שיבה לריימס
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שיבה לריימס
מכר
מאות
עותקים
שיבה לריימס
מכר
מאות
עותקים

שיבה לריימס

4.8 כוכבים (8 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: מיכל בן נפתלי
  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: יולי 2019
  • קטגוריה: ביוגרפיה
  • מספר עמודים: 223 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 43 דק'

תקציר

מסעו האישי של הסוציולוג הצרפתי דידיֶה אֵריבּוֹן, בן למשפחה ענייה ונחשלת שהצליח להתקבל לחוגי האינטלקטואלים בפריז. המחיר ששילם אריבון על התקבלותו היה התנתקות מוחלטת מעברו וממשפחתו. כעת, שלושים שנה לאחר שעזב את ריימס, העיר שגדל בה, הוא שב אליה עקב מות אביו האלים והשנוא. השיבה לעבר מתירה פקעת רגשות עזים וסבוכים: הסלידה מבני משפחתו הבורים, ההומופובים, הטינה אליהם, האשמה על שזנח אותם, חוסר השייכות לחברה הפריזאית המתוחכמת, הבושה על עברו והזרות העצמית. וגם החמלה המאוחרת על הוריו קשי היום. 
את מסעו האישי מלווה ניתוח ביקורתי של המיליה החברתי שממנו בא, של המלכוד המעמדי והפוליטי בחברה שוויונית לכאורה ושל תפקידה של הזהות המינית בהיחלצות ממנו. בעידן של זהויות נזילות וניידות חברתית אריבון שב לשאול שאלות לא פתורות: מה מכריע את זהותנו, את בחירותינו האישיות והפוליטיות, את מקומנו בחברה? האם יש לנו השפעה על כך? ואילו צלקות נותרות במי שחצו את הגבולות?
 
שיבה לריימס הוגדר "אירוע" בעולם הספרות הצרפתית כאשר יצא לאור בשנת 2009. עד אליו עסק בעיקר במחקרים סוציולוגיים, אולם בספרו זה הוא מספר את סיפורו האישי.
הספר תורגם לשפות רבות, עוּבּד להצגות תיאטרון וסלל את הדרך לסופרים צעירים אחרים, ובהם אדואר לואי. זהו ספרו הראשון שיצא לאור בתרגום לעברית.

פרק ראשון

1.

 
במשך שנים היא הייתה עבורי שֵם ותו לא. הוריי התיישבו בעיירה הזאת אחרי שכבר הפסקתי לבקר אותם. לפעמים, בזמן נסיעותיי לחו"ל, הייתי שולח להם גלויה במאמץ אחרון לקיים קשר, דליל ככל האפשר. בעודי רושם את הכתובת, תהיתי איך נראה המקום שבו התגוררו, אך סקרנותי מעולם לא חרגה מכך. אימי נהגה לשאול אותי, כששוחחתי עימה בטלפון, פעם או פעמיים מדי ארבעה חודשים, על פי רוב פחות: "מתי אתה בא לבקר אותנו?" התחמקתי בתירוץ שאני עסוק מאוד, הבטחתי לה שאבוא בקרוב. אבל לא הייתה לי כוונה לעשות זאת. עזבתי את משפחתי ולא הרגשתי כל רצון לחזור אליה.
התוודעתי אפוא למוּאיזוֹן1 רק לאחרונה. היא הלמה את ציפיותיי: דוגמה נלעגת של "עיור כפרי", אחד מאותם מרחבים עירוניים למחצה בלב ליבם של השדות, שקשה לדעת אם הם עדיין שייכים לאזור הכפרי או שמא נעשו בחלוף השנים מה שנהוג לכנותו פרוור. בתחילת שנות החמישים, כך למדתי בינתיים, מספר התושבים בה לא עלה על 50. הם התקבצו סביב כנסייה, שחלקים ממנה השתמרו מהמאה השתים עשרה, למרות נחשול המלחמות הלא פוסק שהחריב את צפון מזרח צרפת, אזור שיש לו "מעמד מיוחד", במילותיו של קלוד סימון, ושדומה ששמות הערים והכפרים בו נרדפים ל"קרבות", ל"מחנות מבוצרים", ל"מטחי תותחים עמומים" ול"בתי קברות עצומים".2 היום חיים כאן יותר מאלפיים אנשים בין "דרך השמפניה" מצד אחד, המתחילה להתפתל לא רחוק משם בנוף גבעות מכוסות גפנים, ובין אזור תעשייה קודר משהו מן הצד האחר, במבואות ריימס, מהלך 20-15 דקות נסיעה במכונית. הוקמו רחובות שלאורכם עומדים בשורה בתים דו־משפחתיים זהים, רובם ככולם דיור ציבורי: בעלי הבתים האלה אינם אנשים אמידים, רחוק מזה. הוריי חיו שם במשך קרוב ל-20 שנה בלי שאבוא לידי החלטה לנסוע אליהם. הגעתי ליישוב הזה — כיצד לקרוא למקום כזה? — ולבית צמוד הקרקע שלהם רק אחרי עזיבת אבי, כשאימי אשפזה אותו במרפאה המטפלת בחולי אלצהיימר, ושם נשאר עד למותו. היא דחתה את הרגע הזה ככל יכולתה, אבל לבסוף, מותשת ומבועתת מהתקפי האלימות הפתאומיים שלו — יום אחד חטף סכין מטבח והסתער עליה — הכירה במציאות: לא היה כל פתרון אחר. רק אחרי שהוא כבר לא היה שם, היה בידי לצאת למסע הזה או בעצם לתהליך השיבה הזה, שלא יכולתי לקבל על עצמי קודם לכן; לשוב ולגלות את אותו "מחוז עצמי", כמו שז'נה היה אומר, שממנו ביקשתי להיחלץ בכל מאודי: מרחב חברתי ששמרתי ממנו מרחק, מרחב תודעתי שכנגדו בניתי את עצמי, אך שעדיין נותר חלק מהותי בהוויה שלי. באתי לראות את אימי. זו הייתה ראשיתה של התפייסות עימה, או ליתר דיוק, של התפייסות עם עצמי, עם חלק שלם בתוכי שסירבתי לו, דחיתי אותו, התכחשתי לו.
אימי גוללה לפניי את סיפורה באריכות בכמה ביקורים שערכתי בחודשים הבאים. היא דיברה על עצמה, על ילדותה, על נעוריה, על חייה כאישה נשואה... היא סיפרה לי גם על אבי, על פגישתם, על הקשר ביניהם, על תקופות שונות בחייהם, על הקושי במקצועות שעבדו בהם. היא רצתה לומר לי הכול ודיבורה קלח כמעיין המתגבר, כאילו התכוונה לפצות על הזמן האבוד, למחוק בבת אחת את העצב שגילמו עבורה אותן שיחות שמעולם לא ניהלנו. הקשבתי לה בעודי יושב מולה ושותה קפה. בתשומת לב כשסיפרה על עצמה; בלֵאוּת ובשיעמום כשתיארה בפרוטרוט את מעלליהם של נכדיה, אחייניי, שלא פגשתי אף פעם ושלא היה לי בהם שמץ עניין. הקשר בינינו שב ונרקם. משהו הלך והתאחה בתוכי. ראיתי עד כמה קשה היה לה להתמודד עם הריחוק שלי. הבנתי שסבלה ממנו. כיצד חוויתי אותו אני, מי שאחרי הכול יזם אותו? האם לא סבלתי בדרך אחרת לגמרי, על פי התבנית הפרוידיאנית של "מלנכוליה" הכרוכה באבל בלתי נמנע על אפשרויות שהרחקנו, על הזדהויות שדחינו? הן נותרות בתוך האני כאחד מיסודותיו המכוננים. מה שנעקרנו ממנו, או מה שרצינו להיעקר מתוכו, ממשיך להיות חלק בלתי נפרד ממה שאנחנו. נראה שאוצר המילים של הסוציולוגיה עשוי להתאים יותר מזה של הפסיכואנליזה כדי לתאר את מה שהמטפורות של האבל והמלנכוליה מאפשרות להעלות במונחים פשוטים אך בלתי הולמים ומטעים: העקבות של מה שהיינו בילדות, של צורת החִברוּת שלנו, משתמרות אפילו אם השתנו תנאי חיינו כמבוגרים, אפילו אם השתוקקנו להתרחק מן העבר הזה. לכן השיבה לסביבה שממנה באנו — ושממנה יצאנו תרתי משמע — היא תמיד חשבון נפש ושיבה על עקבינו, פגישה עם עצמי שמור ומוכחש כאחד. לפתע, בנסיבות כאלה, בוקע אל פני השטח של התודעה מה שדימינו להשתחרר ממנו, אלא שידוע לנו היטב שהוא מבנה את אישיותנו, כלומר המצוקה הנובעת משייכות לשני עולמות שונים, עולמות כה נפרדים זה מזה עד שנדמה שאי אפשר ליישב ביניהם, ועם זאת הם חיים זה לצד זה בכל מה שאנחנו. זוהי מלנכוליה הקשורה ב"הַבּיטוּס שסוע", אם להשתמש במושג היפה והמשכנע של בורדייה. באופן מוזר, ברגע שאנחנו מנסים להתגבר על מצוקה חבויה ומחלחלת זו, או לפחות לשככה, היא שבה במשנה מרץ אל פני השטח והמלנכוליה גוברת אף יותר. הרגשות הללו היו קיימים מאז ומעולם, ואנחנו מגלים אפוא, או בעצם שבים ומגלים שהם היו שם, מוצפנים במעמקינו ופועלים בתוכנו ועלינו. אבל האם באמת נוכל להתגבר על המצוקה הזאת? לשכך את המלנכוליה?
 
