סיפורי תוהו

סיפורי אלף לילה ולילה

סופרו בהרחבה בעת מסע באונייה מקופנהאגן לניו יורק* מפי יהודי מקרוּשניק, אשר אמנם לדוּר הוא דר בקרוּשניק, אלא שהוא קרוי על שם עיר מוצאו, יוּנֶב; ונמסרו בלשונו מילה במילה.
[* כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, באוגוסט 1914, נמצא שלום עליכם יחד עם כמה מבני משפחתו בברלין. כנתינים של הקיסרות הצארית הם היו צפויים להגבלות ולקשיים ולכן עשו כל שביכולתם לעזוב את המדינה ולהגיע לדנמרק הניטרלית. בקופנהאגן, שבה התרכזו המוני פליטים יהודים משום שהיה זה אחד הנמלים הבודדים בצפון אירופה שהקשר הימי בינו לבין ארצות הברית לא נותק, מצאו בני המשפחה אלה את אלה - המשפחה התפצלה כדי להקל את חציית הגבול - וחיכו לספינה שתיקח אותם לניו יורק. המסע ארך כשבועיים. שלום עליכם נסע בלב כבד מאוד, שכן ניסיונו הקודם להכות שורש באמריקה (בשנת 1906) הסתיים בכישלון חרוץ; אגב כך הוא האזין למְרי שׂיחם של הפליטים היהודים הרבים שהפליגו באותה ספינה. הסיפור שלפנינו נוצר על רקע זה, וארבעה עשר פרקיו מייצגים את ארבעה עשר ימי המסע.]

