים אל הרגש העיניים נעות למטה ולימין (K).
♦ כשהעיניים לא ממוקדות ומסתכלות קדימה ולמרחק, זו עדות נוספת להיזכרות חזותית.
 
אצל איטרי יד ימין (שמאליים) - הכיוונים הפוכים, בדרך כלל. ייתכנו גם יוצאים מן הכלל.
הכרת תנועות העיניים עוזרת לתקשר עם הזולת ולהבין טוב יותר מה מתרחש במוחו בשעת שיחה. יש לכך השלכות חשובות מאוד בהקשר הטיפולי. למשל, כששואלים אדם לשמו ועיניו יפנו לשמאל ולמטה (Ad) נוכל להבין שהמערכת המועדפת אצלו היא אודיטורית דיגיטלית. אדם זקוק לזמן כדי לעבד אינפורמציה בינו לבינו, לכן כשנדבר איתו יש לאפשר לו זמן.
דוגמה נוספת: מטופלת שהיתה במשבר משפחתי סיפרה לי, שכשבעלה בנפרד מחזיר את הילדים לאחר בילוי איתם, הוא מתיישב על הספה בבית ואינו הולך על אף שמוסכם שעליו לעזוב. כיוון שמשיחות קודמות ידעתי שהיא נמצאת במצב רגיש, שאלתי אותה אם זה מרגיז אותה. היא ענתה בשלילה ואף אמרה שלא אכפת לה. עיניה פנו שמאלה ולמטה (Ad). ביקשתי ממנה להסתכל למטה וימינה - שזה כיוון החיבור לרגשות, וחזרתי על השאלה, הפעם היתה התשובה שזה מרתיח אותה. היא נמנעה מלהרגיש כי חששה לחזור למצב שנדמה לה שהצליחה להתגבר עליו. לעתים קרובות, קרובות מדַי, אני פוגשת מטופלים שמסבירים לי את מצבם באופן הגיוני. הם זוכרים ומשחזרים אבל חוסמים את עצמם מבחינה רגשית. כשאני מחברת אותם לרגשות, הכול משתנה.
טיפול בדיסלקציה אצל ילדים זוכה לתוצאות מדהימות כשמשתמשים בעבודת העיניים. במקרה כזה אני בודקת את יכולתו של הילד לאיית מילה. אני מראה לו את המילה, ולאחר מכן מתבוננת בו כשהוא חושב איך לאיית אותה. עיניו של הילד הדיסלקטי ינועו למטה וימינה או למטה ושמאלה, או לכל מקום אחר, אבל לא למקום שאליו הן צריכות לפנות - לשמאל ולמעלה, או לימין ולמעלה, מקום הזכירה.
באמצעות תנועות העיניים אנחנו יכולים לזהות את האסטרטגיה של האדם שמולנו.
כשהעיניים מתרוצצות זו אינדיקציה לבלבול ולהרגשה לא נוחה. כמטפלים עלינו להבין ולכוון את המטופל באמצעות שאלות, למשל: "מה הדבר הראשון שאתה רואה כשאתה נכנס הביתה?" כדי לענות על השאלה יסתכל הנשאל למעלה ושמאלה, זו הדרך שבה רוב האנשים זוכרים מראות.
"כיצד מרגיש מגע קטיפה על עורך?" עיניך ודאי יפנו לימין ולמטה מקום חיבור הרגשות והתחושות.
וכדי לחדד את הנושא להלן שאלות נוספות המתייחסות לכל רמזי העיניים:
 