כשצלצלתי לאימי ב-31 בדצמבר אותה שנה, מעט אחרי חצות, לאחל לה שנה טובה, אמרה לי: "בדיוק טלפנו אליי מהמרפאה. אביך מת לפני שעה." לא אהבתי אותו. מעולם לא אהבתי אותו. ידעתי שחודשיו ואחר כך ימיו ספורים, ולא עשיתי כל מאמץ להתראות איתו בפעם האחרונה. לשם מה, בעצם, הרי ממילא לא היה מזהה אותי. כבר יובלות שלא הכרנו זה את זה. התהום שנפערה בינינו עוד כשהייתי נער גדלה והלכה בחלוף הזמן עד שהפכנו לזרים. דבר לא חיבר בינינו, לא הידק את יחסינו. כך לפחות האמנתי, או ביקשתי להאמין, שכן חשבתי שאפשר לחיות את חייך בנפרד ממשפחתך ולהמציא את עצמך תוך הפניית גב לעבר שלך ולאלו שאכלסו אותו.
באותו רגע האמנתי שעבור אימי היה במותו משום שחרור. מצבו של אבי הידרדר מדי יום ביומו גופנית ושכלית ולא יכול היה אלא להחמיר. זו הייתה שקיעה חסרת רחמים. הוא לא עמד להבריא, כמובן. התקפי דמנצייה, שבהם נאבק עם האחיות, התחלפו בתקופות ממושכות של קיהיון חושים, שנבעו ללא ספק מהתרופות שקיבל אחרי אותן אפיזודות סוערות. בתקופות האלה לא דיבר, לא הלך ולא אכל. כך או כך, הוא לא זכר דבר ולא איש: הביקורים אצלו העמידו את אחיותיו ואת שלושת אחיי במבחנים קשים (שתיים מאחיותיו פחדו ולא שבו אחרי הפעם הראשונה). אימי, מצידה, שהייתה צריכה לנהוג 20 קילומטרים במכונית, גילתה מסירות שהפליאה אותי, מאחר שידעתי שרחשה כלפיו — וככל שאני זוכר כך היה תמיד — רק רגשות עוינים, תערובת של גועל ושנאה. לא, המילים אינן מוגזמות: גועל ושנאה. אבל היא ראתה בזה חובה. הדימוי העצמי שלה הוא שעמד על הפרק: "בכל זאת, אני לא יכולה לנטוש אותו ככה," חזרה ואמרה כל אימת ששאלתי אותה מדוע היא מתעקשת לבקר במרפאה מדי יום, אפילו שהוא כבר לא יודע מי היא. היא הדביקה על דלת חדרו תצלום שבו נראו שניהם והצביעה עליו דרך קבע: "אתה יודע מי זאת?" הוא ענה: "זאת הגברת שמטפלת בי."
שנתיים או שלוש לפני כן בשורת מחלתו של אבי עוררה בי חרדה עזה. אמנם לא כל כך כלפיו — זה היה מאוחר מדי, ובכל מקרה, לא הרגשתי אליו דבר, אפילו לא חמלה. באופן אנוכי, דאגתי דווקא לעצמי: האם זה עובר בירושה? האם תורי עומד לבוא? התחלתי לדקלם שירים או סצנות מהטרגדיה שידעתי בעל פה כדי להיווכח שעודני זוכר אותם: "חשוֹב, חשוב, קֵפִיסוֹס, על הלילה האכזר / אשר היה לְעם שלם ללילה לא־נגמר";3 "הִנֵּה לָךְ פֵּרות מן העץ, ופרחים וְעָלים ופארות,/ והנה גם לִבּי...";4 "והחלל, שאינסופי הוא אוֹ שואֵף לאַיִן, יגול בַּשִּׁמָּמוֹן ריבוא..."5 כל אימת ששורה חמקה ממני, אמרתי לעצמי: "הנה, זה מתחיל." האובססיה הזאת לא נתנה לי מנוח: ברגע שזיכרוני נכשל בשם, בתאריך או במספר טלפון, עולה בי דאגה. אני רואה סימני אזהרה בכל מקום; אני אורב להם וחושש מהם גם יחד. במובן מסוים, חיי היום־יום שלי רדופים מאז על ידי רוח הרפאים של האלצהיימר. רוח רפאים הבאה מן העבר כדי להבהיל אותי בהראותה לי את העתיד לבוא. כך ממשיך אבי להיות נוכח בחיי. זוהי דרך מוזרה עבור מישהו שנפטר לשרוד בתוך המוח — עצם המקום שבו שוכן האיוּם — של אחד מבניו. לאקאן מיטיב לדבר באחד הסמינרים שלו על החרדה שפטירת האב יוצרת, לפחות אצל הבן: הוא מוצא את עצמו לבד, בחזית, לנוכח המוות. האלצהיימר מוסיף פחד יום־יומי באופיו לחרדה אונטולוגית זו: אתה בולש אחר רמזים, מפרש אותם.
אבל לא רק העתיד רודף את חיי: רודפים אותם גם צללי עברי שלי, שהגיחו עם מותו של מי שגילם את כל מה שרציתי לעזוב, את כל מה שביקשתי להתנתק ממנו, ושהיה עבורי, לבטח, מעין מודל חברתי שלילי, נקודת ציון שכנגדה התאמצתי לברוא את עצמי. בימים שאחרי מותו חזרתי לחשוב על ילדותי, על נעוריי, על כל הסיבות שגרמו לי לתעב את האיש שנפטר זה עתה, ושהסתלקותו, והרגש הבלתי צפוי שעוררה בי, העלו בזיכרוני כל כך הרבה מראות שחשבתי ששכחתי (אבל אולי תמיד ידעתי שלא שכחתי אותם, גם אם הדחקתי אותם במודע). יש שיאמרו שזאת דרכו של כל אֵבל, ואולי זהו אחד מאפיוניו המהותיים והאוניברסליים, בייחוד כשמדובר בהורים. אלא שהייתה לי דרך מוזרה לחוות זאת: מעין אֵבל, שבו הרצון להבין את מי שזה עתה הסתלק ואותי עצמי, שנותר בחיים, גבר על העצב. אובדנים אחרים בעברי טלטלו אותי ביתר שׂאת והציפו אותי במועקה עמוקה יותר. מדובר היה בחברים, כלומר בקשרים מבחירה, שכיליונם האכזר שלל מחיי את מרקם היום־יום שלהם. בניגוד לאותם קשרים שבחרתי, שכוחם ויציבותם נבעו מכך שהנפשות הפועלות השתוקקו להתמיד בהם — מכאן תחושת ההתמוטטות לנוכח קטיעתם — מה שחיבר אותי אל אבי היה תלוי לכאורה בקשר ביולוגי ומשפטי בלבד: הוא הוליד אותי, נשאתי את שמו, וחוץ מזה לא הייתה לו כל חשיבות בשבילי. כשאני קורא ברשימות שבהן תיעד בארת מדי יום את הייאוש שאחז אותו עם מות אימו ואת הסבל הקשה מנשוא ששינה את חייו, אני נוכח עד כמה הרגשות שהשתלטו עליי עם מות אבי שונים מהייאוש ומעוגמת הנפש האלה. "אינני שרוי באבל, יש בי יגון," הוא כותב כדי לבטא את סירובו לגישה פסיכואנליטית כלפי מה שמתרחש אחרי מותה של ברייה יקרה.6 מה היה לי? כמו בארת, יכולתי לומר שאינני "באבל" (במובן הפרוידיאני של "עבודה" המגיעה לכלל השלמה בממד זמן נפשי שבו הכאב הראשוני נמחק בהדרגה), אבל גם לא חשתי אותו צער בל יימחה שלזמן לא יכולה להיות בו אחיזה. מה קרה אפוא? אולי מבוכה, שפקדה אותי בעקבות בחינה עצמית, אישית ופוליטית גם יחד, בחינה של הגורלות החברתיים, של חלוקת החברה למעמדות, של השפעות הדטרמיניזם החברתי על כינון הסובייקטיביות, על הפסיכולוגיות האינדיווידואליות, על היחסים השוררים בין יחידים.
 