1. יענקל יוּנֶבֶר מקרוּשניק

מסתבר שגם אתה, פאני* שלום עליכם, נוסע לשם, כמו כולם? - נעים מאוד!
[* יענקל יוּנֶבֶר, כמו מרבית גיבוריו של שלום עליכם, משבש את פניית הכבוד (בפולנית) ומחליף את הפנייה לגבר (פאנייה) בפנייה לאישה (פאני).]
לא שצרת רבים היא חצי נחמה, כמו שאומרים. חס ושלום! אדרבה, ההפך הוא הנכון. מדוע שאומר זאת? אלא מה? סתם כך, בכל זאת קל יותר על הנשמה כשיודעים, שגם שלום עליכם שלנו, אתה מבין או לא, נוסע אתנו, מהגרים פשוטים, באונייה אחת, לשם, לאותה מדינה, שאלוהים ברא בשביל יהודים, שיהיה להם לאיפה לברוח, בשעת צרה שלא תבוא, אסון, פוגרום, מלחמה...
את האמת אומר לך - איכשהו קשה להאמין, שעוד קיימת בזמנים האלה איפשהו בעולם פינה של פיכחון, שבה בני האדם לא שיכורים מדם ולא שוחטים אנשים באלפיהם כמו ששוחטים אצלנו, למשל, עופות כשמגיעה שעת הכפרות בערב יום כיפור, ושלא חותכים שם אחד את השני כמו שחותכים דג מלוח, ושלא מקצצים שם אחד את השני כמו שמקצצים ראש כרוב...
מה דעתך, אנחנו בכלל נגיע אי פעם לאמריקה הזאת, או מה?
אני לא יודע איך אתם שם למעלה, בתאים של המחלקה הראשונה; אבל אנחנו כאן, נוסעים של המחלקה השלישית, כבר החזרנו, כמו שאומרים, את חלב אמנו. שאלוהים יחתום להם על הפתק השחור על כך שהם כבר המציאו את כל הדברים הטובים כדי לחדור את הביצורים החזקים ביותר, לבקוע חומות ברזל, ולהרוס, להשמיד את כל העולם! האם לא היה נכון יותר, תגיד כבר אתה בעצמך, שימציאו איזשהו אמצעי להקל את הנסיעה הקשה והמנדנדת הזאת בים? לא! עדיף היה בעיניהם להשקיע את הראש בכל מיני תחבולות הרס, ב״ארבעים ושניים״* ובכל סוגי הפצצות: אלו שמתגנבות מלמטה, מתחת לפני המים, עד שהן פוסקות את פסוקן, ואלו שיורים אותן דווקא מלמעלה, ממש מעבר לעננים - כדי להביא חורבן על העולם ולעשות תל חורבות משארית היידישקייט... וזה שנטפלו ליהודים המסכנים שלנו, ושכל המלחמה היא רק בגללנו, אתה מבין או לא - מלחמה יהודית - זה הרי ברור כשמש; מפני שאם זה לא כך, לשם מה דאג הריבונו של עולם, שדווקא כאן, דווקא המקום הזה,** ימצא חן בעיניהם להתכתש בו וליהרג בו ולהישחט בו ולהקיז את הדם? מה יש? הגרמני מתעקש. נפשו חשקה דווקא בלודז׳ ובוורשה! ופוֹניֶה מצִדו עדיין מנסה להידחק לשם - לקרוֹקֶא וּלְלֶמבֶּרִיג*** הוא נדחק! אם כך הרי זה מִמַה נַפשָך: בעיניך, גרמני, מוצאות חן כל כך ורשה שלנו ולודז׳ שלנו, ולך, פוֹניֶה,**** יש חשק דווקא לקרוקא וללמברג - אז הרי זה עניין פשוט. עומדים ועושים החלפות - וגמרנו! לשם מה צריך להתכתש ולשחוט ולהקיז דם? ועל כולם - איך כל זה נוגע בי, ביענקל יוּנֶבֶר ובילדים שלי, שאנחנו נפקיר את הראש שלנו כדי שהגרמני ינצח בקיטנֶה וידו של פוֹניֶה תהיה על העליונה בפּשֶמישְל?!***** זה נראה, כאילו חוץ מפולין ומגליציה כבר אין יותר עולם, סוף, נגמר. אייי, אתה הרי תשאל: למה דווקא בבלגיה?****** אז אני אענה לך: למה דווקא בקרוּשניק? אתה מביט בי, פאני שלום עליכם, כאילו היית אומר: איזו מין קרוּשניק היא זו, שאני מעז להשוות אותה לבלגיה שלך, להבדיל? קרוּשניק, אתה מבין, היא עיירה קטנה, לא יותר גדולה מיוּנֶב, ושתי העיירות, קרוּשניק ויוּנֶב, אכן שוכנות ממש זו לצד זו בפלך לוּבְּלין.
[* כינוי לתותח הענק (קוטר הלוע שלו היה ארבעים ושניים סנטימטרים) שייצרה חברת קְרוּפּ, ושבו הפתיעה גרמניה את יריביה עם פרוץ מלחמת העולם. התותח נקרא גם ״ברטה השמנה״, על שם אשתו של בעל החברה.]
[** הגיבור המספר אמנם כבר נמצא בספינה המפליגה בים הגרמני לעבר האוקיינוס האטלנטי, אבל ברוחו הוא עדיין שרוי במקום שבו נולד וגדל, דרום־מערב פולין, האזור שהיה קרוי בשם ״קונגרס פולין״ וברשומות היהודיות ״פולין גדול״ ונמצא סמוך לגבולה המערבי של הקיסרות הצארית. זה היה האזור שאליו פלש צבא גרמניה בתחילת המלחמה (הצבא הרוסי הקיסרי פלש אז לגליציה האוסטרו־הונגרית). כאן התנהלו בחודשים הראשונים של המלחמה קרבות קשים, ומשום שהמקום היה מיושב בצפיפות בפולנים, יהודים, ובני מיעוטים אחרים, הפגיעה באוכלוסייה האזרחית היתה קשה ביותר.]
[*** ההיגוי היידי העממי של שמות הערים המרכזיות במזרח ובמערב גליציה (למברג היא לבוב, וקרקאו [קרוקא] היא קראקוב). כיוון שערים אלה נמצאו בתחום הקיסרות האוסטרית, מעבר לגבול הרוסי המערבי, השתרש בדיבור היהודי של תושבי הקיסרות הצארית הניב ״קראקע מיט לעמבערג״ במובן מקום מרוחק ומופלא (ראו הפרק ״קראָקע מיט לעמבערג״ בחלק הראשון של ״מוטל של פֵּייסֶה החזן״).]
[**** כינוי של זילות לרוסים בכלל ולשלטונות הרוסיים בפרט. כאן הכוונה לצבא הרוסי הקיסרי.]
[***** המספר רומז למפלות שנחל הצבא הרוסי הקיסרי בחודשי המלחמה הראשונים בחזית הפולנית לעומת הצלחותיו הזמניות בחזית הגליצאית.]
[****** בדברי המספר מתהדהדות הציפיות בראשית המלחמה לפתיחתה של חזית מערבית. זו אמנם נפתחה כעבור זמן לא רב.]
אם תשאל, נַפּשיקלאד:* ״איפה בכלל נמצאת הקרוּשניק הזאת?״ יאמרו לך: ״קרוּשניק? לא רחוק מיוּנֶב.״ איפה היא היוּנֶב? ״לא רחוק מקרוּשניק״... אתה מבין או לא - קרוּשניק ויוּנֶב הן כמעט, אפשר לומר, עיר אחת. כלומר, הן דווקא לא עיר אחת; אלו הן שתי ערים נפרדות, וקוראים להן, אם אתה רוצה לדעת בדיוק, לא קרוּשניק ולא יוּנֶב, אלא בכלל ״קראסניק״ ו״יאנוֹב״; אלא שאנחנו, בני ישראל, החלפנו: קרוּשניק ויוּנֶב. כל כך למה? סתם כך! ככה יפה יותר, אתה מבין או לא, יהודי יותר... גוי, להבדיל, כשהוא צריך להגיד יאנוֹב, הרי זה עסק שלם: יאַ־נוֹב - כמו מתוך חבית! ואצלנו זה חד וחלק - יוּנֶב, וזהו!
[* בדרך משל (פולנית).]
אז אני כשלעצמי באמת בן המקום, כלומר מיוּנֶב אני, יוּנֶבי. אבל למה לי לשקר? למעשה אני דווקא מקרוּשניק, קרוּשניקאי, אלא שנולדתי יוּנֶבי מיוּנֶב. בגלל זה מכנים אותי אצלנו בעיירה יענקל יוּנֶבֶר. כל כך למה? ראשית, מפני שיש אצלנו בקרוּשניק הרבה יענקלך, ושנית, מכנים אותי יוּנֶבֶר מפני שנולדתי, אתה מבין או לא, ביוּנֶב. עיכלת את זה?
אם כך הרי אתה כבר יודע מי אני - לא כך? אתה אפילו לא מתחיל לדעת! מפני שכדי שתדע מי אני, צריך לפרוש לפניך את כל מגילת היוחסין שלי, מאין וממי אני בא - ואת זה אני לא אעשה! אתה יודע מדוע? מפני שאני שונא להתפאר. למה לי לספר לך גדולות ונצורות, שמוצאי הוא מן השמנת שבשמנת, ממש לך וצעק ברחובות: רבנים וחזנים ו... ו... כמעט רביים וצדיקים! אני שונא להתפאר; אני לא מחזיק מזה!
תראה, לו היית מעוניין והיית נוסע לך - סתם לשם סקרנות - אלינו, לפולין גדול, נאמר לפלך לוּבְּלין, והיית נעצר לך לרגע קל באיזו עיר שמתחשק לך, בדרך משל, באיזו מֶנדֶרֶביץ, או יוּנֶב, או מַזֶלבּוֹזֶ'ץ, או ראכוֹב, או בּילגֶרַיי, או דווקא אצלנו בקרוּשניק בכבודה ובעצמה,* והיית שואל כל ילד ברחוב על יענקל יוּנֶבֶר, לא היית צריך להשמיע יותר משתי המילים האלו - ״יענקל״ ו״יוּנֶבֶר״ - ואז כבר היית שומע! אבל מה יוצא מזה? איך אומרים, לך צעק אני שלמה!...
[* בהמשך הסיפור יתאר הגיבור כיצד נחרבו הקהילות היהודיות בערים אלו עד היסוד. עם זאת, בעולמו הנפשי ״פולין גדול״ היהודית עדיין עומדת על תלה; אפשר לערוך ביקור בכל אחת מן העיירות שהוא מזכיר, לשוחח עם תושביהן היהודיים וכו'.]
או שאלך, למשל, לספר לך, שאבי היה כל ימיו גביר, וכך גם הסבא והסבא־רבא, ושאני עצמי הייתי עד לא מזמן נגיד, עד שהטילו עלינו בפולין את החרם השחור* והכול עלה בעשן ונישא ברוח... אלא מה? במה זה יעזור לי? איך אומרים: היה יפה, היה לו כסף, ידע לשיר - כל הדברים האלה שווים לכפרות! אתה רואה לנגד עיניך יהודי מהגר, שנוסע יחד עם כל היהודים לאמריקה - וזהו! את האישה, ברוך השם, איבדתי. הילדים מסודרים באופן היותר טוב. שלושה ילדים, שני בנים וחתן - עשה הקדוש ברוך הוא נס: בן אחד עמד להיתלות, והאחר עמד להיירות, ואת החתן, אומרים אחדים, הרגו בסביבות למברג, ואילו אחרים אומרים שהוא נפל בשבי ואיש לא יודע לאן התגלגלו עצמותיו. אז הבת יצאה מדעתה, והאישה, אשתי, לא יכלה לעמוד בזה - בת יחידה, אחת ואין אחרת - והסתלקה לה מן העולם בטרם זמנה; ואני בעצמי, כמו שאתה רואה אותי, חייב הייתי להיעשות לנע־ונד לעת זִקנה... כך, כשמסתכלים, נדמה דווקא לא כזה בריון; רחוק משמשון הגיבור, לא כן? אלא שהמוות לא לוקח אותי. אין לו שליטה עלי, למלאך המוות, אתה מבין או לא; מפני שהדברים שעברו עלי במשך שלושה־ארבעה החודשים של הטירוף העולמי, שקוראים לו המלחמה, היו מביאים מישהו אחר במקומי - טֶה, טֶה, טֶה! אז תשמע סיפור! שלושה־ארבעה סיפורים, סיפורים בלי סוף, וכולם מופלאים, יקרי המציאות, ממש יציאת מצרים, איך אומרים: סיפורי אלף לילה ולילה! כשתשמע אותם תגיד בעצמך שהם הפלא ופלא, בכלל לא לפי כוחו של אדם, אלא ממש נס מן השמים, מה שהיושב במרומים יכול!...
[* הכוונה לחרם שארגנו האנטישמים הפולנים נגד המסחר היהודי. אחרי מלחמת העולם, כשפולין נעשתה רפובליקה עצמאית, הפך הלחץ על המסחר היהודי הזעיר למרכיב קבוע במדיניות הכלכלית של ממשלות המדינה.]
למשל, אספר לך סיפור כיצד אני והרב והרב מטעם,* כלומר הרבינר, ושאר שבעת טובי העיר של קרוּשניק - באנו עם לחם ומלח לקבל את פני הגרמני שנכנס אלינו לקרוּשניק, וכשכבר סיכמנו אתו בעניין הקונטריבוציה,** כמו שתשמע עוד מעט, לא התבייש קיר״ה־דייטש*** לתחוב לנו לידיים מטאטאים, אתה מבין או לא, מטאטאים פשוטים, ולצוות שנעמוד ונטאטא בשבילו את רחובות העיר! לא מצא חן בעיניו, בעיני הגרמני; אנחנו, הוא אומר, ברנשים מזוהמים, והמדינה שלנו, הוא אומר, היא מדינה מזוהמת!...
[* בקהילות היהודיות בתחומי הקיסרות הצארית פעלו במקביל שני רבנים: האחד פסק בענייני הלכה, ואילו האחר שלט ברוסית, ניהל את ספרי הלידות והפטירות ושאר הרישומים הביורוקרטיים של בני הקהילה, ונחשב למעין מתווך בינם לבין השלטונות הרוסיים. רבנים מן הסוג השני נבחרו אמנם בבחירות, אך היהודים כינו אותם ״רב מטעם״, דהיינו מי שנתמנה מטעם הממשלה והוא עושה דברה.]
[** מס שמעלים המנוצחים למנצחים במלחמה.]
[*** כינוי רווח זה כורך בחבילה אחת את הקיסרות האוסטרית (קיר״ה - הכינוי שנתנו היהודים תושבי הקיסרות האוסטרו־הונגרית למלכם, ראשי התיבות של הקיסר ירום הודו) ואת המדינה הגרמנית. מבחינתם של היהודים תושבי הקיסרות הצארית נראו גרמניה ואוסטריה דוברות הגרמנית כחטיבה אחת. גיבור סיפורנו משתמש תכופות בכינוי זה, אף על פי שהוא מספר, למעשה, אך ורק על העימות בין יהודים לגרמנים.]
או, למשל, שאספר לך סיפור יפה עוד יותר, כיצד אני, יענקל יוּנֶבֶר, הרב שלנו, הרב מטעם, כלומר הרבינר, ושאר שבעת טובי העיר, בעלי הבתים הכי מכובדים, כבר היינו כולנו גם בבית העלמין, כלומר, בבית הקברות של קרוּשניק? בלילה זה היה, הלבנה האירה, והאויב הביא אותנו לשם, נתן לנו בידיים אֵתי חפירה, וציווה שנחפור לעצמנו קברים, קברים רגילים, כלומר, שכל אחד יחפור לעצמו, אתה מבין או לא, את קברו, שיכרה לעצמו קבר וישכיב שם את עצמו בעודו חי!
גם עכשיו, כשאני מדבר על כך, עומדות לי דמעות בעיניים. אתה רוצה לדעת מה זה היה, מין מהתלה או טירוף? שככה אדע אתך ביחד חיים רעים! אני יודע רק דבר אחד: שאני והרב והרב מטעם, כלומר הרבינר, עדיין גבר צעיר, אפילו לא בן שלושים, כולנו נעשינו אפורים וזקנים בִּן לילה!
אתה מביט בי וחושב לך: היהודי הזה מומחה לספר סיפורי סבתא!...* והצדק אתך. במקומך גם אני, אילו היו מספרים לי משהו כזה, הייתי אומר: ״רֶבּ קרוב, אתה מדבר מחוֹם. תקרא לרופא או תלך לישון!״... אבל מה אם אני אשבע לך בספר התורה, בטלית ובקיטל, שכל מה שאני מספר לך הרי זה אמת כמו זה ששנינו יושבים כאן תחת כיפת השמים, שמי אדוני? וכל אלה, אתה צריך לדעת, הם רק שמינית שבשמינית, אתה מבין או לא, אפילו לא חלק המאה ממה שאנחנו, יהודים של קרוּשניק ויוּנֶב ועיירות יהודיות אחרות, ספגנו אחר כך מהפולאקים, ואחר כך מפוֹניֶה, כשהוא כבר גירש משם את הגרמני ובא ונכנס בעצמו בשתי הרגליים! ואת זה אתה מן הסתם כבר יודע, שפוֹניֶה יש לו מין מזל שכזה, שבמקום שבו הוא תוקע רגל מוכרח להיות פוגרום!... לא מפני שהוא רשע חלילה! הוא בעצם לא כל כך רע, פוֹניֶה שלנו, שיאריך ימים ונשים,** אלא מה, מסכן, יש לו כבר מין מזל כזה...
[* הניב היידי ״באבע מעשות״ מקורו בכותרת הרוֹמאנס ״באָבאָ מעשה״, עלילות הנסיך בּוֹבוֹ, שעיבד (על פי מקור איטלקי) אליהו לוויטא בצפון איטליה בתחילת המאה השש-עשרה ביידיש מערבית. החיבור זכה לתפוצה רחבה בעיבודי פרוזה ביידיש מזרח־אירופית. בגלל דמיון הצלילים באבא (שמו של הנסיך) ובאבע (סבתא ביידיש) נשתכח מקורו של הצירוף ונולד הביטוי ״סיפורי סבתא״, כינוי לסיפורי גוזמאות והפלגות דמיוניות.]
[** היפוך מהותל של: יאריך ימים ושנים.]
הכלל, יש לי לספר לך ולספר לך כל כך הרבה, שהלוואי שנספיק הכול עד ניו יורק!
לך, פאני שלום עליכם, מסתמא יביאו הסיפורים האלה תועלת. כשמספרים לך סיפור אתה לוקח ופורס אותו על עשר צלחות... אם כבר כך, אז שתהיה לך בשבילי קצת סבלנות ושתקשיב בתשומת לב. אני אספר אותם אחד־אחד, סיפור אחרי סיפור, ולהתחיל אתחיל בבני הבכור, ביחיאל שלי, כיצד פוֹניֶה גייס אותו למלחמה והעמיד אותו לירות, פשוט לירות, ברובה, אתה מבין או לא! אז יחיאל שלי נתן ירייה, שאם כל היוונים* היו יורים כך, כבר היו לקיסרים ולכל הגנרלים והפֶלד־מארשלים שלהם פנים יפות... אבל אני רואה שאתה, נדמה לי, עייף, ומתחשק לך לטייל קצת על הסיפון. תטייל לך, יש זמן, עוד די רחוק מניו יורק. אנחנו עוד נשוחח די והותר...
[* כינוי של זלזול לרוסי המצוי, ״הפשוט״ (נגזר מן השם הרווח איוואן), בעיקר לאיכרים. כאן כינוי לחיילים הפשוטים בצבא הרוסי הקיסרי.]

