עשר אמהות במסע אל הבן

פרק ראשון: הברית
 
לו היו לשתיקה מילים, מה היא הייתה אומרת?
 
השתיקה של מניה:
תתביישי לך, מניה. לישון את הולכת. ככה עוזבים ילד? את מתה לישון איתו והוא מת לך וגם אל חלומותייך אינו מתעורר. הוא לא בא אלייך בחלום מאז. כמה זמן עבר? הזמן לא עובר אצלך, ואת מתעקשת כמו תינוקת שיבוא, שתעלי על משכבך והוא יבוא אלייך. ככה כל לילה, כל הלילות, וגם בימים היית רוצה. מה את רוצה ממנו?
"ילדי, ילדי שלי אתה לא יכול לעשות לי את זה, קח אותי אליך לשכב איתך כמו פעם, כמו פעם, לפחות עוד פעם אחת."
למה מי את שתגידי פה משהו, תני לו למות על משכבו בשלום. תפסת מונופול? יהירות הזויה, כאילו את מסוגלת לשנות את החוקים נגד כולם. אם תעזי לפתוח את הפה שלך כולנו נבין סוף סוף שהכול קרה בגללך, רק בגללך, מניה.
וגם מה יש לך להגיד? שהייתה לך הרגשה? שחלמת שהוא מת יום לפני שהוא מת? שרצית לעצור אותו - "הישאר, הישאר, אני מפחדת", אבל לא אמרת, אבל לא עצרת אותו. את הרגת אותו לילה לפני שהוא מת, בחלום. והוא למד. כן, הוא למד לא לבוא עוד לאמא שלו בלילות. הוא יודע. הוא למד בדרך הקשה. יש אמהות שהורגות את ילדיהן בחלומות. תוקפנות מודחקת. אבל מה הוא אשם? למות כל לילה אצלך במיטה, כי את רוצה "לפחות עוד פעם אחת"? לא מספיק מה שעבר, מסכן. כמה זמן עבר מאז שזה קרה, מאז שאת לא חולמת עליו? הוא לא יבוא! שלא תחלמי על זה אפילו, חצופה. לא מתים פעמיים. תשתקי, מסכנה. תשתקי, אם מסכנה. תשתקי, תשכחי, לכי לך אל ילדייך החיים, לכי לך, קלפי להם תפוח. הם מחכים לך. הם חיים. ילדים חיים אוהבים שמקלפים להם את התפוח. אל תדאגי, העונש לא יאחר לבוא, גם אם יתמהמה.
 
השתיקה של חגית:
זכות השתיקה עומדת לך. את מכירה את עצמך, חגית, אף אחד לא יחליט עלייך. משרד הפנים סיים את תפקידו עם תום הקבורה. "נולד ב־3.4.1991, נפטר ב־28.1.1997". אין לך יותר כתובת, אין לך למי לפנות שיחזירו, "שיחזירו את מה שלקחו. מייד." אין טעם לתבוע אותו בחזרה, אין לך שום מעמד, את לבד בכל המאמץ הזה שיחזור. "תחזור כבר, תחזור, אלַי". ששש... חגית, תתגברי על הדחף, עדיין עומדת לך זכות השתיקה, הזכות האלמנטרית לא להוציא מילה, לשלוט בהגה. אף לא הגה. לא לעבד, לא להתאבל, לא לעבור תהליך, לא להגיש תביעה על רשלנות רפואית, לא לזכות במשפט. לא, בשום פנים, לא להחלים. הוא יתעורר, הוא יחלים, הרי אמרו לך: זה שפעת, בסך הכול שפעת, לא מתים מזה. זוהי זכות השתיקה, לעמוד על שלך ולא להתמודד עם השבר, לא להירפא. הוא לא מת, לא מת הילד, עלייך רק לחכות שלא יעבור הזמן, שיעמוד! ממילא יתברר שזה זמני. זכות השתיקה עומדת לך. שיינצל, שיחזור, כל עוד לא הגיע יום השנה. אל תסכני אותו, השאירי אותו כך, וגם אותך.
פעם חלמת על משוגע אחד שאמר שהגיע סוף העולם - זה הוא, לא את המשוגעת. קחי אותם ביד, משכי אותם לחלון. "תראו! שם! כל הפריחה העולה! כל היופי הזה! שם ילדי מחפש אותי. אני קוראת לו בקול: "אני פה, בוא לאמא". הוא לא שומע, הוא רחוק, נקודה זהובה באופק. חכו איתי, אקרא לו עד שיחזור! אני לא משוגעת! מוכרחים עוד לפני יום השנה, לפני שסופרים את הזמן של אחרי... את יודעת, את רגועה. היי רגועה. הילד חי. גם אם הם מזועזעים, גם אם הם רואים אפר בלבד. אפר בלבד הם רואים. עלייך רק להיזהר שלא תהרגי אותו לתמיד.
 
