פרולוג
מהחלון שבקומה השנייה רואה עורך דין טולדנו את צלליתו של האיש הצעיר יוצאת מחדר המדרגות החשוך. האיש פונה שמאלה והולך במהירות לעבר השדרה. עורך הדין מרים את עיניו ורואה מולו את המבנה המרשים של התיאטרון הלאומי, ניצב בתוך הילה צהבהבה עכורה של תאורת רחוב. זו שעת לילה לא מאוחרת, אבל בימים האלה הרחובות מתרוקנים לפני החשֵכה. גם תנועת המכוניות בכבישים דלילה. כיכר התיאטרון שוממה בכל שעות היממה. רק צלליותיהם של שני הג'יפים הקבועים עם ארבעת החיילים נראות ברחבה הסמוכה לכניסה. שני חיילים יושבים על מכסה המנוע של אחד הג'יפים, שניים עומדים בסמוך אליהם ומעשנים. הוא שב ומַפנה את מבטו שמאלה. הצעיר הגיע אל המדרכה בצד המרוחק של השדרה. מעגל אור קלוש נופל מפנס הרחוב ומרצד סביב דמותו, הופך את גבו לכתם לא ברור. הצעיר מתמהמה, ככל הנראה מוציא את הקסדה מהארגז או מהתא שמתחת למושב. כעבור רגע נשמע קול מנוע, ואלומת אור ניתזת קדימה ופורצת נתיב לבן בחשֵכה. הקטנוע יורד לכביש ומאיץ, ורעש המנוע מתרחק והופך לזמזום. באותו רגע מרעידה את דממת הלילה שאגת מנוע של אופנוע רב עוצמה ואור פנס נדלק. מתוך טור המכוניות החונות לצד הכביש מגיחה צללית של אופנוע אימתני. עורך הדין עוקב בדאגה אחר האופנוע הנוסע בעקבות הקטנוע.
לא בטוח שהוא עוקב אחריו, הוא אומר בלבו. זה יכול להיות צירוף מקרים. אבל אם כן, הוא ראה אותו נכנס לבניין ויוצא ממנו.
הוא פונה מהחלון המשקיף אל רחבת התיאטרון וניגש לכספת. מחשבתו מוטרדת ותנועותיו מהוססות. הוא מושך את דלת הכספת ומוציא מתוכה את המעטפה שהפקיד בידיו הבחור. כשהמעטפה מונחת על כף ידו הוא מקפיץ אותה בעדינות, כמנסה לאמוד את משקלה. המעטפה חלולה, נפוחה מעט במקום שאליו גלש החפץ שהוטמן בה. הוא מחזיר את המעטפה למקומה וחוזר אל החלון. מקץ זמן-מה הוא שב אל הכספת, לוקח את המעטפה בידו, שוקל אותה במבט מהורהר, ומחזיר אותה למקומה.
שלוש או ארבע פעמים הוא הולך מהחלון אל הכספת ובחזרה, עד שבסופו של דבר הוא סוגר את דלת הכספת על המעטפה ומקיש על חוגת הצירופים. ביקורו הלא-צפוי של הצעיר אילץ אותו להתעכב במשרד הרבה מעבר למה שתיכנן. הוא מתכוון להתקשר אל אשתו, לומר לה שהוא בדרך הביתה, אבל בחוץ יש פתאום תכונה לא שגרתית. הבזקי אור בשמי הלילה חודרים מבעד לחלון ומרקדים על קירות המשרד. הוא חוזר אל החלון. כלי רכב צבאיים וניידות משטרה נוהרים מן הרחובות הראשיים אל רחבת התיאטרון. במרחק-מה צפונה משם מרחף מסוק בשמי העיר. אלומת אור ארוכה נמתחת מגחונו אל הרחובות שמתחתיו. הטלפון הנייד שלו מצלצל. אשתו. כן, הוא רואה. הוא לא יודע מה זה, בטח יגידו עוד מעט ברדיו. הוא משתדל להישמע רגוע כשהוא אומר שהוא בדרך הביתה. אחר כך הוא מחשיך את המשרד, אבל לפני שהוא נועל את הדלת מבחוץ הוא מהסס. הוא שב ומעלה את האור וניגש בחזרה אל הכספת.
