שלך לנצח

שלב ראשון

1

כשחדר לחייה חשה יודית כאב חד שֶשכך מיד. הוא: "סליחה." היא: "לא נורא." הוא: "הצפיפות הזאת." היא: "כן." יודית רפרפה בעיניה על פניו כאילו היו כותרות הספורט היומיות. רצתה רק לדעת איך נראה מישהו שדורך לך על העקב ביום חמישי הקדוש, במחלקת הגבינות ההומה אדם. היא לא הופתעה, הוא נראה רגיל. כמו כולם כאן, לא טוב יותר, לא רע יותר, לא מקורי יותר. מדוע צריכה כל האוכלוסייה לקנות גבינות בחג הפסחא? ולמה כולם באותו סופרמרקט באותה שעה?

בקופה הוא שָׂם על הדלפק, שוב הוא, את המצרכים שלו ליד שלה. היא קלטה אותו הודות לשרוולי מעיל עור לא מעובד בצבע חלודה, בעל ריח הולם. את פניו שכחה מזמן, לא, מלכתחילה לא זכרה אותם, אבל התנועות הזריזות, המכוונות ובה בעת חינניות של ידיו מצאו חן בעיניה. אפילו במאה העשרים ואחת, גבר בסביבות גיל הארבעים שלוקח, מוציא ומכניס מוצרים בסופרמרקט כאילו כבר עשה כן בעבר, הוא בגדר נס.

ביציאה זה כבר כמעט לא היה מקרי; הוא עמד שם, החזיק לה את הדלת פתוחה וסנוור אותה בזיכרון ארוך־הטווח שלו לאנשים. הוא: " ושוב סליחה על שדרכתי לך על הרגל." היא: "שכחתי מזמן." הוא: "לא, לא, אני יודע שדבר כזה יכול לכאוב נורא." היא: "זה לא היה נורא עד כדי כך." הוא: "טוב, טוב." היא: "כן." הוא: "נו, אם כך..." היא: "כן." הוא: "חג שמח." היא: "גם לך." היא אהבה שיחות מסוג זה בחנות, אבל זה הספיק. עד כאן.

המחשבות שלה עליו התייחסו לפי שעה לחמש או שבע או שמונה הבננות, לאשכול הצהוב, הענקי, שארז בשקית לנגד עיניה. למי שקונה חמש או שבע או שמונה בננות יש בוודאי שלושה או ארבעה ילדים רעבים בבית. מתחת למעיל העור לבש, ככל הנראה, חולצה בלי שרוולים עם ריבועים גדולים בצבעי הקשת. הוא אב משפחה טיפוסי, חשבה, אחד שמכבס את הכביסה של ארבעה־חמישה או שישה אנשים ותולה אותה לייבוש, כל הגרביים בוודאי בשורה אחת, מסודרים בזוגות, ואוי למי שמבלגן את סדר הכביסה שלו על החבלים.

כשהגיעה הביתה הדביקה פלסטר עבה על העקב האדום שלה. למרבה המזל גיד אכילס שלה לא נקרע. יודית ממילא חשה עצמה כמישהו שאי אפשר לפגוע בו.

2

חג הפסחא התנהל כמו תמיד. בשבת בבוקר: ביקור אצל אימא. אימא: "מה שלום אבא?" יודית: "אני לא יודעת, אני אהיה אצלו אחר הצהריים." אחר הצהריים: ביקור אצל אבא. אבא: "מה שלום אימא?" יודית: "טוב, הייתי אצלה לפני הצהריים." יום ראשון בצהריים: ביקור אצל האח אַלִי בכפר. אלי: "מה שלום אימא ואבא?" יודית: "טוב, הייתי אצלם אתמול." אלי: "הם שוב ביחד?"

ליום שני של החג היא הזמינה אליה חברים לארוחה. בעצם, רק לערב, אבל מיד כשקמה התחילה להתכונן לערב. הם היו שישה: שני זוגות ושני יחידים (אחד מהם רווק נצחי והאחר - היא עצמה). בין המנות התנהלו שיחות ברמה מרשימה, בעיקר על שיטות בישול המגנות על הוויטמינים ועל ההתפתחויות האחרונות בנושא משקעי יין. הקבוצה הייתה הומוגנית ובפרקי זמן מסוימים היו אפילו חברים למאבק (במלחמה, בעוני ובפיטום אווזים להפקת כבד אווז). הנברשת בסגנון יוּגֶנדשטיל שנתלתה מחדש סיפקה אור חמים ופרצופים ידידותיים.