זכירה חזותית (Vr) - לזכור את התמונה
מה היה הצבע האהוב עליך כשהיית ילד? למי מחבריך השיער הארוך ביותר? מה לבשת אתמול?
שחזור זכירתי (Vc) - לשחזר או להמציא תמונה שמעולם לא ראית
דמיין את מכוניתך בצבע צהוב עם נקודות ירוקות; דמיין את עצמך עם שיער אדום; איך היה נראה חדר השינה שלך לוּ היה כחול?
זיכרון שמיעתי (Ar) - לזכור את הקולות
האם אתה יכול לשמוע את השיר האהוב עליך בראש? מהו הצליל של הטלפון הסלולארי שלך? האם אתה יכול לזכור את הקול של אמא שלך?
שחזור שמיעתי (Ac) - לשחזר או להמציא קולות או צלילים
איך הייתי נשמעת אילו היה לי קול של דונאלד דאק? איך היה נשמע קולך מתחת למים? דקלם שיר שלמדת בבית הספר.
להתחבר לרגשות ולתחושות (K)
איזו תחושה יש לך כשאתה דורך על רצפה קרה בקיץ ברגליים יחפות? איך אתה מרגיש כשאתה מלטף את הכלב או את החתול שלך? איזו יד חמה יותר, הימנית או השמאלית? איך אתה מרגיש כשאתה חושב על האדם האהוב עליך?
שיח פנימי, שיחה עם עצמך - אודיו דיגיטלי (Ad)
דקלם שיר שלמדת בבית הספר; שאל את עצמך מה באמת אתה רוצה לעשות בחייך; איך אתה משכנע את עצמך לעשות דבר שאינו אהוב עליך?
 
בשאלות הללו התשובה לא חשובה, לא מוכרחים לקבל תשובה וֶרבלית. שאלות מסוימות עשויות להוביל גם לשימוש במערכת אחרת מזו שאליה כוּונה השאלה. יש לשים לכך לב, לדוגמה: אם בתגובה לשאלה: "האם אתה יכול לדמיין לעצמך הרגשה של חום?" תעלה תמונה של אירוע לא נעים שהיה קשור להרגשה הזו, ייתכן שנחשפת כאן בעיה שכדאי לטפל בה. על ידי השימוש במילה "דמיין", עוזר המטפל להעלות את התמונה.
 
בסדנה שהעברתי חילקתי לתלמידים, שעבדו בזוגות, דפים עם שאלות. השאלה שכיוונתי לזיכרון היתה: "האם אתם זוכרים את היום הראשון בבית הספר?" בת הזוג של הנשאלת קראה לי כולה מבולבלת, העיניים שלה לא פנו לשמאל ומעלה אלא לימין ומטה, כלומר לרגשות. צחקתי ואמרתי לה שכנראה היום הראשון בבית הספר היה יום עתיר רגשות.
 
תנועות העיניים מהירות מאוד בדרך כלל, ולכן כדאי לפתח את ההתבוננות בהן. מעניין שעיני שחקנים שממלאים תפקיד, נעות לפי מצבה של הדמות שאותה הם מגלמים. למעשה, לשחקן אין שליטה על כך. צפייה בטלוויזיה היא דרך מצוינת לראות איך נעות העיניים.
 
חיבור וניתוק (Association Dissociation)
 
התרגום העברי למונחים אלה הוא "להיות מחובר ל...", מקושר ל..."
(Association) או "מנותק מ..." (Dissociation) או "הזדהות" ו"אי־הזדהות".
להיות "מחובר" פירושו להיות בתוך התמונה או בתוך האירוע, כלומר לראות אותה מבפנים. להיות "מנותק" פירושו להיות מחוץ לתמונה או האירוע, כלומר לראות את התמונה או האירוע כאילו אנחנו מסתכלים על גלויה או על סרט שלקחנו בו חלק, מבחוץ.
תרגיל לדוגמה:
 
שבו בנוחיות והיזכרו במשהו נעים. אם אתם רואים אותו בעיניים שלכם - אתם בתוך התמונה - "מחוברים" (Associated). עכשיו שימו לב לרגשות שהזיכרון הנעים הזה וההרגשה שאתם חווים מעוררים בכם. הגדילו את התמונה ושימו לב לפרטים נוספים, האם התמונה כוללת בתוכה ריחות או צלילים, או מוזיקה? האם הם חזקים או חלשים, רחוקים או קרובים? הוסיפו צבעים לתמונה לפי הרגשתכם. עכשיו הבהירו אותה ובדקו שוב איך אתם מרגישים.
עתה "צאו" מתוך התמונה והסתכלו עליה מבחוץ, "התנתקו" (dissociated). אתם רואים את עצמכם בתמונה אבל מבחוץ. שימו לב לרגשות שלכם, האם הם באותה עוצמה כמו קודם? האם אתם מריחים את הריחות או שומעים את הצלילים והמוזיקה? האם הצלילים חזקים או חלשים? האם הם קרובים אליכם או רחוקים? מאַין מגיעים הצלילים? עכשיו הקטינו את התמונה והפכו אותה לתמונה שחור לבן, המשיכו להסתכל על התמונה המוקטנת. עכשיו, איך אתם מרגישים את הזיכרון כשהוא לא בצבע?
 
