נעמי בשלמותה

1

מקבץ עצים, שמש מסנוורת, עוד עצים, גדר לבנה שחלפה במהירות והפכה לרצף לבן. הכלב על הדשבורד הנהן קדימה ואחורה, ראשו כמו מתנדנד בהסכמה. כלב ששותק ומסכים לכל מה שנאמר במונית, חשבה נעמי. הריפוד דמוי העור נדבק לירכיה החשופות וחרחר עם כל ניסיון התנתקות. גם המזגן לא ממש קירר והשקיע את מאמציו בטרטור.

"אתם יכולים לפתוח חלונות," אמר הנהג. מעל החלון שלצדו היתה תלויה לוחית זיהוי: "משה דיגמי, נהג מורשה".

נעמי חילצה יד לחה מידו הדביקה של איל ופתחה את החלון, אבל גם מהחוץ לא באה הקלה. תמיד לח, חשבה, לחות נבזית שמקצינה כל מזג אוויר - בחום היא מעיקה על הנשימה, ובקור היא מוליכה את נשכנותו ישר לעצמות.

"אז אתם מהחכמים שלומדים במכון?" הציץ בהם הנהג דרך המראה הקדמית. "אשתי עובדת במכון. טבחית במנזה שלכם. מאכילה שם את כו־לם. את יותר חשובה מפרופסור, ככה אני אומר לה. למה, תוריד אחד מהם, מה נהיה? שום דבר, תוריד את הטבח, חָאלָס, אפשר לסגור את הבסטה. אם אין לחם אין תורה, לא ככה?"

איל חייך בנימוס.

"רק אני שואל, עם כל השכל שלכם שם במכון, אולי תחשבו על איזה משהו שיגמור עם האינתיפאדה. שינקה את המדינה הזאת מכל הערבים החארות שדוקרים חיילים בגלל שהסבתא שלהם מייללת על איזה תרנגולת שהיתה לה פעם בחצר של חִרבּה שלקחו לה עאלק בארבעים ושמונה. אתה תופס?" הציץ הנהג באיל. "ובגלל זה טוחנים את הבן אדם ארבעים יום מילואים בשנה. אמרתי לקצינה, בחיאת, איך אפשר להתפרנס ככה? האישה כבר מתמוטטת. מה אני אמור לעשות, לבקש מאבא שלה נדבה שיהיה לי מה להאכיל את הילדים?! ומה היא עונה לי, הקצינת מילואים? אין ברירה, ככה כולם. כּוּס אוחתוק המדינה הזאת. אם לא היו כאן ערבים היה כאן גן עדן, אני אומר לך, גן עדן, תשמע לי." הנהג פנה ימינה, והכלב על הדשבורד הנהן נמרצות. "תחשבו על זה, אתם עם המוח שלכם, אולי אפשר להמציא איזה מכונה שתאדה את כל עזה? מאדה־ערבים. דוּגרי, נראה לי הכי טוב. נקי, בלי בלגן. תבנו איזה מכשיר ביתי שאפשר למכור להם בזול בתור שואב אבק, ואחר כך נפעיל בשלט רחוק את האידוי. איך אומרים מאדה או מאייד?"

"מאייד," אמר איל, ונעמי שתקה.

"אני רוצה שניקח מונית," אמר לה ערב קודם.

"מתל אביב לרחובות?" התפלאה. "זה יקר."

"מה אכפת לך? אני אשלם."

"אני לא מבינה למה."

"ככה. שתהיה לי את השעה הזאת איתך לבד."

"אבל יש לך אותי כל הזמן," הקשתה.

הוא משך בכתפיו. "אני רוצה שתהיי שלי, לפני שאני מאבד אותך לטובת מה שיש שם."

"איזה שטויות, מה עובר לך בראש?"

אבל הוא לא התווכח עוד, רק הידק את שפתיו לקו דק, ונעמי, שהעדיפה את האוטובוס, דווקא משום שרצתה שההרפתקה תתחיל כבר מתל אביב, ויתרה לו. בסוף היא תמיד מסכימה לכול. כמו הכלב על הדשבורד.

מאחורי המראה הקדמית השתלשלה שרשרת חרוזי טורקיז שנגמרה בעין כחולה. ארוחת הבוקר הסתחררה בקיבתה ושלחה נציגים ללטף את גרונה; גבינה, חביתה, לחם שאור, עגבנייה. מבטה היטלטל עם העין הכחולה בקצה השרשרת, שציוותה עליה בדממה לישון. היא השעינה את ראשה לאחור והתנמנמה עד שהמנוע דמם והנהג עצר את המונה על שבעים וארבעה שקלים ושישים אגורות.