2. יחיאל יורה באוויר

אז הבטחתי לספר לך, פאני שלום עליכם, קודם כול על בני הבכור, על יחיאל שלי, ואיך פוֹניֶה גייס אותו למלחמה והעמיד אותו יחד עם כל היוונים על מנת שיירה. בעצם, צריך הייתי לספר לך איך בכלל זה קרה ליחיאל שלי, אם בסך הכול מזמן כבר הצלחתי, אתה מבין או לא, להוציא אותו מהידיים של פוֹניֶה. מה שזה עלה לי* היה כבר כל אחד מן המהגרים שאתנו פה, באונייה, רשאי לאחל לעצמו שיהיה לו בכיס עוד לפני שיגיע לאמריקה, ואז אולי כבר היו נחסכים לו כאב הראש והמחשבות על מה יהיה, ועל כך שאולי צפויים לו ייסורים כשתדרוך כף רגלו על החוף של מדינת הזהב... אלא מה? כיוון שאני כזה מין בנאדם, אתה מבין או לא, ששונא להאריך ואוהב לדבר רק לעניין, לכן אני פוסח על כל זה, ומגיע ישר לעצם הדבר, איך שקראו את יחיאל שלי למילואים, הלבישו אותו, איך אומרים, במדי המלך, נתנו לו בידיים רובה ואמרו: ״סטוּפּוֹי,** יחיאל!״ - כלומר, לך תציל את ניקולאי,*** מסכן, מידיו של הרשע, של הגרמני!...
[* המספר מרמז על כך שעלה בידו לשחד את רופאי לשכת הגיוס ולהשיג בשביל בנו פטור מן השירות הצבאי; אמנם, לא משירות המילואים, כפי שנראה.]
[** קדימה־צעד.]
[*** הצאר ניקולאי השני.]
אתה שרק תקשיב בתשומת לב, אני מבקש, לְמה שכאן התרחש: כשפוֹניֶה מחליט להטיח ראש בראשו של הקיר״ה בגלל איזה פלך ארץ מערבי* שלא שווה שלוש פרוטות, וניצתת אש על פני כל העולם שהיושב במרומים ישמור ויציל, ובעצמו הוא, פוֹניֶה, זוחל ושוקע בביצה עד מעל לאוזניים שלו,** צריך יחיאל שלי, אתה מבין או לא, ללכת לחלץ אותו מהבוץ - אז המרה לא יכולה להתפוצץ?! לא, שתגיד כבר אתה בעצמך, הרי אתה איכשהו שלום עליכם!
[* הכוונה לבוסניה או לסרביה, שבהן הובער הזיק שהצית את שלהבת המלחמה (רצח יורש העצר האוסטרי פרדיננד בסַרַיֶיבו).]
[** רמז למפלות הקשות שספג הצבא הרוסי הקיסרי בחזית הפולנית בחודשים הראשונים של מלחמת העולם. חלק גדול מן הצבא נתקע בביצות המאזוביות, כותר על ידי הצבא הגרמני ונלקח בשבי.]
נוסף על כך, מה פתאום יחיאל שלי רובאי - אין מי שיצחק! כל העניין הוא בזה, שאצלי בטבע לא תמצא, כמו שכבר אמרתי לך, נטייה להתפארות... אבל אילו היית מגיע למקומות שלנו, שכבר מניתי אותם לפניך, איזה מֶנדֶרֶביץ, יוּנֶב, מַזֶלבּוֹזֶ'ץ, ראכוב, בּילגֶרַיי, או דווקא לקרוּשניק בעצמה, והיית תופס כל ילד ברחוב ושואל על הילדים של יענקל יוּנֶבֶר, כבר היית שומע מה שיש להם להגיד! ועל כולם - יחיאל שלי! זה היה, איך אומרים, יחיאל אחד ואין שני! אתה כבר יכול להבין איזה אישיות הוא היה, אם אספר לך, שכאשר קיר״ה־דייטש נכנס אלינו לקרוּשניק, ואנחנו באנו אל המפקד במשלחת, אני ויחיאל שלי והרב והרב מטעם, כלומר הרבינר, ושאר שבעת טובי העיר, והמפקד הכניס לנו אמירה בעניין קונטריבוציה, ויחיאל שלי יצא כנגדו בגרמנית טהורה: ״אדוני־מלך, כך וכך...״ כמעט חטף הגרמני מיתה משונה והשמיע אמירה: ״יודיש! שפּרֶכן זי יודיש!״...*
[* יידיש, דברו יידיש! (גרמנית).]
אתה חושב שאולי רק גרמנית? אם צרפתית - אז צרפתית, ואם אנגלית - אז אנגלית, ובעצמו, הכול למד מעצמו. על פולנית כבר לא מדברים, אם זה מגלגל פולנית כמו פולאק מלידה; אבל אפילו רוסית הוא ידע. מאיפה? שככה נדע שנינו מרע. אם בסך הכול כלל לא מדברים אצלנו בלשון יוון.* מדוע? ככה. שונאים את פוֹניֶה ולא אוהבים את השפה שלו. אתה חושב שרק אנחנו, יהודי קרוּשניק, כך? הפְלַקֶה** עם השפמות שונא אותו פי אלף יותר! זה רק עכשיו שהם נעשו ל״מוֹיָה קוֹחאנָה״,*** או, כמו שאומרים אצלנו, לקוּצֶניוּ־מוּצֶניוּ, מפני שהאדון הגדול הבטיח להם הרים וגבעות, הרים של זהב, עם אוטונומיה, עם כל הדברים הטובים; ולתת הוא בוודאי ייתן להם קדחת בצלחת עם אצבע משולשת לקינוח - פוֹניֶה כבר יודע מה הוא צריך לעשות...
[* רוסית.]
[** כינוי של זלזול לפולנים.]
[*** אהובתי (פולנית).]
אבל אני שכחתי לגמרי שאנחנו עדיין עומדים בהתחלה, כלומר בגיוס הראשון. לך תהיה נביא ותדע, שפוֹניֶה ישלח להודיע לווילהלם* ״זַצֶ'ם טִי מֶניֶה רוּגַל״,** ותכף ומיד יקרא לכל הרגלים, ויחיאל שלי בתוכם, שתוך ״ודאצֶט צֶ'טירֶה צַ'סטָה״...*** אתה מבין או לא... אז זאת שלי התחילה תוך כדי דיבור להתעלף, והיא אומרת לי: ״יענקל, אני לא אעמוד בזה! יענקל, אני גמורה! יענקל, אני מתה...״
[* הקיסר הגרמני.]
[** מדוע חירפת אותי.]
[*** עשרים וארבע שעות.]
מה אתה חושב שעניתי לה? ״טיפשונת, אמרתי, את חוטאת בדיבור. הרי זה, אני אומר, כלום שבכלום לעומת מה שיכול להיות, מפני שאצל אלוהים בראש, אני אומר, יש כל כך הרבה, עד שמוח אנושי בכלל מסוגל לתפוס בהיגיון שלו״... ממש כאילו הלב אמר לי, שהצרות שלנו רק מתחילות... אבל, איך אומרים, אישה נשארת אישה, והיא בכלל לא רוצה לשמוע שום דבר. הייתכן! והייתכן! ועוד פעם הייתכן! - יחיאל שלה, אתה מבין או לא...
ואם רוצים להסתכל על זה מן הכיוון ההפוך, אז היא אולי גם לא היתה כל כך בלתי צודקת, לאשתי אני מתכוון. מפני שבשביל מי, אני שואל אותך, ילך בנו של יענקל יוּנֶבֶר להתקוטט עם האחים שלו עצמו ובשרו מקרוֹקֶא ומלֶמבֶּרִיג? בשביל פוֹניֶה שעושה בו פוגרומים?! או בשביל הפולנים שמטילים עליו חרם?! עד כאן עניין אחד. ושנית, הרי הוא לא סתם אחד מהרחוב. הרי זה איכשהו יחיאל, אברך, אתה מבין, עם מחשבות! בן אדם עם רעיונות משל עצמו! אם משהו נראה לו עקום, יכולים כל מלכי מזרח ומערב לבוא ולהגיד שזה ישר, כלום לא יעזור.
לאו דווקא בגלל עקשנות. עקשנות - זה חשבון מיוחד. עקשנים אנחנו כולנו, הקרושנאים והיוּנֶבים, ויצא לנו שם של עומדים על שלהם; ואני בעצמי, כמו שאתה רואה אותי, גם אני בטבע שלי יהודי שלא מתכופף. הנה, קח, למשל, כאן באונייה. כל היהודים אומרים שנגיע לניו יורק, אם ירצה השם, בעוד שמונה ימים ביום ב'; ואני אומר לך, שאנחנו נגיע לא כעבור שמונה ימים ולא ביום שני ולא ביום שלישי ולא ביום רביעי. הלוואי שנגיע ביום חמישי. אפילו תחתוך אותי, אפילו תקצוץ אותי - הנה, כזה מין בנאדם אני! והא ראיה - אם נחיה - נראה.
בקיצור, קראו ליחיאל שלי למילואים, וכשפוֹניֶה קורא, אי אפשר, איך אומרים, להיות חזיר, ומוכרחים ללכת - מה לי אישה מה לי ילדים (כבר היו לו אז אישה ושלושה ילדים קטנים). אז הוא נפרד מאתנו, כלומר, יחיאל שלי, וזו שלי, ברוך השם, התעלפה בשעת מעשה שלוש פעמים ושלוש פעמים החיו אותה; ומה אאריך לך, תפסו את יחיאל שלי ממש באמצע קרוּשניק ושלחו אותו לעבודה, ממש כמו את כל היוונים, צחוק בצד. וראשית חוכמה התחילו ללמד אותו לירות. לירות ברובה. פשוט, כמו שיורים למשל באווזי־בר: ״רַז, דְווָה, טְרִי - פְּלִי!״* וזהו.
[* ׳חת־שתיים־שלוש - אש! (רוסית).]
לנו, הבעלי־בתים של קרוּשניק, התחשק ללכת אל מחוץ לעיר לראות איך מלמדים אותם לירות, כלומר את הרגלים. אז אני אומר לך, תשמע לי, שזו בדיחה גרועה! וגם לא כל כך קשה, ושׂכל בוודאי לא צריך בשביל זה. גם כן לימוד - לירות! לוקחים ונותנים ירייה - אז זה יורה. אלא שלא על זה אנחנו מדברים. שיירו בעצמם, שיתלו את עצמם, שיטביעו את עצמם - מה לזה וליחיאל שלי, שילך פתאום לעזור להם לירות? אם בסך הכול, אתה מבין או לא, הוא, איך אומרים, בחיים לא פגע בזבוב על הקיר. אם הביאו מן השוחט הביתה עוף שחוט, הוא לא יכול להביט עליו. אם אצל מישהו נפצעה אצבע, הוא עלול היה להתעלף. אחרי כל זה לוקחים בן אדם שכזה ומעמידים אותו מול האש ומצווים עליו שיירה? ולהעמיד העמידו אותו בדיוק על קו הגבול בין קרוּשניק ליוּנֶב, שאליו כבר היה הגרמני מוכן להיכנס, ורק חיכו לכך שיחיאל שלי יראה להם מה הוא יכול לעשות... אז יחיאל שלי נמלך בדעתו - הנה תשמע דבר יפה - וכשהגיע העניין האמיתי, רַז, דְווָה, טְרִי - פְּלִי! הוא הגביה את הרובה והתחיל לירות סתם ככה בעולם, אתה מבין או לא, לא לשום מקום ולא באף אחד, אלא סתם כך, כלומר, לאלוהים...
הסמל ראה שכולם יורים לאיפה שצריך ורק חייל אחד יורה כלפי מעלה, אז מסתמא היה הדבר מוקשה בעיניו. הוא רץ, מעיף מבט - זה יחיאל שלי!
אז הגזלן שבו התלקח והוא התמלא רציחה - עֵשָׂו! הוא רץ אל יחיאל שלי וצועק: ״קאק טְיֶיבּיֶיה!״* ו״פְּשָה־קְרֶבּ!״** ו״זִ'ידוֹבְסקָה מוֹרְדָה!״*** ועוד כיבודים כאלה כמו שפוֹניֶה יכול! - ״לאן אתה יורה? לשמים?!..״
[* מה זה אתה! מה אתך! (רוסית).]
[** דם (במובן זרע) כלבים (פולנית).]
[*** זרבובית יהודאית, פרצוף יהודוני (רוסית).]
אלא שיחיאל שלי דווקא לא מתבהל ממנו וממשיך בשלו - הוא יורה כלפי מעלה.
עכשיו כבר מתגזלן עֵשָׂו עוד יותר וצועק עליו פעם נוספת אותם ״קאק טייבייה״, ״פְּשָה־קְרֶבּ״ ו״ז'ידובסקה מורדה״ - לשם! לשם שתירה! לאיפה שכולם יורים!״ - והוא מראה לו בידיים להיכן יירה. אלא שגם הפעם יחיאל שלי לא מתבהל, והוא עונה לו דווקא בנחת:
לשם?! הרי שם יש בני אדם!

