רביעייה אנגלוסקסית
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
רביעייה אנגלוסקסית
מכר
מאות
עותקים
רביעייה אנגלוסקסית
מכר
מאות
עותקים
4 כוכבים (5 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • שם במקור: English Quartet
  • תרגום: יותם בנשלום, יהונתן דיין, לי עברון
  • הוצאה: ליברוס, תשע נשמות
  • תאריך הוצאה: יוני 2019
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 184 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 4 דק'

תומס וולף

”תומס וולף היקר: הלוואי שלא היו בעשרים השנה האחרונות כל כך הרבה כותבי דברי שבח נמרצים שכבר השתמשו ודשו בכל המונחים המכובדים של ביקורת הספרות, כי אז הייתי יכול למצוא ביטוי רענן להנאתי העזה מ'הבט הביתה מלאך'! יש בו, אין צורך לספר לך, גדולה אמיתית. אני מוצא בו וב'הקץ לנשק' עוצמה גדולה יותר מאשר בכל ספר, אמריקאי או אחר, מזה שנים. אלוהים, הספר שלך טוב!" כך כתב זוכה פרס נובל סינקלר לואיס לתומס וולף ב־23 באוקטובר 1930.
תומס קלייטון וולף נולד באוקטובר 1900 באשוויל שבצפון קרוליינה למשפחה אמידה, והיה הצעיר בשמונה אחים. בגיל חמש־עשרה התחיל את לימודיו באוניברסיטה וחלם להיות מחזאי. ב־1922 השלים את לימודי התואר השני במחזאות בהרווארד. לאחר כמה נסיונות למכור את מחזותיו, שהיו ארוכים מדי, החליט לכתוב סיפורת. באוקטובר 1925 הכיר את אלין ברנשטיין, מעצבת תפאורה, אישה נשואה, שהיתה מבוגרת ממנו ב־18 שנה והשניים התאהבו וניהלו רומן בן חמש שנים. באותן שנים החל לכתוב את הרומן הראשון, שאותו ערך העורך מקס פרקינס לכדי ”הבט הביתה מלאך”. הספר ראה אור באוקטובר 1929, 11 ימים לפני ”יום חמישי השחור” שבו קרסה הבורסה של ניו יורק. וולף הפליג לאירופה למסע כתיבה וחזר לארצות הברית והמשיך וכתב את ספריו הארוכים, המפורסמים בסגנון המיוחד לו. הוא כתב ארבעה רומנים (”הבט הביתה מלאך”, ”על הזמן והנהר”, ”הרשת והסלע” ו”לא תוכל לחזור הביתה”), כמה נובלות, סיפורים ומחזות, בהן ”אין דלת” ו”הנער האבוד”. הוא מת מדלקת ריאות ושחפת חודש לפני יום הולדתו ה־38 ב־2016 יצא הסרט ”גאון” על יחסיו של העורך פרקינס  עם תומס וולף, שאת דמותו מגלם השחקן ג'וד לאו.

כריסטופר מורלי

כריסטופר מורלי נולד בפנסילבניה ב-1890. אמו היתה מוזיקאית ומשוררת, אשר הציתה בלבו את האהבה לספרות ולספרים, ואביו היה מתמטיקאי. הוא למד היסטוריה מודרנית באוקספורד, וכמו אחד מגיבורי "קתלין", זכה במלגת רודז היוקרתית. ב-1913 שב לארצות הברית, לניו יורק, שם נישא להלן בות' פיירצ'יילד ולזוג נולדו ארבעה ילדים. מורלי החל לפרסם את כתביו ב-1917, היה סופר פורה עד מאוד וכתב יותר ממאה ספרים, ביניהם רומנים, ספרי מסות וספרי שירה, כשהנודעים שבהם הם "קיטי פויל" (1939) ו"פרנסוס על גלגלים" (1917). מאפיין מעניין של ספריו הוא הדגש על דמויות נשיות. בנוסף, הוא עבד בהוצאת ספרים ולאחר מכן היה עורך כתבי עת ומפיק תיאטרון, כשאחד ממפעליו הספרותיים היה הוצאה לאור של "כל סיפורי שרלוק הולמס".
מורלי הכיר מקרוב חבורות ספרותיות כמו זו המתוארת ב"קתלין", שכן הוא היה מייסדה של החבורה הספרותית "הפרחחים מרחוב בייקר", אשר ההשראה הספרותית שלה היתה ארתור קונן דויל, מחבר שרלוק הולמס.
מורלי מת בשנת 1957 ולאחר מותו פרסמו עיתוני ניו יורק מסר אחרון ממנו לחבריו: "קראו, בכל יום, משהו שאף אחד אחר לא קורא. חשבו, בכל יום,  משהו שאף אחד אחר לא חושב. עשו, בכל יום, משהו שאף אחד אחר לא טיפש מספיק בכדי לעשות. לא טוב לנפש להסכים לאורך זמן עם הדעה הרווחת ולקחת חלק באחדות הדעים."
זהו ספרו השלישי הרואה אור בעברית. הוצאת 'תשע נשמות' תמשיך ותפרסם את כתביו.

ג'ק לונדון

ג'ק לונדון, סופר, פילוסוף, אוטודידקט, סוציאליסט נלהב ויורד ים, נולד בשנת 1876 בסן פרנסיסקו שבמדינת קליפורניה בארצות-הברית. הוא היה סופר פופולרי עוד בחייו, ומורשתו הספרותית ניצבת בפסגת הקאנון האמריקאי. לונדון התעניין בהשפעתה של החברה על התפתחותו של הפרט, ורוב דמויותיו הספרותיות הן בנות מעמד הפועלים, המתאמצות לשרוד בסביבה מנוכרת ומחוספסת.
 