*
 
מיכל מבקשת לחשוב על דמות משמעותית שיש להן איתה עניין לא סגור, לדמיין אותה יושבת על הכיסא הריק במרכז המעגל ולדבר אליה.
 
רחל
רחל: את בוכה, בוכה ובוכה. חודשים יושבת אצלי בסלון ומייללת. כאילו אנחנו עדיין ב"שבעה".
מיכל: את מי הושבת על הכיסא הריק? מה עושה לך הבכי שלה?
רחל: את אמא. (פונה אל אמהּ) התנחלת אצלי בסלון. חודשים על חודשים בתפקיד המקוננת. את מצפה שאבכה איתך, אבל לא, לא אבכה איתך, לא איתך!
מיכל (ככפילה): כי מה? מה את עושה לי?
רחל: חותכת לי את קצות העצבים. מכעיסה אותי. את מתאבלת עליו ורק עליו! אצלי בסלון. נדמה לך שאם תפספסי אפילו יום אחד ותישארי בבית שלך, לא יהיה מי שיבכה על הנכד שלך. אני לא יכולה לבכות לידך. אני מוצאת עצמי מגישה לך קפה, עוגיות וטישיו. גלילים של טישיו חיסלת על חשבוני. אני לא יכולה לבכות לידך, את מוחקת את האבל שלי, את לוקחת לי את האבל שלי, את הבן שלי. הייתי רוצה לומר לך שתלכי קצת ממני. תני לי שקט, תני לי את עצמי, אני לא מצליחה לבכות. זה חונק בגרון, אני צרודה, מאותו רגע שבאו להודיע לי נסתם לי הקול. משהו אצלי לא נורמלי. תשאירי אותי קצת לבד, שלא ישמרו עלי כולם. אני כל כך רוצה להשתחרר, לזרום. זה מה שאני מקווה שהקבוצה פה תיתן לי. הנה זה יוצא. זה יוצא. אני מתביישת.
 