- - - - - - - - - -

אתה מסתמא רוצה לדעת מה היה סוף המעשה? סוף כזה על כל שונאי ישראל! תחילה הוא, כלומר עשו, אפילו נעשה קצת מטושטש וידיו רפו. מפני שאם רוצים להסתכל בדבר על פי יושר, כלומר, לדבר על עצם העניין, הרי זה באמת דבר נורא: לוקחים אנשים חיים ויורים בהם כמו שיורים בציפורים או בחיות טרף. לכל אחד מהם יש בבית מן הסתם אבא או אמא או אישה וילד, אתה מבין או לא! וסתם כך, איזה מין עיסוק הוא זה - שאנשים יתחילו לירות זה בזה?! - אבל, לעומת זאת - מלחמה! דינא דמלכותא! ודבר כזה אתה יודע איזה ריח נודף ממנו? מורד במלכות - אחת דתו להמית. ״קַרָה סְמֶרְט!״* על כך מגיע תלייה, כיתת יורים, מצעד תחת מגלבים, ביתור לארבעה! דבר של מה בכך? מורד במלכות!
[* עונש מוות.]
אלא שיש, איך אומרים, אלוהים גדול בעולם. מה עושה הקדוש ברוך הוא? תשמע דבר יפה. צריך לקרות, שבדיוק באותו יום ובאותה שעה, בדיוק מדויק כמו על פי שעון, צועדים הגרמנים אלינו לפולין גדול בכלל מכיוון אחר. אז פוֹניֶה, מסכן, זורק כל מה שעליו ותופס רגליים - על חטא שחטאנו לפניך בריצת רגליים - איך אומרים, לא היה לו פנאי אפילו להציץ אחורנית! ואת זה חולל לא אחר מאשר האלוהים היהודי שלנו, אכן לשם יחיאל שלי! נגזר עליו, כנראה, שייפול אחר כך לידיים של הגרמנים - אבל שַה! נדמה לי שכבר תוקעים תקיעה גדולה. כך הם מודיעים לנו שהגיע הזמן לחשוב על ענייני אוכל נפש...
אני לא יודע איך אצלכם בתאים שלכם - אנחנו, נוסעים של המחלקה השלישית, נוהגים, אתה מבין או לא, לסעוד את הלב פעמיים או שלוש בכל יום. אני לא נכנס בחקירות בשאלה מה אנחנו אוכלים ומה אתם אוכלים, ואני לא שואל אותך מאיזו שחיטה אתם אוכלים שם במחלקה הראשונה, ואם אתם טועמים שם לפעמים מזה שנוחר - אני לא קוזק של אלוהים. אבל אנחנו, הנוסעים של המחלקה השלישית, מסתפקים באיזה ירק כשר שעליו מברכים בורא פרי האדמה. אומרים שמוצאו של הירק הזה מאמריקה ומכנים אותו שם בשם המוזר ״פֶּטֵייטֶס״. אז מוכרחים, איך אומרים, ללכת להשקיט את הרעב, ואחרי זה נוכל לשבת לנו עוד פעם הִנֵּה־כאן, על סיפון הביניים, ולהמשיך לספר לך סיפורי אלף לילה ולילה, נסים ונפלאות, יציאת מצרים, סיפור אחרי סיפור, וכל סיפור - מה שיותר קצר יותר יפה. ובינתיים נאחל לך תיאבון; או, כמו שאומרים אצלנו בבית, ברוכים היושבים, שב תאכל, שיהיה לבריאות...

