"צורם..." צעק רפאל בלנק בחיוך אל חברו העומד לצידו, ואחר החזיר פניו אל הבמה האפופה עשן מואר בכחול ואדום, מכסה את חברי להקת רעש, שהייתה מנגנת בדיסוננס טיפוסי, ממלאה את הנגרייה שהוסבה לאולם הופעות, בחלקה הדרומי של העיר, בשלל תדרים סותרים, מתנגשים, שטכנאי הסאונד הגדול והמזוקן, המתנשא מעל לוח הבקרה המיושן, ניסה בשוויון נפש לאזן ולפשר מעט עבור אוזניו הפצועות של הקהל. שני החברים עמדו בסמוך לעמדת הסאונד המופרדת במחיצת פלסטיק מן הרחבה, ההולכת ומתמלאת באנשים שרובם, למעט כמה מעריצים נלהבים שהיו מריעים בקדמת הרחבה, נדמו כסובלים את מופע החימום רק בקושי, ורק למען המופע המרכזי, מתעלמים מהבמה, עסוקים במשקאותיהם ונרגשים לקראת הבאות. השניים היו שותים ומעשנים, בוחנים את בנות המין השני שנקלעו להופעה יחד איתם, סובלים בשקט את הרעש הרב, ורק עם הזמן הפכה עמידתם חסרת מנוח והם היו סובבים במקומם, נפנים לאחור ומבטם נודד סביב. "צורם", צעק אהרון גדות לחברו מבעד לניסורן של הגיטרות ולשאגות הזמר, שחנק בידיו את עמוד המיקרופון, ולהלמות התופים חסרת המקצב, והוא מצליח להביע אישור בנגינת קולו. רפאל לגם מן הבירה שבידו והעביר את משקל גופו לימינו ואת מבטו מימין לשמאל, מן הבמה ועד לבר העמוס ביושבים ובמזמינים הנדחפים ומנופפים מעבר לכתפיהם אל שני מוזגים חמורי סבר המתנהלים בתוכו באי רצון, ונפנה אל חברו, מעוות פניו בהגזמה כסובל נורא, ונענה בצחוקו של אהרון. על אף שהיה זה יום הולדתו ובזכותו היה זכאי ליחס מועדף מחבריו, הוא בכל זאת השתדל לשעשע את אהרון, שהסכים להצטרף אליו להופעה הזו, אפילו שנדמה כי לא באמת רצה. הוא עצמו דווקא היה נכון לסבול למען הזדמנות לשמוע משהו טוב, חדש, והשיר ששמע היום ביציאה מהשוק במרכז הישן היה, ללא ספק, כזה. עכשיו הפכה הרחבה יותר ויותר דחוסה, תספורת מוהיקן כחולה הזדקרה מעל לראשי האנשים, בחורה יפה שחורת שיער עמדה בקרבתם, לפני עמדת הסאונד, ובתוך העמדה שתה הטכנאי בירה מבקבוק, ורפאל הביט בלוח הבקרה הרחב, שבקצהו הקרוב אליהם, נח במקום בו קבעוֹ הטכנאי ומרכז את השליטה במערכת כולה, זיהה את מתג הווליום האדום ורב הכוח, והוא כמעט במרחק נגיעה ממנו, ולמחשבה לשלוח ידו מעבר למחיצת הפלסטיק של העמדה ולהחליק את המתג האדום עד למטה, נתעטף במעטה דק של דממה וכל ההמולה לא־לו, אך כאשר טכנאי הסאונד פנה לכיוונו, מיד הסב ראשו אל הבמה בהבעה הכי ערנית ומיתממת שהצליח ללבוש, וההמולה שבה להלום. הרעש היה נורא. רפאל היה חסר שקט והצטער על שגרר את אהרון אל ההופעה הזו, ושקל אם כדאי לעזוב עכשיו את מקומם ולצאת החוצה עד למופע המרכזי, אך מראה הכניסה הצפופה לאולם העלה בו חשש לגבי החזרה פנימה ומציאת מקום הגון לראות ממנו את המופע של דוד, והוא הסתכל בחברו, שנראה כעת כמבליג על הטרדה, אך לא בלי מאמץ. חיוכו נתקשה על לחייו ומבטו היה ערני ובוחן, ורפאל ידע כי התעוררה באהרון טינה והוא עצמו נמלא אשמה, וגלגל הזמן הענק חרק וגנח וסבב רק מעט