מניה
מניה: את כל הזמן בורחת מהבית, זה מרגיז אותי. זה נורא מרגיז אותי.
מיכל: מי זאת שבורחת מהבית? ממה היא בורחת? את מי הושבת על הכיסא הריק?
מניה: הבת שלי שבורחת מהבית. (אל הבת) למה את לא מבינה שאני כבר לא יכולה להתייחס אלייך כמו פעם? את לא רואה מה קורה, אני כבר לא אותה אמא שהייתי לך, תתרגלי לזה. אמא שלי מתה כשהייתי בת שתים־עשרה. אם היא הייתה אולי הכול היה אחרת. אני לא מצליחה לדמיין עכשיו את החיבוק שלה ואת הגוף שלה מהתמונה. משלמים פה בשביל לבכות, אז בדיוק אותך בחרתי להושיב הערב על הכיסא. את והבת־מצווה שלך, זה מה שחסר לי בדיוק השנה. בא לי לצרוח. אירוע בדיסקוטק! די־ג'יי! - שום בת־מצווה ושום אירוע. אמרתי לעצמי: מניה, את לא בוכה פה, את לא תתני לאף אחד את העונג הזה, אז הנה זה קורה לי בגללך. הבת־מצווה שלך לא בראש שלי, ואם קשה לך לסבול אותי את יכולה לחפש לך אמא אחרת, את וגם אבא שלך. ותפסיקו להטיף לי מוסר. אתם יכולים לחכות לי בסיבוב, תשכחו ממני.
מיכל (ככפילה): אני, מניה, אמרתי כי יכול להיות שאם אמא שלי הייתה בחיים הכול היה אחרת?
מניה: נכון. למשל, היה לי אצל מי לבכות. לידם אסור, אסור לי לבכות בבית שלי. את מבינה את זה? כי הם לא. לא בוכים, לא מדברים על זה, כאילו הכול כרגיל. הבת־מצווה שלך לא באה בחשבון, על גופתי המתה. תלכי קצת מהבית לחברות שלך. אני סובלת אותך עכשיו רק כשאת ישנה. אז יש לי שקט להיות איתו, להוציא את הלב. רק כשכולם ישנים, רק בלילה. לבי ער, בוער. יש לי תמונה שחור־לבן שאמא מחבקת אותי בפרופיל. אני שם בערך בת שלוש.
מיכל: יש פה חיבוק גדול שמחכה למישהו. החיבוק שלא קיבלת מאמא שלך מאז שמתה, והחיבוק שאת לא נותנת לבת שלך מאז שרון נהרג. אולי את יכולה לעשות משהו עם החיבוק הזה? לקבל אותו פה ממישהי או לתת אותו לבת שלך?
מניה: אני יודעת אבל אין לי כוח. אין לי כוח אליה. אני כועסת עליה. (אל הבת) אם לא שמת לב, קרה לנו אסון נורא בבית. את לא לבד בעולם, את שומעת! אני, אין לי חיבוק בשבילך, באמת אין. אני יודעת שזה נשמע רע, אבל פה בפנים הכול ריק. אני, אין לי חיבוק.
מיכל: אין לך כרגע חיבוק בשבילה, את במקום אחר, אבל היא כנראה בכל זאת חשובה לך מאוד, אם בחרת להושיב אותה על הכיסא הריק כבר בפגישה הראשונה.
מניה: האשמה. האשמה אוכלת אותי.
 
אראלה
אראלה: אני מאוד מבקשת שתפנקו אותי. תעשו לי פרוטקציה, אני עייפה.
מיכל: מי זה אתם? את מי את מושיבה על הכיסא הריק?
אראלה: בתי ובעלי בקואליציה נגדי. מתרחקים, כאילו אני מפריעה להם בזוגיות... אולי זה רק הראש שלי.
מיכל (ככפילה): אני אראלה, אני מרגישה שאתם דוחים אותי מקרבתכם. אמרתי את זה לכם פעם בקול רם?
אראלה: אף פעם. עכשיו אני אומרת. אתם מתגודדים יחד כנגדי, אוכלים אותי בעודי בחיים, מתאכזרים אלי, מתעללים בי. מסתודדים, מתחבקים. נטשתם אותי מזמן, נטשתם. אני לא מרגישה אהובה, לא אוהבים אותי. למה?
מיכל (ככפילה): יש לכם טענות שאני...
אראלה: שאני קשה ומחוספסת, שאני שתלטנית, כפייתית, שהקול שלי צורם לכם באוזניים, שכל דבר אני יודעת יותר טוב מכולם, שאני מתקנת לכם כל הזמן את העברית...
מיכל: אני שומעת שאת מאוד מזדהה עם הטענות של בעלך ובתך?
אראלה: כן, והיה גם הוא. רפאל. הוא הסכים לי לטפל בו מחוסר ברירה, רק מחוסר ברירה, כי היה כל כך חולה, הבן שלנו, כל כך חסר אונים. אבל הוא לא דיבר איתי בשביל הדיבור, ולא הרשה לי לגעת בו בשביל המגע. (בוכה) לא יכולתי לתת לו נשיקה לפני שאיבד את ההכרה. אני מתביישת. לפעמים שמחתי בתוכי שהוא חולה ואני יכולה לרחוץ אותו, לסבן ולדמיין שאני מלטפת, שהוא נהנה, וכשהצטרך סיר (בוכה)... אם אני אהיה חולה לא יהיה מי שיטפל בי, אני מבטיחה לכן. אני לא מעניינת את אף אחד. גם לא יהיו הכספים של אמא שלי. הכול הלך עליו.
מיכל (ככפילה): עניין המחלה מעסיק אותי. אני מפחדת לחלות כי בי לא יטפלו. אני יודעת מה זה להיות חולה בלי טיפול.
אראלה: מאוד. חולה בסרטן, בדיוק כמוהו. זה ברור לי. זה מגיע לי. כשהיה תינוק לא עצמתי עין. הוא צרח כל לילה, כל הלילה, כל הלילות. הייתי כמעט מתעלפת מעייפות, מעצבים. הוא התחיל לכעוס עלי כנראה מהיום שנולד. פנטזתי לא פעם שאני פשוט רוצחת אותו מתוך אובדן עשתונות. פעם ראשונה בחיי שאני אומרת את זה בקול רם. אני נשמעת בטח כמו מפלצת. אני באמת כזאת ולכן אני אמות מסרטן, תזכרו מה שאני אומרת, ותבואו לבקר.
מיכל: מה נחוץ לך מאיתנו?
אראלה: אני צריכה אתכן שתחכו איתי לעונש, ככה יותר קל. אבל האמת שהוא כבר בא. העולם מתחלק לשניים - לחולי סרטן ולכאלה שעוד לא יודעים שהם חולים.
 