The Divine Comedyהוציאו לשוק את התקליטור החדש שלהם בזמן המתאים למפגש.

אילזה אפילו חייכה פעם אחת לרולנד שלה, הוא עיסה במשך שתי שניות את הכתף הימנית שלה - וזה אחרי שלוש עשרה שנות נישואין ושני ילדים שיצאו מאותו נרתיק שממנו נורים מדי יום חצים נוגדי תאווה. הזוג האחר, הצעיר יותר, לארה וואלנטין, היו עדיין בשלב של החזקת ידיים. מדי פעם חפנה בידיה את אצבעותיו, אולי כדי להחזיק בו חזק, כאילו לא תצליח לעשות זאת לאורך ימים. גֶרְד היה, כמו תמיד, המצחיק מכולם, חיה חברתית של ממש, שטיפחה משימה אחת: לשחרר את חרצובות לשונם של אנשים מסויגים. כמה חבל שהוא לא הומו, כי אילו היה, יודית הייתה שמחה לפגוש אותו לבד לפעמים, כדי לחלוק איתו עניינים אישיים יותר, שאין לשתף בהם קבוצה שכוללת זוגות.

בסופם של ערבים מסוג זה, כשהאורחים כבר הלכו לדרכם ורק ענני אדים עוד הזכירו אותם, נהגה יודית לבדוק איך היא מרגישה במרחב המוכר עם עצמה ועם הררי הכלים המלוכלכים. כן, זה בהחלט היה נעים, איכות החיים הגבוהה, להקדיש שעה לחיסול המטבח, לפתוח לרווחה את החלונות ולהניח לאוויר הרענן לחדור לחדר המגורים, לנשום עמוק, לבלוע מהר גלולה מניעתית נגד כאב ראש, ולבסוף, לחבק את הכרית האהובה ולהרפות ממנה רק בשמונה בבוקר. אין מה לומר, זה היה, ללא כל שמץ של ספק, טוב יותר מאשר להתאמץ לחדור לנפש של "בן זוג" - שיכור (כמוך) כנראה, שתקן כרוני, לא בנוי לשעות עוצר פרטיות, "שותף" לא נלהב למלאכת סידור הבית - כדי לבדוק אם הוא מטפח תקוות או חששות שמא יהיה ביניהם סקס. יודית חסכה לעצמה את הסטרס הזה. רק בבקרים חָסַר לה לפעמים גבר לצדה, מתחת לשמיכה. וזה לא היה יכול להיות סתם מישהו, אפילו לא מישהו ספציפי, זה היה צריך להיות אחד יחיד ומיוחד. ולכן זה לא היה יכול להיות, למרבה הצער, מישהו שהיא כבר מכירה.

3

יודית אהבה ללכת לעבודה. וכשלא, כפי שהיה כמעט תמיד אחרי חג, הייתה מעלה כל תירוץ אפשרי כדי לשכנע את עצמה בכך. אחרי הכול, היא הייתה הבוסית של עצמה, אם כי לפחות פעם ביום ייחלה שזו תהיה מישהי אחרת, קצת פחות קפדנית, הנערה המתלמדת שלה, למשל, שלא נזקקה ליותר מאשר ראי כדי להיות עסוקה. ליהודית היה עסק קטן בגוֹלדשְלאגשטָראסֶה, ברובע ה־15. זה נשמע אמנם עסקי יותר ממה שהיה באמת, אבל היא אהבה את חנות המנורות שלה ולא הייתה מחליפה אותה בשום עסק אחר בעולם. כבר בילדותה היו אלה החדרים היפים ביותר עלי אדמות, מלאים בכוכבים זוהרים וכדורים מנצנצים, מוארים תמיד באור יקרות, חגיגיים כל הזמן. במוזיאון הפתוח הנפלא של סבהּ היה אפשר לחגוג את חג המולד כל יום.

כשהייתה בת חמש עשרה חשה יודית כמו בכלוב זהב כשהכינה את שיעוריה מוקפת במנורות־זקיפים, במנורות קיר ובמנורות תקרה שחדרו לחלומות בהקיץ הכי אינטימיים שלה. אחיה אַלי התרחק מן האור והתכנס בחדרי חושך. אימא נאבקה במרירות בפשיטת הרגל ובהעדר היוזמה המדכא שלה. אבא כבר העדיף מסבאות אפלוליות. השניים נפרדו בהסכמה. "הסכמה" היה הביטוי הכי נורא שיודית הכירה. משמעו היה להניח לדמעות שמעל שפתיים מחייכות, מופשלות מעלה, להתייבש ולהתאבן. מתישהו נעשו זוויות הפה כבדות כל כך עד ששקעו מטה וכך נשארו לנצח, כמו אצל אימא.