לא נכחתי בהלוויה של אבי. לא רציתי להתראות עם אחיי, שאיתם לא היה לי כל קשר זה יותר מ-30 שנה. לא היה לי כל מושג לגביהם, להוציא את מה שיכולתי לראות בתצלומים הממוסגרים שנמצאו כמעט בכל מקום בבית במואיזון. ידעתי אפוא איך הם נראים, איזו צורה לבש גופם. אבל כיצד אוכל לפגוש אותם שוב אחרי זמן כה ממושך, גם אם בנסיבות כאלה? "הוא כל כך השתנה..." היינו חושבים זה על זה, מנסים לשווא לגלות בתווינו היום את מה שהיינו אתמול, או בעצם מזמן, כשהיינו אחים, כלומר כשהיינו צעירים. למחרת הלכתי לבלות את אחר הצהריים עם אימי. פטפטנו במשך כמה שעות, ישובים על הכורסאות בסלון. היא שלפה מאחת השידות קופסאות מלאות בתצלומים. היו תמונות רבות שלי, כמובן, כילד, כנער... גם של אחיי. שוב ניצבה לנגד עיניי — אך האם לא הייתה עדיין חקוקה ברוחי ובבשרי? — אותה סביבה של פועלים שבתוכה חייתי, אותה דלות הניכרת במראה המגורים שברקע, בחדרים שבתוכם, בבגדים, בגופים עצמם. תמיד מבהיל לראות באיזו מידה הגופים המצולמים מן העבר, אולי אפילו יותר מהגופים שאנחנו רואים נעים או מוצבים לפנינו, מופיעים לעינינו מיד כגופים חברתיים, גופים השייכים למעמד מסוים. מבהיל להיווכח באיזו מידה הצילום, כמו "זיכרון", בשעה שהוא משיב אדם כלשהו — אותי, לצורך העניין — לעברו המשפחתי, מעגן אותו בעברו החברתי. המרחב הפרטי, ואפילו האינטימי, הצף ומגיח בתצלומים ישנים אלה, שב לשייך אותנו לעולם החברתי שממנו באנו, למקומות המסומנים בשייכות למעמד, לטופוגרפיה שבה מה שנראה כנובע מיחסים אישיים בתכלית ממקם אותנו בהיסטוריה ובגאוגרפיה קולקטיביות (כאילו אין להפריד את הגנאלוגיה של היחיד מארכאולוגיה או מטופולוגיה חברתיות, שכל אחד נושא בקרבו כאחת האמיתות העמוקות ביותר שלו, גם אם אינה המודעת ביותר).