אילנה
אילנה: הגיע הזמן שתשובי להיות המלכה שהיית. כמו פעם, ואז כל המכשולים יזוזו. נמאסת. נמאס מהדריכה במקום, הגיע הזמן שתיקחי את מה שמגיע לך.
מיכל: אל מי את מדברת? את מי הושבת על הכיסא הריק?
אילנה: את עצמי.
מיכל: איזה חלק שלך הושבת על הכיסא במרכז המעגל?
אילנה: זאת ששכחה את המלכה שהייתה בתוכה. (פונה לכיסא) את חלק בתוכי שלא מוכן לקחת את מה שמגיע לו. את הסופרת שהיית, האמנית שהיית, ההוגה שהיית. מגיע לך קרדיט על המלכה שהיית.
מיכל (ככפילה): מי לא נותן לי קרדיט?
אילנה: אני לעצמי.
מיכל: ומי עוד?
אילנה: אמא.
מיכל: אז אולי זאת אמא שלא ראתה את המלכה שאת. זאת אמא שהושבת על הכיסא הריק?
אילנה: כנראה שכן, במחשבה שנייה. אבל לא אדבר איתה. כבר שנים שאני לא מצלצלת, לא מבקרת. אין לי מה להגיד לה.
מיכל: אולי זה מה שכל כך חוסם. היית רוצה להיפגש עם הקול של אמא? נגלה איך אמא לא נותנת למלכה לצאת, איפה המלכה מסתתרת.
אילנה: אסור לה, אף פעם אסור היה לה לצאת בנוכחות אמא.
מיכל: לא הגיע הזמן? תנסי לומר משהו לאמא?
אילנה: לא עכשיו, לא היום. אני מוכרחה סיגריה. זה בעייתי שאסור לעשן בחדר הזה. אין הנחה לאמהות שכולות? איך אמא שלי באה הנה בכלל! עוד מניפולציה שלך? עוד תרגיל שאת דוחפת לי? עם הבן שלי. את הבן שלי באתי לפגוש כאן. מה היא עושה פה בכלל. עשרים ושלוש שנים הוא היה חולה, כל כך חולה. איפה הייתה כל השנים? החליפה אותי פעם אחת בבית חולים? הביאה אוכל? טיפלה בבת? שום דבר. היא "רגישה". לא מסוגלת לראות את הנכד סובל. רק באה ללוויה וצרחה וצרחה. אי אפשר היה להרגיע אותה. אין לי מה להגיד לה.
מיכל: תפני אליה, דברי אליה, ישר אל הכיסא שהושבת אותה עליו. זה לא קורה כל יום.
אילנה: אולי פעם זה עוד יקרה. בא לי להקיא. (שיעול ממושך ועמוק. מיכל אוספת אותה בזרועותיה. בכיהּ מנקה את השיעול החלוד ובעקבותיו יוצאת מפיה יללת תינוקת דקה ארוכה, ארוכה) מזמן לא החזיקו אותי ככה. אני רוצה להיות קצת תינוקת. ככה נעים. לא לדבר. ככה.
 
