קרקס עם שחר
תומס וולף
מאנגלית: לי עברון
היו ימים בתחילת הסתיו — בספטמבר — שהקרקסים הגדולים באו העירה — "האחים רינגלינג", "קרקס רוֹבּינסוֹן", ומופעים של בּארנוּם ובֶּיילי, ואני חילקתי את עיתון הבוקר, ובאותם בקרים שהגיע הקרקס הייתי נחפז כמטורף במסלול שלי, בחשכה הקרירה והמרטיטה השוררת ממש לפני עלות השחר, ואחר כך הייתי חוזר הביתה ומקים את אחי מן המיטה.
היינו צועדים במהירות העירה תחת רשרוש עלי ספטמבר, מדברים בקולות מהוסים, נרגשים, ברחובות הקרירים שהאפירו זה עתה באור הראשון, הדומם, עתיר הקסם של היום, אור שאינו מן העולם הזה, ונדמה שלפתע פתאום הוא שב ומגלה את האדמה האדירה מתוך החשכה, והאדמה בוקעת בדממת פסל מפוארת ונוראת הוד, ואתה מביט סביב בשמחה כלא־מאמין, כפי שוודאי עשו האנשים הראשונים על פני האדמה, משום שהמראה הזה הוא אחד הדברים שיזכרו האנשים לנצח בחייהם ויחשבו עליו במותם.
ברחבה הדוממת כפסל, שבפינה אחת שלה, שזה עתה הגיחה אל האור, עמדה חנות המצבות הקטנה הבלויה של אבא, זרה ומוּכרת כרוח־רפאים, היינו "תופסים", אחי ואני, את החשמלית הראשונה של היום, שפניה מועדות אל תחנת הרכבת שבה התקיים הקרקס — ולפעמים פגשנו מישהו שהכרנו, והוא הסיע אותנו לשם במכונית שלו.
ואז, משהגענו לתחנת הרכבת האפרורית, המטונפת, הרעועה, היינו יורדים והולכים במהירות על הפסים בחצר התחנה, ושם ראינו קיטור עולה מן הקטרים בהתפרצויות גדולות, ושמענו קולות ריסוק וחבטה של קרונות משא במעברי הפסים, ובפרקי זמן בלתי קבועים הִרְעים במעבר הפסים צליל הקטר, צלצלו פעמונים, נשמעו קולות של רכבות גדולות על המסילות. ולכל הקולות המוכרים האלה, המלאים נבואות מרוממות רוח של בריחה, מסע, בוקר וערים בוהקות — לכל הריחות החריפים והמלהיבים של הרכבות — ריח אפר, עשן מר, קרונות משא טחובים, חלודים, מוצרים בתיבות עץ אורן חלק, וריחות המזון הטרי הארוז — תפוזים, קפה, קלמנטינות ובייקון, נקניק חזיר וקמח ובשר — נוספו כעת, בקסם מוּכר בלתי נשכח, כל הקולות והריחות הזרים והמוזרים של הקרקס שבא.
הקרונות הצהובים העליזים והמהודרים למראה שבהם התגוררו וישנו כוכבי הקרקס עדיין היו אפלים ושקטים ועמדו בדממה כבדה רבת עוצמה, ערוכים בשורות ארוכות על פני המסילות. ומסביב, בחשכה, המשיכו כל צלילי הקרקס הנפרק להישמע בשצף־קצף. האגם ההולך ונסוג של צבע סגלגל ולילה אוזל התמלא בשאגה פראית של אריות, בנהמה פתאומית, רצחנית, של חתולי ג'ונגל ענקיים, בתרועת פילים, ברקיעת סוסים, ובניחוח הלא־מוכר המעופש, הצורב, של חיות ג'ונגל: ריחות גמל חום־צהבהב, וריחות של נמרים, זברות, טיגריסים, פילים ודובים.
ואז, לאורך הפסים, לצד רכבות הקרקס, היו הקריאות החדות והקללות של אנשי הקרקס, הריקוד המתנודד הקסום של פנסים בחשכה, הרטינה העמוקה הפתאומית של עגלות וקרונות עמוסים הנגררים על פני משטחים ועגלות משא ובמורד מסלולים אל הקרקע. ובכל מקום, במסתורין המרטיט של החשכה ושל האור המתעורר, היו התנגשויות עצומות של תנועה מבולבלת, קדחתנית ובכל זאת מסודרת.
הסוסים האדירים, האפורים, ארבעה או שישה בקבוצה, הלכו בכבדות בדרך עפר לבן עבה, לקול שקשוק שלשלאות ומושכות וקריאות חדות מפי הרַכָּבים. הגברים הובילו את החיות לנהר שזרם בקרבת מקום, מעֵבר למסילות, והשקו אותן; ועם בוא אור ראשון אפשר היה לראות את הפילים מבוססים בנהר המוכר ואת הסוסים הגדולים ניגשים באיטיות ובזהירות לשתות ממנו.
