מורם מעפר

מה שיש הכי הרבה על־פני האדמה זה נוף. בכל השאר ייתכן מחסור, אבל נוף היה תמיד למכביר, ושפע כזה אפשר להסביר רק כְּנס בלתי־נלאה, כי אין ספק שהנוף קדם לאדם, ובכל־זאת, למרות קיומו רב השנים, הוא עדיין לא אזל. אולי משום שהוא משתנה בלי־הרף: יש עונות בשנה שבהן הארץ ירוקה, באחרות היא צהובה, ואחר־כך היא חוּמה, או שחורה. וגם אדוּמה פה־ושם, בצבע של חֵמר או של דם שהוקז. הכל תלוי במה שנטעו באדמה וּמְגַדלים, או עדיין לא נטעו, או כבר לא, או במה שפשוט צמח בטבעיות, ללא יד אדם, ומת כי הגיע יומו. זה לא קורה לחיטה, שנקצרת בעוד לחלוחית של חיים בקִרבָּהּ. גם לא לאלון השעם, אשר בעודו שופע חדוות חיים, שאינה ניכרת בו בגלל כובד־ראשו, פושטים את עורו. אגב צעקות.
לא חסרים צבעים בנוף הזה. אלא שהוא לא רק צבעים. יש ימים שהם קשים כמו הקור העז ששורר בהם, באחרים אין אוויר מרוב חום: העולם אף־פעם לא מרוצה, ואיך יהיה מרוצה, הרי המוות כה ודאי. וגם לא חסרים ריחות בעולם, גם לא בחבל הארץ הזה, שהוא חלק מן העולם ואף בְּרוּך נוף. אם בסבך השיחים מתה סתם איזו חיה, היא לבטח תדיף את ריח הריקבון של מה שמֵת. וכשאין רוח, בכלל לא שמים לב, גם כאשר עוברים קרוב. אחר־כך העצמות מנוּקוֹת, נשטפות בגשם, נחרכות בשמש, לא משנה להן, ואם היתה החיה קטנה, היא לא תזכה אפילו לזה, כי יבואו רימות וחרקים אוכלי־פגרים ויקברו אותה.
זהו חבל ארץ גדול למדי, אם נלך לערוך השוואות. תחילה גבנונֵי הגבעות, מֵי פלגים כלשהם, כי אלה הנופלים משמיים עלולים להיעצר כשם שהם עלולים להציף, והלאה משם צונחים פני השטח למישור, שהוא חָלק כמו כל כף יד, אם כי כפות ידיים רבות, בגלל מנת חלקן, נוטות להיסגר עם הזמן מרוב הסתגלות לַקַת של המעדר, החרמש או המגל. האדמה. כמו כף היד גם היא חרוצה בקווים ובנתיבים, דרכי המלך, או כבישים ארציים, או רק דרכים של הרשות המקומית השלטת, וצִיַנו כאן שלוש מן האפשרויות כי שלוש הוא המספר הפואטי, המאגי והכנסייתי, וכל שאר קווי־הגורל המשורטטים על האדמה הזאת מוסברים על־ידי תוואי ההלוך־ושוב, עקבות שהותירו כף רגל יחפה או נעל מרופטת ברגבי עפר או בסבך שיחים, בשדה שֶׁלֶף או בין פרחי־בר, בין החומה למִדבר. כל־כך הרבה נוף. אדם שנולד אבוד עלול להתהלך פה חיים שלמים ולא למצוא את עצמו. ולא יהיה אכפת לו למות כשתגיע שעתו. הוא לא איזה ארנבון או גֶחָן שיירקבו בשמש, כי אם נתאר לעצמנו שהרעב, או הקור, או החום, הפילו אותו במקום נעלם מן העין, ושמא איזו מחלה, מאלו שאפילו לא נותנות לך זמן לחשוב על העניין, ועוד פחות מזה לקרוא למישהו, הרי שבכל־זאת ימצאו אותו, גם אם באיחור.