כשמלאו לה שלושים ושלוש לקחה יודית את חנות המנורות הזנוחה לידיה. בתוך שלוש שנים החלה זו לשוב ולזהור. לא באורח צורם כל כך כמו בימי הזוהר של סבא, אבל המכירות והתיקונים הכניסו די כדי לפצות את אימא על שנשארה לבדה בבית. זו הייתה ההסכמה החד־משמעית הטובה ביותר שבה נפרדה יודית ממישהו עד כה.

יום שלישי שאחרי חג הפסחא עבר עליה בפעילות עסקית שקטה באורח יוצא דופן, בעיקר בחדר האחורי, מתחת לאורה העמום של המנורה המשרדית; הייתה זו פעילות שתבעה ממנה הנהלת החשבונות. ביאנקה לא השמיעה קול בין שמונה בבוקר לארבע אחר הצהריים. כנראה התאפרה בדיוק. כדי להוכיח שהיא אכן נוכחת צעקה פתאום, זמן קצר לפני שעת הסגירה: "גברת בוסית!" יודית: "לא כל כך בקול, אני מבקשת! בואי הנה אם את רוצה להגיד לי משהו." ביאנקה, לידה כעת: "יש פה מישהו בשבילך." יודית: "בשבילי? מה הוא רוצה?" ביאנקה: "להגיד לך שלום." יודית: "אה."

זה היה איש הבננות. יודית זיהתה אותו רק לפי תוכן דבריו. הוא: "באתי רק להגיד לך שלום. אני האיש שדרך לך על העקב בסופרמרקט 'מֶרקוּר' בפסחא. ראיתי אותך נכנסת הנה בבוקר." יודית: "וחיכית עד עכשיו שאצא שוב החוצה?" היא צחקקה שלא מדעת. הייתה לה הרגשה שהיא דווקא די מצחיקה. גם איש הבננות צחק, צחוק יפה אפילו, בשתי עיניים נוצצות, מעוטרות במאה קמטים קטנים ובכשישים שיניים לבנות, בוהקות. הוא: "המשרד שלי נמצא במרחק כמה רחובות מכאן. חשבתי לי..." היא: "שתיכנס להגיד שלום. זה נחמד. אני מתפלאת שהכרת אותי." את המילים האלה אמרה בלי להתחנחן, ברצינות גמורה. הוא: "זה ממש לא צריך להפליא אותך." כעת נתן בה מבט מוזר, מבט משונה, לא אופייני לאב משפחה עם שמונה בננות. לא, יודית לא ידעה מה עושים ברגעים כאלה. נעשה לה חם מתחת ללחיים. מחוגי שעון היד שלה הזכירו לה שיש לה עוד שיחה אחת דחופה לעשות. הוא: "נו, אם כך..." היא: "כן." הוא: "שמחתי מאוד." היא: "כן." הוא: "אולי נתראה שוב." היא: "אם תצטרך פעם איזו מנורה." היא צחקה לחפות על קומדיית המצבים הטרגית של ההערה שלה. ביאנקה הופיעה, הפעם דווקא ברגע הכי מתאים. "אני יכולה, גברת בוסית?" היא התכוונה לכך שהגיע הזמן ללכת הביתה. גם איש הבננות הבין שהגיע הזמן. כשהגיע לדלת הסתובב שוב לאחור ונופף נפנוף של תחנת רכבת, אבל לא נפנוף של פרידה אלא נפנוף המכוון למישהו שבאים לאסוף אותו.

4

בערב נזכרה בו בחטף כמה פעמים, לא, לא בחטף, אבל נזכרה בו. איך אמר: "זה לא צריך להפליא אותך." או אולי אפילו: "זה ממש לא צריך להפליא אותך." והוא לא הדגיש את ה"אותך" כשאמר את זה? כן, הוא אכן הדגיש את ה"אותך". הוא אמר: "זה ממש לא צריך להפליא אותך." אותך במובן של "אישה מן הסוג שלך." נחמד, איכשהו, חשבה יודית. אולי התכוון אפילו ל: "זה לא צריך להפליא אותך, אישה שנראית כמוך, אישה יפה ומעניינת כל כך," לזה התכוון, "אישה יפהפייה כל כך, אישה בעלת יופי עוצר נשימה, בעלת חזות אינטליגנטית, חכמה, קוּלִית, אישה כמוך," לזה התכוון, "אישה כמוך באמת לא צריכה להתפלא," שהוא הכיר אותה. נחמד מאוד, איכשהו, חשבה יודית.