ואז, בשטח הקרקס, כבר היו האוהלים מוקמים במהירות קסומה כבחלום. בכל השטח (שהיה קרוב למסילות הרכבת, והיה האזור השטוח היחיד בעיר הגדול דיו לקרקס) שררה אותה מהומה פראית, קדחתנית אך מסודרת. פרצי אור גדולים של מנורות הגז של הקרקס האירו פתאום את פניהם החבוטים והצרובים של אנשי הקרקס הקשוחים, ובקצב מדויק של חיה יחידה — מכונה אנושית מהודקת — הם הניפו את קורנסיהם על היתדות, ונעצו יתד בקרקע במהירות הבל־תיאמן של דמויות מוּאָצות בסרט קולנוע. ובכל מקום, כשעלה האור והופיעה השמש, שרה חיזיון של קסם, של סדר ושל אלימות. הרַכָּבים קיללו ודיברו בשפתם המיוחדת אל הסוסים, ונשמעו גם מנוע הגז בפעולתו הרמה, המתנשפת והלא־סדירה, הצעקות והקללות של המנהלים, ההינעצות העצית של היתדות הנתקעות באדמה, ושקשוק השלשלאות הכבדות.
ובשטח העצום המפונה של אדמה מאובקת רמוסה, כבר נעצו את היתדות של אוהל ההופעה המרכזי. ופיל התנודד אל תוך השדה בכבדות, הרכין באיטיות את ראשו העצום, המיטלטל, לפקודת האיש שישב רכוב על גולגולתו, נופף פעם או פעמיים בחדקו האפור הקמוט, ואחר כך כרך אותו חגיגית סביב מוט אוהל שגודלו כגודל תורן של מפרשית מרוץ. ואז נסוג הַפּיל לאטו, וגרר אתו את המוט האדיר כאילו היה גפרור.
וכשזה קרה, פרץ אחי בצחוק "הה־הה" אדיר ושופע, ונעץ אצבעות מגושמות בצלעותי. ובמרחק־מה מאתנו, שני כושים מהעיר, שצפו במופע של הפיל כשעיניהם יוצאות מחוריהן, פנו זה אל זה בגיחוכים קופיים ואמרו זה לזה במין פזמון קצבי של שאלה ותשובה:
"הוא לא משחק אתו, מה?"
"לא, לא! הוא לא שולח שליחים!"
"הוא לא אומר 'חכה רגע', מה?"
"לא, לא! הוא אומר 'בוא אתי'! זה מה ש'וּ אומר!"
"הוא עושה דִיוֹ־דִיוֹ!"
"הוא חופר בש'יל להוציא אותו!" אמר האחר, ועשה תנועת חפירה בראשו.
"הוא עושה 'אַרר־ררַמְפְּף'!"
"הוא אומר: 'יצאנו לדרך, גדול שלי!''" השיב האחר.
"חה! חה! חה חה! חה!" השתנקו וצרחו בצחוקם המתגלגל, והיכו על ירכיהם בטפיחות עזות בעודם מתארים זה לזה את מיומנותו של הפיל.
בינתיים, אוהל האוכל של הקרקס — תקרת בד ענקית בלי צלעות חוצצות — כבר הוקם, וכעת יכולנו לראות את האמנים יושבים ליד שולחנות ארוכים של רגלי חמור מתחת ליריעת האוהל ואוכלים ארוחת בוקר. ונדמה היה לנו שניחוח האוכל — שנמהל בהתרגשותנו העזה, בריחות העזים אך הבריאים של החיות, ובכל החדווה, המתיקות, המסתורין, הקסם החוגג ותהילת הבוקר ובוא הקרקס — מכיל את כל העסיסיות המטריפה ומעוררת התיאבון של כל מזון שהכרנו או אכלנו אי־פעם.
לנגד עינינו אכלו אמני הקרקס ארוחות בוקר אדירות ומדהימות, בהתענגות פראית על כוחם ועוצמתם: הם אכלו סטייקים מטוגנים גדולים, צלעות חזיר, פרוסות בשר חזיר, חצי תריסר ביצים, פיסות גדולות של נקניק חזיר מטוגן וערימות עצומות של חביתיות מקמח חיטה, שהטבח הקפיץ באוויר במיומנות של להטוטן, ומלצרית בעלת מראה חסון החישה אל השולחנות על מגשים עמוסים שהפליאה לייצב ולהחזיק גבוה על אצבעות ידה החזקה. ומעל לְכל הריחות המטריפים של המזון הבריא, העסיסי, ריחף תמיד הניחוח הנפלא, החם והלח — שנדמה כי הוא מוסיף להט וחדוּת לחיי הבוקר מלאי העוצמה והמסעירים — ניחוח הקפה החזק הרותח, שאת ענני האדים שלו ראינו עולים מתוך קנקן ענקי מצוחצח, ושאמני הקרקס לגמו ממנו בשקיקה, ספל אחר ספל.