דיתה
דיתה: אתה אמנם האבא שלו, הולדנו אותו יחד, אבל עם מותו אני נפרדת גם ממך. אל תפנה אלי, אל תשאל לשלומי כי אין בי שלום. הבן היה של שנינו אך הכאב הוא שלי. הכאב שלך לא מעניין אותי, לא מעניין אותי דבר. אני רוצה להיות לבד.
מיכל: אולי תוכלי לשתף אותנו? בכל אופן בחרת להגיע אל מעגל האימהות הזה.
דיתה: מספיק עם המשחק הזה של הכיסא הריק! מה זה משנה? הכול חסר משמעות במילא. (בוכה בלחש) אני באתי כי הייתי מוכרחה לראות בעיניים שלי איך אמהות אחרות שמת להן בן ממשיכות לחיות! תגידו לי, איך אתן חיות אחרי הבנים שלכן, זה לא נראה לכן פלילי? מה אנחנו עושות כאן בכלל? על מה יש לדבר ולמי זה יעזור? מה יוכל להחזיר לי את השפיות? אני לא מעוניינת לחזור לשפיות. להשתגע, להיות משוגעת - לצנוח. (נעמדת ובהרמת קול) תפתחו מצנחים! נשתגע ביחד! לא לשם כך התכנסנו? אני לא מאמינה שזה קורה, אני לא מאמינה שזה קרה לי. שלוש שנים לא עצמתי עין. פחדתי שידפקו בדלת. הייתי מוכנה, קפוצת מעיים וגרון - שלוש שנים! הוא הגיע לחופשת שחרור ואמרתי: "עכשיו גם אני יכולה להשתחרר". "לחיינו, אמא!" ואז... משטות, סתם, סתם... הולך לו פרח אהבה שלי יום אחד לטייל, למה? כי הוא אוהב נופים, זה למה. ונופל סתם, וזזה לו חולייה סתם, ומקבעים אותה לארבעה חודשים. ובינתיים הוא אוכל וצוחק ומתכונן לפסיכומטרי, ונוסעים להוריד את הגבס ב"הדסה", ונותנים לו זריקה נגד זיהום, ואז הוא חוטף זיהום מחיידק קטלני ומאבד את ההכרה - סתם. כולם מחכים שיתעורר, כמו שקורה תמיד אחרי שינה, אבל הוא לא מתעורר מאז. סתם. סתם. הכול סתם. אני גם הולכת לישון, הולכת הביתה. זה לא בשבילי כאן.
עירית: זה מפחיד, זה מפחיד אותי איך את אומרת את זה. הקול שלך. זה מפחיד לראות את עצמנו מבחוץ. הרי אני זה את, אני זה בדיוק את. את אומרת אותי. אני אפתח איתך מצנח, אל תלכי, כלום לא מחכה לך בבית. נפתח מצנחים, מצנחים שחורים, ונתעטף בהם חזק ונהדק חזק אל תוך העור, שיכאב, שיכאב. ככה... המצנח של הבן שלי היה לבן והוא ריחף...
דיתה: להקת העורבים השחורים, האלמנות השחורות מהסרט "זורבה היווני".
אילנה: ריח של מוות. מנקרות, קודחות חורים בבובולינה, במה שנשאר מהגוף שלה.
מניה: אני הולכת רק בשחור, רק בשחור. מאז.
שלומית: למה שלא תתני את כל הגרדרובה שלך ל"ארגון אמהות עובדות", לא חבל?
מניה: חבל מאוד. הכול.
עירית: צריך הרבה בדים שחורים, יש כאן כמות כזאת בשביל כולנו? אפשר לערוך טקס? טקס שלנו עם הבנים לפני שנתפזר?
מיכל: יש לנו מספיק בדים שחורים.
 