פרט ליצירות מופת כמו "קול קדומים" (1903), "זאב הים" (1904), "פנג הלבן" (1906) ו"עקב הברזל" (1908), הותיר אחריו לונדון גם יצירות פורצות דרך שנחשבות לחלוצות ז'אנר המדע הבדיוני. עם בני דורו ה"ג' ולס וז'ול ורן הוא נחשב אחד ממכונני הספרות העל-טבעית. מהסופרים הרבים שהושפעו מכתיבתו נציין את חורחה לואיס בורחס, ארנסט המינגוויי, ג'ון סטיינבק וג'ק קרואק.
 
לונדון מת כשהיה בן ארבעים בלבד, ככל הנראה בגלל מינון יתר של מורפיום, שנלקח בטעות או בכוונה.

תקציר

ספק רב אם מחברי היצירות המקובצות בספר הזה היו נהנים לשבת יחדיו לשיחה. אפשר לשער שאף סביב בקבוק ויסקי, גלוני בירה, ספלי תה וכוסות יין היה פורץ ביניהם ויכוח ספרותי סוער, והם היו נוטשים את המפגש ומתרחקים בכיוונים ההפוכים. אך הספר שלפנינו נועד להעניק לנו חוויית קריאה מגוונת. זוהי מעין פסגה ספרותית דמיונית, שתוצאתה פסיפס של סיפורים ושל עולמות מקבילים.
 
במרחק צנוע של ארבעה עשורים, ארבעה סופרים ענקיים – תומס וולף, כריסטופר מורלי, ג'ק לונדון, ה"ג' ולס –  הותירו לנו סיפורים נדירים באיכותם אך רחוקים שנות אור זה מזה בסגנונם, בשפתם ובעלילותיהם. הראשון בעל פרוזה פיוטית נדירה בעוצמתה הרגשית, השני הוא אמן החמלה, האנושיות ושמחת החיים בכל מחיר, אצל השלישי הספרות היא כלי להבעת עמדה חברתית, והרביעי הוא מלך הבדיון והפנטזיה.
 
ב"קרקס עם שחר" מאת תומס וולף, שני אחים מנורת' קרוליינה נוסעים אל תחנת רכבת בשולי העיירה כדי ליהנות מהאטרקציה השנתית: הקרקס שבא העירה.
 
ב"עצות לשבורי לב" מאת כריסטופר מורלי, סיפור אהבה מלא חן ותמימות מתפתח במערכת עיתון בלבה של ניו יורק.
 
ב"חתיכת בשר" וב"המקסיקאי" מאת ג'ק לונדון, מתאגרף מבוגר מנסה לשמור על מעמדו, פרנסתו ומשפחתו בסיפור הראשון, ומתאגרף צעיר מנסה להרוויח כסף למען המהפכה בסיפור השני, אלא ששניהם פועלים בדרך היחידה העומדת לרשותם לשמור על צלם אנוש. 
 
ב"בארץ העיוורים" מאת ה"ג' ולס, מטפס הרים מאקוודור נקלע לצד לא נודע של הר, ופוגש שם כפר מבודד שכל תושביו עיוורים, שאינם מכירים את מושג הראייה.
 
זוהי הזמנה לתענוגות לקוראים סקרנים, אספנים, אוהבי הרפתקאות ופרוזה משובחת!