ואנשי הקרקס עצמם, הגברים והנשים — כוכבי הקרקס — היו נאים כל כך למראה, חזקים ויפים, ועם זאת דיברו ונעו מתוך הדרת כבוד וגינוני נימוס קפדניים ממש, עד שחייהם נראו לנו מזהירים ונפלאים ככל שהחיים על פני האדמה יכולים להיות. לא היה בהתנהגותם שום דבר מופקר, קולני או מחוספס, ונשות הקרקס כלל לא דמו לזונות מצובעות, ולא נהגו עם הגברים באורח שאינו מהוגן.
אדרבה, נראה היה שהאנשים הללו הפליאו ליצור קהילה מבוססת שחיה חיים מסודרים על גלגלים, ושומרת בנאמנות ובקפידה שאין כדוגמתן בעיירות ובערים על מהוגנוּת חיי המשפחה. היו שם איש צעיר וחזק, אישה צעירה יפה ומופלאה ששערה בלונדיני וגופה כשל אמזונה, ואיש כבד, חסון, בגיל העמידה, שפניו קמוטים, רציניים, מביעים אחריות, וראשו קירח. הם היו כנראה להקת הטרפז של הקרקס — האיש והאישה הצעירים ודאי קפצו באוויר ונורו כמו טילים אל ידיו האוחזות של המבוגר, והושלכו שוב אל מקומותיהם הצרים על הטרפז המתנודד שאותו תפסו במעופם, לא לפני שהסתובבו באוויר שלוש פעמים במפגן יפה ומסוכן של שיווי משקל ושל דיוק אנושי.
אבל כשבאו אל אוהל ארוחת הבוקר, דיברו אל האמנים האחרים בנימה רצינית אך אדיבה, וישבו יחדיו כמשפחה ליד אחד השולחנות הארוכים, אכלו את ארוחות הבוקר האדירות שלהם ברצינות, מתוך ריכוז, ומיעטו לדבר זה עם זה, אך כשדיברו עשו זאת ברצינות, בחומרת סבר, בקיצור.
ואחי ואני היינו תולים בהם עיניים מרותקות: אחי היה צופה זמן־מה באיש הקירח ואחר כך פונה אלי, ואומר בלחש:
"ר־ר־ראית את הב־ב־ברנש הקירח ההוא שם? ה־ה־הוא האיש הכבד," לחש בידענות. "הוא זה שתו־תו־תופס אותם! הב־ב־ברנש ההוא חייב לדעת מה שהוא עושה! אתה יודע מה קורה אם הוא מ־מ־מפספס, נכון?" אמר אחי.
"מה?" הייתי שואל בנימה חקרנית.
אחי הקיש באצבעותיו באוויר.
"נגמר!" אמר. "א־א־אבוד! מ־מ־מה, הם מ־מ־מתים עוד לפני שהם מבינים מה קרה. הב־ב־ברנש הזה ח־ח־חייב לדעת מה שהוא עו־עו־עושה!" אמר אחי. "מ־מ־מה," הוסיף ואמר בלחישה של ודאות קודרת, "ז־ז־זה לא יפתיע אותי אם מ־מ־שלמים לו ש־ש־שבעים וחמישה או אפילו מאה דו־דו־דולרים לשבוע! זאת עובדה!" קרא אחי במרץ.
והיינו מפנים שוב את מבטינו המרותקים אל הבריות המופלאות והרומנטיות האלה, שחייהן שונים כל כך מחיינו, ובכל זאת נדמה היה לנו שאנו מכירים אותן היכרות קרובה ומלאת חיבה. ובסופו של דבר, על כורחנו, כשעלתה השמש והשתרר אור יום מלא, היינו יוצאים משטח הקרקס והולכים הביתה.
ואיכשהו, הזיכרון של כל מה שראינו ושמענו באותו בוקר של תפארת, והזיכרון של אוהל הסעודה וכל ריחותיו הנהדרים, היו מעירים בנו דקירות רעב טורפני כל כך, שלא יכולנו להתאפק ולחכות לשובנו הביתה כדי לאכול. היינו עוצרים במסעדה בעיר, יושבים על כיסאות גבוהים לפני הדלפק וטורפים כריכי נקניק וביצה, המבורגרים חמים שלבם אדום וחריף, שבשרם מדמם, מתובל וגס, קפה, כוסות חלב רותח וסופגניות, ואחר כך היינו הולכים הביתה, לזלול את כל טוּב ארוחת הבוקר אשר על השולחן.