"אישה כמוך," לזה הוא התכוון, "אישה שכמוה פוגשים רק פעם אחת," למשל, בדיוק ברגע שבו נכנסים לה בעקב במחלקת הגבינות, "את זו פוגשים רק פעם אחת ואי אפשר להוציא אותה מן הראש, ובוודאי שלא מן הלב," לזה התכוון. בעצם נחמד מאוד־מאוד, איכשהו, חשבה יודית.

וכבר עמדה להפסיק לחשוב על זה כי הרי כבר לא הייתה בת עשרים, כבר הכירה את הגברים וכבר לא הייתה מוכנה לחרוג מיחסה אליהם בלשון רבים, וגם כי הרי היה לה, בשם אלוהים, משהו חשוב יותר לעשות. היא בדיוק עמדה להסיר את האבנית ממכונת הקפה, אבל פעם אחת חשבה שוב על זה, רק לרגע קטן חשבה על איך הדגיש את ה"אותך", ה"אותך" במשפט "זה ממש לא צריך להפליא אותך." זה היה ה"אותך" של "אישה כמוך", או שזה צלצל יותר מוגדר ומסוים כמו "אותך" במשמעות של "אותך, את. כן, את! יחידה ומיוחדת את."? ואם כך, אז בטח התכוון ל:"זה בסדר שזה יפליא כל אישה בעולם, כל אחת, רק לא אותך, כי את, לא זו בלבד שאת שונה מכל אחת אחרת, לא, שום אישה אחרת אינה כמוך. ואת, את, כן, את! יחידה ומיוחדת את," לזה התכוון, "זה ממש לא צריך להפליא אותך," זה שהוא הכיר אותה. נחמד מאוד־מאוד, בעצם, מאוד אפילו, חשבה יודית. אבל בזה, למרבה הצער, אין מה להתעסק יותר: זה אכן הפליא אותה, זה שזיהה אותה. ובזה מסתכם העניין. ולכן טיפלה כעת באבנית של מכונת הקפה.

למחרת היום נזכרה בו, זה היה בלתי נמנע, רק פעם אחת ויחידה. ביאנקה אמרה לפתע: "גברת בוסית, שמתי לב למשהו." יודית: "באמת? אני סקרנית לדעת מה." ביאנקה: "האיש הזה דלוק עלייך." יודית, ולשם כך גייסה יכולת משחק מרשימה: "איזה איש?" ביאנקה: "נו, הגדול ההוא, זה שיש לו משרד בסביבה, זה שאמר לך שלום. הוא תקע בך זוג עיניים," ביאנקה טלטלה את ראשה וגלגלה את האישונים הכהים והיפים שלה כמה פעמים. יודית: "נו באמת, שטויות, סתם נדמה לך." ביאנקה: "לא נדמה לי בכלל־בכלל! הוא מאוהב בך, בוסית! את לא קולטת?" הדברים נאמרו בקול רם וחצוף, אבל דווקא ביאנקה יכלה להרשות לעצמה לדבר אליה כך, כי לא היה לה מושג שהיא יכולה להרשות לעצמה משהו כזה, כי לא היה לה מושג מה היא יכולה להרשות לעצמה, היא פשוט עשתה את זה וזהו. יודית העריכה את הישירוּת נטולת־הכבוד, דמוית הרפלקס, שלה. אבל למותר לומר שבמקרה זה טעתה הנערה. האיש לא היה דלוק עליה כלל וכלל, שטויות, הזיות של נערה מתלמדת. הרי הוא לא מכיר אותה בכלל, רק את העקב שלה, שום חלק אחר שלה, שום־כלום.

5

ביום ראשון הם חגגו את יום ההולדת הארבעים של גרד ב"איריס", מסעדה בעלת תאורה עמומה, שגרעה עשר שנים מגילו. גרד היה אהוד על חבריו. חמישים איש הוזמנו, הגיעו שמונים. עשרים מהם לא רצו באופן כללי לוותר על חמצן ולכן נדדו, עם כל ההערכה שרחשו לגרד, לבר הסמוך, "פֶניקס", שהיה כמעט ריק הודות לפסנתרן שהופיע בו. יודית הייתה אחת מהם.

