לכודים

פרולוג

 

סַרִיטָה פוקחת את עיניה, אבל עדיין לא מצליחה לראות. היא מתיישבת, טופחת בידה סביב הכרית ומחפשת אחר הבובות שלה. היא מוצאת את סטרוֹבּ אבל לא את סימבה. היא לא רוצה להרעיש, לא רוצה להעיר את אבא, אבל היא חייבת למצוא את סימבה.

כשהיא מסיטה את השמיכה ומגלה שסימבה עדיין לא שם, היא מתחילה לבכות אבל בשקט. היא צריכה לפתור את זה, לחשוב כמו ילדה גדולה. אבא יכעס אם היא תעיר אותו בגלל משהו כזה.

אולי קייטי תעזור לה. סריטה מציצה בשעון: 3:17 בבוקר. מוקדם מדי. קייטי אמרה לנסות לא להעיר אותה עד שהספרה הראשונה הופכת ל-6. אבל אם זה מקרה חירום, מותר גם לפני, כמובן.

זה מקרה חירום?

אבא יחשוב שלא. זה יצוץ מתישהו, הוא תמיד אומר.

היא תחשוב כמו ילדה גדולה. קייטי אומרת תמיד, תחשבי איפה ראית אותו בפעם האחרונה. מתי בפעם האחרונה ראתה את סימבה? זה לא היה בזמן שקראו לה סיפור, לא בזמן האמבטיה, בזמן הטלוויזיה או בזמן ארוחת הערב. זה היה לפני זה, כשקייטי לקחה אותו למטה אל הבריכה. סימבה וסטרוב נחו מתחת לדקל הפלסטיק בחדר הבריכה. הוא בטח עדיין שם. היא תלך ותמצא את סימבה בעצמה. קייטי ואבא יהיו גאים בה.

היא בודקת במגירה העליונה של השידה ליד המיטה, היכן ששמה את אלבום התמונות שלה, זה שיש בו תמונות של אימא. לפחות הוא עדיין שם. סריטה מחליקה מהמיטה ומציצה לתוך החדר של קייטי. האור במטבח דולק והיא יכולה לראות את קייטי שרועה על המיטה, עטופה בשמיכה דקה. כשהיא מביטה לתוך החדר של אבא, היא רואה שהוא לא במיטה. כדאי לה למהר. היא לא רוצה שהוא יכעס. קל ללכת בדירה הזאת בלי להרעיש כי השטיחים עבים והרצפה קשה ויציבה, לא כמו קורות העץ החורקות של הרצפה בבית.

היא יוצאת מבעד לדלת הראשית של הדירה וסוגרת אותה בשקט מאחוריה. היא רוצה לעשות את זה כמו ילדה גדולה. רוצה שיהיו גאים בה. האורות במסדרון נדלקים מעצמם, כמו קסם. היא בוחנת את הדוגמה השחורה־אדומה על השטיח כשהיא הולכת, כפות רגליה שוקעות לתוך החומר הרך.

יש רק קרשים ולוחות היכן שהמעלית אמורה להיות, וסרט אזהרה צהוב וקרוע הנתלה מצד אחד, אז היא פותחת את הדלת הכבדה לחדר המדרגות. הדלת נטרקת ברעם מאחוריה, והיא צריכה לקפוץ במקום ולנופף בזרועותיה כדי שהאורות האוטומטיים יידלקו.

הרצפה פה מחוספסת וקרה למגע רגליה, לא רכה כמו השטיחים. היא נזהרת לא להתחכך במעקה כדי לא ללכלך את שרוול הפיג'מה שלה. הנשימה שלה נשמעת רמה יותר פה, והצעדים שלה מהדהדים.

"ווא!" היא צועקת, לא חזק מדי, אבל מספיק חזק בשביל שתוכל לשמוע את הצלצול המשונה של קולה במורד במדרגות. היא יורדת מטה, מטה, האורות הקסומים נדלקים לקראתה, עוקבים אחריה כפי שהם אמורים לעשות.

כשהיא חושבת שהיא בקומה של הבריכה, היא נדחפת מבעד לדלת של חדר המדרגות ומביטה סביבה. הקומה לא נראית כמו שנראתה לפני כן. האזור של הבריכה מואר ורחב ידיים, והמעבר הזה מואר רק באור כתום עמום. יש פתח אחד, חסום ביריעת פלסטיק במקום דלת, ואור מרצד שבוקע עמוק מבפנים. היא מציצה מבעד לפלסטיק. אולי זה סימבה, במסיבת ריקודים. סימבה צריך ללכת לישון עכשיו, או שהוא יהיה עייף מחר. סריטה מסיטה את יריעת הפלסטיק ונכנסת פנימה על קצות אצבעותיה.

עכשיו היא מתחילה להיזכר בחלק מהסיפורים המפחידים יותר. הסיפור על המפלצות שבעצם פוחדות מעכבר. הסיפור על הדרקון בפינה החשוכה, שעיניו הנוצצות התגלו כשום דבר: רק שני חתלתולים.

אבל היא לא רוצה לחשוב על הסיפורים האלה. למעשה, היא הייתה מעדיפה להיות בחזרה במיטה שלה. היא מתלבטת אם מוטב לחזור מחר, עם קייטי, אבל המחשבה על לשוב במעלה המדרגות בלי סימבה מטרידה אותה. היא רק תיקח את סימבה ותלך.

קייטי אומרת שאימא תמיד משגיחה עליה.

היא צועדת על רצפת החדר הקר, לכיוון האור המרצד שבוקע מבעד לכמה ארונות מתכת מבהיקים. היא אוזרת אומץ וצועדת מעבר לפינה, אל תוך חדר אמבטיה. זה פנס, מהבהב על הרצפה. הוא נכבה לרגע, וסריטה רוצה לברוח, אבל לא יודעת לאן. היא עומדת בפתח, לא בטוחה כיצד לפעול.

כשהאור נדלק שוב, היא רואה משהו מקופל ליד האמבטיה. הוא נראה כמו ערימה של בגדים ומגפיים. היא צועדת שני צעדים נוספים קדימה. לא, זה נראה יותר כמו מישהו שישן שם. וכשהיא מתקרבת, הפנס מרצד פעם נוספת, והיא רואה שזה גבר לבוש בז'קט אדום משובץ. היא שמחה לראות שיש פה עוד מישהו. אולי הוא יכול לעזור לה למצוא את סימבה.

אבל למה הוא ישן ליד האמבטיה הזאת?

"שלום," אומרת סריטה.

האיש לא עונה. הוא לא זז.

"אתה ישן פה? היי, אדון... "

הוא עדיין לא עונה. היא צולחת את הצעדים הספורים שנותרו בינה לבינו. משהו נשפך סביב הראש שלו ויצר כתם גדול על הרצפה, צבע או אולי קטשופ. ומשהו מסריח. כמו פיפי. כמו בשר לא מבושל.

"סליחה?"

סריטה לא יודעת מה לעשות. משהו חלקלק נוגע בבהונותיה. הכתם המתפשט על הרצפה הגיע לכפות הרגליים שלה.

הפנס מהבהב ונכבה, מותיר אותה בחשיכה.

סריטה צורחת, והצליל מרסק את האוויר הדומם סביבה.