הן מושכות משלל הבדים וילונות שחורים. קושרות שחור לשחור - בקשר סבתא כמו שלמדו בתנועת הנוער. בתנועות בטוחות, שחיתלו תינוקות וקשרו שרוכי נעליים בקשר סבתא, ועליו שתי לולאות, כמו שלמדו מאמהותיהן מזמן, לפני שנים.
מסובבות את הבד, גוף לגוף נקשר בקשר סבתא. גם סבתא כבר מתה ואין אף אחר שיגיד "לא יפה לך עם שחור".
ידיהן אוחזות בבד קטיפה אחד שחור מעל. "חופת האבלות שלנו". ידיהן לא מרפות אחיזתן ב"יש" האחד שהן מוכנות להודות בו - בניהם שאינם עוד.
אחת, אחת, אחת, אחת, אחת, אחת, אחת, אחת אחת ועשר. כתף לחזה, למרפק, ירכיים הכרוכות בבד. עשר שהן גוף אחד.
נעמדות ל"יזכור":
מניה: אני האם הראשונה עם בני שנפל בלבנון והוא בן תשע־עשרה.
רחל: אני האם השנייה עם בני שנפל בלבנון והוא בן תשע־עשרה.
שלומית: אני האם השלישית עם בני שנפל בלבנון והוא בן עשרים.
אראלה: אני האם הרביעית עם בני שנפטר מסרטן והוא בן עשרים וחמש.
אילנה: אני האם החמישית עם בני שנפטר ממחלת ריאות והוא בן עשרים ושלוש.
דיתה: אני האם השישית עם בני שנפטר מרשלנות רפואית והוא בן עשרים וארבע.
עפרה: אני האם השביעית עם בני שהתאבד במהלך השירות הצבאי והוא בן שמונה־עשרה וארבעה חודשים.
יעל: אני האם השמינית עם בני שנפל בלבנון מפליטת כדור של כוחותינו.
עירית: אני האם התשיעית עם בני שנפל בלבנון והוא בן עשרים.
חגית: אני האם העשירית עם בני שנפטר מסיבוכים של שפעת והוא בן שש.
עירית: קריעה גדולה!
בין הזמנים

בפגישות הראשונות שכחתי לנשום. מה קורה לי, הן מפחידות אותי? האין־אונים שלהן, העייפות הנרפית המתעתעת כל כך. הן מתגרות בי? מתחככות בגבול של הבלתי אפשרי כדי להעמידני בניסיון? למוטט אותי תחת כובד אסונן, לשכנע אותי מעל לכל ספק שאי אפשר להציל אותן? שכן כל ניסיון לאפשר להן הסתגלות הדרגתית למעגל הקבוצה, לבניית מקום שמותר לנוח בו, נבלם נוכח נחשולי סערות הנפש שהגביהו את גדרות השתיקה. בלי לציית לשלבי ההתפתחות של הקבוצה הטיפולית, מיהרו אלה להציף באחת את הלא־מדובר, לטבוע ולהטביע אותי בים של הלא־כלום שנותר להן.
 
איפה סבתא חיה שלי כשאני צריכה אותה? סבתא חיה אופה עוגות גבינה כל שבת. כל השנים הייתה מחלקת לכל נכד עוגת גבינה עגולה המתנוססת על מגש כסף עגול, שהיה חותם את השבוע בהרגשה טובה, "שיהיה לכם לבריאות", וכל תלאותינו התפוגגו במאפה הנימוח שלה.
בסוף סבתא כבר לא אפתה לנו עוגות גבינה. כבר לא אפתה עוגות בכלל. כבר לא דיברה איתי. התייאשה מן התקווה שאמלא את בקשתה האחרונה ממני. שום דיבור אחר איתי לא בא בחשבון מבחינתה, ולכן שתקנו, וזה היה עצוב.
"מישקל'ה, תעזרי לי לגמור", הפתיעה אותי יום אחד, "מספיק לי, מספיק לי, אין כבר במילא שליטה על הדברים. לא ממש ברור לי כבר מה אני עושה פה, איך קרה הכול, מה רצינו בכלל כשבאנו ומה נהיה. אני עיוורת, לא רואה. את לא מתארת לעצמך כמה שכבות יש לחושך, מישקל'ה! אני לא מסוגלת להגיע לשירותים. עזרי לי לגמור עם התינוקת הזקנה שנהייתה ממני. אין עוד טעם. פעם איכפת היה לי מעצמי, מהניקיון, מהריח. זה לא מוסרי להשאיר אותי ככה, תעזרי לי. סבא שלך מת ונשאר בן אדם. אני רוצה למות בן אדם, רוצה לסבא. אני מבקשת ממך, עזרי לי להגיע עד הפרדס לסבא, מאה מטר מכאן. זה קרוב. לנוח לצדו".
אחר כך זה עוד לקח זמן וקרה כל אשר ידעה שיקרה לה, והיא מתה. וזה היה עצוב, כבר אמרתי.
לפעמים אני מושיבה את סבתא חיה על כיסא ריק ומדברת אליה את הצד שלי בעניין הלא גמור הזה בינינו. זה מקל. הטכניקה הזאת סייעה לי פעמים רבות לצאת ממקומות קשים.
 