*
האופנוע דוהר בעקבותיו גם כשהוא מתעלם מתמרורי 'אין כניסה' ורוכב לתוך סימטאות ורחובות חד-סיטריים. פעמיים היה בטוח שחמק ממנו, אבל אז שב האופנוע והופיע מולו כמו כתם כהה באפלה. בפעם השנייה שזה קרה הוא הצליח ממש ברגע האחרון להימנע מהתרסקות, אחרי שהאופנוע זינק מתוך סימטה צדדית חשוכה והסתער לעברו באור מסנוור. אבל מקץ חצי שעה של נהיגה מתישה, שתבעה ממנו את כל הריכוז וכוחות הנפש שהצליח לגייס, נראה היה לו שהצליח להתחמק מן האופנוע. עכשיו הוא דוהר דרומה על הכביש המשתרע לאורך החוף ומבטו נודד בחטף בין מראות-הצד לקטע הכביש החשוך, שפנס הקטנוע מאיר אותו רק בקושי. בלי להאט הוא מכבה את האורות. הכביש המרצד נעלם בעלטה. נשאר רק רעש המנוע, החודר בכוח לתוך הקסדה. הוא מזהה ממרחק את הפנייה אל החוף ומאט. אחרי שהוא יורד מהכביש, הוא נוהג לעֵבר המים ובתוך כך מביט מעבר לכתפו. ליד הסלעים הוא עוצר ומסיר מעל ראשו את הקסדה. המתח והנשימה המואצת בתוך הקסדה הסגורה הסבו לו תחושת חנק. כשהוא יורד מהקטנוע אחרי רגע ארוך, הוא מותש. לבו הולם בפראות ורגליו מתקשות לשאת אותו. הוא מתיישב על חגורת הסלעים המוגבהת מעל המים ורואה משמאלו את אורותיה של יפו העתיקה. אבל כשהוא מסיט משם את מבטו, החושך מעל המים כבד וסמיך והוא לא מצליח להבחין בין חשכת השמים לזו של הים.
הוא מביט לאחור אל הכביש. תנועת המכוניות דלילה. שום מכונית או אופנוע לא ירדו מהכביש לכיוון החוף.
הרחק משם אופפת את העיר הילה של זוהר עמום. אורות מהבהבים של רכבי שירות מפזזים בחושך. עכשיו הוא רואה דבוקת אורות נעה מעליו, ושומע טרטור עמום של להבי מסוקים. ממקום כלשהו במרכז העיר מזנקת אלומת זרקור ומגששת בעלטה כמו חרב לבנה. כל ההתרחשות הזו החלה בשעה האחרונה, בזמן שחמק מהאופנוע שעקב אחריו. הוא צריך להתעדכן בחדשות אבל הטלפון שלו, הטלפון הנייד שהוא לא נפרד ממנו לרגע וששימש לו צומת עצבים חיצוני, לא נמצא אִתו דווקא ברגע שהוא הכי זקוק לו. הוא קם ופותח את הארגז של הקטנוע. מתחת לתרמיל עם ציוד המילואים שלקח מהדירה נמצא המחשב הנייד. הוא מושך אותו החוצה מהארגז, מרים את המכסה ולוחץ על כפתור ההפעלה.
מבזקי החדשות מטפסים במהירות במעלה המסך. הם לא מתקבלים על הדעת, ובכל זאת הכול צפוי, ואפילו מתבקש. הוא רוצה לשלוח הודעה, אבל מתלבט. הוא בטוח שהם מנטרים את הפייסבוק שלו, ועכשיו אולי גם הטלפון שלה כבר נמצא תחת מעקב. על המסך משתלטת התראה:
סוללה ריקה! המחשב ייכבה מיד. חבר את המחשב למקור חשמל.
אין לו טלפון, והמחשב הוא הדרך היחידה לשלוח הודעה. הוא כותב לה בבהילות הודעת מייל, אבל ברגע שהוא לוחץ על "שלח", המסך מחשיך והוא לא יודע אם המחשב הספיק לשלוח את ההודעה לפני שכָּבָה. ואם ההודעה נשלחה, היא תבין מה ביקש ממנה לעשות? היא תעשה את זה?
הוא חובש את הקסדה ומהדק לאט את הרצועה על סנטרו. הפעולה מתארכת. נמשכת עוד קצת. בסופו של דבר הרצועה מהודקת ורכוסה. כשלא נותר לו עוד איך למשוך את הזמן, הוא מתניע ויוצא אל הכביש.
*
מציפייה מתוחה היא שקעה לאט לתוך תהייה חסרת מחשבות. אור הערב הקלוש דעך לאט ובלי ששׂמה לב החשיך החדר. היא שעונה אל גב הספה. ראשה נתמך בקיר מאחוריה, ברכיה מוגבהות, כפות רגליה דוחקות בדופן השולחן. על הספה לידה מונחים שני טלפונים ניידים, שלה ושלו. כף ידה פרושה על בטנה ומבטה בוהה באזור הריק בקיר, מעל שלושה צילומי דיוקן וצילום שחור-לבן דהוי של בניין מגורים בעיר אירופית.