רבים מתו בְּמלחמה ובמגפות במקום הזה ובמקומות אחרים ברחבי הנוף, ואף־על־פי־כן, האנשים שנראים כאן עדיין חיים: יש הטוענים שרק בזכות תעלומה מסתורית, אבל הסיבות האמיתיות נעוצות בקרקע הזאת, בַּלָטיפוּנדיה, באחוזה רחבת־הידיים המשתרעת למעלה על־פני הגבעות ולמטה במישורים, לכל מלוא העין. ואם אינה שייכת לְאחד, היא שייכת לְאחר, לא משנה, כי ההבדל הוא רק עִניינם של השניים, לאחר יישוב סוגיית השלי ושלך: הכל נרשם במשרד הראשי כדת וכדין, גבולות הנחלה בצפון ובדרום, במזרח ובמערב, כאילו הוכרע הדבר בימי בראשית, שבהם היה הכל נוף עם כמה בעלי־חיים גדולים ובני־אנוש מעטים, מרוחקים זה מזה, וכולם מבוהלים. בימים ההם, ואחריהם, נקבע מה יהיו פני העתיד, לפי איזה נתיבים נפתלים של כף היד תחולק הקרקע הנוכחית בהווה בין בעלי החרב, בהתאם לגודלה של החרב ולכמות הברזל שבה או לחדות הלהב שלה. בעלי הקרקע יהיו, למשל, מלך או דוכס, או דוכס שאחר־כך נעשה השליט המלכותי, או בישוף או ראש־מסדר, או בן לגיטימי או ממזר פרי עינוגים, או צאצא של ידועה־בציבור, כתם שבאופן הזה נשטף והפך למכובד, סנדק של בת שהגיעה לפִרקה, וישנו גם המשנה־למלך שקיבל לרשותו חצי מלכות, ולפעמים סתם זו אדמתי, ידידַי, קחו אותה, אַכלסו אותה לשירותי ולתועלתכם, שִׁמרו עליה מפני כופרים ומפני שאר סוררים.
זרמו להם איפוא הנחלים, ארבע עונות מדויקות בְּשנה, ואלה ודאיות, אף כי מתחלפות. הסבלנות הגדולה של הזמן, והסבלנות הגדולה לא פחות של הכסף, אשר פרט לאדם הוא אַמת־המידה היציבה מכולן, אפילו שהיא מתחלפת כמו העונות. בכל פעם, כפי שידוע לנו, נקנה האדם ונמכר. לכל מאה היה הכסף שלה, לכל מלוכה היה אדם שקנה ומכר תמורת מוֹרַאבִּיטינים, או מארקים של זהב וכסף, או רֵיאָלים, דוֹבְּרוֹת, קְרוּזָאדים, רֵישים, דוֹבְּלוֹנים, או פְלוֹרינים מחוץ־לארץ. מתכת רב־גונית הפכפכה, אוורירית כמו ניחוח הפרח או ניחוח היין: הכסף עולה, יש לו כנפיים רק כדי לעלות, לא כדי לרדת. מקומו של הכסף הוא הרקיע, מקום נישא שהקדושים משנים בו את שמם בשעת הצורך, אבל לא את הלטיפונדיה.
אֵם כבדת דדים, בשביל פיות גדולים ותאוותניים, רֶחֶם, אדמה מחולקת בין הגדול ביותר לגדול, או רצוי יותר, מְחַברת את הגדול לַיותר גדול, בעקבות רכישה, למשל, או ברית, או גנבה מתוחכמת, או פשע בלא כחל ושרק, הירושה מהסבים שלי ומאבי הטוב, מנוחתם עדן. דורות נדרשו כדי להגיע לזה, מי יפקפק שכך יהיה עד קץ הדורות?
ומיהם האנשים האחרים, האנשים הקטנים והמבודדים, שבאו עם האדמה אף כי אינם רשומים במסמכים, האם הם נפשות מתות או שהן עדיין חיות? חוכמת האל, ילדים יקרים, היא אינסופית: הנה האדמה ומי שיעבדו אותה, פְּרוּ וּרְבוּ. פרו והַרבּוּ אותי, אומרת הלטיפונדיה. אבל את כל זה אפשר לספר בצורה אחרת.