האם אוכל לשמור עליהן, אני שואלת את עצמי, ומרגישה כבר מאוהבת. ציירתי לי חוט בצבע אדום ואחזתי בשני קצותיו. חשוב היה לי להמחיש לעצמי את הניגודים: עיניים צרובות מבכי שלא יכול לעצור מול דמעות שלא מצליחות לצאת החוצה, כלואות בתוך עיניים חרוכות מיובש. תשוקה מטורפת לבן שאיננו מול החרדה מהפנטזיה להרוג אותו. אמהות המתגלגלות בילדות יתומות המבקשות חיבוק מאמא: "אילו אמא שלי הייתה חיה, הכול היה אחרת", מול תוקפנות המתחפשת לשתיקה ולהתנגדות גלויה.
אני גאה בהן על הבחירה לבוא כל שבוע לקבוצה, לקחת את הזמן והמקום שנותן להן רשות להיות בו כפי שהן, נאבקות לשמור על גבול בלתי אפשרי של שפיות, אך גם מנסות להבין את הבלתי מובן, לצקת איזו משמעות וסדר במקריות המעורערת.
בין הזמנים אני מנסה לנסח את מה שאני שומעת ורואה. מעגל האמהוֹת מציב במרכז את הדיאלקטיקה בין יש לאין - היש לא יכול להתקיים עם האין, אך גם לא יכול להתקיים בלעדיו. במעגל האמהוֹת מתהפכים היש והאין. היש מתאיין ואילו האין הוא הנוכחות הבלעדית האפשרית, האמהות מתקדשות עבורה בגופן ונפשן עד כדי התמזגות עמה - אם ובן נוכחים בהיעדרותם, וממיתים את כול היש בסביבתם. זה מה שקורה כשאמהות מקוננות על בניהן ולא להיפך. כמה שזה נורא.
כמו מחזות האבסורד של בקט: דמויות אבודות בעולם אבוד מלא אימה, הנעדר אף את עצמו. בקט אוהב את דמויותיו ומקדש את רצונן לחיים למרות הייאוש וחרדת הכיליון בעולם לא מובן; דמויות המתהלכות משום מקום לשום מקום, כי מנין אפשר לבוא ולאן כבר אפשר ללכת. בקט מדבר על הייאוש ויוצק בו פעולה. המחזות של בקט מדברים על עולם נעדר משמעות, אך המשמעות לא נעדרת מהם. המשמעות מצויה בחיפוש הנואש אחריה. חיפוש זה הופך אותה לממשית.
 
טקס הסיום של הפגישה נולד מתוך שלילתו: "מה אנחנו עושות פה בכלל... זה לא נראה לכן פלילי... אני רוצה לישון, אני הולכת הביתה".
קראתי לו "הברית". טקס חניכה או מעין חוזה המעניק רשות ומקום לחיות ביחד את האַיִן הנורא. רגעים של אינטימיות שקטה.
קצת כמו בקט - לתת לריק הגדול תוכן מלא בפעולה.
חתימה

התחיל לרדת גשם
מצאנו עצמנו לא מוכנות להירטב.
הרחוב נרגש מריח נערות נוהרות,
פעם היינו יפות כמותן,
איך שכחנו. פעם ירד גשם
אצלנו. לפני המבול. אבל הערב
מצאנו עצמנו לא מוכנות.
אנחנו בשנת בצורת. לא
מוכנות להירטב.
לא מקבלות על עצמנו תענית,
לא כפרת עוונות,
לא רחמי שמים.
לא מתפללות לעצירת גשמים כללית - רק
אנחנו לא מוכנות.
אפשר להמשיך כרגיל, נשתדל לא להפריע.