קו 301 עצר בתחנה לידם, מול שער הכניסה. סטודנטים מיוזעים עמוסי תיקי קנבס גדולים נפלטו בזה אחר זה מבין דלתות האוטובוס. תשע בבוקר, והחולצות כבר נדבקו לגב.

איל ירד מהמונית והוריד את התיקים, שלו ושלה. היא ירדה אחריו, סקרה את סביבותיה והושיטה אליו יד בהיסח הדעת.

כתובת ברזל בדפוס חגיגי סימנה את שער הכניסה: "מכון ויצמן למדע".

מעבר לשער נמתח כביש גישה רחב, מוצל צמרות גדולות. בהמשך הכביש נגמרו העצים, ואור בהיר שטף כרי דשא רחבים, תחומים בשבילי חצץ שהובילו, כל אחד מהם, לבניין. ריח ירוק של גזם טרי עמד באוויר.

איל שאף שאיפה עמוקה. "אנגליה כאן," אמר ורוקן את האוויר מריאותיו. "רק חם יותר."

אף אחד לא ישב על הדשא, אף אחד לא טייל בשבילים, אף פרצוף לא הציץ בְּחלון. היה ריק. ריק כל כך, שנדמה היה שאנשי הבמה הניחו את כל התפאורה, אבל איש לא קרא לשחקנים.

"אין בחוץ נפש חיה," הרהרה נעמי בקול.

"אין להם זמן, זוכרת את קליין?"

השם נשמע לה מוכר, אבל לא התחשק לה לחטט בארכיון זיכרונה. קל יותר לשאול.

"מי?"

"שהיה מסטרנט אצל קפלן, ועבר לכאן לדוקטורט?"

"אה."

"הוא אומר שהספרייה פתוחה רצוף שבעה ימים בשבוע, ותמיד יש אנשים, גם בלילה," התלהב איל. "לא ייאמן, מה?"

הלהג שלו נרשם בקצה הכרתה כשאלה רטורית.

היא הביטה בדשא הרך, בעצים הוותיקים, בשבילים, והניחה לעיניה להסתגל לנוף שילווה אותה במהלך הקיץ. מוזר, חשבה, איך מקום שמעולם לא ראית יכול להיראות מוכר, כמו מנגינה חדשה שנדמה שכבר שמעת, שכל צליל בה מנבא את הצליל הבא. צמרמורת זחלה במעלה גבה. כל מה שצריך בשביל ליצור נוף כזה הוא אדריכל הגיוני, אין כאן שום מיסטיקה. היא ניסתה להתנער מהתחושה המוזרה, אבל האור המסנוור הִכה בה בירוק ובתכלת, ומלבנים שחורים נקרעו בו, פתחי בניינים, חלונות ודלתות, כמו כיסים אפלים של זרות. רתיעה מבהילה התהפכה במעיה. רתיעה מפני המתרחש מבעדם, בתוך הבניינים פנימה - באולמי הרצאות תלולים, מול משוואות ארוכות מחוקות למחצה הכתובות בגיר מתפורר על לוח, במעבדות בהירות ובהן צינורות זכוכית מפותלים ומבערי בונזן, מתחת לעדשות מיקרוסקופ, במגירות צפופות מלאות מברגים ופינצטות, בקופסאות קרטון עם סלילים, קבלים ונגדים, בין דפי הספרים.

"נעמי?"

הקול המוכר שקרא בשמה, הקול המוכשר באמת, זה ששייך לחללים שבין הקירות, ניער אותה משרעפיה.

"נעמי?"

מנגנון הכרתה קלט את שמה ותייק פנייה מוּכּרת בטון רגוע. אין דחיפות להגיב, אפשר לחכות - אם הפנייה לא תתחדש, היא תאופסן בארכיון. היא ריחפה במבטה מעל הבניינים פשוטי החזות וניסתה לנחש את ייעודם ובאיזה מהם תעבוד. צניעותם השימושית נשאה חן בעיניה. הבעיה נשארה פְּנים הבניינים. היא עצמה לא החליטה לבוא לכאן, ליתר דיוק היא נעתרה לבקשתו של איל להירשם למכון ויצמן כסטודנטית קיץ. מדוע נעתרה לו? למען מי באה לכאן? את מי היא מרמה?