 
הגשם התחיל לרדת עליהם לקראת הערב, כשהשמש הגיעה לכחצי טפח מעל לראשי הגבעות הנמוכות, בצד ימין, וזה סימן שהמכשפות מסרקות עכשיו את שׂערן, כי זה הזמן שהן מעדיפות. האיש עצר את החמור, וכדי להקל על בעל־החיים את הנטל בעלייה הקצרה, הדף בכף רגלו אבן אל מתחת לגלגל העגלה. הגשם הזה, מה עלה על דעתו של מסדיר המים בשחקים, הרי הוא יורד לא בעונתו. בשל העונה הזאת יש אבק רב על הדרך, ופה־ושם צואת בקר יבשה או גללי סוסים, שבגלל הריחוק ממקום יישוב איש לא בא לכאן לאסוף אותם. שום נער עם סל מושחל על הזרוע לא ירהיב עוז להתרחק עד כדי כך בעקבות הדשן הטבעי בשביל ללקט בזהירות בקצות אצבעותיו את הכדור הפריך, שנסדק לפעמים כמו פרי בשל. הגשם זרע על הקרקע החיוורת והחמימה כוכבים כהים, פתאומיים, שנחתו חרש על האבק המוֹכי, ואחר־כך ניתך מַתָּך של מים והציף את הכל. אבל האשה הספיקה להוציא את התינוק מן העגלה, מתוך השקע שיצר המזרן המפוספס בין שתי תיבות. היא הצמידה אותו אל החזה, כיסתה את פניו בקצה המטפחת שהתירה, ואמרה, הוא לא התעורר. זו היתה דאגתה הראשונה, ומיד בעקבותיה, אוי, הוא יירטב כולו. האיש התבונן בעננים הגבוהים, כיווץ את אפו, ומתוקף חוכמת הגברים שלו קבע, זה יעבור, זה שבר־ענן, אבל ליתר ביטחון פרשׂ את אחת השמיכות והניח אותה מעל לרהיטים, לכל הרוחות, דווקא היום היה צריך לרדת גשם.
 משב רוח הדף את הטיפות שכבר היו פזורות. כשהאיש הנחית את כף ידו על גב החמור ניער זה את אוזניו במרץ, התאמץ למשוך את היצולים, והאיש סייע בדחיפת הגלגל. הם שבו לטפס במעלה המדרון הקטן. האשה הלכה מאחור, בנה בחיקה, ובעודה מתענגת על הרוגע שלו, התבוננה בפניו ומילמלה, ילד שלי. מכל צד של דרך העפר היתה האדמה מכוסה בסבך שיחים, ופה־ושם, אבודים וחנוקים עד אמצע הגזע, ניצבו כמה אלונים שננטשו, או בעצם אולי צמחו כאן. גלגלי העגלה דשו באדמה הרטובה, השמיעו רעש צורם של כתישה, ומדי פעם הלמו בפראות, בניתור מבוהל, כאשר איזו אבן הרימה כתף. הרהיטים חרקו מתחת לשמיכה. ידו הימנית של האיש היתה מונחת על היצול, והוא צעד לצדו של החמור בשתיקה. וכך הגיעו לראש הגבעה.
מדרום התקדם לקראתם, מעל למישור בצבע הקש, גוש אדיר של עננים, דחוס ומסולסל. הדרך צללה מטה בצד ימין של הגבעה, בקושי הסתמנה בין ערוצים מתפוררים שנשחקו ברוחות הנושבות בשטח הפתוח. למרגלות הגבעה היא תתחבר לכביש רחב, וזו אמירה יומרנית באזור שהדרכים בו כה גרועות. בצד שמאל, כמעט נושק לאופק השוקע, הפנה יישוב קטן את כתליו הלבנים לעבר השקיעה. המישור היה עצום, כפי שכבר נאמר, חלק, משוטח, אלונים נדירים אחדים, בודדים או בצמדים, ולא הרבה יותר מזה. מאותו גובה נמוך לא היה קשה להאמין שאין לעולם סוף מוּכּר. והיישוב, מחוז החפץ שהתגלה לעיניהם באור הצהבהב ומתחת ללוח העופרת הגדול של העננים, נראה בלתי־מושג. סַאוּ קְרישטוֹבַאוּ, אמר האיש. והאשה, שאף־פעם לא הדרימה כל־כך, אמרה, מוֹנטֶה לַאוורֶה יותר גדול, אמירה שנשמעה רק כהשוואה בין שני המקומות, אבל אולי היו אלה געגועים.