מעט, לאט לאט, ורפאל רצה לשחרר ולפרוק את המתח שחש, ולדחוף את זרועות התמך האדירות ולהעניק לגלגל תנופה יתרה, אך כול שהיה מסוגל לעשות הוא לנסות להתאזר בסבלנות, והרעש ניתז והשניים היו לוגמים תכופות מכוסות הבירה שבידיהם, מדליקים סיגריה ועוד סיגריה, סוקרים את הבנות סביבם בתשומת־לב, אך מתוך נימוס וכבוד, מחליפים זה עם זה זקיפה של הגבות או משיכה של השפה התחתונה כלפי מטה, לחוות דעתם על מושא המבט המשותף, ורפאל שוב החל מגזים בהבעותיו, מנסה לנער מעליו את ההשפעה המדכאת של הרעש ולהפוך עבור חברו את החוויה הקשה לסוג של בילוי - מתוך ששוב האמין כי המופע של דוד יהיה שווה את ההקרבה, ויעורר בקרבם את ניצוץ אהבתם למוזיקה שכה הניע אותם בנעוריהם, אז בילו שעות ארוכות מדי יום ביחד, מאזינים לאלבומים של להקות שאהבו, רואים הקלטות של הופעות חיות, מנתחים את ההתפתחות של להקה אחת, או את ההשפעות על להקה אחרת, מנצלים כל הזדמנות ללכת להופעה חיה, ומנגנים בעצמם, הוא מתופף על מערכת תופים ישנה במקלט הבניין שלו ואהרון - בפסנתר שעליו ניגן מאז שהיה ילד, וכעת נדמה שחייהם היו חסרים את אותה ההשראה שפעם שאבו מהמוזיקה - ומנסה להתאזר בסבלנות. התנועה הרבה סביבם נעשתה איטית ומסורבלת והתחלפה בדוחק, ורפאל מצא עצמו באינטימיות מזדמנת עם החולפים, שהתקדמותם נעצרה על ידו. פעם היה זה גבר גבוה ורם, שהתמקם לפניו וחסם את כל שדה הראייה, וריח של בושם מתוק וחזק מדי עולה ממנו, ופעם היו אלה פניה הקרובות של צעירה נאה, שכמעט ונצמדה אליו, כתפה החשופה נוגעת לרגע בחזהו ומציפה אותו חום ומיד נסחפת הלאה בזרם האנשים המפלסים דרך וחוצים את הרחבה ההומה, חלקם בניסיון להתמקם מחדש ולהתקרב לבמה, חלקם בניסיון להשיג משקה או למצוא מכר. רפאל הרגיש את השפעת הבירה וחשב כי קצב ההפרעה שלו ירד, אך גילה שבהה לרגע ממושך בבחורה בעלת עיניים תכולות ושיער חלק, שנעצרה לפני שני החברים, מגלה להם פניה, ולדאבונו הייתה זו בהייה מהסוג המביש, שאחריה לעולם לא יעז להתקרב לזו שבהה בה, והוא הסיר ממנה עיניו, והיא, מנצנצת, מוקפת זהרורים, החלה לזוז ומבטו שב לעקוב אחריה בלי שהיה יכול להתנגד, עד שהלכה ונעלמה מבעד לאנשים, מותירה אחריה שובל מתוק של געגוע וכמיהה, והוא באכזבתו ביקש להתנגד לאינסטינקט החיזור הער תמיד, ולא לעקוב במבטו אחר אף אחת נוספת לעולם, אך ורק את מי שתפנה אליו בדברים יכבד במבטו ולא יכלה עוד את עיניו לחינם, ואף שכעבור רגע דחה וביטל את הרעיון בבוז, בכל זאת היה מתפתה להעמיד את עצמו בניסיון ולא להביט עוד בבנות סביב, והוא התלבט בכך, עד שהעירו אהרון מהרהוריו ורמז לו לרוקן את הבירה שנותרה בכוסו והחווה ברכה לפני הלגימה, ואחר נטל את הכוס הריקה מידו של רפאל ונפנה ללכת אל הבר, לא לפני שצעק על אוזנו כי הלוואי ועד שיחזור יסתיים כבר המופע הארור. עומד לבדו בתוך הקהל הדחוס, נותר רפאל חסר את כסותו וחסותו של חבר או מכר השותף לחוויה שהוא עצמו היה עובר, וכעת התבייש להסתכל באנשים סביבו