לפתע עצר איל ושמט את ידה. "את בכלל לא מקשיבה," רטן. "משגע אותי שאת ככה."

עיניה נתלשו בהפתעה ממרומי החלונות. "מה?" התנערה.

"את מתעלמת."

"סליחה."

"זה מעליב. את שומעת ומתעלמת."

"זה לא אישי."

"באמת?" איל הרים גבה כלפיה. שניהם ידעו שהיא לא הרשתה לעצמה לנהוג כך עם אף אחד אחר. חבורת הסטודנטים חלפה על פניהם, הוא חיכה שכולם יעברו, ואז נגע במרפקה לאות שעליהם להמשיך. חבל, חשבה נעמי, שהעדיפה ללכת בין הסטודנטים.

"איפה את כשאת ככה?" שאל כשזנב החבורה היה רחוק דיו.

"לא יודעת, אני מתנתקת לפעמים, אז מה?"

"את פשוט מזלזלת בי," עיווה את פניו.

"נו די, בכל פעם אותו ויכוח. תראה כמה יפה כאן, כאילו נחתנו על כוכב אחר."

הבעת הכעס לא משה מפניו של איל. הוא יירגע, חשבה. הוא תמיד נרגע.

"זה דומה במשהו לעולם שלך?" שאל בזהירות.

גישושיו נגעו ללבה. הוא נראה לה חמוד בניסיונותיו הגמלוניים לתת שֵם וגוף לעולם שאליו היא נסוגה לבדה, ורק במעומעם חשה תרעומת אל מול התעקשותו לחדור למקום היחיד שנשאר לה חופשי ממנו. בכל זאת הִטתה את ראשה הצדה, כמו יחשוף שינוי הזווית איזה דבר שאי־אפשר לראותו בראש מורם.

"לא יודעת, אין לי מקום אחד קבוע," סתמה.

לצדי הכביש ניצבו פיקוסים עבותים, שורשיהם הפראיים הרימו את האדמה, וצִלם הרחב המית את הדשא לרגליהם. חלקם היו שם מימים ימימה עוד בטרם הוקם המכון, ונוכחותם לצד הבניינים החדשים הקנתה למקום חוסן בלתי מעורער, מעין תחושת המשכיות נצחית. צלקות של ענפים כרותים, חורים שניקרו ציפורים, סדקים בקליפת העץ שנעשתה צרה מדי לגזע המתעבה. מעניין היה לראיין אותם, הרהרה נעמי.

חבורת הסטודנטים נעה לעבר בניין המנהלה והעלתה מאחוריה אבק לבן על שביל החצץ. בחור קטן שיצא מהבניין מיהר לקדם את פניהם בהליכה קופצנית, שהזכירה לנעמי בובה על חוט. ראשו היטלטל מעל צוואר תרנגול, כמו היה מחובר לגופו ברשלנות. הוא חבק בחיקו קלסר אדום.

"ברוכים הבאים למכון, שלום לכולם, אני איתן כץ, הרכז שלכם מטעם קרן דה־שליט," עיניו הביטו בכולם ובאף אחד. "לכל בקשה או שאלה בכל מה שנוגע לשהות שלכם במכון, אפשר לפנות אלי ישירות במשרד שלי שבקומה הראשונה בבניין," הצביע מאחוריו. "או להשאיר לי הודעה במזכירות בקומת הקרקע." הוא הנהן בראשו, ונעמי, למרות מאמציה, לא הצליחה לנתק את עיניה מתפוח צווארו, שהתרוצץ תחת עורו השקוף.

"על כל פעילות משותפת תקבלו ממני חוזר." איתן כץ הוציא מהקלסר חבילת עותקי סטנסיל וסגר אותו בלחיצה. מפרקי ידיו הלבינו על שולי הקלסר. "יש לכם שעה להתארגן במעונות ואז ניפגש מול בניין המנהלה להמשך פעילות."

מעונות הסטודנטים היו ארבעה צריפים ארוכים סדורים סביב כר דשא שקוע, שבקרקעיתו כדורגל לעוס וצלחת פריזבי. ממערב לצריפים היתה מכולת קטנה, ולידה שער בלוך, השער האחורי של המכון. הסטודנטים פטפטו ביניהם, ונעמי הציצה בקנאה בקשרים החדשים שנרקמו לנגד עיניה. לצדה עמד איל.