הם היו באמצע המורד כשהגשם חזר. תחילה ירדו כמה טיפות גדולות, בישרו שארובות השמיים מאיימות להיפתח, לאן נעלם שבר־הענן החולף. אחר־כך גרפה הרוח את המישור, טיאטאה את כולו כמו מטאטא, הרימה עמודי קש ואבק, והגשם התקדם מן האופק, מסך אפור שעד מהרה הסתיר את הנוף המרוחק. זה היה גשם שוטף, מאלה שבאים לשעות רבות, יורדים ומציפים, הם כאן ואינם הולכים לשום מקום, וכשהאדמה כבר אינה יכולה להתמודד יותר עם מים כה רבים, מי טורח לברר אם אנחנו נשטפים מן השמיים או נרטבים מן האדמה. האיש שב ואמר, לכל הרוחות, כי אלה מִלות הפורקן של בני־אנוש שלא למדו ביטוי הולם יותר. מקומות המחסה רחוקים, ומאחר שאין להם כיסוי מתאים לגב, אין להם ברירה אלא לחטוף עליו את כל הגשם שיורד. מכאן עד ליישוב, בקצב הזה של חמור מותש שאינו שָׂשׂ להתקדם, יש לא פחות משעה הליכה, ובינתיים יֵרד הלילה. השמיכה הספוגה, שבקושי מגינה על הרהיטים, מחליקה, המים מטפטפים מהחוטים הלבנים, מה יכול להיות מצב הבגדים שמתחתיה, בתוך הארגזים, נכסי הנדידה הדלים של המשפחה הזאת, שמסיבותיה שלה חוצה את האחוזה רחבת־הידיים. האשה מביטה בשמיים, זו קריאה כפרית עתיקה של הדף הגדול הפתוח מעל לראשנו, עכשיו כדי לראות אם מזג־האוויר מתבהר, אבל לא, הוא דווקא נראה טעון יותר בדיו שחורה, עד לערב זה כבר לא ישתנה. העגלה רצה קדימה, תיבה מיטלטלת במבול, הכל עלול ליפול, נדמה שהאיש חובט בחמור בזדון, אבל זה רק החיפזון להגיע לאלון ההוא, שם בכל־זאת נהיה מוגנים יותר ממרבית הגשם. הנה הם כבר הגיעו, האיש, העגלה והחמור, והאשה עדיין הולכת, מבוססת בבוץ, אינה יכולה לרוץ, היא תעיר את התינוק, העולם עשוי כך שאלה אינם מבחינים בצרתם של אלה, אפילו כאשר הם קרובים כמו אם ובן.
מתחת לאלון הניף האיש את זרועותיו בתנועות רחבות, בקוצר־רוח, ניכר שאינו יודע מה פירוש לשאת ילד בזרועותיו, מוטב שיהדק את החבלים, כי בריצה הזאת ודאי התרופפו הקשרים, או שהרהיטים החליקו, רק חסר שיישבר המעט שיש לנו. מתחת לעץ יורד פחות גשם, אבל טיפות גדולות נושרות מן העלים, הרי זו לא עלווה של עץ תפוז, ומתחת לזרועות הענקיות והקרועות האלה מרגישים כמו מתחת לגגון מחורר, בן־אדם לא יודע איפה לשים את עצמו, מזל שהתינוק התחיל לבכות, זה בכל־זאת דחוף יותר, להתיר את החולצה, לחלוץ לו שד שהחלב בו כבר מועט, רק טיפה יותר ממה שדרוש כדי להוליך שולל את הפה. בכיו של התינוק נקטע, והאם ובנה נהנים מן השלווה, אפופים ברחש המתפשט של הגשם, בעוד האב מסובב את העגלה ומתיר את הקשרים ושב וקושר אותם, נועץ את הברך בדפנות כדי למתוח את החבלים, ואילו החמור, פזור־נפש, מנער את אוזניו במרץ ומביט בשלוליות ובדרך המוצפת. אז אמר האיש, כבר כמעט הגענו ודווקא אז ירד הגשם הזה, המלים ביטאו כעס כבוש, נזרקו במורת־רוח אם כי בלי ציפיות, הרי הגשם לא ייפסק רק מפני שאני מתרגז, וזו כבר אמירה של המסַפֵּר, שבהחלט היה אפשר לוותר עליה. מוטב לשים לב למעשי האב, ששואל סוף־סוף, והילד, והוא מתקרב, מציץ מתחת לקפל של הצעיף, במין חירות שבעלים נוטלים לעצמם, אבל האשה הצנועה מיהרה כל־כך לכסות, שלא היה ברור לו אם באמת את בנו רצה לראות, או את השד החשוף. על־כל־פנים, באפלולית הפושרת, בחמימות הריחנית של הבגדים המקומטים, הוא הצליח להבחין שמתוך החיק המוצנע ננעץ בו מבטו הכחול מאוד של בנו, אותו אור בהיר יוצא־דופן שבדרך־כלל נשלח אליו מתוך העריסה, שקוף וחמור, כאילו הוא חש גולֶה בין עיניים כהות, חומות, ותוהה, לתוך איזו מין משפחה נולדתי.