פרק ראשון

קרקס עם שחר 
תומס וולף
 
 
מאנגלית: לי עברון
 
היו ימים בתחילת הסתיו — בספטמבר — שהקרקסים הגדולים באו העירה — "האחים רינגלינג", "קרקס רוֹבּינסוֹן", ומופעים של בּארנוּם ובֶּיילי, ואני חילקתי את עיתון הבוקר, ובאותם בקרים שהגיע הקרקס הייתי נחפז כמטורף במסלול שלי, בחשכה הקרירה והמרטיטה השוררת ממש לפני עלות השחר, ואחר כך הייתי חוזר הביתה ומקים את אחי מן המיטה.
היינו צועדים במהירות העירה תחת רשרוש עלי ספטמבר, מדברים בקולות מהוסים, נרגשים, ברחובות הקרירים שהאפירו זה עתה באור הראשון, הדומם, עתיר הקסם של היום, אור שאינו מן העולם הזה, ונדמה שלפתע פתאום הוא שב ומגלה את האדמה האדירה מתוך החשכה, והאדמה בוקעת בדממת פסל מפוארת ונוראת הוד, ואתה מביט סביב בשמחה כלא־מאמין, כפי שוודאי עשו האנשים הראשונים על פני האדמה, משום שהמראה הזה הוא אחד הדברים שיזכרו האנשים לנצח בחייהם ויחשבו עליו במותם.
ברחבה הדוממת כפסל, שבפינה אחת שלה, שזה עתה הגיחה אל האור, עמדה חנות המצבות הקטנה הבלויה של אבא, זרה ומוּכרת כרוח־רפאים, היינו "תופסים", אחי ואני, את החשמלית הראשונה של היום, שפניה מועדות אל תחנת הרכבת שבה התקיים הקרקס — ולפעמים פגשנו מישהו שהכרנו, והוא הסיע אותנו לשם במכונית שלו.
ואז, משהגענו לתחנת הרכבת האפרורית, המטונפת, הרעועה, היינו יורדים והולכים במהירות על הפסים בחצר התחנה, ושם ראינו קיטור עולה מן הקטרים בהתפרצויות גדולות, ושמענו קולות ריסוק וחבטה של קרונות משא במעברי הפסים, ובפרקי זמן בלתי קבועים הִרְעים במעבר הפסים צליל הקטר, צלצלו פעמונים, נשמעו קולות של רכבות גדולות על המסילות. ולכל הקולות המוכרים האלה, המלאים נבואות מרוממות רוח של בריחה, מסע, בוקר וערים בוהקות — לכל הריחות החריפים והמלהיבים של הרכבות — ריח אפר, עשן מר, קרונות משא טחובים, חלודים, מוצרים בתיבות עץ אורן חלק, וריחות המזון הטרי הארוז — תפוזים, קפה, קלמנטינות ובייקון, נקניק חזיר וקמח ובשר — נוספו כעת, בקסם מוּכר בלתי נשכח, כל הקולות והריחות הזרים והמוזרים של הקרקס שבא.
הקרונות הצהובים העליזים והמהודרים למראה שבהם התגוררו וישנו כוכבי הקרקס עדיין היו אפלים ושקטים ועמדו בדממה כבדה רבת עוצמה, ערוכים בשורות ארוכות על פני המסילות. ומסביב, בחשכה, המשיכו כל צלילי הקרקס הנפרק להישמע בשצף־קצף. האגם ההולך ונסוג של צבע סגלגל ולילה אוזל התמלא בשאגה פראית של אריות, בנהמה פתאומית, רצחנית, של חתולי ג'ונגל ענקיים, בתרועת פילים, ברקיעת סוסים, ובניחוח הלא־מוכר המעופש, הצורב, של חיות ג'ונגל: ריחות גמל חום־צהבהב, וריחות של נמרים, זברות, טיגריסים, פילים ודובים.
ואז, לאורך הפסים, לצד רכבות הקרקס, היו הקריאות החדות והקללות של אנשי הקרקס, הריקוד המתנודד הקסום של פנסים בחשכה, הרטינה העמוקה הפתאומית של עגלות וקרונות עמוסים הנגררים על פני משטחים ועגלות משא ובמורד מסלולים אל הקרקע. ובכל מקום, במסתורין המרטיט של החשכה ושל האור המתעורר, היו התנגשויות עצומות של תנועה מבולבלת, קדחתנית ובכל זאת מסודרת.
הסוסים האדירים, האפורים, ארבעה או שישה בקבוצה, הלכו בכבדות בדרך עפר לבן עבה, לקול שקשוק שלשלאות ומושכות וקריאות חדות מפי הרַכָּבים. הגברים הובילו את החיות לנהר שזרם בקרבת מקום, מעֵבר למסילות, והשקו אותן; ועם בוא אור ראשון אפשר היה לראות את הפילים מבוססים בנהר המוכר ואת הסוסים הגדולים ניגשים באיטיות ובזהירות לשתות ממנו.
ואז, בשטח הקרקס, כבר היו האוהלים מוקמים במהירות קסומה כבחלום. בכל השטח (שהיה קרוב למסילות הרכבת, והיה האזור השטוח היחיד בעיר הגדול דיו לקרקס) שררה אותה מהומה פראית, קדחתנית אך מסודרת. פרצי אור גדולים של מנורות הגז של הקרקס האירו פתאום את פניהם החבוטים והצרובים של אנשי הקרקס הקשוחים, ובקצב מדויק של חיה יחידה — מכונה אנושית מהודקת — הם הניפו את קורנסיהם על היתדות, ונעצו יתד בקרקע במהירות הבל־תיאמן של דמויות מוּאָצות בסרט קולנוע. ובכל מקום, כשעלה האור והופיעה השמש, שרה חיזיון של קסם, של סדר ושל אלימות. הרַכָּבים קיללו ודיברו בשפתם המיוחדת אל הסוסים, ונשמעו גם מנוע הגז בפעולתו הרמה, המתנשפת והלא־סדירה, הצעקות והקללות של המנהלים, ההינעצות העצית של היתדות הנתקעות באדמה, ושקשוק השלשלאות הכבדות.
ובשטח העצום המפונה של אדמה מאובקת רמוסה, כבר נעצו את היתדות של אוהל ההופעה המרכזי. ופיל התנודד אל תוך השדה בכבדות, הרכין באיטיות את ראשו העצום, המיטלטל, לפקודת האיש שישב רכוב על גולגולתו, נופף פעם או פעמיים בחדקו האפור הקמוט, ואחר כך כרך אותו חגיגית סביב מוט אוהל שגודלו כגודל תורן של מפרשית מרוץ. ואז נסוג הַפּיל לאטו, וגרר אתו את המוט האדיר כאילו היה גפרור.
וכשזה קרה, פרץ אחי בצחוק "הה־הה" אדיר ושופע, ונעץ אצבעות מגושמות בצלעותי. ובמרחק־מה מאתנו, שני כושים מהעיר, שצפו במופע של הפיל כשעיניהם יוצאות מחוריהן, פנו זה אל זה בגיחוכים קופיים ואמרו זה לזה במין פזמון קצבי של שאלה ותשובה:
"הוא לא משחק אתו, מה?"
"לא, לא! הוא לא שולח שליחים!"
"הוא לא אומר 'חכה רגע', מה?"
"לא, לא! הוא אומר 'בוא אתי'! זה מה ש'וּ אומר!"
"הוא עושה דִיוֹ־דִיוֹ!"
"הוא חופר בש'יל להוציא אותו!" אמר האחר, ועשה תנועת חפירה בראשו.
"הוא עושה 'אַרר־ררַמְפְּף'!"
"הוא אומר: 'יצאנו לדרך, גדול שלי!''" השיב האחר.
"חה! חה! חה חה! חה!" השתנקו וצרחו בצחוקם המתגלגל, והיכו על ירכיהם בטפיחות עזות בעודם מתארים זה לזה את מיומנותו של הפיל.
בינתיים, אוהל האוכל של הקרקס — תקרת בד ענקית בלי צלעות חוצצות — כבר הוקם, וכעת יכולנו לראות את האמנים יושבים ליד שולחנות ארוכים של רגלי חמור מתחת ליריעת האוהל ואוכלים ארוחת בוקר. ונדמה היה לנו שניחוח האוכל — שנמהל בהתרגשותנו העזה, בריחות העזים אך הבריאים של החיות, ובכל החדווה, המתיקות, המסתורין, הקסם החוגג ותהילת הבוקר ובוא הקרקס — מכיל את כל העסיסיות המטריפה ומעוררת התיאבון של כל מזון שהכרנו או אכלנו אי־פעם.
לנגד עינינו אכלו אמני הקרקס ארוחות בוקר אדירות ומדהימות, בהתענגות פראית על כוחם ועוצמתם: הם אכלו סטייקים מטוגנים גדולים, צלעות חזיר, פרוסות בשר חזיר, חצי תריסר ביצים, פיסות גדולות של נקניק חזיר מטוגן וערימות עצומות של חביתיות מקמח חיטה, שהטבח הקפיץ באוויר במיומנות של להטוטן, ומלצרית בעלת מראה חסון החישה אל השולחנות על מגשים עמוסים שהפליאה לייצב ולהחזיק גבוה על אצבעות ידה החזקה. ומעל לְכל הריחות המטריפים של המזון הבריא, העסיסי, ריחף תמיד הניחוח הנפלא, החם והלח — שנדמה כי הוא מוסיף להט וחדוּת לחיי הבוקר מלאי העוצמה והמסעירים — ניחוח הקפה החזק הרותח, שאת ענני האדים שלו ראינו עולים מתוך קנקן ענקי מצוחצח, ושאמני הקרקס לגמו ממנו בשקיקה, ספל אחר ספל.
ואנשי הקרקס עצמם, הגברים והנשים — כוכבי הקרקס — היו נאים כל כך למראה, חזקים ויפים, ועם זאת דיברו ונעו מתוך הדרת כבוד וגינוני נימוס קפדניים ממש, עד שחייהם נראו לנו מזהירים ונפלאים ככל שהחיים על פני האדמה יכולים להיות. לא היה בהתנהגותם שום דבר מופקר, קולני או מחוספס, ונשות הקרקס כלל לא דמו לזונות מצובעות, ולא נהגו עם הגברים באורח שאינו מהוגן.
אדרבה, נראה היה שהאנשים הללו הפליאו ליצור קהילה מבוססת שחיה חיים מסודרים על גלגלים, ושומרת בנאמנות ובקפידה שאין כדוגמתן בעיירות ובערים על מהוגנוּת חיי המשפחה. היו שם איש צעיר וחזק, אישה צעירה יפה ומופלאה ששערה בלונדיני וגופה כשל אמזונה, ואיש כבד, חסון, בגיל העמידה, שפניו קמוטים, רציניים, מביעים אחריות, וראשו קירח. הם היו כנראה להקת הטרפז של הקרקס — האיש והאישה הצעירים ודאי קפצו באוויר ונורו כמו טילים אל ידיו האוחזות של המבוגר, והושלכו שוב אל מקומותיהם הצרים על הטרפז המתנודד שאותו תפסו במעופם, לא לפני שהסתובבו באוויר שלוש פעמים במפגן יפה ומסוכן של שיווי משקל ושל דיוק אנושי.
אבל כשבאו אל אוהל ארוחת הבוקר, דיברו אל האמנים האחרים בנימה רצינית אך אדיבה, וישבו יחדיו כמשפחה ליד אחד השולחנות הארוכים, אכלו את ארוחות הבוקר האדירות שלהם ברצינות, מתוך ריכוז, ומיעטו לדבר זה עם זה, אך כשדיברו עשו זאת ברצינות, בחומרת סבר, בקיצור.
ואחי ואני היינו תולים בהם עיניים מרותקות: אחי היה צופה זמן־מה באיש הקירח ואחר כך פונה אלי, ואומר בלחש:
"ר־ר־ראית את הב־ב־ברנש הקירח ההוא שם? ה־ה־הוא האיש הכבד," לחש בידענות. "הוא זה שתו־תו־תופס אותם! הב־ב־ברנש ההוא חייב לדעת מה שהוא עושה! אתה יודע מה קורה אם הוא מ־מ־מפספס, נכון?" אמר אחי.
"מה?" הייתי שואל בנימה חקרנית.
אחי הקיש באצבעותיו באוויר.
"נגמר!" אמר. "א־א־אבוד! מ־מ־מה, הם מ־מ־מתים עוד לפני שהם מבינים מה קרה. הב־ב־ברנש הזה ח־ח־חייב לדעת מה שהוא עו־עו־עושה!" אמר אחי. "מ־מ־מה," הוסיף ואמר בלחישה של ודאות קודרת, "ז־ז־זה לא יפתיע אותי אם מ־מ־שלמים לו ש־ש־שבעים וחמישה או אפילו מאה דו־דו־דולרים לשבוע! זאת עובדה!" קרא אחי במרץ.
והיינו מפנים שוב את מבטינו המרותקים אל הבריות המופלאות והרומנטיות האלה, שחייהן שונים כל כך מחיינו, ובכל זאת נדמה היה לנו שאנו מכירים אותן היכרות קרובה ומלאת חיבה. ובסופו של דבר, על כורחנו, כשעלתה השמש והשתרר אור יום מלא, היינו יוצאים משטח הקרקס והולכים הביתה.
ואיכשהו, הזיכרון של כל מה שראינו ושמענו באותו בוקר של תפארת, והזיכרון של אוהל הסעודה וכל ריחותיו הנהדרים, היו מעירים בנו דקירות רעב טורפני כל כך, שלא יכולנו להתאפק ולחכות לשובנו הביתה כדי לאכול. היינו עוצרים במסעדה בעיר, יושבים על כיסאות גבוהים לפני הדלפק וטורפים כריכי נקניק וביצה, המבורגרים חמים שלבם אדום וחריף, שבשרם מדמם, מתובל וגס, קפה, כוסות חלב רותח וסופגניות, ואחר כך היינו הולכים הביתה, לזלול את כל טוּב ארוחת הבוקר אשר על השולחן.