ונמנע מכך, ומתוך חוסר מנוחה היה בוחן את עצמו, את גובה מכנסיו על מותניו ואת האופן בו היו שולי המכנסיים מונחים על נעליו, והוא הרגיש כי גבותיו מכווצות וריפה אותן, והעביר ידו בשערו הכהה, ותלה את מבטו לפנים בבמה בהבעה של התעלמות וניתוק מסביבתו, מחכה לחברו שישוב ויחזירו למצב של תשומת־לב וקשב, וביקש לא להסיר את מבטו מן הבמה עד אז. הנגנים היו מתאמצים, הסיום התקרב ועדת המעריצים הזעומה בקדמת הרחבה הקימה שאון מכובד בפני עצמה, והרעש המתמשך של הצרימות והחריקות, הנישאות על גבי חבטות התופים וקרקוש המצילות, הפך בלתי ניתן להתעלמות, מקפיא כל תנועה ותזוזה ברחבה, מלבד אלו של טכנאי הסאונד, שהדליק סיגריה והסתובב במקומו. לפני שגווע הרעש ומת, התהדר באיזו חגיגיות, קולות הניסור והצווחות שקעו, ורק פעימותיו של תוף הבס נשמעו, בקצב אחיד ולא מהיר, יוצרות מקצב מסודר, לראשונה באותו ערב לא ערב, וברפאל הבזיקה תחושת שארית. עלה בו זיכרון מטושטש, שפעפע להכרתו והפך יותר ממוקד ומדויק, ופעימות עמוקות של תופים עלו מסביבו, והוא מוקף בהמון אדם שמח וחגיגי, במישור מדברי רחב ידיים, ודעתו צלולה כשמיים בהירים. חברי הלהקה חדלו לנגן, שומטים ראשם על חזם כמותשים ובאולם נדם הרעש סוף סוף, וקולות מחיאות כפיים נשמעו רק מלפנים, מהאזור של המעריצים, והמרעישים ירדו מהבמה. רפאל לא הזיז את מבטו. הוא עוד יכול היה להרגיש את פעימותיהם של התופים מרטטות בחלל החזה שלו, כמו שהרגיש באותו הבוקר, כשהנוף של המישור העצום והתל הגבוה המתנשא במרכזו התחלף בתמונת חדר השינה שלו והוא הזדקף והתיישב במיטתו. צלילות הדעת שניטעה בו הייתה בוהקת ומסנוורת, והותירה אותו קפוא בישיבתו על המיטה משך רגע ארוך, שבו לא חשב דבר, עד שדעתו שקעה ונעכרה, והוכתמה ברבבות פרטים ומילים שדחקו אותו החוצה ממיטתו. רפאל הסתכל בבמה, עליה עבדו הטכנאים, וחשב שהוא מרגיש את אהרון מתקרב מאחוריו וכמעט נפנה לאחור להביט, אך התאפק כדי שלא להסיר את עיניו מהבמה, עד שאהרון יגיע ממש בחזרה אל צידו, והוא נדרש להתאמץ ולעמוד בלחץ שהרגיש על ארובות עיניו, והכוח החזק המושך את אישוניו לצדדים. הקהל סביב היה נמרץ וערני, החיץ בינם לבין המופע של דוד התפוגג ונעלם ונוכחותו של הזמר, הכותב והמלחין הייתה מורגשת באוויר, נוסכת בכולם התרגשות, אפילו בטכנאי הסאונד, שסימן לטכנאי הבמה אילו מיקרופונים לבדוק ולכוון בעזרת לוח הבקרה, ניכרה איזו רצינות, כאילו כעת חשובה לו התוצאה של עבודתו, ורפאל גילה שהוא שר בליבו שוב ושוב את השורה שזכר מהשיר ששמע אחר הצהריים בדרך הביתה מהעבודה, השורה האחרונה של הפזמון, "עד אור הבוקר חיכיתי כך". הוא יצא מהעבודה מוקדם מהרגיל, לאחר שהתלבט אם לבקש את אישורו של אוסקר או לא, ולבסוף יצא מבלי לומר שלום לאיש. ואף על פי שבדרך כלל היה נוסע הביתה ברכבל, לפני שנכנס לתחנה הצפופה החליט ללכת ברגל, שכן, סבלנותו הייתה קצרה והוא העדיף להישאר בתנועה, מתקדם במעלה הרחוב שהיה עמוס וצפוף, טור ארוך של