הענן הכבד התפוגג מעט, התנופה הראשונה של הגשם נבלמה. האיש יצא אל הדרך, בדק את מזג־האוויר, פנה אל ארבע רוחות השמיים, ואז אמר לאשה, אנחנו צריכים ללכת, אנחנו לא יכולים להישאר כאן עד הלילה. והאשה ענתה, נלך. היא משכה את הפטמה מפיו של בנה, התינוק המשיך את תנועות היניקה לשווא וכמעט פרץ בבכי, אבל לא, הוא חיכך את פניו בשד שכבר כוסה, נאנח ונרדם. הוא היה תינוק רגוע, טוב מזג, רֵעַ לאמו.
עכשיו הם הולכים יחד, מתרגלים לגשם, רטובים כל־כך שאפילו במתבן נוח הם לא היו נעצרים, רק בבית. הלילה עט עליהם, ירד במהירות. במערב נותר רק אור עמום אחרון, שהאדים לבסוף, זה עתה היה כאן וכבר כבה, הארץ נראתה כמו באר שחורה, שקטה ומהדהדת, מה גדול העולם בשעה זו של רדת הלילה. חריקת הגלגלים היתה מודגשת יותר, נשימת החמור המקוטעת הפתיעה כמו סוד שנאמר פתאום בקול רם, ואפילו רשרוש הבגדים הרטובים נשמע כשיחה מתמשכת, מתלחשת, בלי הפסקות, שיחת רֵעים. בטווח של כל אותן פרסות מסביב לא נראה שביב אור. האשה הצטלבה, התוותה את סימן הצלב מעל פניו של בנה. בשעות כאלה מוטב להגן על הגוף ולשמור על הנשמה, רוחות־הרפאים יורדות לדרכים, חולפות ביעף או מתיישבות על אבן וממתינות להֵלֶך שאותו ישאלו את שלוש השאלות שאין עליהן תשובה, מי אתה, מאין באת, לאן אתה הולך. האיש הצועד לצד העגלה היה רוצה לשיר, אבל אינו יכול, כל מאמציו מושקעים בהעמדת הפנים שהלילה אינו מפחיד אותו. כבר לא רחוק, אמר, ברגע שנגיע לכביש, הכל ישר, והדרך טובה יותר.