3. יחיאל - משכון

אם כך, פאני שלום עליכם, איך אומרים, כבר האביסו אותנו קצת. עכשיו שב, במחילה מכבודך, בדיוק כאן, על סיפון הביניים, ואנחנו נמשיך לספר לך את סיפורי אלף לילה ולילה שלנו, סיפור אחר סיפור, ובלי חיפזון אבל בקיצור כאשר אהבת, מכל סיפור - רק התמצית.
במה בעצם נעצרנו? כן, בירייה הראשונה, איך יחיאל שלי לא הסכים לְרַצוֹת את פוֹניֶה, ובמקום לירות בבני אדם ירה כלפי מעלה, אל השמים, כלומר לעבר אלוהים, משמע עשה מעשה פלילי, ועל כך הגיעו לו ארבע מיתות בית דין. דבר של מה בכך - מורד במלכות! אלא שלנו יש אלוהים חזק; מה עושה היושב במרומים? נס הוא עושה, ובאותו יום בדיוק, אתה מבין או לא, נכנס אלינו לפולין הגרמני בכבודו ובעצמו. אבל איך אתה סבור הוא נכנס? בתופים ובמחולות - עם מוזיקה וזמרה; השתטח לו כמו בכרם אביו ונעשה לבעל הבית, ממש כאילו קרוּשניק ויוּנֶב ולוּבְּלין וכל פולין גדול הם ירושת אבא שלו מימים ימימה.
מלכתחילה זה אפילו קצת הרגיז אותנו, את בעלי־הבתים של קרוּשניק: ממה נפשך - הקדוש ברוך הוא העניק לך מעט הצלחה ונכנסת - מהיכא תיתי; שיהיה, איך אומרים, בשעה מוצלחת. ובכן, שב לך וכתוב למלך שלך איגרת קטנה: אדוני־מלך, להֱוֵוי ידוע לך כך וכך - שנכנסתי לפולין גדול ומהיום ולהבא הקרוּשניק, שפעם היתה שייכת לניקולאי, שייכת לך, עם כל השוק וכל החנויות, עם הכנסייה ועם, להבדיל, בתי המדרש היהודיים ועם בתי הקברות, הישן והחדש - וזהו! לשם מה השירים והריקודים וכל הטַרַראם?
אלא שאם נביט על זה מן הכיוון ההפוך: שאני אלך לספר לך, במחילה, שלגבינו, יהודי קרוּשניק, היה אותו יום תשעה באב? - הרי זו לא תהיה האמת. לא, קרוּשניק לא ישבה לקונן, אתה מבין או לא; אפילו לא הקדישה לכך אנחה אחת, למה שאשקר? מפני שעל מה צריך היה כאן לקונן? על זה שלפוֹניֶה יהיו עיר אחת פחות או אפילו פלך אחד פחות? יש לו די! או שאומר לך שמאוד־מאוד התגעגענו לפוגרום? גם זה לא יהיה סיפור אמיתי, מפני שאם אלוהים יזכה אותנו נוכל להסתפק בכך שנשמע מרחוק על פוגרומים, שלא יזכו להם...
נותר, אם כך, רק דבר אחד: השפה, ה״רשעות״;* כלומר, ניאלץ ללמוד קצת גרמנית ולשכוח חלילה את קומץ ה״רשעות״; אז זו אולי באמת עוולה כלשהי, אבל אני חושש שהשפה הגרמנית קרובה אלינו קצת יותר מה״קאק טייבייה״ ומה״ז'ידובסקה מורדה״ הרוסיים; ואם תרצה אלחש לך באוזן סוד ששמעתי בעצמי מפי יחיאל, שבסך הכול אין כלל בנמצא לשון רוסית - חסל סדר רשעות. מפני שפוֹניֶה, במחילה, גנב את כל המילים שלו מזרים, קצת מאתנו וקצת מאחרים, וכדי שלא יבחינו בכך הוא שינה אותן, צחצח אותן בדרכו שלו. למשל, ״סאבּוֹטָה - את זה הוא גנב ישר מה״שבת״ שלנו; ״פַּסְקָא״ - מ״פסח״, ״לוּנָה״ - מ״לבנה״, ״רוּבָּל״ - מ״ריבּל״,** ״קוֹפֵּייקָה״ - מ״קוֹפִּיקֶה״,*** ״גְרוֹשִי״ - מ״גרוּשִים״, ״סטוֹרוֹז׳״**** - מ״סטרוּז׳״, ״ווֹדקָה״ - מ״יין שרף״***** וכן הלאה.
[* כינוי מריר־מבודח לרוסית, שפת השלטונות והפקידות. בהגייה היידית: רִישֶס (רשעות) דומה מאוד לרוּסיש (רוסית).]
[** שם ההֵילָך הרוסי בהגייה יידית־פולנית.]
[*** שוב מציין המספר את ההיגוי היידי של המילה הרוסית (פרוטה) כאילו הוא היה ה״מקור״ שלה.]
[**** ״סטורוז׳״, שומר ברוסית; בפולנית: ״סטרוז׳״.]
[***** כאן מגיעה האטימולוגיה העממית של המספר עד אבסורד.]
בקיצור, הוא נכנס, כלומר הגרמני, לפולין גדול - ישמח אותך אלוהים באורח שלך! כמובן, צריך לקבל את פניו - אורח, מלכות חדשה - בלחם ומלח, כמו שציווה אלוהים.
ראשונים התנפלו עליו בברכת ברוך הבא, כמובן, הפולנים. הפְלַקֶה החליק לעצמו את השפמות, התמתח לכל האורך, ותכף, תוך כדי דיבור, השתחווה עד לעפר: ״פְּרוֹשֶן פּאנָה! פּאדאם דוֹ נוֹג! צֶלוּיֶין רֶנְקִי!״* - כמו שהַפְלַקֶה יכול. אז מה, שאנחנו נשתוק? הוחלט, שתכף אחריהם גם אנחנו, יהודי קרוּשניק, נבוא עם קבלת פנים משלנו. נשאלת השאלה: מי ומי בהולכים? מי ילך לקבל את פניו של אורח נעלה כל כך? - מובן מאליו, פני המקום, שבעת טובי העיר, בעלי־הבתים החשובים ביותר, ואני, יענקל יוּנֶבֶר, ובני, יחיאל, בתוכם. מה פתאום יחיאל שלי? בגלל השפה. אם יהיה צורך, אתה מבין או לא, להשמיע מילה, אז אין בעיר שני ליחיאל שלי...
[* בבקשה, אדון, כורעים לרגליך, נושקים את ידיך.]
אם כך, התאספנו ויצאנו עם לחם ומלח, כולנו לבושים בבגדי יום טוב, בהידור, עם צילינדרים, כראוי למשלחת; ודי שִקשקנו - מלכות חדשה, אתה מבין או לא, מי יודע איך היא תקבל את פנינו?
וכך הָוָוה: רק נכנסנו אליו, כלומר, אל המפקד, מיד החלה הפרשה: קונטריבוציה.
כלומר, מה לי לשקר כשאני יכול לומר אמת? הוא, כלומר המפקד, דווקא לא התחיל מהקונטריבוציה - הקונטריבוציה הופיעה אחר כך - מקוזקים הוא התחיל; כלומר, שאנחנו נגיד לו איפה נמצאים כאן באיזשהו מקום הקוזקים הרוסים; אחת ולתמיד - שייתנו לו קוזקים וקוזקים וקוזקים! ובשעת מעשה הוא מביט בנו בעיניים כאלו כאילו כל אחד מאתנו מחביא בכיס לפחות חצי תריסר קוזקים.
אז אנחנו מן הסתם נשבעים לו בכל השבועות, שכמו שהיום הוא יום שלישי בכל העולם, אין אצלנו קוזקים, אפילו לא קוזק אחד לרפואה! היושב במרומים, אנחנו אומרים, חסך מאתנו את המציאה הזאת, והלוואי כך הלאה... לכאן, לשם, כשהוא, כלומר הגרמני, נוכח שלא ישיג אצלנו שום דבר, הוא פונה אלינו ואומר: ״שתזכרו, הוא אומר, אם יימצא אצלכם איפשהו איזה קוזק מסתתר, או שיירו במישהו מהחלו...״ ״שיירו, אנחנו אומרים, מן החלונות? אצלנו בקרוּשניק?! אין מי שיצחק, בחיי! שכה נהיה פטורים, אנחנו אומרים, ממלחמות ומגרמנים ומצרות ומפגעים!״
הוא שומע, כלומר המפקד, ואומר לנו: ״שתזכרו, הוא אומר; הקוזקים יעלו לכם ביוקר! בעד כל קוזק, הוא אומר, אתם תשלמו לי בעשרה יהודים (אתה שומע דיבורים?!), ועכשיו, ילדים, הוא אומר, קונטריבוציה!״...
אז נעשה לנו ממש עכור בלב! - מה פתאום שאנחנו נשלם קונטריבוציה? קונטריבוציה זה עניין של המדינה. מדינה מנהלת מלחמה ומפסידה, הרי היא חייבת בתשלום קונטריבוציה, ואם רוצים להעמיק להתבונן בדבר, אז גם זה לא לגמרי על פי היושר: לא די שהפסדתי, כלומר נחלתי מפלה, אז אני צריך עוד, אתה מבין או לא, לשלם קונטריבוציה?! אבל מילא, על זה אני מוחל - שיהיה כבר לא על פי יושר; אלא שבמה כל זה נוגע לנו, יהודים מקרוּשניק? לא אנחנו ניהלנו כאן מלחמה ולא אנחנו הפסדנו. כל מה שאנחנו יודעים זה שאנחנו בצרות גדולות: מצד אחד פוֹניֶה; מהצד השני הפְלַקֶה - מה ששני אלה מאחלים זה לזה, הלוואי שיתקיים בשניהם... בינתיים אנחנו באמצע, מוכנים לחטוף משני הצדדים - אז זה לא מספיק? אנחנו צריכים על הראש עוד צד שלישי, הגרמני, שתובע שנשלם לו קונטריבוציה! ומי יודע איזה מין קונטריבוציה הגרמני יצווה שנפסוק לו? מאיפה ניקח את זה? אז אנחנו מעמידים פני מת, ממש כאילו אנחנו לא מבינים בכלל את פירוש המילה ״קונטריבוציה״ ולא יודעים במה אוכלים את זה; אלא שהוא, כלומר המפקד, לא מתעצל וחוזר על הדברים פעם נוספת, כשהוא כבר מדגים לנו באצבעות, שהכוונה, איך אומרים, היא לפֶּטִי־מֶטִי - ״כסף! הוא אומר, לכסף אני מתכוון!״ ״כסף?״ אנחנו אומרים, ״מאיפה יש לנו כסף? עיר של קבצנים, דלפונים, עניים ואביונים!״ - אז הוא מעמיד פני מת, כלומר המפקד, ואומר כאילו בתמימות: ״אתם, במחילה מכבודכם, הוא אומר, תביאו עשרת אלפים טבין ותקילין, כלומר, כסף מזומן. זה, הוא אומר, מספר אחת. ולחם ובשר בשביל החיילים - זה שתיים. וקש ושיבולת שועל לסוסים - איך אומרים, מספוא לגמלים - זה שלוש; וזמן של חמש שעות אני נותן לכם, הוא אומר, להתיישב בדעתכם,״ והוא מציג לפנינו אצבעות: ״פִינְף שְטוּנְדְן״,* ורומז על הדלת, כלומר, שנסתלק.
[* חמש שעות (גרמנית).]
אז אי אפשר להיות גס רוח ומוכרחים ללכת. אנחנו קמים מן המקום ומתחילים לצאת; אלא שהוא, כלומר המפקד, פונה אלינו: ״ללכת אמנם תלכו, אבל לא כולכם, הוא אומר. שלושה מכם אני משאיר כאן, הוא אומר, אצלי בתור משכון, כדי שאהיה בטוח, הוא אומר, בקונטריבוציה שלכם.״
והוא עומד, כלומר המפקד, ומשאיר אצלו את הרב עם הרב מטעם, כלומר הרבינר, הרי לך שניים, ואת יחיאל שלי בתור שלישי, אתה מבין או לא, ואנחנו כבר הולכים הביתה בלי הרב ובלי הרב מטעם, כלומר הרבינר, ובלי יחיאל שלי.
אני הולך, והאדמה מתנודדת תחתי: עם איזה תירוץ, בדרך משל, אבוא אל אשתי כשהיא תשאל איפה הבן שלה? ומה אני אגיד לכלתי כשהיא תשאל איפה בעלה? לאיזה שדים ורוחות הייתי צריך בכלל לגרור את יחיאל שלי ולצרף אותו למשלחת, נחרבתי והוחשכתי, כדי שייקחו אותו בשבי בתור משכון?! יחיאל שלי - משכון?!... ומהו, למעשה, פירושו של משכון? אני שואל את בעלי־הבתים הקרוּשניקאים שלי, והם לא יודעים יותר משיודע מת! אז אני לא מתעצל ונותן ריצה בחזרה אל הפריץ, כלומר אל המפקד: ״ככה וככה, אדוני־מלך, מה פירושו של משכון? מהו הפשט של זה?״ מצטחק לו הגרמני ואומר לי: ״משכון פירושו, שאם לא תביאו את הקונטריבוציה במועד, יירו בהם.״
איך שהוא אמר את זה, מיד נעשה לי, אתה מבין או לא, קר בכל האיברים וחושך בעיניים, ואני מפיל את עצמי לרגליו: ״שחרר, אני אומר, את בני, וקח, אני אומר, אותי עצמי, אני אומר, בתור משכון!״ שוב הוא מצטחק לו. ״לא, הוא אומר, אותך אני לא צריך. אני צריך את בנך״... אתה שומע?! הוא צריך את בני!!... את בני הוא צריך!!!
כבר! שוב תוקעים בשופר... כנראה שמזמינים אותך לכוס תה, ובאמת כבר הגיע הזמן שתשטוף את הגרון, אף על פי שמי שמדבר כל הזמן זה אני ולא אתה... לך לְךָ, פאני שלום עליכם, שתה את כוס התה שלך, אתה מבין או לא, ושתכף תחזור ואני אספר לך הלאה - איך אנחנו, כלומר, היהודים של קרוּשניק, שילמנו לגרמני קונטריבוציה. זהו סיפור בפני עצמו, עם מוסר השכל שכדאי שתקשיב לו בתשומת לב. להתראות.