מכוניות מזדחל לאורכו, משתדל להתקדם בזריזות, עוקף מי שהילוכו איטי מדי, מתכנן צעדיו כדי לא להתעכב ולו לרגע קל, מחיש צעדיו כדי להקדים אחרים, כשראה לפנים מכשול שהצר את הדרך, וכשעמד לחכות לאור הירוק ברמזור, סקר את ההודעות שקיבל במסך התצוגה - סוכן שיווק של מוצרי מדיה של סטון ותמונה ערוכה ששלח לו שאול, ובה נראה רפאל מגיח החוצה מתוך עוגת קומות מקציפה, במרכז מעגל של חבורת חשפניות עליזות ומריעות, ולתמונה הוסיף את השאלה מה התוכניות לאותו הלילה, ורפאל חייך והחל להשיב, אך התקשה להתנסח, תשובתו דמתה יבשושית ועייפה, עד שהתחלף הרמזור, אז ויתר והמשיך בדרכו, אור היום הולך ודועך, וגם הוא כבה, וחושב כי טוב יעשה אם יוותר על החגיגה וישכב לישון מוקדם, והתמונה הערוכה הפכה כואבת בגיחוכה. מתקרב אל השוק המרכזי, המתפרס על פני שלושה רחובות, חישב רפאל אם לעקוף את השוק או לחצותו, אומד את ההפרש במרחק לעומת ההפרש בקצב ההתקדמות, את הרמזורים ברחוב ואת הצפיפות בשוק, וכשהגיע לצומת ראה שהרמזור המוביל אל השוק מואר ירוק וזה שאל הרחוב העוקף מואר אדום, ונכנס אל השוק, ברחוב הראשי מבין שלושת רחובותיו, ואווירת סוף היום הייתה לוחצת את הרוכלים הניצבים מאחורי דוכניהם העמוסים בסחורות, והם הלחיצו בקריאותיהם את הקונים שהעמיסו עגלותיהם המתמלאות והזדרזו הלאה בלחצם, ורפאל לא השגיח בסחורות והתרכז בדרכו, מבקש לא לעצור, שולח מבטו לפנים כדי לסמן את נתיב התקדמותו, והילוכו מעט כבד, כרוצה להידמות לסלע המתגלגל וכובש דרכו, ונגינת קולותיהם של הרוכלים קבועה, והקונים כולם לבשו פנים זהות, ערניות ומעשיות, וכך היו גם פניו של רפאל, שפתיו הדקות מהודקות מעט, עיניו הבהירות פקוחות ומבחינות הרחק לפנים באישה שעמדה בניצב לדוכן ירקות, חוסמת בעגלתה את המעבר, ורפאל ריכז את מבטו בעיניה, מנסה לאלץ אותה להסתכל אליו, אך היא לא השגיחה בו גם כשהתקרב, וגם כשקרא לעברה "סליחה", נדמה היה לרפאל כי חלפה שעה תמימה עד שמשכה את עגלתה, בלי להפנות את ראשה, ורפאל התכעס על אותה אישה ועל כל שכמותה, והמשיך בדרכו באותה השיטה, אך ביתר תוקפנות, מצטער שבחר ללכת בדרך הזו ולא העוקפת, וחשב כי פעם אחת ינסה למדוד בשעון עצר את כל הזמן המבוזבז המצטבר מאירועים מסוג זה ביום אחד שלם, ואחר ניסה להעריך את תוצאות המדידה, וצלצול של שיחה נכנסת מדניאל בקע ממסך התצוגה, אך רפאל הביט בצג המהבהב הרוטט ואחר החזירו לכיס מכנסיו הימני האחורי. שני נוודים ישבו בניחותא על שמיכה וגבם שעון על קיר של בית מוזנח ונטוש, כלב רזה שוכב לידם על השמיכה, שותים בירה ומעשנים, ולפניהם מונחים שלושה לוחות קרטון, מקופלים כשלט, ובשיפולי כל לוח־שלט קובצו כמה מטבעות, על אחד כתוב בֶּלְוְויוּ, על אחר סטון ועל האחרון מומבאי בע"מ, והם מעודדים את העוברים לתרום נדבתם לערמה לפי בחירתם, צוחקים צחוק לא גס אך משוחרר, ואחד מהם קרא לרפאל בעברו מולם, שאלו לבחירתו, ורפאל חייך במבוכה והאט הליכתו והביט בנווד כאילו היה חולה