מולם, רחוק מאוד, האיר ברק את העננים, איש לא היה מנחש שאלה כל־כך נמוכים. אחר־כך היה פֶּסק זמן, ולבסוף השאגה החרישית של הרעם. רק זה עוד היה חסר. האשה אמרה, סאנטה בַּארְבָּארָה, הגני עלינו, אבל הרעם, אם לא היה רק שריד מרוחק, כנראה פנה בכיוון אחר, או שבַּארבָּארָה הקדושה, שנקראה לעזרה, הבריחה אותו למקומות שבהם האמונה פחותה. הם כבר על הכביש, הם יודעים זאת רק מפני שהדרך רחבה יותר, כי הבדלים אחרים יימָצאו רק בהרבה סבלנות ובאור יום, הם באו מבורות ומבוץ, על בורות ועל בוץ הם הולכים, ועכשיו חשוך כל־כך שאי־אפשר לראות איפה מציבים את כפות הרגליים. החמור התקדם מתוך אינסטינקט, לאורך התעלה. האיש והאשה דישדשו בעקבותיו. מדי פעם, כשהדרך התעקלה, רץ האיש קדימה כסומא בארובה, כדי לאתר את סַאוּ קְרישטוֹבַאוּ. ואז, כאשר הלבינו בחשכה הקירות הראשונים, פסק הגשם, בחטף, בפתאומיות כזאת שבקושי שמו לב. היה גשם, ואיננו עוד. כאילו סככה גדולה נפרשׂה מעל לדרך.
בצדק תשאל האשה, איפה הבית שלנו, אלה דאגות של מי שכבר דחוף לו לטפל בתינוק, ואם אפשר, להעמיד את הרהיטים במקומם, לפני שהגוף היגע משתרע במיטה. והאיש עונה, בצד השני של הכפר. כל הדלתות סגורות, רק כמה סדקים של אור עמום מעידים על דיירים. כלב נובח באיזו חצר. כרגיל, תמיד יש כלב שנובח כשמישהו עובר, והשאר, שאולי אינם חשדנים, מחרים־מחזיקים אחרי הזקיף וכל אחד מהם ממלא את חובתו הכלבית. אשנב נפתח ונסגר מיד. ועכשיו, אחרי שהגשם פסק והבית קרוב, הרגישו יותר את הרוח הקרה הזאת שחלפה ברחוב, נבלעה בסמטאות הצדדיות הקטנות, טילטלה ענפים שנפרשׂו מעל לגגות הנמוכים. הלילה התבהר בגלל הרוח. הענן הגדול התרחק ועכשיו השמיים בוהקים פה־ושם. כבר לא יורד גשם, אמרה האשה לתינוק שישן והיה היחיד מבין ארבעתם שלא ידע על החדשות הטובות.
היתה שם כיכר, כמה עצים רישרשו, בחטף. האיש עצר את העגלה, אמר לאשה, חכי כאן, והלך מתחת לעצים לעבר דלת מוארת. זו היתה מסבאה, ובפנים ישבו שלושה גברים על ספסל, עוד אחד שתה ליד הדלפק ולפת את הכוס בין האגודל לאצבע המורה כאילו הוא ניצב לצורך ציור־דיוקן. ומאחורי הדלפק עמד זקן רזה, מצומק, והוא הסב את עיניו לעבר הדלת, אל בעל העגלה שנכנס ואמר, ערב טוב לכל הנמצאים, זו הברכה של מי שמגיע ומבקש את ידידותם של כל הנוכחים, מתוך אחווה או מתוך אינטרס מסחרי, אני בא לחיות פה בסַאוּ קְרישטוֹבַאוּ, קוראים לי דוּמינגוּש מַאוּ־טֶמפּוּ * ואני סנדלר. אחד הגברים היושבים התבדח, באמת הבאת מזג־אוויר גרוע, וההוא ששתה גמר מה שהיה לו בכוס, נקש בלשונו והוסיף, רק שלא יביא לנו סוליות גרועות, והשאר צחקו כי היה ממה והצחוק היה לעניין. לא היתה כוונה לפגוע במלים הללו, או לא להסביר פנים, אלא זה פשוט לילה בסַאוּ קְרישטוֹבַאוּ, כל הדלתות סגורות, ואם מגיע זר עם שם כזה, רק שוטה לא ינצל אותו, ועוד אחרי שירד גשם. דוּמינגוּש מַאוּ־טֶמפּוּ הצטרף לצחוקם בחיוך מאולץ, אבל