לבסוף, שימו לב שוב לתחושות המלוות את הזיכרון הזה. באיזה מקום בגוף חשים אותו? האם אתם מרגישים קושי או רוך? כובד או קלות? חום או קור? באיזה חלק בגוף אתם מרגישים את זה?
 
למושגים "חיבור" ו"ניתוק" חשיבות רבה במסגרת הטיפול. כשאדם נמצא במצב של טראומה הוא חווה רגשות עזים. עוצמת הרגשות חוסמת את ההכרה (המודע) ומפריעה להתייחס לטראומה. הוצאת המטופל מן התמונה מחלישה את עוצמת הרגשות ומביאה אותו ל"מרחק בטוח" מהאירוע ומאפשרת "לגעת" בו. השינוי נחוץ לא רק במקרים קיצוניים. לחיבור ולניתוק יש תפקיד גם בטיפול בפוביה.
אתה יכול לשנות את הדרך שבה אתה חושב על ידי שינוי האבחנות התת־חושיות (על התת־חושים בפרק נפרד).
לדוגמה: כשהמוח מקשר אותך לסצנה כואבת, נסה, קודם כול, להוציא את עצמך משם. העלה זיכרונות נעימים והכנס את עצמך לתוכם.
אנו משתמשים בטכניקה זו בעבודה על "רגשות שליליים" ובמודל הפוביה (הסבר בפרק Time Line Therapy).
 
טכניקה בחיבור וניתוק:
 
מיקום תפיסתי (Perceptual Position)
 
בחינת מצבים על ידי שינוי מקום
 
א' הגיעה אלי לטיפול שלושה שבועות לפני החתונה. פתאום "תפסה רגליים קרות". היא לא היתה בטוחה שהיא רוצה להתחתן עם החבר שלה שרואה אותה כמובנת מאליה: הסקס לא מצטיין (הם יחד כבר שמונה שנים!), ההורים שלו שולטים בכול, החבר לא מתייחס כהלכה לאביה ולאחיותיה. בקיצור שלל טענות שונות ומשונות שלא עלו במשך שמונה שנות הקשר. ביקשתי מא' לעמוד מולי וביקשתי משותפתי, שהיתה נוכחת במקום, לעמוד איתנו. א' היתה היא, אני הייתי "החתן" ושותפתי היתה המתבונן ממקום של ניתוק (Diss). עתה ביקשתי מא' להגיד לי, ל"חתן", את אשר על לִבה, אני, "החתן", אמרתי את מה שהיה לי להגיד. לאחר מכן החלפנו מקומות. א' היתה ה"חתן", אני הייתי א' ושוב אמרנו את מה שיש לנו להגיד ממקומנו החדש. כבר בשלב זה הדברים נראו אחרת.
 
בטכניקה זו חשובה מאוד האפשרות של המשתתף להרחיק את עצמו מעצמו, לראות ולהרגיש את הצד השני וללמוד שיעור כתוצאה מכך. בשלב הבא נכנסה "המתבוננת" לתמונה ושוב התחולל משחק תפקידים וכך יכלה א' לראות את שני הצדדים הטוענים זה כנגד זה ואת מלוא התמונה מעמדת המתבונן. המטרה היא לחוש את הצד השני מנקודת מבטו שלו.
 
אבחנות תת-חושיות או תת-חושים (Submodalities)
 