"השיבוץ לחדרים מופיע במכתב שקיבלתם מהמזכירות," הגביר איתן כץ את קולו כדי להתגבר על קולות הפטפוט בשעה שחילק מעטפות. "כולכם מצוּוָתים בחדר בזוגות - בנים לחוד, ובנות לחוד," משך את השורוק האחרון כקריאת ינשוף באישון לילה. אחר כך הסתכל בשעונו והמתין בתקיפות יבשה שישתרר שקט.

"אוקיי. אני מזכיר לכם, נפגשים מול המנהלה בדיוק בעוד שעה."

נעמי לקחה את התיק מאיל וחייכה אליו בפייסנות. הוא היה זקוק לקִרבה ביניהם יותר ממנה, לנוכחות שלה, למגע ולהוכחה, שלא קיבל מעולם, שהיא שלו כמו שהוא שלה.

הם נפגשו לראשונה כשהיו תלמידי תיכון, לפני הבחירות של קיץ 1984.

אביה של נעמי ואביו של איל שירתו יחד בצבא. שניהם היו חברי מרכז במפלגה הליברלית, שכעשור קודם לכן התאחדה עם מפלגת הליכוד "במהלך התאבדותי של ויתור על נכסים", כדברי שאול וייס, אביה של נעמי. שניהם התגוררו בתל אביב, ושניהם השתייכו לסניף המפלגה ברחוב סְמָאץ - סניף קטן ועיקש, נטוע כמו להכעיס בלב שכונה שמאלנית.

בחירות 1984 מצאו אותם בשלהי תקופה סוערת. במהדורות החדשות הציגו סוקרים דיאגרמות עמודות והסבירו בקול מונוטוני איך מתפלגת דעתו של העם. נראה שהניצחון, אם יהיה כזה, יוכרע על חודו של קול. במפלגה התכוננו העסקנים למפקד מצביעים אינטנסיבי, ובסניף סְמָאץ הקטן נידבו שני האבות את ילדיהם לעזור בהחתמות, לעבור מבית לבית ולשאול מי מהחותמים זקוק להסעה לקלפי. "אולי עדיף שילכו יחד, מטעמי ביטחון," נזהר אביה של נעמי. "אלוהים יודע אילו טיפוסים יפתחו להם את הדלת."

כך הכירו איל גוטפרוינד ונעמי וייס לראשונה.

איל היה אז בן שבע־עשרה, אחד מאותם נערים חסונים גבוהים ורזים, שהביישנות כופפה את גבם. על לסתו וצווארו היו מכתשים קטנים, מזכרת התבגרות פצועה, ומשום שחי בתוך עצמו, דיבר בשקט ואמר רק את ההכרחי. בקלות יכול היה להשתתף בקטטה ולצאת ממנה כשידו על העליונה, אבל בכל פעם שהתעורר בו הרצון לנעוץ אגרוף עמוק בפרצוף כלשהו, מיד היה רואה בדמיונו את איבריו הלולביים נחבטים וחובטים ומתבזים לנגד עיני החברים, והמחזה הדמיוני היה משתק אותו במבוכה, שגברה על הזעם ובערה בראשו עד קצות אוזניו. לכן היה מרסן את ידיו הגדולות מדי עמוק בתוך כיסיו, נושם נשימה מוּדעת ומהמהם המהום חרישי עד יעבור ויכבה הרצון.

נעמי היתה צעירה מאיל בשנה, ונמוכה ממנו בהרבה. נערה בעלת עיניים חומות, זנב סוס גבוה וצוואר ארוך. מראה רגיל למדי. יופייה לא היה מהסוג המיידי שמסובב ראשים ברחוב. הוא גם לא נלכד בעדשת מצלמה, משום שלא נח לרגע באותו מקום, אלא חמק בין תנועת ראש, לחיוך, למילה שאמרה. יופייה של נעמי ניחן באיכות מצטברת, שהפכה אותה עם הזמן לחיננית.

היתה בה חמלה לכל יצור חי. בעיקר אהבה להתבונן בבני אדם, בבתי קפה, באוטובוס או בעוברים ושבים ברחוב. בכל מקום שבו שהו ניסתה לנחש את חייהם.

"אצל צעירים קשה לדעת כי לעור חלק אין אופי, אבל תראה את הזקן בקפה."