4. קונטריבוציה

אז איפה אנחנו עומדים? בפרשת הקונטריבוציה. קונטריבוציה של עשרת אלפים הוא, הגרמני, דורש שנשלם, דְפוֹק אל תוך היד, כלומר במזומנים, וחוץ מזה לחם ובשר בשביל החיילים וקש ושיבולת שועל בשביל הסוסים, ושהות של חמש שעות הוא נותן לנו כדי שנתיישב בדבר וכביטחונות הוא לוקח מאתנו משכון - את הרב, ואת הרב מטעם, כלומר הרבינר, ואת יחיאל שלי בתור שלישי, כלומר, אתה מבין או לא, רק תחלופנה חמש השעות ואנחנו לא נספק לו כל מה שהוא דורש, אז הלך עליהם - מעמידים אותם אל הקיר!
אתה כבר יכול להבין, פאני שלום עליכם, מה שהתחולל עכשיו אצלנו בקרוּשניק? ומה שהתרחש אצלי בבית - על כך אני בכלל לא מדבר! חושך! חושך ואפלה! כל היהודים התכנסו מיד בבתי המדרש ומיד התלבשו על התהילים, וגם גזרו תענית - כל האמצעים הישנים שלנו. הבכיות והזעקות הגיעו עד לב השמים - ממש אל תוך הרקיע השביעי! גוואלד, יהודים חביבים, תנו איזו עצה, תמצאו איזה מוצא, מה עושים? גזרה כזאת! מילא, לחם ובשר לחיילים וקש ושיבולת שועל לסוסים - מה אפשר לעשות? שיהיה זה כאילו שפוֹניֶה נכנס בכוח, קוזקים התנפלו, או סתם איזה פוגרום חלילה - זה היה עדיף?! אבל מאיפה ניקח את מעט המצלצלים? את עשרת האלפים? עשרת אלפים רובלים, אתה מבין או לא! זה בדיוק כאילו היו אומרים לנו, למשל, עשרת אלפי מיליונים! אבל איזו ברירה יש? גזרה! ועוד נוסף לה המשכון! משכון כזה! נפשות חיות! שני רבנים ויחיאל שלי בתור שלישי! נו, מה אתה חושב, אנחנו נשתוק? אבל מה יועיל לנו אם נצעק? ובינתיים הזמן לא עומד במקום. הנה־הנה, לפני שמסתכלים ימינה ושמאלה, אתה מבין או לא, השעות הספורות מתנדפות, ואז הכול אבוד! מה יקרה למשכון? לנפשות החיות?
אצל יהודי אחד נפל האסימון. יש לו, כפי שתשמע, עצה; והוא דווקא בעל־בית נאה, יחזקאל של מנוחה קוראים לו. היינו, הוא בעלה של מנוחה ומחותן שלי. תאר לעצמך, הוא יכול היה לחכות הרבה זמן עד שייעשה למחותן שלי, אלא שכאן נכנס סיפור שלם, שאותו אספר לך, אם ירצה השם, בפעם אחרת. אתה הרי יודע שאני שונא לערב סיפור בסיפור, ואוהב, איך אומרים, מילה ושתיים ולרדת מן השוק.
המנוחה הזאת שאני מספר לך עליה היא שם דבר. ראש של גבר על הכתפיים שלה; יהודייה - קוזק! על כך אתה יכול ללמוד כבר מעצם זה שקוראים לבעל על שם אשתו, שאז זה אחת משתיים: או שהגבר הוא אפס בריבוע או שהאישה היא יַא־טַבִּי־דַאם* שלם.
[* ״אני אראה לך!״ כלומר, איש חשוב, מטיל אימה.]
וכאן יש לך את שני הדברים: מלבד זה שהיא לובשת את המכנסיים, הוא עצמו בהמה כשרה, שק של מוץ, זקן נאה ושום דבר חוץ מזה. עכשיו תשמע סיפור יפה, מה שיהודי מרשה לעצמו.
שָמַע על האסון הגדול, כלומר, על כך שהגרמני מצווה שישלמו לו קונטריבוציה של עשרת אלפים, ושהוא השאיר בידיו כמשכון את הרב, הרב מטעם, כלומר הרבינר, ואת יחיאל שלי כשלישי, נמלך החושם הזה, כלומר המחותן שלי, בדעתו, והציע הצעה כדלהלן: נאסוף, הוא אומר, מכל בתי המדרש, הוא אומר, יש שם, הוא אומר, כמה וכמה ״טהרות״, כלומר ספרי תורה...
ויותר מזה הוא לא הוציא מהפה מילה, אפילו לא חצי מילה, מפני שאני השתקתי אותו. אני, עליך לדעת, יהודי שמתלהט ונוסף על כך כהן; וכהנים, אומרים, הם בעלי כעס, אף על פי שהכעס, אומרים, הוא לא מידה נאה במיוחד; כעס, אומרים, זו עבודה זרה. אלא שבן אדם איננו יותר מבנאדם, אתה מבין או לא, אז זה תפס אותי בלב והתלקחה בי אש, אתה שומע, שממש נעשה חושך בעיניים! ואני נתתי לו מנה - מה שעלה לי על הלשון הכנסתי בו; את כל לבי המר שפכתי על הראש שלו: ״רק זה חסר לנו, אמרתי לו, שאנחנו במו ידינו, אני אומר, נמסור לו את הדבר היחיד והכי קדוש שיש לנו?! התורה, אני אומר, נעשתה אצלנו בזיל הזול! מי שהרוח לא נושאת אותו לכאן - בישוף, כומר, גוּבֶּרנַטוֹר,* ספּראווניק,** או איזה שד שחור אחר - מיד אנחנו מוציאים לכבודו את ספרי התורה! לכל אחד - הא לך תורה! לא יזכו לכך, אני אומר, האויבים וגם אנחנו בעצמנו, שאנחנו ניפרד מהנכס היחיד שיש לנו! מוטב שנמכור את עצמנו עם הנשים והילדים והנכדים לעבדים, אבל למכור את התורה של אלוהים - קדחת בצלחת! לא ניתן בעד שום הון שבעולם! שיחתכו, אני אומר, שיקצצו, שישרפו ויצלו את אבות אבותינו שלנו!״ - טוב־טוב הכנסתי בו, וכמעט פרצתי בבכי מכאב לב.
[* שר פלך.]
[** שיבוש של איספראווניק - מפקד משטרה.]
- אז הוא תופס אותי בשתי הידיים, המחותן שלי, ואומר לי: ״כהן מטורף שכמותך, הוא אומר! אני בכלל לא התכוונתי עד כדי כך... תביטו עליו! אני רק אמרתי, שניקח את ספרי התורה ונבוא אליו עם ספרי התורה, ונגיד, הוא אומר: הנה זה מה שיש לנו, הרכוש שלנו, ואתה עשה בנו מה שאתה רוצה; אנחנו בידיים שלך... אז תתעורר אצלו, הוא אומר, רחמנות עלינו, והוא ישכח, הוא אומר, את כל הסיפור עם הקונטריבוציה ועם זה ועם ההוא ביחד, ואנחנו בינתיים, הוא אומר, נינצל מאסון״... מוצא חן בעיניך - יהודי עם שכל?
בקיצור, מי שניצח הייתי מסתמא אני ולא הוא; את ספרי התורה לא הזזנו מן המקום. לקחנו אתנו, אתה מבין או לא, את הפרוכות, עם מעילי התורה והחגורות, עם ידי הקורא וכל צעצועי עץ החיים, כל דבר שהוא מכסף טהור, איך אומרים, שקל הכסף, והבאנו אליו, כלומר אל המפקד, ונפלנו לרגליו, ובכינו בשעת מעשה כמו שצריך, ואמרנו לו: אדוני־מלך ככה וככה, זה הרכוש שלנו, זה מה שיש לנו, ואתה תעשה בנו מה שאתה רוצה; אנחנו בידיים שלך...
אלא שיש אלוהים גדול בעולם, אתה מבין או לא. מה עושה היושב במרומים? הוא, כלומר המפקד, נעמד, מביט לנו אל תוך העיניים, והייתי יכול להישבע שהוא כאילו נעשה קצת מבולבל, כאילו התבייש... אחר כך הוא ניגש אל השולחן, לוקח את כל הדברים שהבאנו , מתבונן בהם אחד־אחד, כל דבר לחוד, ואומר לנו: ״מַיינֶה הֶרְן!* אתם יכולים, הוא אומר, לקחת בחזרה. אני לא צריך את זה. אנחנו לא שודדי דרכים, הוא אומר, ולא קוזקים. הקוזקים שלכם, הוא אומר, התרגלו לשדוד בתי כנסת וחפצי קודש. אנחנו, הוא אומר, גרמנים, והקַייזֶר שלנו לא זקוק לחפצי הקדושה שלכם.״ כְּהאי לישנא - אני לא מגזים כאן אפילו כחוט השערה; אני שונא דברים כאלה.
[* רבותי (גרמנית).]
ומה יש כאן לדבר? הגוי נעשה גוי אחר לגמרי, אתה מבין או לא, עם פנים אחרות ועיניים אחרות ושפה אחרת - כמעט־כמעט שהזמין אותנו לשבת; ומיד הוציא פקודה שישחררו את העצורים, את הרב ואת הרב מטעם, כלומר הרבינר; וכשזה הגיע ליחיאל שלי, שכבר יצאו לי העיניים לראות אותו בחזרה בבית, אתה מבין או לא, עם אשתו ועם הילד, עומד הוא, כלומר המפקד, ומניח את היד על הכתף שלו ופונה אלי: ״האם זה הבן שלך?״ ואני עונה: ״עד מאה ועשרים שנה - מה העניין?״ ״אותו, הוא אומר, אני לא משחרר. אותו אני משאיר, הוא אומר, אצלי״... אבל שַה, כבר שוב תוקעים כאן תקיעה גדולה; פירוש הדבר שמזמינים אותנו בשעה טובה לארוחת הערב המשובחת. אם תרצה, תוכל לצאת תכף אחרי ארוחת הערב, ואז נספר הלאה; ואם לא, נשאיר, אם ירצה השם, את הסיפור למחר. העיקר שתזכור איפה אנחנו עומדים ולא תבלבל את היוצרות. וכדי שלא תשכח - הבה אתן לך עצה: כששומעים ממני, למשל, סיפור מעשה, לוקחים פנקס ומתיישבים עם עיפרון ביד, אתה מבין או לא, ורושמים הכול מילה במילה שחור על גבי לבן, כמו שאתה יודע לעשות, ושבאמת יישאר הדבר כתוב - איך אומרים - לזיכרון. לדורי דורות.

5. יחיאל - "בִּירגֶרמַייסטֶר"