סופני, אך כשפגש את עיני החולה, דימה לגלות שזה דווקא שמח בחלקו, ובשמחתו היה מבלבל את מנחמו. ורפאל ביקש להמשיך הלאה בדרכו, ראשו עדיין מופנה אל הנווד, וכמעט נתקל במישהו, אך הנווד המחויך העירו לשים לב, פניו לבשו ארשת מתריעה והוא החווה בראשו הלאה מכיוון התקדמותו של רפאל, שהספיק להיעצר ונפנה להסתכל בפני זה שכמעט ונתקל בו ומיהר להתנצל, ואחר הפך שוב פניו אל הנווד וחייך אליו במבוכה, וזה קרא אחריו שבשבילו ישים שלט של החופשיים וצחק עם חברו את צחוקו המשוחרר. רפאל מצא את דרכו החוצה מן השוק, תוהה אודות הנוודים, איפה הם מבלים את הלילה, ואיפה המשפחות שלהם, ובכיכר, ביציאה מהשוק, ראה את הזמר המופיע עם גיטרה, כובע ובו מספר מטבעות מונח על הארץ לפניו, ושירתו תפסה את אוזנו, והמוכרת ותכשיטיה תפסו את מבטו, והוא עצר והקשיב לשיר. עד שהתקרב אל הזמר פספס כבר את תחילת השיר, וגם אז לא התרכז בו עדיין, בשל חוסר הנוחות שעלה בו מעצירה שכזו על יד זמר ברחוב. הוא בכלל התכוון להמשיך הלאה בדרכו, ונעצר במקומו בקרב הקהל המצומצם רק כשראה את מוכרת התכשיטים העומדת מאחורי סחורתה, כמה מטרים לצידו של הזמר, עור פניה חלק, שפתיה מלאות ושׂערה אסוף לכדור הצמוד לקודקוד ראשה, מגלה צוואר ענוג, ושתי קווצות שיער משני צידי מצחה מרפרפות על לחייה, והיא מחזיקה צמיד חום עשוי עור ומסתכלת בזמר בעיניים מאירות, ורפאל התמקם כך שלא הפריע לאחרים, העביר את מרכז הכובד לימינו, תחב את ידיו בכיסים הקדמיים של מכנסיו ונפנה לצפות בזמר, שתחילה חשב כי הוא חופשי, אולם כאילו כדי לא להתאכזב מאוחר יותר מן האמת, סיכם כי קרוב לוודאי משתייך לחברה הציבורית, והשיר היה לטעמו, בלדת רוק מלודית ופשוטה יחסית. הבית היה במבנה של שאלות ותשובות, והזמר הפתיע את רפאל באיכויותיו, וכשהגיע לפזמון, הרשים אותו בנגינתו ובשירתו, שירה שהייתה בה עוצמה רבה, מרוסנת ומאופקת, אך בכל זאת כובשת ובלתי מתפשרת, ורפאל התמסר לשיר בקלות, והשיר עלה וגדל, וללא ספק, השפיע על שומעיו השפעה כלשהי, אשר הצטרפה לאותו מטען רגשי שכל שומע נשא עימו ויצרה דבר־מה חדש בקרבו. רפאל הגניב את מבטו אל בעלת הצוואר הענוג ומצאהּ מסתכלת בזמר באותו המבט המאיר. הפזמון שוב שחרר את המתח שהצטבר בסוף הבית, והזמר בעל המצח הגבוה, חרוש הקמטים, והשיער הקצוץ פרט על הגיטרה ושחרר אל האוויר צלילים פתוחים וגדולים, ושירתו עלתה וגבהה, ורפאל נסחף כמו יתר הקהל ונמלא תחושה של אופוריה, והתמסר לשכחה, ובשורה האחרונה של הפזמון, "עד אור הבוקר חיכיתי כך", התמלא רפאל בכוח להתנגד, אפילו מבלי שיהיה לו דבר מסוים שהוא חושב להתנגד אליו, או אולי, בעצם, היה צריך להתנגד לכל הדברים כולם, והוא עצמו בתוכם. והוא העביר את משקלו לשמאלו, והחליט לחכות ולדבר עם הזמר כדי לשאלו לגבי הופעותיו העתידיות, אם יהיו כאלו, ולומר לו כי הרבה זמן לא שמע מוזיקה שתפסה אותו ככה, בקצב שלה, בכוח המניע שלה, בישירות שלה, והפזמון האחרון היה חזק, ואת השורה האחרונה שר הזמר