סקירות וביקורות

גיבור מעמד הפועלים 'שיבה לריימס', ספרו המבריק של דידיה אריבון, מספק תשובה מרתקת ורלוונטית לשאלת "הבעיה של השמאל" הצירוף "הבעיה של השמאל" מתפקד ברשתות החברתיות כבר זמן מה כתגית פארודית המסמנת את מה שכבר לא יכול להיאמר ברצינות. הרי כל כך הרבה דשו בה, כל כך הרבה דיאגנוזות ניתנו בעניינה, שאין זה סביר יותר להתייחס לבעיה האחת של השמאל, בה"א הידיעה. זה איננו אלא חומר לבדיחה. הסאבטקסט הוא, כמובן, שאין באמת בעיה, רק הלקאה עצמית חסרת תוחלת. ועל זה יש לשאול: האומנם? 'שיבה לריימס', ספרו האישי של הסוציולוג הצרפתי דידיה אריבון, שיצא ב-‭,2009‬ מספק תשובה מאלפת. והיא רלוונטית בעליל גם עשור אחרי.

אריבון נולד ב-‭'53‬ וגדל בעיר ריימס, ‭ 130‬ק"מ מפריז, במציאות מחורבנת. "חיינו בעוני קיצוני, כמעט בחוסר כל", הוא מתאר. אביו עבד באותו בית החרושת מגיל ‭ 14‬עד ‭ ,56‬אמו הייתה גם היא פועלת ייצור. אריבון היה אפוא בן למעמד הפועלים, פשוטו כמשמעו, ובעבר הייתה להבחנה הזאת משמעות. משפחתו וכל סביבתה הקרובה הצביעו "למפלגה" בה"א הידיעה, היא המפלגה הקומוניסטית כמובן (אריבון מספר שלמצביעיה ממש לא הייתה כוונה להפוך את צרפת לברית-המועצות), והיא בתמורה העניקה לבוחריה שפה ומסגרת התייחסות שדרכן הבינו את מציאות חייהם. בפשטות, הם היו הנשלטים ומעליהם היו השולטים. זה לא הספיק אמנם כדי להצליח לראות את הקורלציה המובהקת בין מעמד לבין גיל הפסקת הלימודים, אבל כן העניק אופק פוליטי מסוים: תקווה לשידוד יחסי הכוחות בין המעמדות. היו גם שקראו לזה "מהפכה".

אבל כל זה נשטף באבק. בשנות ה-‭,80‬ במסגרת מה שמכונה היום "המפנה הניאו-ליברלי", רוב השמאל אימץ את תמונת העולם הימנית שהעמידה את האינדיבידואל במרכז, הדגישה את אחריותו העקרונית למצבו, העלימה את זו של המדינה ודיברה על תיקונים קוסמטיים במקום על שינוי השיטה. מושג ה"מעמדות" נמחק אפוא מהשיח, וכך גם "דיכוי", "התנגדות" וכן הלאה. הסדרי הרווחה כמעט שנעלמו. המהפכה הושלמה, רק מהצד הלא-נכון. בתוך כך, "לא רק תנועת הפועלים, מסורותיה ומאבקיה נעלמו מן השיח הפוליטי... נעלמו גם הפועלים עצמם, תרבותם, תנאי חייהם, שאיפותיהם". היו כלא היו.

הטרגדיה הזאת היא שסללה את דרכו של מעמד הפועלים לזרועות מפלגת הימין הקיצוני, החזית הלאומית - הגוף היחיד שהכיר בו שוב כקבוצה, כקולקטיב, והעניק לו שפה מחודשת לדבר באמצעותה. זה קרה גם במקומות רבים אחרים בעולם. הטריק היה פשוט: הימין הקיצוני נטל מרכיב שעד אז דובר בו באופן מוכחש ומבויש בלבד - שנאת זרים - והפך אותו במניפולטיביות למנסרה שדרכה רואה קהל הבוחרים שלו את העולם. במובן הזה, עצם קיומה של הגזענות איננו החדשה המרעישה, משום שזו רעה אוניברסלית שכולנו לוקים בה, קל וחומר מי שחש סכנה למעמדו (תרתי משמע). ההתכה שלה לתוך שפה פוליטית חדשה היא המחטף הגדול של המאה. אחרי שורת המהלומות שנחתו על השמאל הגלובלי באמצע העשור - הברקזיט, טראמפ וכולי - נולד ויכוח נוקב בשאלה: האם המניע העיקרי של המעמדות המוחלשים הוא כלכלי או גזעני? התשובה של אריבון - זו הסינתזה, טמבלים - לחלוטין הקדימה את זמנה.

הספר הזה מבריק. אריבון מכוון אלומת אור על אנשים שכוחים ועל נושא מוכחש, ושולה אותם מהתהומות באמצעות התבוננות רגישה ויכולת אנליטית מזהירה. מעבר לזה, הוא פשוט כותב נהדר. הממואר שחיבר מלווה את חזרתו לעיר בחרותו, אחרי מות אביו שאותו לא ראה שנים. עם אחיו היה בנתק ‭ 35‬שנה. הסיבה לכל אלה היא רגש הבושה שחש לנוכח עברו כבן למעמד הפועלים, על המטען החברתי והתרבותי הכרוך בכך. אין פלא: גם שם, כמו כאן, זהו מעמד מבוזה. "כל מה שגיניתי בו [באביו]... עוצב על ידי אלימות העולם החברתי", כותב אריבון.

אחרי שבסביבות גיל ‭ 14-13‬ גילה שהוא הומו, ניסה במהלך חייו להתרחק ככל האפשר מעברו, תוך מחיקה של חלקים באישיותו ובביוגרפיה שלו. המחיקה הייתה עד כדי כך יעילה, שלקחו לו עשרות שנים ושני ספרים שנכתבו מנקודת מבט הומואית כדי להצליח לנסח לעצמו, שבעוד ההזדהות כהומו היא דווקא בעלת ערך ואף מתגמלת במעמדו החדש כאינטלקטואל פריזאי - ההזדהות עם המעמד החברתי שבו נולד אינה באה בחשבון. רק אחרי שאביו מת העז לצאת לראשונה, כלשונו, "מהארון החברתי". רק אז השיב לו את החלקים האבודים של עצמיותו.

בעצם, הקבוצה שאריבון משמש כפה הכל כך מיומן שלה, היא גם המחוללת של השסע הפנימי בחייו. במובן הזה הוא בעצם כורת ברית עם הקוראים מאחורי הגב של משפחתו, שקרוב לוודאי לא גילתה עניין בחיבור (המסתיים במילים, "מה זה? זה על החברה?" כאשר אמו שואלת לפשר המונח "סוציולוגיה"). אלא שאריבון מספיק רגיש כדי להיות מודע לכך, ואף לנסח מדוע המהלך הזה בלתי נמנע. זה המחיר של הכתיבה מ"הגדה השנייה". בהקשר אחר הוא אומר שכל הוגה וכל כותב שנחלץ מהמעמד ו"שרד כדי לספר", עשה זאת תוך גינויו, משום שגינוי כזה תמיד כבר מובלע בעמדת "השורד". איכשהו, אריבון עצמו מצליח לחמוק מהמלכוד של זה, בעיקר בזכות מנות של כנות וחמלה.