בכל־זאת. מזל שהזקן פתח מגירה והוציא מתוכה מפתח גדול, הנה המפתח, כבר חשבתי שלא תבוא, וכל המבטים מוּפנים כעת אל דוּמינגוּש מַאוּ־טֶמפּוּ, בוחנים את השכן החדש, תמיד טוב שיש סנדלר, ובסַאוּ קְרישטוֹבַאוּ כבר היה בו צורך. דוּמינגוּש מַאוּ־טֶמפּוּ פתח בהסבר, הכפר מוֹנטֶה לַאוורֶה רחוק מכאן, וירד לי גשם בדרך, בעצם לא היה צריך לתת דין־וחשבון על מעשיו, אבל הוא רצה להפגין חביבות, ואז הוא אמר, אני משלם על משקה לכולם, וזו שיטה ידועה ובדוקה להגיע אל כיסי הלב. אלה שישבו קמים, מתבוננים במילוי הכוסות, זה מין טקס, ואחר־כך, מבלי להיחפז, לוגם כל אחד מכוסו, בתנועה איטית וזהירה, זה יין, לא איזה אלכוהול שיוצקים לתוך הלוע. שְׁתה גם אתה, אדוני בעל־הבית שלי, אומר דוּמינגוּש מַאוּ־טֶמפּוּ, והזקן עונה, לבריאותך, אדוני הדייר, כי בעל המסבאה הזה בקי במנהגי החברה בעיירות הגדולות. ובעוד הם שקועים בגינוני הנימוסים האלה מתקרבת האשה אל הדלת, אבל אינה נכנסת, כי מסבאה היא מקום לגברים, והיא אומרת בעדינות, כדרכה, דוּמינגוּש, הילד לא רגוע, והחפצים, הם רטובים לגמרי, צריך לפרוק אותם.
[* mau tempo בפורטוגזית - מזג־אוויר גרוע.]
הנימוקים שלה טובים, אבל בעיני דוּמינגוּש מַאוּ־טֶמפּוּ לא מצא חן שאשתו קוראת לו בנוכחות גברים, מה הם יחשבו, ובעודו חוצה את הכיכר הוא רוטן, אם תעשי את זה עוד פעם, אני אתרגז. האשה לא ענתה, היתה עסוקה בהרגעת התינוק. העגלה התקדמה לאט, מקפצת ומיטלטלת. החמור היטמטם מרוב קור. הם פנו לסמטה שהיו בה גינות בין הבתים, ונעצרו לפני בקתה נמוכה. זה כאן, שאלה האשה, והאיש ענה, כן.
דוּמינגוּש מַאוּ־טֶמפּוּ פתח את הדלת במפתח הגדול. כדי להיכנס היה עליהם להתכופף, זה בכלל לא איזה ארמון בעל שערים גבוהים. לא היה חלון בבית. בצד שמאל היתה ארובה עם אח שצמודה לרצפה. דוּמינגוּש מַאוּ־טֶמפּוּ הצית אש, נשף על אלומת קש וסובב את הלפיד הארעי כדי שהאשה תראה את מקום המגורים החדש. ליד האח היו עצי הסקה. לא היה צורך ביותר מזה. בתוך דקות ספורות השכיבה האשה את התינוק באחת הפינות, קיבצה זרדים וגזרי עץ, והאש התלקחה, נפקחה על קיר הסיד. אז הפך הבית לדירת מגורים.
דרך שער הגינה הכניס דוּמינגוּש מַאוּ־טֶמפּוּ את החמור ואת העגלה והתחיל לפרוק את הריהוט, להכניס אותו הביתה, מבלי לסדר, עד שאשתו יכלה לבוא ולעזור לו. מזרן הקש היה רטוב בצד אחד. המים חדרו לארגז הבגדים, אחת מרגלי שולחן המטבח היתה שבורה. אבל על האש עמד סיר ובו כמה עלי כרוב וכמה גרגירי אורז, התינוק שב לינוק ונרדם על הצד היבש של המזרן. דוּמינגוּש מַאוּ־טֶמפּוּ יצא לגינה לעשות את צרכיו. ובאמצע הבית עמדה שרה דָה קוֹנסֵיסַאוּ, אשתו של דוּמינגוּש, אמו של ז'וּאַוּ, והביטה באש בדריכות, קשובה כמי שמצפה שיחזרו על הודעה לא כל־כך ברורה. בכרסה היתה תנועה קלה. ועוד אחת. אבל כשבעלה חזר, לא אמרה לו דבר. היו להם הרבה עניינים אחרים לחשוב עליהם.