עד הנה הבחנו בשלוש דרכי חשיבה עיקריות: צלילים, תמונות רגשות ותחושות. אבחנות אלה מספקות מידע כללי וניתן להוסיף לכל אחת מהן מידע מפורט יותר:
תמונה יכולה להיות בצבע או בשחור־לבן, נעה או סטטית, רחוקה או קרובה ועוד.
צליל יכול להיות גבוה או נמוך, צלול או צורם, וכן הלאה.
תחושות עשויות להיות עזות או עמומות, חריפות או חלשות וכדומה.
אבחנות ברמה כזו של פירוט נקראות ב־NLP - אבחנות תת־חושיות (Sub modalities). אם יחידות היסוד שמהן מורכבות מערכות הייצוג הם החושים (Modalities) - היחידות הבונות את יחידות היסוד (החושים) - הן האבחנות התת־חושיות (Sub modalities).
חלק מהאבחנות התת־חושיות פועלות באופן בינארי: או, או.
לדוגמה: חיבור (Association) או ניתוק (Dissociation) - אי אפשר להימצא בעת ובעונה אחת גם בתוך התמונה וגם מחוצה לה. אנחנו חווים את התמונה מבפנים או מתבוננים על עצמנו כחלק מהתמונה מבחוץ. בחלק גדול מהמקרים אנחנו חווים את האבחנות התת־חושיות כאילו הן נשלטות על ידי עמעם שמעצים או מחליש אותן.
האבחנות התת־חושיות הנפוצות הן:
בחוש הראייה: צבע או שחור־לבן, ממוסגר או פתוח, שטוח או עמוק, מיקום: מעל, מתחת, מימין או משמאל, בהירות: ניגודי צבע, מפוזר או מרוכז, בתנועה או במצב נייח, גדול, קטן, בינוני.
בחוש השמיעה: סטריאו או מונו, מילים או צלילים אחרים, סוג הצליל - רך או מחוספס, גוון הקול, מאין בא הקול, רחוק או קרוב, משך הצליל - רצוף או מקוטע, ברור או לא ברור.
בתחושות: מיקום בגוף, מחוספס או חלק, קל או כבד, צורה.
המילים שבהן אנחנו משתמשים כדי לתאר את האבחנות התת־חושיות נמצאות בשפה היום־יומית כל הזמן:
חוש הראייה V:
מראה, תמונה, דמיון, חלל ריק, פרספקטיבה, זריחה, מאיר על, בחינה, עין, צפייה, מבט על, חשיפה, לראות, הראייה, הצגה, דמיון, הסתכלות, ערפול, כהה.
חוש השמיעה A:
היגד, מבטא, קצב, מהדהד, קול, מונוטוני, חרש, צלצול, ברור, דמיון, דיון, דרישה (זכויות) ציון, שמיעה, צעקה, אין מילים, קולי, סיפור, הרמוני, שקט, אילם.
חושי הרגשתי K:
מגע, קשר, דחיפה, חיכוך מוצק, חם, התנגשות, לחץ, רגישות, מתח, מוחשי, עדין, תפיסה, החזקה, סבל, כבד, חלק.
חוש הטעם G:
חמוץ, טעם, מר, מלוח, מלא מיץ, עסיסי, מתוק.
חוש הריח O:
מבושם, מסריח, חטטן ריח, מעושן, טרי.
 
לא רק המילים, גם משפטים שלמים בשפה המדוברת מבטאים את הדרך שבה עובד מוחנו. למעשה קשה מאוד או כמעט בלתי אפשרי להעלות מחשבה או זיכרון ללא תת־החושים, שעשויים להיות אפילו מחשבות בסיסיות ביותר:
 
חזותי
שמיעתי
אני רואה את התמונה גדולה וקרובה
נשמע לי סינית
חד וברור
הרעיון נראה לי
אנו רואים עין בעין
להפנות אוזן קשבת
יש לי רעיון מעורפל
מצלצל נפלא
תראה לי למה אתה מתכוון
מוזיקה באוזנַי
כשתביט אחורה על זה תצחק
מעולם לא שמעתי כדבר הזה
הדבר שופך אור על כל העניין
מילה זו מילה
הוא צובע את חייו בצבעים בהירים
מילה בסלע
העתיד נראה לי בהיר
אני שומע אותך חזק וברור
הפתרון נצנץ לפני עיניו
רעש מחריש אוזניים
בעיני רוחי
 
מראה נפלא לעיניים דואבות
 
 
 
חוש רגשי-תחושתי:
חוש טעם וריח:
אני תופס את הרעיון
משהו מריח לא טוב
אני יכולה להרגיש זאת בעצמות
גלולה מרה
איש חם מזג
טעם החיים הטובים
לב חם
 
התינוק הזה מתוק
 
הוא אדם קר ובלתי מתחשב
מר כלענה
אני לא יכול לשים את האצבע על זה
פרצוף חמוץ
יש לו בסיס מוצק
 
היא ממררת לי את החיים
 
מבצע חלק
השושן נתן ריחו
מרגיש טוב
 ...