בבית הקפה ממול ישב לבדו גבר מבוגר ליד שולחן עגול, ידיו נחו בחיקו בחוסר מעש. כתמי שמש ופטרות צמחו על קרחתו, ומניפות קמטים נפרשו בצדי עיניו. הוא נראה דומם, כמו לא ציפה לדבר.

"גם כשהוא לא מחייך יש לו בצדי הפה שארית של חיוך," אמרה נעמי.

"צריך לצחוק הרבה בשביל להתקמט ככה," אמר איל.

"בדיוק," פערה אליו זוג עיניים. "מצד שני, תראה את הכתפיים שלו, הוא נראה כבוי."

"מה את חושבת, שרלוק?"

היא הטתה את ראשה. זוג צעיר בלבוש קיצי חלף לידם רכוב על אופניים. ריח של ים נדף מהם. הם עצרו ליד בית הקפה. הבחור הוציא מתרמיל גב שתי שרשראות, ושניהם קשרו את האופניים לגדר שמאחורי גבו של הזקן. אחר כך נכנסו למכולת.

"פעם היתה לו משפחה, אישה וילדים. הוא היה מאושר," התחילה נעמי בשקט, מבטה נעוץ בזקן. "אבל אשתו מתה כנראה, והילדים התפזרו כל אחד לדרכו. מתקשרים אליו רק פעם בשבוע לשאול אם צריך משהו. אז הוא בא בכל יום לקפה, כי המלצרית שואלת אותו מה שלומו ושמה לו יד על הכתף," היא חייכה אל הזקן. "אולי הקול שלה מזכיר לו את אשתו, כשעוד היו צעירים."

"אולי, מי יודע," הוא ענה, מוקסם.

המלצרית יצאה מפתח בית הקפה והתקרבה אל השולחן שבו ישב הזקן. הוא הזדקף, היא רכנה, והשניים שוחחו קצרות. אחרי שעזבה, עצם הזקן את עיניו ונשם עמוקות.

"אבל היא לא נגעה לו בכתף," אמר איל.

"טוב, אני עוד עובדת על התיאוריה," אמרה וצחקה.

בחייו הקצרים לא ראה מישהי כמותה, כשהיתה מתבוננת במתרחש סביבה - ציפורים המנבלות את מקורן במאבקי שליטה, עכביש מבוהל תלוי בקצה קור מתנדנד ברוח, ילד קטן האוחז בידה של אמו ומביט אל גברים עוברים ושבים - דמעות עמדו בעיניה.

"למה את בוכה, נעמי?"

"כי הוא יתום."

יום אחד נעמדה באמצע רחוב יהודה המכבי ושלחה את צווארה הארוך לאחור. אישוניה התרחבו למרות האור הבהיר, כמו רצו לבלוע לתוכם את הנוף כולו. לאחר רגע נזכרה לסוכך על עיניה.

"איזה עצים אתה מעדיף, נשירים או ירוקי־עד?"

"לא יודע. לא חשבתי על זה," אמר ומשך בכתפיו. "נגיד ירוקי־עד."

"למה?"

"כי מהירוק שלהם נהנים כל השנה, וגם אין שלכת מלכלכת."

"מלכלכת? כשיגיע הסתיו נלך לרקוד על העלים, ואז תגיד לי שהיא מלכלכת!"

"הבנתי. את מעדיפה את הנשירים."

"ברור! הם משתנים כל הזמן. זה הרבה יותר מעניין מירוק־ירוק־ירוק. הנה, תראה את האלון."

הוא בחן את הצמרת שנעמי הצביעה עליה.

"לפני חודשיים העלים היו בהירים ורכים, כמו תינוקות."

כשאמרה את המילה "תינוקות", המתיק משהו בפניה ונגה.

"...ורק עכשיו הם מגיעים לבגרות, והאוג שם."

"העץ האדום?"

היא הנהנה. "...כבר מוכן לשלכת. הוא יקריח ראשון."

"יקריח?"

"ואחריו האלה. רק האלון יחכה עד סוף הקיץ, בינתיים העלים שלו יתכהו עוד ויתקשו לאט־לאט, ורק אז."

הוא לא הצליח להתאפק עוד. ידיו תפסו את פניה, וללא כל הכנה מוקדמת נשק לה. פיה הופתע לרגע, ואז נענה לו. עצי הרחוב, האנשים, החנויות, כולם סבו סביבו, תפאורה לרגע. עד הבחירות כבר ידע שיעשה כל דבר כדי שתהיה שלו, כל דבר כדי להפוך לגבר המושלם עבורה. אבל אז היה צעיר מכדי להבין שבמאבק הענוג בין אוהבים, כמו בכל משא ומתן, ידו של זה שאוהב יותר על התחתונה. הוא לא הביא בחשבון את הכאב.