כדביק ביותר התגלה גבר מתקופה מוקדמת יותר, שאיבד את חשיבותו למרבה השמחה, יאקוֹבּ שמו. חבל שהשם היפה הזה צריך לשאת לנצח את פניו. כל מה שהיה להם להגיד זה לזה כבר נאמר בעצם מזמן (או נשתק). כעבור שלוש שנים של יחסים בין־אנושיים, ומה שהיה ביניהם לא היה יותר מאשר סיפור ביניים, ראתה יודית חובה לעצמה לסיים את היחסים. הסיבה: יאקוב סבל מקריזת־חיים מתמשכת - סטפני שמה, וזמן לא רב אחר כך הוא נשא אותה לאישה.

אבל זה קרה כבר לפני שש שנים, ולכן היה יאקוב אובייקטיבי מספיק באותו ערב שבת בפניקס כדי לציין שאין שפתיים יפות יותר מאלה של יודית. בו ברגע התכווצו שפתיה לשאלה: "ומה עם סטפני?" יאקוב: "סטפני?" בהקשר הנוכחי נראה לו השם הזה מרוחק מאוד. יודית: "למה היא לא פה?" יאקוב: "היא נשארה בבית, אירועים כאלה לא עושים לה את זה." לפחות לא הייתה לבד בבית, פליקס (4) ונטשה (2) ודאי שעשעו אותה. יודית התעקשה לראות את התצלומים של הקטנים, שהרי כל אב שמכיר ולו חלקית בילדיו נושא עמו כאלה בתיקו. יאקוב סירב זמן־מה ולבסוף הראה לה אותם בכל זאת. אחר כך היה רגוע דיו כדי ללכת הביתה.

בדיוק ברגע שבו עמדה יודית להצטרף לקבוצה ל"התערבות במשברים בנושא המאבק בהתחממות הגלובלית", שהתארגנה ליד דלפק הבר, הקיש מישהו מאחור באצבעו על כתפה, הקשה קצרה ולא נעימה. היא הסתובבה לאחור ונבהלה. הפנים לא היו שייכים למקום הזה. "איזו הפתעה," אמר איש הבננות. יודית: "כן." הוא: "ואני חשבתי, זו היא או לא." יודית: "כן." היא התכוונה לומר שאכן, זו היא. לבה פעם במהירות, היא חשה מועקה כאילו נתפסה במשהו. כעת לא נותר לה אלא לדבר. "מה אתה עושה כאן? כלומר, מה מביא אותך הנה? אתה מכיר את גרד? גם אתה באת למסיבת יום ההולדת? אתה בא הנה לעתים קרובות? אתה לקוח קבוע? אתה מנגן בפסנתר? אתה הפסנתרן החדש?" כמה מן השאלות האלה שאלה ואחרות רק חשבה. בהן גם: "ראית אותי נכנסת הנה?" וגם "רצית רק להגיד לי שלום?"

לא, הוא בא עם שתי חברות־לעבודה, הסביר. הן ישבו במרחק כמה מטרים מהם, ליד שולחן עגול, לאורה הצהוב של מנורה גדולה מאוד משנות השמונים, משתלשלת מטה. הוא הצביע עליהן, הן נופפו לה, יודית הנידה בראשה לעברן. הן נראו ללא כל ספק כחברות־לעבודה, איש לא יכול היה להיראות יותר חברות־לעבודה מהן. היה זה כנראה היום החודשי הקבוע של הלשכה לייעוץ בענייני מס, יום משוחרר ממתחים הודות למוזיקת הפסנתר התוססת ליד הבר.

שמו של איש הבננות היה הַנֶס בֶּרגהוֹפֶר או בּוּרגהוֹפֶר או בּוּרגטָלֶר או בֶּרגמאיֶיר, והיו לו כף יד ימין לוהטת ומבט עז כל כך שאפילו הכליות של יודית הגיבו עליהם. שוב הרגישה איך הלחיים שלה מתלהטות מבפנים החוצה. ואז הוסיף ואמר: "אני שמח כל כך שמזדמן לי לראות אותך לעתים קרובות. נראה שבינתיים אנחנו חיים איכשהו באותו קצב." ואז הוסיף ושאל: "את רוצה להצטרף אלינו קצת?" למרבה הצער נאלצה יודית לדחות את ההצעה. בדיוק עמדה לחזור למסעדה, כי שם ב"איריס" חגגו את יום ההולדת של החבר שלה, כלומר, של המכר הטוב שלה גרד. "אבל בפעם אחרת ברצון," אמרה. מי יודע מה עלה בדעתה כשאמרה זאת. כל כך לא נחמדה לא הייתה כבר מזמן.