לפחות ישנת היטב, פאני שלום עליכם? אני - לא. השינה, ברוך השם, נגזלה ממני. שכך נדע אני ואתה ביחד מרע כמו שאני יודע משינה. אתה יודע מדוע? מפני שיורים לי באוזניים. יורים עוד מאז, והירי כלל לא רוצה להיפסק; ומשני הצדדים יורים, אתה מבין או לא? - מצד אחד הגרמני, ומן הצד השני פוֹניֶה; ואם אני נרדם לשעה קלה מיד בא לנגדי יחיאל שלי, כמו שהוא עומד כפות לעץ, הידיים לאחוריו, מביט בי בעצב, באהבה ובדמעות בעיניים, ממש כאילו היה אומר לי: ״שלום, אבא, כבר לא נתראה עוד!״... אלא שאני מקפיץ כאן את המאוחר לפני המוקדם, איך אומרים, האטריות לפני הדגים, והרי אתה לא אוהב שממהרים, מפני שמן החיפזון, אומרים, לא יצא שום דבר טוב, ופנאי דווקא יש לנו כאן באונייה, השבח לאל, די והותר; אז בשל כך אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לשבת חצי שעה נוספת. מה כבר יכול לקרות? העסקים הגדולים?! או שאוכלים או שישנים או שסתם מסתכלים על הים ומשתעממים - מים ושמים, שמים ומים! בני אדם המציאו לעצמם נסיעות - טפו, שאלוהים לא יעניש על הדיבור.
אז איפה אנחנו עומדים? אצל יחיאל שלי, וכיצד הקיר״ה־דַייטְש עצר אותו יחד עם הרב ועם הרב מטעם, כלומר הרבינר, בתור משכון כנגד הקונטריבוציה שהוא ציווה שנשלם לו; ואחר כך, כיצד הוא שחרר את הרבנים, ואילו ביחס ליחיאל שלי הוא נמלך בדעתו והחליט להשאיר אותו אצלו - הוא יביא לו תועלת, הוא אמר.
איזה לב היה לי כשחזרתי הביתה בלי הבן? - אני לא צריך לספר לך סיפורים. הרי אתה בעצמך אבא, וכבר טעמת את הטעם.* אילו לפחות לא הייתי אני האשם היחידי בכל העניין, מפני שמי גרר אותו אל המפקד עם המשלחת אם לא אני? לֵך צעק גוואלד ברחובות! מה אני אגיד לאשתי? ואיזה תירוץ אני ממציא עכשיו, מניה וביה, בשביל כלתי? אני נשאר עומד מעבר לדלת, אתה מבין או לא, כמו פרחח שסרח, ולא יכול להיכנס הביתה; ואני פותח את הדלת במהירות, בבת אחת, וזורק סתם כך, כבדרך אגב, שאלה אל חלל האוויר: ״יחיאל עוד לא חזר?״ עונים לי מסתמא: ״לא, מה הוא כבר שוחרר?״ אומר אני: ״ועוד איך שוחרר; שחרור לשחרור אינו דומה! להשתחרר, אני אומר, שחררו את כל השלושה, אלא שיחיאל שלנו, אני אומר, יצא ממש פיצוץ״... אז הם מסתמא מחווירים כמו הקיר: ״איזה מין פיצוץ?״ אומר אני: ״עם מכתב תודה הוא יצא, אני אומר, ועם מדליה ועם לחיצת יד ועם בראבו! יחיאל שלנו, אני אומר, עלה מעלה־מעלה והוכתר אצל הגרמני, ממש כפתור נוצץ!״** כך אני אומר, ובעצמי אני זורק מבט לעבר הראי, אתה מבין או לא, לראות איך נראה אדם שמשקר בלי בושה. מובן מאליו, שאלו שלי מסתכלים לי לתוך הפה ומאמינים לכל מילה שאני אומר. מה הן יודעות, נשים, מסכנות? והן עוד שואלות אותי: ״בגלל מה הוא ככה עלה מעלה־מעלה והוכתר אצלם?״ אז אני, כביכול, כבר נכנס לכעס: ״מה פירוש בגלל מה? בגלל שבת! אתן שוכחות, אני אומר, מי הוא יחיאל?! יש לכן איכשהו, אני אומר, הרבה יחיאלים כאלה אצלנו בקרוּשניק או ביוּנֶב או במַזֶלבּוֹזֶ'ץ או בבּילגֶרַיי או אפילו בכל פלך לובלין? מה אתן שותקות?!״ אני אומר...
[* בעת הבריחה של שלום עליכם ומשפחתו מאירופה הם הותירו אחריהם בשווייץ את הבן מישה, שלקה בשחפת ולא היה יכול לעמוד בקשיי הנסיעה. הדאגה לבן שנותר יחידי באירופה הנצורה עכרה את שלוות רוחו של הסופר; ואכן, הידיעה על מותו של מישה בשנת 1915 קירבה את קִצו של האב השכול.]
[** ״כפתור״ הוא רמז לנושא משרה או בעל תפקיד רשמי.]
בקיצור, אני לא צריך להתפאר בפניך! התפארות היא בסך הכול דבר מכוער. אבל אני מוכרח להגיד לך את האמת, שאני שונא שקרנים ממש כמו שיהודי כשר שונא חזיר. אצלי שקרן גרוע מהוֹלל ואפילו ממשומד! אבל מה, אני שואל אותך, מה יכולתי לעשות, נו, תגיד כבר אתה בעצמך, כשעומדים לפני שני יצורים חלשים, נשים, אתה מבין או לא, שחייהן תלויים בחיים שלו - דבר של מה בכך, פיקוח נפש?! והתחלתי לאפות להן שקרים כמו כעכים, כמו מצות, שקר על גבי שקר, ולספר להן גוזמאות כאלו, שהיה לי מזה פשוט ביזיון בפני עצמי: כיצד עומד לו יהודי בעל־בית, רב יענקל יוּנֶבֶר, אתה מבין או לא, ודופק שקרים כאלה, והן, הנשים, חושבות שזו אמת־תורת־משה?... לקחתי את עצמי ובקושי חמקתי מהבית, והלכתי לחפש זכות אבות, פרוטקציות אצל המפקד, אתה מבין או לא, אולי ירחם... וכמו שאני רץ ככה, מי בא לקראתי אם לא יחיאל? מתנשף, מיוזע, וככה עליז בצורה משונה; הפנים זוהרות, העיניים מאירות, והוא צועד במהירות, מניע את הזרועות. ״מה קרה, יחיאל?״ ״אבא, הוא אומר, מגיע לי מזל טוב!״ ״מזל טוב לך בני, אני אומר. על מה מגיע לך מזל טוב, העז שלך המליטה עגל או שהפרה שלך המליטה גדי?״ אז הוא מסמיק כולו, יחיאל שלי, ופונה אלי בחיוך: ״אתה יודע לפחות, אבא, הוא אומר, עם מי אתה מדבר עכשיו?״ אני מודד אותו במבט ואומר: ״עם בנו של יענקל יוּנֶבֶר.״ ״בנו של יענקל יוּנֶבֶר, הוא אומר, זה בתור תוספת. מלבד זה אני גם הבּוּרמישְץ׳* של קרוּשניק.״ ״ממתי, אני אומר, אתה כאן הבּוּרמישץ׳?״ ״כבר כמעט שעה, הוא אומר, שאני הבורמישץ׳. המפקד, הוא אומר, הוא שמינה אותי לבורמישץ׳, כלומר, לבִּירגֶרמַייסטֶר.** תאר לעצמך, הוא אומר, שבזמן שהראש שלכם היה שקוע בקונטריבוציה, המפקד הזמין אליו בינתיים את כל הגויים הנכבדים של קרוּשניק. ראשית, הקאזנאצ'יי,*** אחר כך הפּוֹצ'טמַייסטֶר,**** אחר כך הטלגרפיסט (כל הפריצים האחרים ברחו), ורצה למנות אותם לבורמישץ׳ של קרוּשניק - אלא שכולם, הוא אומר, התחמקו בנימוס, וכולם באותו תירוץ: הם אינם מבינים מילה אחת בגרמנית. אז המפקד ממש התרגז עליהם, גירש אותם, והזמין, הוא אומר, את ה'ווֹיט', מוּרשֵה הקהילה, פּאן פּשֶפֶּצקי. פּאן פּשֶפֶּצקי השתחווה עד לעפר, ׳פּאדאם דוֹ נוֹג׳ ו'צֶלוּיֶין רֶנקִי' ו'פְּרוֹשֶן פּאנָה', אבל כשהגיע הדיבור לעצם העניין הודה פאן פּשֶפֶּצקי בנימוס על הכבוד הגדול שרוצים, הוא אומר, לחלוק לו, אלא שהוא אינו יכול, הוא אומר, להלביש לראשו את המגבעת, מפני שרוב תושבי קרוּשניק הם יהודים, ועם יהודים, הוא אומר, קשה להסתדר! ותוך כדי דיבור הוא מתחיל להעליל על היהודים עלילות של המן הרשע, שופך אש וגופרית, כמו שפְלַקֶה יכול... ועל אותו תירוץ, הוא אומר, חזר גם הקְשיוֹנדז:***** 'ז'ידז'י' ו'ז'ידז'י' ו'ז'ידז'י!'****** והמפקד, הוא אומר, התרגז על הפולנים ממש סכנת נפשות, ונשבע שימנה יהודי לבורמישץ׳ - כדי שהם, הפולנים, יתפוצצו! ואיך אתם אומרים, אמר ואכל - תחילה הוא התלבש על הרבי; אחר כך על הרב מטעם, כלומר הרבינר. אז הרב התחנן שיעזבו אותו - הוא יהודי זקן, הוא אומר, בן אדם חלש, רגל אחת בקבר, איזה מין בורמישץ' הוא יכול להיות! והרב מטעם, כלומר הרבינר, שקשק מפחד, ממש כמו טלה: ׳הייתכן, הוא אומר, איך הוא יכול להפר שבועה?׳ הרי הוא בכל זאת רב ממשלתי, כלומר מי שנשבע לממשלה!״******* בקיצור, הוא אומר, גם את הרבנים הוא גירש מלפניו, וקרא אליו אותו, כלומר, את יחיאל, ופנה אליו בלי שום הקדמות: ״לידיעתך, הוא אומר, בנו של יענקל יוּנֶבֶר, אני מכתיר אותך לבורמישץ׳ של קרוּשניק!״ אז הוא, כלומר יחיאל, רצה להגיד לו משהו, אלא שההוא, כלומר הגרמני, ניגש אליו וסתם לו את הפה. שלא יעז להגיד מילה. והוא מזמין אליו פעם נוספת את הקאזנאצ'יי, עם הפוצ'טמייסטר, עם הטלגרפיסט, עם ה״ווֹיט״ של קהילת קרוּשניק פאן פּשֶפֶּצקי ועם הקשיוֹנדז, והוא פונה אליהם, הוא אומר, כמובן בגרמנית: ״מַיינֶה הֶרְן, הוא אומר, לידיעתכם, הוא אומר, היוּדֶה הזה הוא הבורמישץ׳ שלכם!״ - והוא מצביע עליו, כלומר על יחיאל - ״מה שלַיוּדֶה הזה יש בעקב הרגל אין לכם כולכם בקודקוד!״...
[* ראש האזרחים, ראש העיר (פולנית).]
[** ראש העיר (גרמנית).]
[*** גזבר העירייה.]
[**** מנהל הדואר.]
[***** הכומר.]
[****** כינוי גנאי בפולנית: יהודונים.]
[******* כפקיד במנגנון המדינה הרוסית חייב היה הרב מטעם להישבע אמונים לצאר.]
כששמעתי מיחיאל את הסיפור היפה עד הסוף, שילחתי את כל החלומות השחורים והרעים אל ראשו של הגרמני ואל ידיו ואל רגליו. ״רק זה חסר לך, יחיאל! לא מספיק, אני אומר, שבגלל היריות שלך באוויר, אני אומר, היית, לא על היום ייאמר, כחוט השערה מהוצאה להורג, אלא שאתה צריך עכשיו ללכת לשחק משחקים עם מלאך המוות, לסכן את החיים ולהיעשות לבורמישץ', אני אומר, מתענית אסתר ועד פורים!״* הוא, כלומר יחיאל, מביט בי ושואל: ״מדוע פתאום מתענית אסתר עד פורים?״ ״אלא מה? אני אומר, לזמן ארוך? הלוואי שהגלות היהודית לא תימשך יותר משתימשך הבּוּרמישצ'יוּת שלך. בינתיים, אני אומר, הגרמני שלך עוד לא הוציא שטר מאלוהים שהקרוּשניק היא שלו. אתה יודע, אני אומר, מה אתה יכול לחטוף אם חלילה היד של פוֹניֶה תהיה על העליונה, וקרוּשניק עם יוּנֶב עם מַזֶלבּוֹזֶ'ץ ועם לוּבְּלין ייפלו שוב, אני אומר, לידיים שלו?! אותו ה'ווֹיט', אני אומר, פאן פּשֶפֶּצקי, יחליק אז על השׂפָמות שלו, ילך ישר לנַצ'אלניק** וישים שם רגל, אני אומר, לך ולי ולנו כולנו. הלוואי שאתבדה, אני אומר, ושהשעה הזאת לא תבוא ולא תהיה.״ ומה, פאני שלום עליכם, קרה, לדעתך, באמת? חלילה שאני אתפאר כאן בפניך שהייתי מי־יודע־מה חכם, ונביאים, אומרים, כבר לא קיימים בימינו אלה, אבל בכל זאת אני יהודי־בעולם עם חוש ריח, אתה מבין או לא, וכבר אז, כשהגרמני נכנס אלינו לקרוּשניק בזמרה ובמחולות ובכל הטַרַראם, כבר אז רחרחתי שיש כאן כל מה שתרצה - גבורה, חוכמה, כסף - ורק דבר אחד חסר: אריכות ימים... והא ראיה, כשפוֹניֶה נכנס אלינו אחר כך, יכולת מיד לראות בחוש שהוא נכנס על מנת להשתקע בכל ארבע הרגליים שלו, אתה מבין או לא, מפני שלפני כל דבר אחר הוא התחיל בפוגרום, פוגרום יהודי עם כל הדקדוקים... אבל כאן אני כבר חורג מסיפור אחד ונופל לתוך סיפור חדש, ואתה הרי אוהב, אתה אומר, שכל סיפור יהיה נפרד לעצמו. אז מתוך התחשבות בך נעשה כאן מנוחה קצרה, ואחר כך נמשיך לספר את סיפורי אלף לילה ולילה שלנו.
[* כלומר, ליום אחד, לתקופה קצרה מאוד.]
[** המפקד (רוסית).]