ללא ליווי הגיטרה, וכך השיר הסתיים, והקהל מחא כפיים בהתלהבות, ורפאל תרם מחלקו למחיאות בהערכה אל האמן, ששיתפם בפיסה מנשמתו בכיכר, ביציאה מהשוק, והזמר השתחווה קלות לפני הקהל וסב לאחור. כמה צופים ניגשו וזרקו מטבעות לתוך הכובע, והזמר הרזה, שנראה כמתקרב לשנתו הארבעים, הודה להם בקול שנשמע פתאום שקט ונמוך ביחס לשירתו, ואמר בפנים חתומות שהשיר האחרון שייך לדוד, זמר אהוב עליו במיוחד, ואז הסיר את רצועת המנשא והניח את הגיטרה שעונה אל הקיר מאחוריו, ונפנה לימינו, ומוכרת התכשיטים המחויכת התקרבה אליו ונשקה לו על פיו, ורפאל הסתכל בהם המום, ובאחת הגביר ליבו קצב פעימותיו ורפיון שרירים התפשט בו. הקהל התפזר ורפאל התנער מקפאונו והסתובב לאחור, ותחושת הכוח להתנגד שעלתה בו אך לפני רגע, התנפצה לאלף רסיסים, והכול הפך מיותר וחסר סיכוי, והוא שוב ביקש לוותר על חגיגות יום ההולדת ולזחול למיטתו עד הבוקר, ואז הרגיש טפיחה קלה על שכמו וקול מתוק שקרא לעברו באנגלית, והוא הסתובב ומצא מולו את המוכרת הקורנת מושיטה לו מודעת פרסומת מודפסת על נייר גס, והוא התמהמה בלקיחת המודעה, מוקסם מקרבתה של ענוגת הצוואר, מהופנט ממבטה, עד שדבריה על המועדון בו מתקיימות ההופעות הנזכרות במודעה חלחלו לדעתו והוא הנהן ונטל את המודעה לידו, מצליח בקושי להעלות חיוך על פניו, ונדמה כי המוכרת לא הוטרדה ממבוכתו, וכאילו הכילה את התנהגותו בשלווה, ומשהכיר בכך שאינה נדחית ממנו, פלט רפאל בקול רם מדי את שמו והושיט לעברה את ידו שעדיין אחזה במודעה, ואחר העבירה לידו השנייה וגיחך בביישנות, והמוכרת צחקה והושיטה לו ידה והציגה את עצמה, ואחר הובילה את רפאל אל הזמר, שאסף את המטבעות מן הכובע לכיס מכנסיו, והציגה תחילה את מרטין בפני רפאל, ואחר את רפאל בפני מרטין, ורפאל הצליח בקושי להוציא מפיו כמה מילים של הערכה והתפעלות מהשיר ששמע, מדבר באנגלית, ומרטין חייך ביובש כיוצא ידי חובה, פשפש בכיסיו והוציא שקית טבק והחל לגלגל סיגריה, ורפאל חשב כי נתפס על ידי מרטין כעוד זכר מאיים ולא רצוי, ובקש להימנע ממאבקי כוח והזדרז להיפרד מהשניים, אך שרה אחזה אותו בכתפו וביקשה ממנו להישאר, ובחיוך זורח שאלה אותו לתוכניותיו לאותו הערב, וסיפרה לו כי השמועה אומרת כי הזמר דוד בעצמו יופיע הערב באותו המועדון המדובר, והציעה לו לבוא, ושחררה את כתפו, ורפאל הסתכל בה בעיניים גדולות, מבקש לשאוב עוד מיופיה, מתאווה לשוב ולהרגיש את אחיזת ידה בכתפו, ואחר הביט במרטין, שהצית את הסיגריה ולא הסתכל לעבר השניים, ואזר אומץ לספר כי זהו יום הולדתו וכי חבריו וודאי לא ישחררו אותו מבילוי משותף בחברתם, ושרה מיד בירכה אותו בלבביות במזל טוב ואמרה שהוא וודאי מיוחד, שהרי נולד ביום השוויון, ורפאל אמר שלדעתו הוא דווקא רגיל, ושרה צחקה ואמרה שהיא מקווה שהוא יבוא להופעה באותו הערב ושהיא שמחה להכיר אותו, ורפאל לא ידע כיצד עליו להיפרד מהשניים, והוא התקרב אל הדוכן במעט וקרא לעבר מרטין "להתראות", וזה בקושי הרים