"אולי תרשי לי להזמין אותך פעם לקפה," אמר ברגהופר, או בורגהופר או בורגטלר או ברגמאייר. "כן, למה לא," השיבה יודית כי מה זה כבר משנה. החום הגיע כעת לשכבה החיצונית של לחייה. כעת באמת הייתה צריכה ללכת. הוא: "טוב, אז," היא: "כן." הוא: "נו, אם כך" היא: כן." הוא: "ובעניין הקפה, אני פשוט אעבור יום אחד בחנות שלך, אם זה מתאים לך." היא: "כן." הוא: "אני שמח." היא: "כן."

6

ה"מתישהו" היה למחרת בבוקר. ביאנקה קראה: "גברת בוסית, ביקור!" יודית ידעה מיד מה משמעות הדבר. הנס עם "ברג" או "בורג" בתור שם משפחה, עמד מתחת אחת המנורות הכי יקרות שלה, נברשת בדולח מפלצתית, אליפטית, מברצלונה; זה חמש עשרה שנים שכל מי שנכנס מתפעל ממנה ואיש אינו קונה אותה. "אני מקווה שאני לא מפריע," אמר. הוא לבש סוודר כחול סרוג עם כפתורים בצבע תכלת, ונראה כמו מישהו שיושב ערב־ערב לפני האח, שותה תה ארל גריי ומעסה באצבעות רגליו כלב סן־ברנרד כבד משקל, כשהילדים משתובבים מסביב ומנגבים את אצבעות הבננות שלהם בספה.

יודית: "לא, אתה לא מפריע." ההתרגשות שבה נתקפה הרגיזה אותה, לא הייתה כל סיבה הגיונית להתרגש, באמת שלא. האיש היה נחמד בעיניה, אם כי על פני השטח לא מלהיב כלל וכלל, אבל מתחת לפני השטח כבר לא חשבה הרבה ולעומק על גברים. הוא לא היה הטיפוס שלה משום בחינה שהיא, אך היה עליה להודות שממילא היא כבר לא צריכה ללמוד להכיר את הטיפוסים שלה - הכרת אחד, הכרת את כולם.

היא לא ידעה בדיוק ממה נבע הקסם של האדון הנס עם "ברג" או עם "בורג" בתור שם משפחה, אולי הייתה זו פשוט הדינמיקה שבה היטיב להשתמש בגיוס המקריות לזימון הפגישות איתה, ההופעה הלא־צפויה שלו, תמיד מוקדמת ממה שאפשר היה להביא בחשבון, והנחישות שבה ניגש אליה, כאילו אין בשבילו בעולם דבר מלבדה.

אבל שרק לא יציע כעת את פגישת הקפה שלהם, זה באמת יהיה מוקדם מדי, זה ייראה בעיניה להיטות־יתר, במקרה כזה, למרבה הצער, לא תהיה לה ברירה אלא לסלק אותו מיד, אחת ולתמיד. לא היה לה חשק להיות מפלט ראשון לאבי משפחה חרמני קצת אולי, שאשתו יושבת בינתיים בבית וסורגת סוודרים כחולים עם כפתורים בצבע תכלת.

הוא: "אני באמת לא רוצה ללחוץ." היא: "לא, לא, אתה לא לוחץ." הוא: "המצב הוא כזה, מאתמול בערב אני לא מצליח להוציא לי את זה מן הראש." היא: "את מה?" הוא: "אותך, אם לדבר בכנות." לפחות הוא כן, חשבה. הוא: "אני מת להזמין אותך לקפה ולפטפט איתך קצת, פשוט כך. יש לך כבר תוכניות להיום אחרי העבודה?" - "אחרי העבודה?", שאלה יודית, כאילו זה הזמן הכי לא סביר ששמעה מימיה. היא: "כן, מצטערת, כבר יש לי משהו."