עוד 3 ספרים על מעמד הפועלים:
קול צעדינו > רונית מטלון
כלכלה בגרוש > ברברה ארנרייך
הג'ונגל > אפטון סינקלר

בתמונה: 'קרון המחלקה השלישית' של אונורה דומיה,‭ 1862 ‬
איתי זיו 7 לילות 06/09/2019 לקריאת הסקירה המלאה >
"שיבה לריימס": המשמעות המוחשית, הפיזית, של חוסר השוויון החברתי דרור משעני הארץ 23/08/2019 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: מיכל בן נפתלי
  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: יולי 2019
  • קטגוריה: ביוגרפיה
  • מספר עמודים: 223 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 43 דק'

סקירות וביקורות

גיבור מעמד הפועלים 'שיבה לריימס', ספרו המבריק של דידיה אריבון, מספק תשובה מרתקת ורלוונטית לשאלת "הבעיה של השמאל" הצירוף "הבעיה של השמאל" מתפקד ברשתות החברתיות כבר זמן מה כתגית פארודית המסמנת את מה שכבר לא יכול להיאמר ברצינות. הרי כל כך הרבה דשו בה, כל כך הרבה דיאגנוזות ניתנו בעניינה, שאין זה סביר יותר להתייחס לבעיה האחת של השמאל, בה"א הידיעה. זה איננו אלא חומר לבדיחה. הסאבטקסט הוא, כמובן, שאין באמת בעיה, רק הלקאה עצמית חסרת תוחלת. ועל זה יש לשאול: האומנם? 'שיבה לריימס', ספרו האישי של הסוציולוג הצרפתי דידיה אריבון, שיצא ב-‭,2009‬ מספק תשובה מאלפת. והיא רלוונטית בעליל גם עשור אחרי.

אריבון נולד ב-‭'53‬ וגדל בעיר ריימס, ‭ 130‬ק"מ מפריז, במציאות מחורבנת. "חיינו בעוני קיצוני, כמעט בחוסר כל", הוא מתאר. אביו עבד באותו בית החרושת מגיל ‭ 14‬עד ‭ ,56‬אמו הייתה גם היא פועלת ייצור. אריבון היה אפוא בן למעמד הפועלים, פשוטו כמשמעו, ובעבר הייתה להבחנה הזאת משמעות. משפחתו וכל סביבתה הקרובה הצביעו "למפלגה" בה"א הידיעה, היא המפלגה הקומוניסטית כמובן (אריבון מספר שלמצביעיה ממש לא הייתה כוונה להפוך את צרפת לברית-המועצות), והיא בתמורה העניקה לבוחריה שפה ומסגרת התייחסות שדרכן הבינו את מציאות חייהם. בפשטות, הם היו הנשלטים ומעליהם היו השולטים. זה לא הספיק אמנם כדי להצליח לראות את הקורלציה המובהקת בין מעמד לבין גיל הפסקת הלימודים, אבל כן העניק אופק פוליטי מסוים: תקווה לשידוד יחסי הכוחות בין המעמדות. היו גם שקראו לזה "מהפכה".

אבל כל זה נשטף באבק. בשנות ה-‭,80‬ במסגרת מה שמכונה היום "המפנה הניאו-ליברלי", רוב השמאל אימץ את תמונת העולם הימנית שהעמידה את האינדיבידואל במרכז, הדגישה את אחריותו העקרונית למצבו, העלימה את זו של המדינה ודיברה על תיקונים קוסמטיים במקום על שינוי השיטה. מושג ה"מעמדות" נמחק אפוא מהשיח, וכך גם "דיכוי", "התנגדות" וכן הלאה. הסדרי הרווחה כמעט שנעלמו. המהפכה הושלמה, רק מהצד הלא-נכון. בתוך כך, "לא רק תנועת הפועלים, מסורותיה ומאבקיה נעלמו מן השיח הפוליטי... נעלמו גם הפועלים עצמם, תרבותם, תנאי חייהם, שאיפותיהם". היו כלא היו.

הטרגדיה הזאת היא שסללה את דרכו של מעמד הפועלים לזרועות מפלגת הימין הקיצוני, החזית הלאומית - הגוף היחיד שהכיר בו שוב כקבוצה, כקולקטיב, והעניק לו שפה מחודשת לדבר באמצעותה. זה קרה גם במקומות רבים אחרים בעולם. הטריק היה פשוט: הימין הקיצוני נטל מרכיב שעד אז דובר בו באופן מוכחש ומבויש בלבד - שנאת זרים - והפך אותו במניפולטיביות למנסרה שדרכה רואה קהל הבוחרים שלו את העולם. במובן הזה, עצם קיומה של הגזענות איננו החדשה המרעישה, משום שזו רעה אוניברסלית שכולנו לוקים בה, קל וחומר מי שחש סכנה למעמדו (תרתי משמע). ההתכה שלה לתוך שפה פוליטית חדשה היא המחטף הגדול של המאה. אחרי שורת המהלומות שנחתו על השמאל הגלובלי באמצע העשור - הברקזיט, טראמפ וכולי - נולד ויכוח נוקב בשאלה: האם המניע העיקרי של המעמדות המוחלשים הוא כלכלי או גזעני? התשובה של אריבון - זו הסינתזה, טמבלים - לחלוטין הקדימה את זמנה.

הספר הזה מבריק. אריבון מכוון אלומת אור על אנשים שכוחים ועל נושא מוכחש, ושולה אותם מהתהומות באמצעות התבוננות רגישה ויכולת אנליטית מזהירה. מעבר לזה, הוא פשוט כותב נהדר. הממואר שחיבר מלווה את חזרתו לעיר בחרותו, אחרי מות אביו שאותו לא ראה שנים. עם אחיו היה בנתק ‭ 35‬שנה. הסיבה לכל אלה היא רגש הבושה שחש לנוכח עברו כבן למעמד הפועלים, על המטען החברתי והתרבותי הכרוך בכך. אין פלא: גם שם, כמו כאן, זהו מעמד מבוזה. "כל מה שגיניתי בו [באביו]... עוצב על ידי אלימות העולם החברתי", כותב אריבון.