6. יחיאל שולט

אם כך, אנחנו עומדים בפרשת יחיאל שלי, וכיצד הגרמני הכתיר אותו לראש העיר של קרוּשניק. נו, כמובן, הצדק היה אתי כשניבאתי לו שראשות העיר שלו תימשך מתענית אסתר עד פורים, הלוואי שהגלות היהודית שלנו לא תימשך יותר מזה! אלא שבינתיים זכה הגרמני בראש עיר - על שנינו ביחד שנה כזאת! זה לא עניין של התפארות בכך שיחיאל הוא בני, אלא שאנחנו יהודים, אתה מבין או לא, ואנחנו יודעים איך לסובב את הגלגל. הלוואי, אתה שומע, שהיו מוסרים לידינו את השליטה בכל העולם. היית כבר רואה איזה פנים היו לו, לעולם... והא ראיה - קח את פולין, את פולין המדינה שלנו... מה אתה אומר? גם כן מדינה, אין כמוה, מה? הרי אתה שמעת בוודאי כיצד הפְלַקֶה התקוטט פעם, עוד לפני הזמנים של המלך סוֹבּייֶסקי זה היה,* לא יכול להסתדר עם הכיבודים, מי יהיה השליט, כלומר המלך. החליטו שיפילו גורל. הפילו גורל, אתה מבין או לא: זה שייכנס ראשון העירה הוא יהיה המלך. עלה בגורל יהודי, רב שאול וואהל, מפני שהוא נכנס ראשון העירה. מה עושים?! העסק אבוד! אז היהודי נהיה למלך, ושלט, אומרים, במשך זמן כמו זה שדרוש להגיע מ״אשרי״ ל״ובא לציון״.** אלא מה, הוא שלט כך, שפולין לא חדלה עד היום מלפאר ולהלל אותו. רק שהדבר היה קוץ בצִדם של הרשעים, פצע וחבורה לראשם, זה שהמלך היה ״ז'ידֶק״, אתה מבין; אלמלא זה היו מַאֲלִיהִים ומנציחים אותו.
[* יאן סובייסקי מלך בפולין בעשורים האחרונים של המאה השבע־עשרה. היינו, זוהי פרשה ישנה נושנה.]
[** ״אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה״ ו״ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב״, שני פרקי תפילה סמוכים זה לזה בחלקה האחרון של תפילת שחרית, שהיתה נאמרת במהירות רבה. משהגיע המתפלל ל״אשרי״, מצא את עצמו תוך רגע ב״ובא לציון״.]
וזה הדבר שקרה ליחיאל שלי. מרגע שהוכתר לראש העיר בקרוּשניק, תכף, למן היום הראשון, הוא הנהיג סדרים חדשים. קודם כול החליט להשכין שלום בין העמים, כלומר, בין הפולנים של קרוּשניק, הגויים ולהבדיל היהודים. מה עשה? שמע לְמה בנו של יענקל יוּנֶבֶר מסוגל! הוא הזמין לעירייה את הרב עם הרב מטעם, כלומר הרבינר, ולהבדיל את הקשיוֹנדז עם הכומר ועם ה״ווֹיט״ של הקהילה, פאן פּשֶפֶּצקי, ונשא לפניהם דרשה נאה מאוד ודווקא בלשון פולין, והסביר להם, הוכיח באותות ובמופתים, שלא טוב לאנשים לריב זה עם זה, ושבריא לכולם אלף פעמים יותר לחיות בשלום, משום שעל השלום, אתה מבין או לא, העולם עומד. הוא לקח את זה כל כך רחוק, עד שהצדדים נתנו זה לזה מילת כבוד (הווֹיט של הקהילה, פאן פּשֶפֶּצקי, ממש חיבק את יחיאל שלי: ״מוּי קוֹחאנה פאן יחיאל!״*) בתוספת תקיעת כף, שמהיום והלאה יהיו חברים טובים, שלום ושלווה, אין כבר פריץ, אין גוי, ולהבדיל אין יהודי, שלא יישארו שום עקבות של קנאה־שנאה, גמרנו, סוף! ויימחקו ויישכחו המילים והכינויים המכוערים, כמו, למשל, ״ז'ידז'י״, או ״בֵּייליס״,** או ״פְלַקֶה״, או ״חם, או ״דבר אחר״.*** במקום ״ז'ידז'י״ ו״בייליס״ יגידו ״איזרַאֶליטים״!;**** במקום ״פלַקֶה״ - ״פּאני דוֹבּרוֹדזֶיֶה״;***** במקום ״חם״ ו״דבר אחר״ - ״נכדו של עשו״... ומה ששייך לחרם שהפולנים מחרימים את היהודים, הוא קבע לזה עונש, כלומר, יחיאל שלי, משלישייה עד עשרים וחמישה רובלים - לא רק על החרמה ממש אלא אפילו על השימוש במילה ״בּוֹיקוֹט״ כשלעצמה. אם מישהו יפלוט אותה, אז הוא כבר לא בטוח בחיים שלו! המילה ״בויקוט״, אתה מבין או לא, היא בבחינת לא ייזכר ולא ייפקד!
[* אדון יחיאל אהובי.]
[** על שם מנחם בייליס, יהודי קייבי שבשנת 1911 הואשם ברצח ילד נוצרי לשם שימוש פולחני בדמו. עלילת הדם הזאת ומשפטו של בייליס הסעירו את הציבור היהודי והמזרח־אירופי כולו במשך שנתיים.]
[*** לשון נקייה לחזיר; כינוי לגויים, וכאן לפולנים.]
[**** כינוי הכבוד של היהודים בכמה מן השפות האירופיות.]
[***** רבותי האצילים.]
עד כאן סיבוב אחד. והשני: על פי הוראת המפקד הגרמני הוא הקים משמר, מעין מיליציה עירונית, שיעמוד תמיד מוכן להגן על העיר, שמא חלילה יתנפל האויב על קרוּשניק. ואיך, אתה חושב, הוא עשה זאת? ממש כפתור ופרח, בשכל ובחשבון! הוא הנהיג שליד כל בית יעמדו תמיד שני ערלים, מזוינים במקלות, האחד ביום והשני בלילה. וכדי להיות בטוח שהערלים המופקדים על המשמר בלילה לא יירדמו, מפני שכשיורד הלילה הערל מתחיל מיד לנחור, הוא קבע שעל כל עשרה ערלים יפקח יהודי אחד, להבדיל, בתור משגיח, היינו מי ששם עין; מפני שיהודי, אתה מבין או לא, הוא טוב בלשים עיניים... נוסף על כך הוא הטיל מס על כל בעל־בית, יהודי כמו גוי, להבדיל, שחובה עליו לספק למפקד כך וכך קמח וכך וכך מלח וכך וכך תה וסוכר. וכמה שהאיש עשיר יותר, אתה מבין או לא, עליו לשלם יותר מס, וכן ההפך - אם, לא עלינו, הוא קבצן שאין לו יכולת - הריהו פטור!
כאן התערבתי אני ואמרתי לו, אני אומר: יחיאל, אני אומר, זה שהשכנת שלום בין העמים, ביטלת את החרם והקמת משמר, כלומר, אני אומר, מיליציה עירונית, כל זה, אני אומר, לא מפריע לי; אבל במסים שהטלת, אני אומר, בזה, בני, פִקששת, במחילה, אני אומר; מפני שאיזה טיפש ירצה לשלם יותר ממה שהוא מוכרח? ומי, אני אומר, לא ירצה להירשם ברשימת האנשים העניים כדי להשתמט מתשלום המס? ובפרט, אני אומר, בקרוּשניק, אני אומר, עיר שרוב התושבים שלה, לא להעלות זאת על דל השפתיים, קבצנים, דלפונים, עניים ואביונים!
וכך הווה! מי היה זה שצדק? אלמלא הגרמני, כלומר, המפקד, שבא לעזרתו, היו קורעים אותו, את יחיאל, לגזרים! הראשון היה הווֹיט של הקהילה, פאן פּשֶפֶּצקי. הוא לא התעצל, הלך אל המפקד ולחש באוזנו סוד, שזה הז'ידק שהכתרת אותו לבורמישץ' אוסף את מעט הנכסים של קרוּשניק ומחביא אותם בשביל ה״מוֹסקאל״, כלומר בשביל פוֹניֶה והקוזקים שלו, שהעיניים של ה״בייליסים״ יוצאות מרוב שהם מצפים להם כמו למשיח - הא ראיה, יחפשו אצלם במרתפים ובעליות, וימצאו שם מכל טוב... אתה יודע מסתמא, שבמלשין טמון איזה כוח - מאמינים לו; ומה אאריך לך, ירדו על היהודים הקרוּשניקים והתחילו לערוך ״אוֹבִּיסְקֶס״,* לחפש, לחטט, ואיך אומרים, כשמחפשים - מוצאים. באמת מצאו במרתפים ובעליות הגג, אתה מבין או לא, מכל טוב. אצל אחד מצאו כמה כלי כסף; אצל אחר - כלים של פסח; אצל זה בקבוק וישניאק, ואצל ההוא בגדי שבת. אצל אחד, אבא השוחט, ניערו מן המחבוא אוצר שלם - שלושה סכינים חדים, עטופים בסודר, ושקית ובה מין חומר שנראה כמו אבק שרפה...
[* חיפושים (רוסית).]
וכאן התחילה חתונה שלמה! העלו את אבא השוחט על הכוונת: ״מה זה, רב יהודי, שיש אצלך כלי נשק? הכנת בשביל הקוזקים? מוטב שתודה!״... אז אבא השוחט התחיל להתפתל לכאן ולשם - העסק עסק רע; הוא לא יכול להיחלץ. מילא הסכינים - הרי אלה, הוא אומר, כלי הזין, האינסטרומנטים שלו, אתה מבין או לא, חַלָפֵי השחיטה. ״אם כך מדוע הטמנת אותם בעלייה?״ הוא פחד, הוא אומר, מהגיוס. פוֹניֶה, הוא אומר, עושה גיוס, אז יכול לצאת מזה פוגרום... ״ניחא. אבל מה השקית הזאת עם החומר שנראה כמו אבק שרפה? איזה מין הוא זה?״ אבא השוחט, מסכן, טוען: זה כלום, הוא אומר וצוחק, זה קמח של מוהל, אבקה שמפזרים, הוא אומר, על התינוק תכף אחרי המילה. אבל לך דבר עם הקיר״ה־דַייטש - היום מילה ומחר מוהל - כשההוא תקע לעצמו קוזקים לראש! הוחלט שיכנסו את הרב והרב מטעם, כלומר הרבינר, ואת כל שאר שבעת טובי העיר, בעלי הבתים המכובדים ביותר של קרוּשניק, ואותי ואת יחיאל בתוכם - וכאן התרחשה פרשה עצובה, שקורית פעם בעשרת אלפי שנים! כדאי להקדיש לה, לפרשה הזאת, סיפור מיוחד, ושתתאר אותה בקולמוס שלך. אדרבה, שיהודים יקראו ויספרו לבנים והבנים - לבניהם ולבני בניהם, שהיה פעם שיגעון שקוראים לו מלחמה, ושהיתה פעם מדינה שקוראים לה פולין, ושהמדינה הזאת היתה ברשותו של פוֹניֶה, והגרמני לטש אליה עיניים, ובינתיים נהיו היהודים לתרנגולת הכפרות, וכל מי שהיה לו אלוהים בלב התנקם בנו והתרחץ בדם שלנו... אל תכעס עלי, פאני שלום עליכם. כשאני מתחיל לדבר על כך הלב נלפת אצלי ואני מוכרח להיעצר לשעה קלה, להחזיר לעצמי את הנשימה...