הוא נראה עצוב איכשהו, שמט, מושפל, את כתפיו, פלט אנחה עמוקה. כמה פגוע נראה, כמו ילד קטן שלקחו לו את הכדור. היא: "אבל אולי אני יכולה לדחות את זה קצת. קפה קצרצר אחרי שאסגור את החנות, זה יסתדר איכשהו." ליתר ביטחון שילחה עוד מבט בשעון. "כן, כן, אני חושבת שאפשר לסדר את זה," אמרה.

"יופי, נהדר," השיב. כן, חייבת הייתה להודות, היה תענוג לראות את החיוך מתפשט על פניו, יתר על כן, להיות הגורם לתריסרי הקמטים הקטנים שהתפרשו כמו קרני שמש סביב עיניו, משתקפים באור הנברשת החביבה עליה ביותר, זו שהגיעה מקטלוניה.

7

הם נפגשו ב"ריינר", בית הקפה במֶרצְשטראסה, שבו שתתה בדרך כלל את קפה הצהריים שלה. יודית הגיעה עשר דקות לפני השעה שקבעו. חשוב היה לה להגיע ראשונה כדי לבחור שולחן שבו ישבו זה מול זה בכיסאות ולא גומחה שבה אין אפשרות אלא להצטופף זה לצד זה. אבל הוא כבר ישב שם, על כיסא לא נוח מול ספסל פינתי מזמין, שבחר והועיד באנינות לה בלבד.

סוכם שהמפגש יארך שעה, והתברר שפרק הזמן הזה אינו מספיק. הייתה הארכה ואז עוד תוספת קצרה. אחר כך הביאה יודית את הפגישה אל קִצה בצורה טקטית. משפט הסיום שלה היה: "באמת היה נחמד ביותר לקשקש איתך, הנס. אשמח לעשות את זה שוב." היא רצתה לקבע בזיכרונה את הבעת פניו כשהביט בה באותו רגע, כדי שתוכל להעלותה לנגד עיניה ברגע שבו שוב, כרגיל, ממש תבחל בעצמה. ואת מה שאמר לה באותן תשעים דקות, ובעיקר את מה שאמר עליה, עוד הייתה צריכה לעכל. על כל פנים, שמחה על הצפוי לה, כשתהיה לבדה בבית בלי שיפריעו לה, היא עם המחשבות שלה על גילוי מחדש, גילוי נעים, גבר שמושיב אותה על כס מעוטר להפליא, מואר באור יקרות. כל כך גבוה לא ישבה זמן רב. במקום הזה רצתה לשהות לפחות כמה שעות עד שישוב היום־יום וינחית אותה על הרצפה.

8

באמבטיה סיכמה לעצמה: הוא משפץ בתי מרקחת, וכשאי אפשר לשפץ אותם, הוא בונה אותם מחדש. או לפחות מכין את התוכניות. הוא אדריכל. בן ארבעים ושתיים. מעולם לא ביקר אצל רופא שיניים. את השיניים היפות ירש מסבתו. לא את השיניים עצמן כמובן, אלא את התכונה.

כאמור, בן ארבעים ושתיים ופנוי, לא שוב פנוי, אלא עדיין פנוי, כלומר: מעולם לא היה נשוי ולכן עדיין מעולם לא גרוש. איש לא תלוי בו, כלומר, אין לו ילדים, לא ילדים קטנים וגם לא תינוקות משום נישואין שהם. "אז בשביל מי כל המוני הבננות האלה? אתה אוכל את כולן בעצמך?" שאלה. הוא התכוווץ לרגע. היא העליבה אותו? הייתה חטטנית מדי? אולי יש לו איזה שיגעון לבננות? - אבל אז חשף את ברק השיניים של סבתא והבהיר: הבננות הן של השכנה שלו שמתקשה בהליכה, אלמנה, אם לשלושה ילדים. פעם בשבוע הוא עושה בשבילה קניות. הוא עושה את זה בהתנדבות, בלי כל תמורה, סתם כך, כי הוא עצמו היה רוצה שיהיו לו שכנים שיעזרו לו בשעת הצורך, כך אמר.