אחרי שבסביבות גיל ‭ 14-13‬ גילה שהוא הומו, ניסה במהלך חייו להתרחק ככל האפשר מעברו, תוך מחיקה של חלקים באישיותו ובביוגרפיה שלו. המחיקה הייתה עד כדי כך יעילה, שלקחו לו עשרות שנים ושני ספרים שנכתבו מנקודת מבט הומואית כדי להצליח לנסח לעצמו, שבעוד ההזדהות כהומו היא דווקא בעלת ערך ואף מתגמלת במעמדו החדש כאינטלקטואל פריזאי - ההזדהות עם המעמד החברתי שבו נולד אינה באה בחשבון. רק אחרי שאביו מת העז לצאת לראשונה, כלשונו, "מהארון החברתי". רק אז השיב לו את החלקים האבודים של עצמיותו.

בעצם, הקבוצה שאריבון משמש כפה הכל כך מיומן שלה, היא גם המחוללת של השסע הפנימי בחייו. במובן הזה הוא בעצם כורת ברית עם הקוראים מאחורי הגב של משפחתו, שקרוב לוודאי לא גילתה עניין בחיבור (המסתיים במילים, "מה זה? זה על החברה?" כאשר אמו שואלת לפשר המונח "סוציולוגיה"). אלא שאריבון מספיק רגיש כדי להיות מודע לכך, ואף לנסח מדוע המהלך הזה בלתי נמנע. זה המחיר של הכתיבה מ"הגדה השנייה". בהקשר אחר הוא אומר שכל הוגה וכל כותב שנחלץ מהמעמד ו"שרד כדי לספר", עשה זאת תוך גינויו, משום שגינוי כזה תמיד כבר מובלע בעמדת "השורד". איכשהו, אריבון עצמו מצליח לחמוק מהמלכוד של זה, בעיקר בזכות מנות של כנות וחמלה.

עוד 3 ספרים על מעמד הפועלים:
קול צעדינו > רונית מטלון
כלכלה בגרוש > ברברה ארנרייך
הג'ונגל > אפטון סינקלר

בתמונה: 'קרון המחלקה השלישית' של אונורה דומיה,‭ 1862 ‬
איתי זיו 7 לילות 06/09/2019 לקריאת הסקירה המלאה >
"שיבה לריימס": המשמעות המוחשית, הפיזית, של חוסר השוויון החברתי דרור משעני הארץ 23/08/2019 לקריאת הסקירה המלאה >
שיבה לריימס דידיה אריבון

1.

 
במשך שנים היא הייתה עבורי שֵם ותו לא. הוריי התיישבו בעיירה הזאת אחרי שכבר הפסקתי לבקר אותם. לפעמים, בזמן נסיעותיי לחו"ל, הייתי שולח להם גלויה במאמץ אחרון לקיים קשר, דליל ככל האפשר. בעודי רושם את הכתובת, תהיתי איך נראה המקום שבו התגוררו, אך סקרנותי מעולם לא חרגה מכך. אימי נהגה לשאול אותי, כששוחחתי עימה בטלפון, פעם או פעמיים מדי ארבעה חודשים, על פי רוב פחות: "מתי אתה בא לבקר אותנו?" התחמקתי בתירוץ שאני עסוק מאוד, הבטחתי לה שאבוא בקרוב. אבל לא הייתה לי כוונה לעשות זאת. עזבתי את משפחתי ולא הרגשתי כל רצון לחזור אליה.
התוודעתי אפוא למוּאיזוֹן1 רק לאחרונה. היא הלמה את ציפיותיי: דוגמה נלעגת של "עיור כפרי", אחד מאותם מרחבים עירוניים למחצה בלב ליבם של השדות, שקשה לדעת אם הם עדיין שייכים לאזור הכפרי או שמא נעשו בחלוף השנים מה שנהוג לכנותו פרוור. בתחילת שנות החמישים, כך למדתי בינתיים, מספר התושבים בה לא עלה על 50. הם התקבצו סביב כנסייה, שחלקים ממנה השתמרו מהמאה השתים עשרה, למרות נחשול המלחמות הלא פוסק שהחריב את צפון מזרח צרפת, אזור שיש לו "מעמד מיוחד", במילותיו של קלוד סימון, ושדומה ששמות הערים והכפרים בו נרדפים ל"קרבות", ל"מחנות מבוצרים", ל"מטחי תותחים עמומים" ול"בתי קברות עצומים".2 היום חיים כאן יותר מאלפיים אנשים בין "דרך השמפניה" מצד אחד, המתחילה להתפתל לא רחוק משם בנוף גבעות מכוסות גפנים, ובין אזור תעשייה קודר משהו מן הצד האחר, במבואות ריימס, מהלך 20-15 דקות נסיעה במכונית. הוקמו רחובות שלאורכם עומדים בשורה בתים דו־משפחתיים זהים, רובם ככולם דיור ציבורי: בעלי הבתים האלה אינם אנשים אמידים, רחוק מזה. הוריי חיו שם במשך קרוב ל-20 שנה בלי שאבוא לידי החלטה לנסוע אליהם. הגעתי ליישוב הזה — כיצד לקרוא למקום כזה? — ולבית צמוד הקרקע שלהם רק אחרי עזיבת אבי, כשאימי אשפזה אותו במרפאה המטפלת בחולי אלצהיימר, ושם נשאר עד למותו. היא דחתה את הרגע הזה ככל יכולתה, אבל לבסוף, מותשת ומבועתת מהתקפי האלימות הפתאומיים שלו — יום אחד חטף סכין מטבח והסתער עליה — הכירה במציאות: לא היה כל פתרון אחר. רק אחרי שהוא כבר לא היה שם, היה בידי לצאת למסע הזה או בעצם לתהליך השיבה הזה, שלא יכולתי לקבל על עצמי קודם לכן; לשוב ולגלות את אותו "מחוז עצמי", כמו שז'נה היה אומר, שממנו ביקשתי להיחלץ בכל מאודי: מרחב חברתי ששמרתי ממנו מרחק, מרחב תודעתי שכנגדו בניתי את עצמי, אך שעדיין נותר חלק מהותי בהוויה שלי. באתי לראות את אימי. זו הייתה ראשיתה של התפייסות עימה, או ליתר דיוק, של התפייסות עם עצמי, עם חלק שלם בתוכי שסירבתי לו, דחיתי אותו, התכחשתי לו.
אימי גוללה לפניי את סיפורה באריכות בכמה ביקורים שערכתי בחודשים הבאים. היא דיברה על עצמה, על ילדותה, על נעוריה, על חייה כאישה נשואה... היא סיפרה לי גם על אבי, על פגישתם, על הקשר ביניהם, על תקופות שונות בחייהם, על הקושי במקצועות שעבדו בהם. היא רצתה לומר לי הכול ודיבורה קלח כמעיין המתגבר, כאילו התכוונה לפצות על הזמן האבוד, למחוק בבת אחת את העצב שגילמו עבורה אותן שיחות שמעולם לא ניהלנו. הקשבתי לה בעודי יושב מולה ושותה קפה. בתשומת לב כשסיפרה על עצמה; בלֵאוּת ובשיעמום כשתיארה בפרוטרוט את מעלליהם של נכדיה, אחייניי, שלא פגשתי אף פעם ושלא היה לי בהם שמץ עניין. הקשר בינינו שב ונרקם. משהו הלך והתאחה בתוכי. ראיתי עד כמה קשה היה לה להתמודד עם הריחוק שלי. הבנתי שסבלה ממנו. כיצד חוויתי אותו אני, מי שאחרי הכול יזם אותו? האם לא סבלתי בדרך אחרת לגמרי, על פי התבנית הפרוידיאנית של "מלנכוליה" הכרוכה באבל בלתי נמנע על אפשרויות שהרחקנו, על הזדהויות שדחינו? הן נותרות בתוך האני כאחד מיסודותיו המכוננים. מה שנעקרנו ממנו, או מה שרצינו להיעקר מתוכו, ממשיך להיות חלק בלתי נפרד ממה שאנחנו. נראה שאוצר המילים של הסוציולוגיה עשוי להתאים יותר מזה של הפסיכואנליזה כדי לתאר את מה שהמטפורות של האבל והמלנכוליה מאפשרות להעלות במונחים פשוטים אך בלתי הולמים ומטעים: העקבות של מה שהיינו בילדות, של צורת החִברוּת שלנו, משתמרות אפילו אם השתנו תנאי חיינו כמבוגרים, אפילו אם השתוקקנו להתרחק מן העבר הזה. לכן השיבה לסביבה שממנה באנו — ושממנה יצאנו תרתי משמע — היא תמיד חשבון נפש ושיבה על עקבינו, פגישה עם עצמי שמור ומוכחש כאחד. לפתע, בנסיבות כאלה, בוקע אל פני השטח של התודעה מה שדימינו להשתחרר ממנו, אלא שידוע לנו היטב שהוא מבנה את אישיותנו, כלומר המצוקה הנובעת משייכות לשני עולמות שונים, עולמות כה נפרדים זה מזה עד שנדמה שאי אפשר ליישב ביניהם, ועם זאת הם חיים זה לצד זה בכל מה שאנחנו. זוהי מלנכוליה הקשורה ב"הַבּיטוּס שסוע", אם להשתמש במושג היפה והמשכנע של בורדייה. באופן מוזר, ברגע שאנחנו מנסים להתגבר על מצוקה חבויה ומחלחלת זו, או לפחות לשככה, היא שבה במשנה מרץ אל פני השטח והמלנכוליה גוברת אף יותר. הרגשות הללו היו קיימים מאז ומעולם, ואנחנו מגלים אפוא, או בעצם שבים ומגלים שהם היו שם, מוצפנים במעמקינו ופועלים בתוכנו ועלינו. אבל האם באמת נוכל להתגבר על המצוקה הזאת? לשכך את המלנכוליה?
 