הבזקי אור מבליחים פתאום בשמים החשוכים ומזעזעים את אפלולית החדר. היא ניגשת למטבח ומדליקה את הרדיו, ובאותו רגע מופיעה על צג הטלפון שלה הודעה ממנו. היא אוחזת את הטלפון בשתי ידיה. עיניה רצות על שורת האותיות הקטנות ושפתיה קוראות את ההודעה ללא קול. היא מקרבת את הטלפון לעיניה ומביטה בהודעה, כמנסה לפענח שפה זרה. פתאום היא משתחררת מהקיפאון שאחז בה, ועם הטלפון בידה היא ממהרת לחדר השינה ומשליכה מזוודה קטנה על המיטה. היא דוחסת לתוכה בגדים ביד אחת, ותוך כדי כך מדברת עם פקיד בדלפק של חברת התעופה בטרמינל. "כן, הלילה. אם יש טיסה לברלין זה עדיף, אבל יכול להיות גם פריז, לונדון, בריסל, אמסטרדם, העיקר שיהיה עוד הלילה… כן… אסיה ברגר… מספר כרטיס אשראי… רגע…״
הטלפון נשמט מידה ונופל לרצפה כשהיא מתיישבת על הספה. היא משעינה את מרפקיה על ברכיה ומליטה את ראשה בכפות ידיה.
*
דיבור חופשי – עיתון עצמאי מקוון
חדשות, פרשנות, דעות
מה היה לנו החודש / הטור של אורן בראל
סיכום ביניים – מל"ד
"החלטתי על הקמת משרד שיפעל לביצור הדמוקרטיה המותקפת והמתגוננת שלנו. המשימה המוטלת על המשרד החדש היא לפעול ביעילות נגד אויבים מבית, ולמגר את תופעת האנרכיסטים המכנים את עצמם פעילים חברתיים: אנרכיסטים שאינם מכירים בשום קו אדום בניסיונותיהם להפיל ראש ממשלה מכהן, שנבחר באופן דמוקרטי."
זו היתה הכרזתו של ראש הממשלה לפני שישה חודשים, כשהודיע על הקמת 'המשרד להגנת הדמוקרטיה' (המל"ד) ומינה את נתן אדלמן, ראש מפלגת "ישועה לישראל", לשר הממונה על המשרד.
ראש הממשלה נתן גיבוי מאחורי הקלעים, ואדלמן ("חתכתי בביורוקרטיה וקיצרתי הליכים") ניהל קרבות מרים, שבהם קרע נתחים וסמכויות מהצבא וממשרד הביטחון, אבל הנפגע העיקרי היה משרד המשטרה. קרב הבלימה של שר המשטרה בן־שלום הוכרע במהירות: מהמשטרה הארצית נותרה למעשה רשת של תחנות שיטור עירוניות, ללא כל סמכות מדינתית.
ומה עכשיו? במקום משטרה ארצית עצמאית, אנחנו מקבלים אתה'מל״ד' – משרד טלאים המורכב מיחידות משטרה ומג״ב, יחידות צבא וחלקים משירות הביטחון הכללי – הפועל מחצרו של ראש הממשלה. למען מי שעוד לא הבין איך קוראים לילד בן החצי שנה, אקרא לילד בשמו:
״משטרה חשאית."
הדבר היחידי המונע מן המשרד החדש לתפקד במלוא התנופה כמשטרה חשאית לכל דבר, הוא מאבקי השליטה מתחת לפני השטח בין ראש הממשלה לשר המל"ד, ואי־הבהירות ביחס לשאלה למי תהיה נתונה נאמנותם של קציני מל"ד הבכירים ברגע שיפרוץ בגלוי העימות הבלתי־נמנע בין השניים. ראש הממשלה הִפנים ככל הנראה את העובדה שחושיו הפוליטיים הכשילו אותו הפעם, ושראש מפלגת 'ישועה לישראל' אינו מתכוון להגיש לו את המשרד החדש באריזת צלופן, אלא להשתמש בו כמקפצה פוליטית שתנחית אותו במהירות האפשרית על כורסת ראש הממשלה.
נכון לרגע זה, בשעה שראש הממשלה הולך ומסתבך בפרשיות ה"שחיתות לכאורה", המטילות זה מספר שנים צל כבד על כהונתו, כבר מאוחר מדי עבורו למשוך את הטרף מבין שיניהם של אדלמן ומפלגתו, שמניותיהם נוסקות במהירות בדעת הקהל. ניסיון להעביר את אדלמן למשרד אחר יפרק את הקואליציה ויוביל את ראש הממשלה לבחירות כשהוא חלש, ואחיזתו בגרונה של המערכת המשפטית רופפת.
סיכום ביניים:
בעוד אדלמן מתחיל להפעיל פרקטיקות של משטרה חשאית, ראש הממשלה מנסה לרסן את הגולם שהקים עליו במו ידיו.