כאמור, הוא בן ארבעים ושתיים ושמו, סופית, הַנֶס בֶּרגטָלֶר. "ברגטלר," הפריחה יודית מפיה אל קצף האמבט. מה כבר אפשר לחשוב על מתכנן בתי מרקחת רווק בגיל השלישי בסולם הגילים הטובים, הנושא את האיגרא רמה ובירא עמיקתא שלו בשמו?* האין זה נראה ומריח כמו אישיות מאוזנת? זו הסיבה לכך שממבט הראשון מתקבל רושם של אדם קצת משעמם? האומנם היה משעמם? היה לה משעמם בחברתו? - לא, אף לא לשנייה, חשבה. וזה אומר משהו חיובי על איכות השניות שבילתה איתו זה עתה, וללא ספק גם עליו, על הנס ברגטלר, בונה בתי המרקחת הרווק, בעל השיניים המפוארות שירש מסבתא.

[* ברגטלר. בגרמנית: ברג - הר, טל - עמק. (ההערות הן מאת המתרגמת)]

זהו, וכעת לפי הסדר: כשהוא דרך לה על העקב היא חשה, בבירור, שתי דקירות. האחת בעקב, האחרת בכל רמ"ח אבריה, כנראה. "ראיתי אותך, יודית, והעיניים יצאו לי מהחורים," אמר. "יצאו מהחורים" לא היה אמנם ביטוי חביב עליה במיוחד, חורים וכו', לא אירוטי במיוחד, אבל הדרך שבה עפעף כשאמר זאת, עם אותם קמטים רבים, קורנים, מתחת למנורה של 60 ואט בקפה "ריינר", זה היה נחמד איכשהו, כן, נחמד מאוד אפילו.

"ואחר כך פשוט כבר לא יכולתי לשכוח אותך," נזכרה שאמר. "פשוט כבר לא יכולתי לשכוח אותך," זו הייתה - כן, אפשר לומר - מחמאה, מחמאה חביבה. יודית הוסיפה עוד קצת מים חמים לאמבטיה, כי המחמאה אכן הייתה חביבה במידה בלתי רגילה.

מה היה הדבר שעשה אותה מיד כל כך בלתי נשכחת בשבילו? "התמונה הזאת, כשהסתובבת אלי, הסרט הזה בן השלוש שניות, תנועת הכתף, הגבות המורמות שלך, כל הבעת הפנים," אמר, "סלחי לי על המילה הנדושה, אבל את היית פשוט מהממת בעינַי." אכן, מילה נדושה, אבל היא כבר שמעה תיאורים גרועים מזה, חשבה. אולי כדאי שתניח לדרוך לה על העקבים לעתים קרובות יותר.

ואז הוא חווה איתה סרט אחרי סרט. במאי: מקריות צרופה. מפיקה: השגחה עליונה. היא, שעליה חשב כל הזמן, הייתה זו שפתחה פתאום לנגד עיניו את חנות המנורות הסמוכה, שלפני חלון הראווה שלה כבר עמד פעמים רבות כל כך. היא, שזה עתה שר לה שירי הלל באוזני החברות־לעבודה שלו, עמדה פתאום ליד הבר באותה מסבאה והרחיקה מעליה אחד מהמחזרים הרבים שלה. ההזדמנות הזאת, להיתקל בה ולפתוח איתה בשיחה, על הזדמנות כזאת לא היה יכול לוותר. - כן, היא הבינה את זה. מצד שני הוא חשש מאוד להיראות להוט מדי. - כן, החשש הזה היה מוצדק כשלעצמו, אבל לא הייתה לו הרגשה שהיא דוחה אותו על הסף. - לא על הסף, בזה צדק.

היא יצאה מן האמבטיה. החום הגדול כבר עבר. כעת יכלה שוב יודית לחשוב בקרירות רבה יותר. ההנס ברגטלר הזה פשוט התאהב בה עד קצות האוזניים. יכול לקרות. יכול גם להסתיים באותה מהירות שבה זה התחיל. לזה אפשר לצרף בהזדמנות פגישה בבית קפה. הוא מצא חן בעיניה. קצה אפו מצא חן בעיניה. הוא עשה רושם של אדם כן, ישר, בלי מגננות. הוא אמר דברים נחמדים להפליא. הוא אמר בדיוק מה הוא מרגיש. זה עשה לה טוב. טוב מאוד אפילו.

וכשדמיינה לעצמה שמישהו דורך לה בזה הרגע על העקב והסתובבה אל הראי ושילחה בו ברקי ניצוצות כאילו הוא זה שדרך עליה, היא ראתה, כן לפתע ראתה, למרות השיער הרטוב ושכבת הקרם בעובי שלושה סנטימטר על הפנים, אישה מהממת. וזה היה הישג, ההישג שלו.