תומס וולף

”תומס וולף היקר: הלוואי שלא היו בעשרים השנה האחרונות כל כך הרבה כותבי דברי שבח נמרצים שכבר השתמשו ודשו בכל המונחים המכובדים של ביקורת הספרות, כי אז הייתי יכול למצוא ביטוי רענן להנאתי העזה מ'הבט הביתה מלאך'! יש בו, אין צורך לספר לך, גדולה אמיתית. אני מוצא בו וב'הקץ לנשק' עוצמה גדולה יותר מאשר בכל ספר, אמריקאי או אחר, מזה שנים. אלוהים, הספר שלך טוב!" כך כתב זוכה פרס נובל סינקלר לואיס לתומס וולף ב־23 באוקטובר 1930.
תומס קלייטון וולף נולד באוקטובר 1900 באשוויל שבצפון קרוליינה למשפחה אמידה, והיה הצעיר בשמונה אחים. בגיל חמש־עשרה התחיל את לימודיו באוניברסיטה וחלם להיות מחזאי. ב־1922 השלים את לימודי התואר השני במחזאות בהרווארד. לאחר כמה נסיונות למכור את מחזותיו, שהיו ארוכים מדי, החליט לכתוב סיפורת. באוקטובר 1925 הכיר את אלין ברנשטיין, מעצבת תפאורה, אישה נשואה, שהיתה מבוגרת ממנו ב־18 שנה והשניים התאהבו וניהלו רומן בן חמש שנים. באותן שנים החל לכתוב את הרומן הראשון, שאותו ערך העורך מקס פרקינס לכדי ”הבט הביתה מלאך”. הספר ראה אור באוקטובר 1929, 11 ימים לפני ”יום חמישי השחור” שבו קרסה הבורסה של ניו יורק. וולף הפליג לאירופה למסע כתיבה וחזר לארצות הברית והמשיך וכתב את ספריו הארוכים, המפורסמים בסגנון המיוחד לו. הוא כתב ארבעה רומנים (”הבט הביתה מלאך”, ”על הזמן והנהר”, ”הרשת והסלע” ו”לא תוכל לחזור הביתה”), כמה נובלות, סיפורים ומחזות, בהן ”אין דלת” ו”הנער האבוד”. הוא מת מדלקת ריאות ושחפת חודש לפני יום הולדתו ה־38 ב־2016 יצא הסרט ”גאון” על יחסיו של העורך פרקינס  עם תומס וולף, שאת דמותו מגלם השחקן ג'וד לאו.

כריסטופר מורלי

כריסטופר מורלי נולד בפנסילבניה ב-1890. אמו היתה מוזיקאית ומשוררת, אשר הציתה בלבו את האהבה לספרות ולספרים, ואביו היה מתמטיקאי. הוא למד היסטוריה מודרנית באוקספורד, וכמו אחד מגיבורי "קתלין", זכה במלגת רודז היוקרתית. ב-1913 שב לארצות הברית, לניו יורק, שם נישא להלן בות' פיירצ'יילד ולזוג נולדו ארבעה ילדים. מורלי החל לפרסם את כתביו ב-1917, היה סופר פורה עד מאוד וכתב יותר ממאה ספרים, ביניהם רומנים, ספרי מסות וספרי שירה, כשהנודעים שבהם הם "קיטי פויל" (1939) ו"פרנסוס על גלגלים" (1917). מאפיין מעניין של ספריו הוא הדגש על דמויות נשיות. בנוסף, הוא עבד בהוצאת ספרים ולאחר מכן היה עורך כתבי עת ומפיק תיאטרון, כשאחד ממפעליו הספרותיים היה הוצאה לאור של "כל סיפורי שרלוק הולמס".
מורלי הכיר מקרוב חבורות ספרותיות כמו זו המתוארת ב"קתלין", שכן הוא היה מייסדה של החבורה הספרותית "הפרחחים מרחוב בייקר", אשר ההשראה הספרותית שלה היתה ארתור קונן דויל, מחבר שרלוק הולמס.
מורלי מת בשנת 1957 ולאחר מותו פרסמו עיתוני ניו יורק מסר אחרון ממנו לחבריו: "קראו, בכל יום, משהו שאף אחד אחר לא קורא. חשבו, בכל יום,  משהו שאף אחד אחר לא חושב. עשו, בכל יום, משהו שאף אחד אחר לא טיפש מספיק בכדי לעשות. לא טוב לנפש להסכים לאורך זמן עם הדעה הרווחת ולקחת חלק באחדות הדעים."
זהו ספרו השלישי הרואה אור בעברית. הוצאת 'תשע נשמות' תמשיך ותפרסם את כתביו.