ראשו לעברו ואמר "להתראות", עשן נפלט מפיו, ולפני שהתרחק חייך רפאל אל שרה, ששוב דומה שהכילה את מבוכתו, ובירכה אותו במזל טוב, עומדת יציבה במקומה, ואז נתן לרגליו לשאת אותו הלאה משם והגיע לדירתו עמוס במחשבות על מה שקרה, על עיניה המאירות של שרה, ועל ההופעה המצוינת של מרטין, ועל איך היה יכול להתנהג בצורה אחרת, והפך ברגעים שהרכיבו את זיכרון האירוע בזמן ששטף מעליו את היום, והטיל עצמו על הספה הירוקה בהתפרשות איברים ולקח לידו את מסך התצוגה ופתחו לכדי חצי מגודלו המרבי ובדק את ההודעות מהמעגל הראשון, והוא סוקר את ההודעות מכאנית, כי דעתו עוד מצויה בשוק, וכעבור כמה דקות נרדם. צלצול מסך התצוגה העיר את רפאל, שתחילה לא ידע היכן הוא נמצא ומה השעה, והוא השתיק את הצלצול ונענע ראשו לצדדים, בלע רוק ומתח את כל גופו בעווית, ואחר קם והעלה אור בדירה, הפעיל את הקומקום ואת המוזיקה, וניגש לשטוף פנים. הוא התעורר מאוחר, והיה צריך כבר לקבוע עם החברים, שהשאירו לו הודעות, והוא התקשר אליהם בחזרה, ורק אהרון השתכנע לבוא איתו להופעה, שרפאל סיפר כי שמע עליה מחבר לעבודה, מסתיר את האמת, אולם שאול ודניאל המציאו תירוצים מדוע לא יוכלו להצטרף להופעה ולכן קבעו להיפגש אחרי שזו תסתיים. רפאל שתה קפה תוך כדי שהתלבש, וחשב כמה משקאות ישתה באותו הלילה, ולאחר ששכח את מסך התצוגה בדירה ונאלץ לחזור מכניסת הבניין שוב לדירה כדי להביא אותו, התקדם לעבר המועדון בדרום העיר, שם קבע להיפגש עם אהרון.

גל של מחיאות כפיים עלה מן הקהל, ועל הבמה עלה דוד בצעד מהיר, ניגש למרכזה ונטל את הגיטרה השחורה־אדומה שהמתינה לו, העביר את רצועת הנשיאה שלה מאחורי ראשו ומיד התחיל לנגן. הוא נראה כבן חמישים, שערו אפור וארוך, אסוף בגומייה, פניו סימטריות, עיניו כשני סדקים דקים, בגדיו שחורים, טבעות וצמידים כסופים מקשטים את ידיו, ודומה שאת השיר הראשון הוא שר ומנגן לבדו. שני החברים נפנו להקשיב לדוד, ורפאל חשב כי הוא קרוב לוודאי חופשי, אולם כאילו כדי לא להתאכזב מאוחר יותר מן האמת, סיכם כי קרוב לוודאי הוא מבוטח בחברה הציבורית, וכי בכל מקרה, הנה מגיעה סוף סוף התמורה לזמן ולסבלנות שהשקיעו, ושמח על שהחליט לבוא, והסתכל באהרון, ובהנהון איטי בראשו כמו הביע הערכה וציפייה להמשך, וההופעה התחילה ברוגע ובשלווה שהיו כה בטוחים, כה יציבים ובלתי ניתנים להפרעה, עד כי עטפו את האולם כולו במגע רך של צמר גפן והכול נדמה קל להפליא. דוד עצם את עיניו לעיתים תכופות כששר, וניגן את השיר בשקט ובעדינות, והקהל היה שקט גם הוא, ואווירה נוגה התפשטה בכול עם סיומו של השיר הראשון, ורפאל הביט סביבו ומצא את הקהל הזר מעט פחות זר, כאילו חמימות עלתה לפני השטח ואנשים הביטו יותר בעיניהם של אחרים, ומעין תחושת שותפות נארגה בין אסופת האנשים באולם, ואל השיר השני הצטרפו שאר הנגנים, והמוזיקה שעלתה מן הכלים הייתה הדוקה ומתואמת, ומילאה את האוויר, כך שלא השאירה מקום לכל דבר אחר, ובעת שמחאו כפיים בסיומו של שיר