רוח קיצית הפיגה את עומס החום. נעמי עצמה את עיניה ושאפה עמוקות את המשב היבש. היא הרגישה קלילה למרות התיק הכבד על שכמה. רווח לה שאינם משובצים יחד בחדר. "תשמרי עליו יפה, לא תמצאי גבר יותר טוב ממנו," אמרה לה סבתה לאה יום אחד, כשניגבו כלים בתום סעודת שבת. נעמי הופתעה מההערה. "אני גם לא מחפשת," אמרה.

נוכחותו בחייה היתה ברורה כמו חוק טבע או כמו כל תופעה אחרת שאין עליה עוררין. היא הרגישה בטוחה לצדו, לכן חשה שריחוק־מה לא יזיק לה. היא קרעה את המעטפה ושלפה את המכתב מהמזכירות -

צריף 1641 חדר 3.

אין לו שום סיבה לכעוס עליה, חשבה. זו לא היא שהפרידה ביניהם, מה לעשות שמכון ויצמן החליט להפריד בנים מבנות? ואף על פי כן עיניו כעסו מאחורי גבה, קדחו בו חורים, כאילו בגדה בו כשלא הביעה מחאה על כך שהופרדו. לא היה בזה שום היגיון, שום היגיון, אבל היא הרגישה אשמה.

צריף הבנות נפתח למטבח משותף - ארבעה שולחנות אוכל עטופים שעוונית פרחונית, שיש ארוך, תנור, מקרר. פרוזדורים נמתחו אל החדרים, ובקצותיהם שירותים ומקלחות. נעמי חלקה חדר עם בחורה גרמנייה ששמה יוּטָה.

יוּטָה עמדה בפתח הדלת לבושה בפיג'מה ומעוּכה משֵׁינה, אף שהשעה היתה עשר בבוקר.

"אני נעמי."

"אה, נעים..." אמרה יוטה ושפשפה את עיניה. היא השחילה בהונות אל כפכפי גומי והסתלקה למקלחות.

נעמי סידרה בזריזות את חפציה בארון, פרשה מצעים ונשכבה לרגע על המזרן, רק כדי להכירו. קרירותו ציננה מעט את חום גופה. אולי היתה זו הפיג'מה של יוטה או אפלולית החדר שפיתו אותה לשמוט איברים, לשקוע בספוג שמתחתיה ולישון. איל כבר יעיר אותה. לא, רק שאיל לא יעיר אותה.

הוא חיכה לה בדשא, נרגן ופגוע. העליבה אותו האדישות שלה אם יהיו יחד בחדר או לא. לא הפריע לו שיישנו בנפרד אילו רק היתה נעמי מביעה אכזבה, אבל נדמה היה לו שאפילו הוקל לה. הוא לא אמר דבר כשהצטרפה אליו בדשא, והמשיך לשתוק גם כשצעדו יחד לעבר בניין המנהלה.

בדשא לרגלי הבניין שוחחו כמה סטודנטים עם איתן כץ, שחילק מפות של המכון עם מפתח שמות לכל בניין.

"איל גוטפרוינד?" שאל איתן כץ והציץ בקלסר האדום.

"כן."

"אתה מצֻוות לפרופסור אבנרי, מוליכי־על, בניין מָאיֶיר. ואת נעמי וייס?"

היא הנהנה.

"את אצל פרופסור ליכט, מתמטיקה שימושית, בניין זיסקינד."

הם התקדמו בשביל המשותף, שהתפצל בקצהו אל הבניינים השונים.

"שלך משמאל, אני ממשיך ישר. אז נתראה בערב?"

היא חייכה ונישקה את קצה אפו. "די עם הפרצוף. נבַלה כאן המון יחד. אני אתגנב אליך לחדר מדי פעם."

הוא הנהן מבלי להביט בה. היא פנתה לשביל המוצל שהוביל לבניין זיסקינד. הוא נשאר לעמוד שם עוד רגע והאזין לקול דישת החצץ תחת צעדיה. כשהסתובב להביט אחריה, הספיק לראות את דמותה נבלעת בין העצים.