ג'ק לונדון

ג'ק לונדון, סופר, פילוסוף, אוטודידקט, סוציאליסט נלהב ויורד ים, נולד בשנת 1876 בסן פרנסיסקו שבמדינת קליפורניה בארצות-הברית. הוא היה סופר פופולרי עוד בחייו, ומורשתו הספרותית ניצבת בפסגת הקאנון האמריקאי. לונדון התעניין בהשפעתה של החברה על התפתחותו של הפרט, ורוב דמויותיו הספרותיות הן בנות מעמד הפועלים, המתאמצות לשרוד בסביבה מנוכרת ומחוספסת.
 
פרט ליצירות מופת כמו "קול קדומים" (1903), "זאב הים" (1904), "פנג הלבן" (1906) ו"עקב הברזל" (1908), הותיר אחריו לונדון גם יצירות פורצות דרך שנחשבות לחלוצות ז'אנר המדע הבדיוני. עם בני דורו ה"ג' ולס וז'ול ורן הוא נחשב אחד ממכונני הספרות העל-טבעית. מהסופרים הרבים שהושפעו מכתיבתו נציין את חורחה לואיס בורחס, ארנסט המינגוויי, ג'ון סטיינבק וג'ק קרואק.
 
לונדון מת כשהיה בן ארבעים בלבד, ככל הנראה בגלל מינון יתר של מורפיום, שנלקח בטעות או בכוונה.

עוד על הספר

  • שם במקור: English Quartet
  • תרגום: יותם בנשלום, יהונתן דיין, לי עברון
  • הוצאה: ליברוס, תשע נשמות
  • תאריך הוצאה: יוני 2019
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 184 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 4 דק'
רביעייה אנגלוסקסית תומס וולף, כריסטופר מורלי, ג'ק לונדון, ה"ג' ולס
קרקס עם שחר 
תומס וולף
 