כשצלצלתי לאימי ב-31 בדצמבר אותה שנה, מעט אחרי חצות, לאחל לה שנה טובה, אמרה לי: "בדיוק טלפנו אליי מהמרפאה. אביך מת לפני שעה." לא אהבתי אותו. מעולם לא אהבתי אותו. ידעתי שחודשיו ואחר כך ימיו ספורים, ולא עשיתי כל מאמץ להתראות איתו בפעם האחרונה. לשם מה, בעצם, הרי ממילא לא היה מזהה אותי. כבר יובלות שלא הכרנו זה את זה. התהום שנפערה בינינו עוד כשהייתי נער גדלה והלכה בחלוף הזמן עד שהפכנו לזרים. דבר לא חיבר בינינו, לא הידק את יחסינו. כך לפחות האמנתי, או ביקשתי להאמין, שכן חשבתי שאפשר לחיות את חייך בנפרד ממשפחתך ולהמציא את עצמך תוך הפניית גב לעבר שלך ולאלו שאכלסו אותו.
באותו רגע האמנתי שעבור אימי היה במותו משום שחרור. מצבו של אבי הידרדר מדי יום ביומו גופנית ושכלית ולא יכול היה אלא להחמיר. זו הייתה שקיעה חסרת רחמים. הוא לא עמד להבריא, כמובן. התקפי דמנצייה, שבהם נאבק עם האחיות, התחלפו בתקופות ממושכות של קיהיון חושים, שנבעו ללא ספק מהתרופות שקיבל אחרי אותן אפיזודות סוערות. בתקופות האלה לא דיבר, לא הלך ולא אכל. כך או כך, הוא לא זכר דבר ולא איש: הביקורים אצלו העמידו את אחיותיו ואת שלושת אחיי במבחנים קשים (שתיים מאחיותיו פחדו ולא שבו אחרי הפעם הראשונה). אימי, מצידה, שהייתה צריכה לנהוג 20 קילומטרים במכונית, גילתה מסירות שהפליאה אותי, מאחר שידעתי שרחשה כלפיו — וככל שאני זוכר כך היה תמיד — רק רגשות עוינים, תערובת של גועל ושנאה. לא, המילים אינן מוגזמות: גועל ושנאה. אבל היא ראתה בזה חובה. הדימוי העצמי שלה הוא שעמד על הפרק: "בכל זאת, אני לא יכולה לנטוש אותו ככה," חזרה ואמרה כל אימת ששאלתי אותה מדוע היא מתעקשת לבקר במרפאה מדי יום, אפילו שהוא כבר לא יודע מי היא. היא הדביקה על דלת חדרו תצלום שבו נראו שניהם והצביעה עליו דרך קבע: "אתה יודע מי זאת?" הוא ענה: "זאת הגברת שמטפלת בי."
שנתיים או שלוש לפני כן בשורת מחלתו של אבי עוררה בי חרדה עזה. אמנם לא כל כך כלפיו — זה היה מאוחר מדי, ובכל מקרה, לא הרגשתי אליו דבר, אפילו לא חמלה. באופן אנוכי, דאגתי דווקא לעצמי: האם זה עובר בירושה? האם תורי עומד לבוא? התחלתי לדקלם שירים או סצנות מהטרגדיה שידעתי בעל פה כדי להיווכח שעודני זוכר אותם: "חשוֹב, חשוב, קֵפִיסוֹס, על הלילה האכזר / אשר היה לְעם שלם ללילה לא־נגמר";3 "הִנֵּה לָךְ פֵּרות מן העץ, ופרחים וְעָלים ופארות,/ והנה גם לִבּי...";4 "והחלל, שאינסופי הוא אוֹ שואֵף לאַיִן, יגול בַּשִּׁמָּמוֹן ריבוא..."5 כל אימת ששורה חמקה ממני, אמרתי לעצמי: "הנה, זה מתחיל." האובססיה הזאת לא נתנה לי מנוח: ברגע שזיכרוני נכשל בשם, בתאריך או במספר טלפון, עולה בי דאגה. אני רואה סימני אזהרה בכל מקום; אני אורב להם וחושש מהם גם יחד. במובן מסוים, חיי היום־יום שלי רדופים מאז על ידי רוח הרפאים של האלצהיימר. רוח רפאים הבאה מן העבר כדי להבהיל אותי בהראותה לי את העתיד לבוא. כך ממשיך אבי להיות נוכח בחיי. זוהי דרך מוזרה עבור מישהו שנפטר לשרוד בתוך המוח — עצם המקום שבו שוכן האיוּם — של אחד מבניו. לאקאן מיטיב לדבר באחד הסמינרים שלו על החרדה שפטירת האב יוצרת, לפחות אצל הבן: הוא מוצא את עצמו לבד, בחזית, לנוכח המוות. האלצהיימר מוסיף פחד יום־יומי באופיו לחרדה אונטולוגית זו: אתה בולש אחר רמזים, מפרש אותם.
אבל לא רק העתיד רודף את חיי: רודפים אותם גם צללי עברי שלי, שהגיחו עם מותו של מי שגילם את כל מה שרציתי לעזוב, את כל מה שביקשתי להתנתק ממנו, ושהיה עבורי, לבטח, מעין מודל חברתי שלילי, נקודת ציון שכנגדה התאמצתי לברוא את עצמי. בימים שאחרי מותו חזרתי לחשוב על ילדותי, על נעוריי, על כל הסיבות שגרמו לי לתעב את האיש שנפטר זה עתה, ושהסתלקותו, והרגש הבלתי צפוי שעוררה בי, העלו בזיכרוני כל כך הרבה מראות שחשבתי ששכחתי (אבל אולי תמיד ידעתי שלא שכחתי אותם, גם אם הדחקתי אותם במודע). יש שיאמרו שזאת דרכו של כל אֵבל, ואולי זהו אחד מאפיוניו המהותיים והאוניברסליים, בייחוד כשמדובר בהורים. אלא שהייתה לי דרך מוזרה לחוות זאת: מעין אֵבל, שבו הרצון להבין את מי שזה עתה הסתלק ואותי עצמי, שנותר בחיים, גבר על העצב. אובדנים אחרים בעברי טלטלו אותי ביתר שׂאת והציפו אותי במועקה עמוקה יותר. מדובר היה בחברים, כלומר בקשרים מבחירה, שכיליונם האכזר שלל מחיי את מרקם היום־יום שלהם. בניגוד לאותם קשרים שבחרתי, שכוחם ויציבותם נבעו מכך שהנפשות הפועלות השתוקקו להתמיד בהם — מכאן תחושת ההתמוטטות לנוכח קטיעתם — מה שחיבר אותי אל אבי היה תלוי לכאורה בקשר ביולוגי ומשפטי בלבד: הוא הוליד אותי, נשאתי את שמו, וחוץ מזה לא הייתה לו כל חשיבות בשבילי. כשאני קורא ברשימות שבהן תיעד בארת מדי יום את הייאוש שאחז אותו עם מות אימו ואת הסבל הקשה מנשוא ששינה את חייו, אני נוכח עד כמה הרגשות שהשתלטו עליי עם מות אבי שונים מהייאוש ומעוגמת הנפש האלה. "אינני שרוי באבל, יש בי יגון," הוא כותב כדי לבטא את סירובו לגישה פסיכואנליטית כלפי מה שמתרחש אחרי מותה של ברייה יקרה.6 מה היה לי? כמו בארת, יכולתי לומר שאינני "באבל" (במובן הפרוידיאני של "עבודה" המגיעה לכלל השלמה בממד זמן נפשי שבו הכאב הראשוני נמחק בהדרגה), אבל גם לא חשתי אותו צער בל יימחה שלזמן לא יכולה להיות בו אחיזה. מה קרה אפוא? אולי מבוכה, שפקדה אותי בעקבות בחינה עצמית, אישית ופוליטית גם יחד, בחינה של הגורלות החברתיים, של חלוקת החברה למעמדות, של השפעות הדטרמיניזם החברתי על כינון הסובייקטיביות, על הפסיכולוגיות האינדיווידואליות, על היחסים השוררים בין יחידים.
 