 
מאנגלית: לי עברון
 
היו ימים בתחילת הסתיו — בספטמבר — שהקרקסים הגדולים באו העירה — "האחים רינגלינג", "קרקס רוֹבּינסוֹן", ומופעים של בּארנוּם ובֶּיילי, ואני חילקתי את עיתון הבוקר, ובאותם בקרים שהגיע הקרקס הייתי נחפז כמטורף במסלול שלי, בחשכה הקרירה והמרטיטה השוררת ממש לפני עלות השחר, ואחר כך הייתי חוזר הביתה ומקים את אחי מן המיטה.
היינו צועדים במהירות העירה תחת רשרוש עלי ספטמבר, מדברים בקולות מהוסים, נרגשים, ברחובות הקרירים שהאפירו זה עתה באור הראשון, הדומם, עתיר הקסם של היום, אור שאינו מן העולם הזה, ונדמה שלפתע פתאום הוא שב ומגלה את האדמה האדירה מתוך החשכה, והאדמה בוקעת בדממת פסל מפוארת ונוראת הוד, ואתה מביט סביב בשמחה כלא־מאמין, כפי שוודאי עשו האנשים הראשונים על פני האדמה, משום שהמראה הזה הוא אחד הדברים שיזכרו האנשים לנצח בחייהם ויחשבו עליו במותם.
ברחבה הדוממת כפסל, שבפינה אחת שלה, שזה עתה הגיחה אל האור, עמדה חנות המצבות הקטנה הבלויה של אבא, זרה ומוּכרת כרוח־רפאים, היינו "תופסים", אחי ואני, את החשמלית הראשונה של היום, שפניה מועדות אל תחנת הרכבת שבה התקיים הקרקס — ולפעמים פגשנו מישהו שהכרנו, והוא הסיע אותנו לשם במכונית שלו.
ואז, משהגענו לתחנת הרכבת האפרורית, המטונפת, הרעועה, היינו יורדים והולכים במהירות על הפסים בחצר התחנה, ושם ראינו קיטור עולה מן הקטרים בהתפרצויות גדולות, ושמענו קולות ריסוק וחבטה של קרונות משא במעברי הפסים, ובפרקי זמן בלתי קבועים הִרְעים במעבר הפסים צליל הקטר, צלצלו פעמונים, נשמעו קולות של רכבות גדולות על המסילות. ולכל הקולות המוכרים האלה, המלאים נבואות מרוממות רוח של בריחה, מסע, בוקר וערים בוהקות — לכל הריחות החריפים והמלהיבים של הרכבות — ריח אפר, עשן מר, קרונות משא טחובים, חלודים, מוצרים בתיבות עץ אורן חלק, וריחות המזון הטרי הארוז — תפוזים, קפה, קלמנטינות ובייקון, נקניק חזיר וקמח ובשר — נוספו כעת, בקסם מוּכר בלתי נשכח, כל הקולות והריחות הזרים והמוזרים של הקרקס שבא.
הקרונות הצהובים העליזים והמהודרים למראה שבהם התגוררו וישנו כוכבי הקרקס עדיין היו אפלים ושקטים ועמדו בדממה כבדה רבת עוצמה, ערוכים בשורות ארוכות על פני המסילות. ומסביב, בחשכה, המשיכו כל צלילי הקרקס הנפרק להישמע בשצף־קצף. האגם ההולך ונסוג של צבע סגלגל ולילה אוזל התמלא בשאגה פראית של אריות, בנהמה פתאומית, רצחנית, של חתולי ג'ונגל ענקיים, בתרועת פילים, ברקיעת סוסים, ובניחוח הלא־מוכר המעופש, הצורב, של חיות ג'ונגל: ריחות גמל חום־צהבהב, וריחות של נמרים, זברות, טיגריסים, פילים ודובים.
ואז, לאורך הפסים, לצד רכבות הקרקס, היו הקריאות החדות והקללות של אנשי הקרקס, הריקוד המתנודד הקסום של פנסים בחשכה, הרטינה העמוקה הפתאומית של עגלות וקרונות עמוסים הנגררים על פני משטחים ועגלות משא ובמורד מסלולים אל הקרקע. ובכל מקום, במסתורין המרטיט של החשכה ושל האור המתעורר, היו התנגשויות עצומות של תנועה מבולבלת, קדחתנית ובכל זאת מסודרת.
הסוסים האדירים, האפורים, ארבעה או שישה בקבוצה, הלכו בכבדות בדרך עפר לבן עבה, לקול שקשוק שלשלאות ומושכות וקריאות חדות מפי הרַכָּבים. הגברים הובילו את החיות לנהר שזרם בקרבת מקום, מעֵבר למסילות, והשקו אותן; ועם בוא אור ראשון אפשר היה לראות את הפילים מבוססים בנהר המוכר ואת הסוסים הגדולים ניגשים באיטיות ובזהירות לשתות ממנו.
ואז, בשטח הקרקס, כבר היו האוהלים מוקמים במהירות קסומה כבחלום. בכל השטח (שהיה קרוב למסילות הרכבת, והיה האזור השטוח היחיד בעיר הגדול דיו לקרקס) שררה אותה מהומה פראית, קדחתנית אך מסודרת. פרצי אור גדולים של מנורות הגז של הקרקס האירו פתאום את פניהם החבוטים והצרובים של אנשי הקרקס הקשוחים, ובקצב מדויק של חיה יחידה — מכונה אנושית מהודקת — הם הניפו את קורנסיהם על היתדות, ונעצו יתד בקרקע במהירות הבל־תיאמן של דמויות מוּאָצות בסרט קולנוע. ובכל מקום, כשעלה האור והופיעה השמש, שרה חיזיון של קסם, של סדר ושל אלימות. הרַכָּבים קיללו ודיברו בשפתם המיוחדת אל הסוסים, ונשמעו גם מנוע הגז בפעולתו הרמה, המתנשפת והלא־סדירה, הצעקות והקללות של המנהלים, ההינעצות העצית של היתדות הנתקעות באדמה, ושקשוק השלשלאות הכבדות.
ובשטח העצום המפונה של אדמה מאובקת רמוסה, כבר נעצו את היתדות של אוהל ההופעה המרכזי. ופיל התנודד אל תוך השדה בכבדות, הרכין באיטיות את ראשו העצום, המיטלטל, לפקודת האיש שישב רכוב על גולגולתו, נופף פעם או פעמיים בחדקו האפור הקמוט, ואחר כך כרך אותו חגיגית סביב מוט אוהל שגודלו כגודל תורן של מפרשית מרוץ. ואז נסוג הַפּיל לאטו, וגרר אתו את המוט האדיר כאילו היה גפרור.
וכשזה קרה, פרץ אחי בצחוק "הה־הה" אדיר ושופע, ונעץ אצבעות מגושמות בצלעותי. ובמרחק־מה מאתנו, שני כושים מהעיר, שצפו במופע של הפיל כשעיניהם יוצאות מחוריהן, פנו זה אל זה בגיחוכים קופיים ואמרו זה לזה במין פזמון קצבי של שאלה ותשובה:
"הוא לא משחק אתו, מה?"
"לא, לא! הוא לא שולח שליחים!"
"הוא לא אומר 'חכה רגע', מה?"
"לא, לא! הוא אומר 'בוא אתי'! זה מה ש'וּ אומר!"
"הוא עושה דִיוֹ־דִיוֹ!"
"הוא חופר בש'יל להוציא אותו!" אמר האחר, ועשה תנועת חפירה בראשו.
"הוא עושה 'אַרר־ררַמְפְּף'!"
"הוא אומר: 'יצאנו לדרך, גדול שלי!''" השיב האחר.
"חה! חה! חה חה! חה!" השתנקו וצרחו בצחוקם המתגלגל, והיכו על ירכיהם בטפיחות עזות בעודם מתארים זה לזה את מיומנותו של הפיל.
בינתיים, אוהל האוכל של הקרקס — תקרת בד ענקית בלי צלעות חוצצות — כבר הוקם, וכעת יכולנו לראות את האמנים יושבים ליד שולחנות ארוכים של רגלי חמור מתחת ליריעת האוהל ואוכלים ארוחת בוקר. ונדמה היה לנו שניחוח האוכל — שנמהל בהתרגשותנו העזה, בריחות העזים אך הבריאים של החיות, ובכל החדווה, המתיקות, המסתורין, הקסם החוגג ותהילת הבוקר ובוא הקרקס — מכיל את כל העסיסיות המטריפה ומעוררת התיאבון של כל מזון שהכרנו או אכלנו אי־פעם.
לנגד עינינו אכלו אמני הקרקס ארוחות בוקר אדירות ומדהימות, בהתענגות פראית על כוחם ועוצמתם: הם אכלו סטייקים מטוגנים גדולים, צלעות חזיר, פרוסות בשר חזיר, חצי תריסר ביצים, פיסות גדולות של נקניק חזיר מטוגן וערימות עצומות של חביתיות מקמח חיטה, שהטבח הקפיץ באוויר במיומנות של להטוטן, ומלצרית בעלת מראה חסון החישה אל השולחנות על מגשים עמוסים שהפליאה לייצב ולהחזיק גבוה על אצבעות ידה החזקה. ומעל לְכל הריחות המטריפים של המזון הבריא, העסיסי, ריחף תמיד הניחוח הנפלא, החם והלח — שנדמה כי הוא מוסיף להט וחדוּת לחיי הבוקר מלאי העוצמה והמסעירים — ניחוח הקפה החזק הרותח, שאת ענני האדים שלו ראינו עולים מתוך קנקן ענקי מצוחצח, ושאמני הקרקס לגמו ממנו בשקיקה, ספל אחר ספל.
ואנשי הקרקס עצמם, הגברים והנשים — כוכבי הקרקס — היו נאים כל כך למראה, חזקים ויפים, ועם זאת דיברו ונעו מתוך הדרת כבוד וגינוני נימוס קפדניים ממש, עד שחייהם נראו לנו מזהירים ונפלאים ככל שהחיים על פני האדמה יכולים להיות. לא היה בהתנהגותם שום דבר מופקר, קולני או מחוספס, ונשות הקרקס כלל לא דמו לזונות מצובעות, ולא נהגו עם הגברים באורח שאינו מהוגן.
אדרבה, נראה היה שהאנשים הללו הפליאו ליצור קהילה מבוססת שחיה חיים מסודרים על גלגלים, ושומרת בנאמנות ובקפידה שאין כדוגמתן בעיירות ובערים על מהוגנוּת חיי המשפחה. היו שם איש צעיר וחזק, אישה צעירה יפה ומופלאה ששערה בלונדיני וגופה כשל אמזונה, ואיש כבד, חסון, בגיל העמידה, שפניו קמוטים, רציניים, מביעים אחריות, וראשו קירח. הם היו כנראה להקת הטרפז של הקרקס — האיש והאישה הצעירים ודאי קפצו באוויר ונורו כמו טילים אל ידיו האוחזות של המבוגר, והושלכו שוב אל מקומותיהם הצרים על הטרפז המתנודד שאותו תפסו במעופם, לא לפני שהסתובבו באוויר שלוש פעמים במפגן יפה ומסוכן של שיווי משקל ושל דיוק אנושי.
אבל כשבאו אל אוהל ארוחת הבוקר, דיברו אל האמנים האחרים בנימה רצינית אך אדיבה, וישבו יחדיו כמשפחה ליד אחד השולחנות הארוכים, אכלו את ארוחות הבוקר האדירות שלהם ברצינות, מתוך ריכוז, ומיעטו לדבר זה עם זה, אך כשדיברו עשו זאת ברצינות, בחומרת סבר, בקיצור.
ואחי ואני היינו תולים בהם עיניים מרותקות: אחי היה צופה זמן־מה באיש הקירח ואחר כך פונה אלי, ואומר בלחש:
"ר־ר־ראית את הב־ב־ברנש הקירח ההוא שם? ה־ה־הוא האיש הכבד," לחש בידענות. "הוא זה שתו־תו־תופס אותם! הב־ב־ברנש ההוא חייב לדעת מה שהוא עושה! אתה יודע מה קורה אם הוא מ־מ־מפספס, נכון?" אמר אחי.
"מה?" הייתי שואל בנימה חקרנית.
אחי הקיש באצבעותיו באוויר.
"נגמר!" אמר. "א־א־אבוד! מ־מ־מה, הם מ־מ־מתים עוד לפני שהם מבינים מה קרה. הב־ב־ברנש הזה ח־ח־חייב לדעת מה שהוא עו־עו־עושה!" אמר אחי. "מ־מ־מה," הוסיף ואמר בלחישה של ודאות קודרת, "ז־ז־זה לא יפתיע אותי אם מ־מ־שלמים לו ש־ש־שבעים וחמישה או אפילו מאה דו־דו־דולרים לשבוע! זאת עובדה!" קרא אחי במרץ.
והיינו מפנים שוב את מבטינו המרותקים אל הבריות המופלאות והרומנטיות האלה, שחייהן שונים כל כך מחיינו, ובכל זאת נדמה היה לנו שאנו מכירים אותן היכרות קרובה ומלאת חיבה. ובסופו של דבר, על כורחנו, כשעלתה השמש והשתרר אור יום מלא, היינו יוצאים משטח הקרקס והולכים הביתה.
ואיכשהו, הזיכרון של כל מה שראינו ושמענו באותו בוקר של תפארת, והזיכרון של אוהל הסעודה וכל ריחותיו הנהדרים, היו מעירים בנו דקירות רעב טורפני כל כך, שלא יכולנו להתאפק ולחכות לשובנו הביתה כדי לאכול. היינו עוצרים במסעדה בעיר, יושבים על כיסאות גבוהים לפני הדלפק וטורפים כריכי נקניק וביצה, המבורגרים חמים שלבם אדום וחריף, שבשרם מדמם, מתובל וגס, קפה, כוסות חלב רותח וסופגניות, ואחר כך היינו הולכים הביתה, לזלול את כל טוּב ארוחת הבוקר אשר על השולחן.