לא נכחתי בהלוויה של אבי. לא רציתי להתראות עם אחיי, שאיתם לא היה לי כל קשר זה יותר מ-30 שנה. לא היה לי כל מושג לגביהם, להוציא את מה שיכולתי לראות בתצלומים הממוסגרים שנמצאו כמעט בכל מקום בבית במואיזון. ידעתי אפוא איך הם נראים, איזו צורה לבש גופם. אבל כיצד אוכל לפגוש אותם שוב אחרי זמן כה ממושך, גם אם בנסיבות כאלה? "הוא כל כך השתנה..." היינו חושבים זה על זה, מנסים לשווא לגלות בתווינו היום את מה שהיינו אתמול, או בעצם מזמן, כשהיינו אחים, כלומר כשהיינו צעירים. למחרת הלכתי לבלות את אחר הצהריים עם אימי. פטפטנו במשך כמה שעות, ישובים על הכורסאות בסלון. היא שלפה מאחת השידות קופסאות מלאות בתצלומים. היו תמונות רבות שלי, כמובן, כילד, כנער... גם של אחיי. שוב ניצבה לנגד עיניי — אך האם לא הייתה עדיין חקוקה ברוחי ובבשרי? — אותה סביבה של פועלים שבתוכה חייתי, אותה דלות הניכרת במראה המגורים שברקע, בחדרים שבתוכם, בבגדים, בגופים עצמם. תמיד מבהיל לראות באיזו מידה הגופים המצולמים מן העבר, אולי אפילו יותר מהגופים שאנחנו רואים נעים או מוצבים לפנינו, מופיעים לעינינו מיד כגופים חברתיים, גופים השייכים למעמד מסוים. מבהיל להיווכח באיזו מידה הצילום, כמו "זיכרון", בשעה שהוא משיב אדם כלשהו — אותי, לצורך העניין — לעברו המשפחתי, מעגן אותו בעברו החברתי. המרחב הפרטי, ואפילו האינטימי, הצף ומגיח בתצלומים ישנים אלה, שב לשייך אותנו לעולם החברתי שממנו באנו, למקומות המסומנים בשייכות למעמד, לטופוגרפיה שבה מה שנראה כנובע מיחסים אישיים בתכלית ממקם אותנו בהיסטוריה ובגאוגרפיה קולקטיביות (כאילו אין להפריד את הגנאלוגיה של היחיד מארכאולוגיה או מטופולוגיה חברתיות, שכל אחד נושא בקרבו כאחת האמיתות העמוקות ביותר שלו, גם אם אינה המודעת ביותר).