קצבי וחזק יותר, הסכימו שני החברים על האיכות של המוזיקה בהנהון ללא מילים. רפאל נדרך בכל פעם שהחל שיר חדש וניסה לזהות האם זה השיר ששר מרטין אחר הצהריים, והצטער שהוא לא מכיר את השירים מלפני כן כמו מרביתו של הקהל, ששר עם דוד מילה במילה, ורפאל ניסה להאט את סיבובו של גלגל הזמן הענק ולהתענג על כל צליל שעלה מן הבמה, ומכל לגימה מהבירה ושאיפה מהסיגריה, והתלהב מהשירים שהתחלפו ללא הפסקה, שהפכו מהירים ומחוספסים יותר, מזהה בהם השפעות של סגנונות שונים, מביט מדי פעם באהרון מבלי להחליף עימו דברים, והגיטרות ניסרו והתופים היכו, הבס התרוצץ ללא מנוח והעניק את הבסיס למנגינה, ודוד התחמם גם הוא, ושר בקול רם וצעק וקרא, והלהקה ניגנה והיא מתוזמנת בדיוק מדהים, והקהל היה חי ורוחש ותוסס וגועש, אך בכל זאת מאוחד, אינספור נקודות מגע מחברות בין כל הגופים ברחבה, כתפיים מתחככות, רגליים דורכות, שערות נתפסות, והקהל שר עם דוד ומוחא כפיים ומיילל, וצעיר אחד טיפס לבמה וקפץ לתוך הקהל שתפסו בידיים מורמות, ובשיר אחד ניגן המתופף מארש צבאי ודוד הפך לרב־סמל והקהל הפך לפלוגתו והשתלהב כשדוד קרא לו לענות לפי הקצב את המשפטים שהיה קורא כבר עשרים ואולי שלושים שנה, ורפאל החל מצטרף לקולות המענה של הקהל והביט באהרון ומצאו מנותק מן ההתלהבות הכללית, ודוד סיים את השיר ונתן לקהל הזדמנות לעודד ולהריע בזמן ששתה מים, והציג את חברי הלהקה בחום ובחן, ואחר הרחיק את המיקרופון מפיו ושאל אם יש למישהו משהו לעשן, והקהל נחלק לאלו ששמעו אותו וצחקו ולאלו שלא שמעו וניסו להבין מה היה מצחיק, כמו שני החברים מאחור. הלהקה חזרה לנגן, וביצעה שיר שהיה מורכב משני אקורדים בלבד, ודוד שר את המנגינה בסולם טונלי מסוים, שביחס אליו נמצאו האקורדים בדרגות הרמוניות משניות, כך שנוצר מתח המחכה להתרה, להגעה לדרגה ההרמונית השולטת של הסולם, והמנגינה הייתה מרחפת סביב אותו הצליל השולט, אך נמנעת ממנו, נשארת קרובה אליו, ורק נגיעות חפוזות של צלילים המרמזים על בואה האפשרי של ההתרה עלו לפעמים מהגיטרות, והמתח התעצם, והלמות התופים גברה וקירבה את ההתרה ואת המהפך, וממש לפני הצליל הגואל נפנה דוד לאחור ושם את הגיטרה במעמד שלה ברשלנות וחזר בדיוק בזמן לתפוס את עמוד המיקרופון בשתי ידיים, מכוון את קולו אל התדר של הצליל המציל, והוא צועק בקול שהולך ונהיה צרוד, והקהל השתולל, אנשים נדחפו ונמחצו בתוך סערה של איברים, ושני החברים עמדו במקומם על יד עמדת הסאונד, הודפים מעליהם גופים שמדי פעם התנגשו בהם, והמופע היה מסנוור בעוצמתו והקהל המשולהב הגיב לכל מחווה של דוד, ולו הקטנה ביותר, באהדה אדירה, כגוף אחד, ורפאל היה מקפץ במקומו ומניח לידיו להתרומם מעלה ובשולי שדה הראייה שלו הבחין באהרון, שהיה דומם ויציב, וביקש שלא להיות מושפע מחוסר ההתלהבות של חברו ושותפו לחוויה, ועודד את דעתו לדבוק בקצב ובצלילים. לאחר ההדרן הראשון, היה רפאל משוכנע שלא ישמע ביצוע לשיר שמרטין שר ביציאה מהשוק, ולא האמין כשדוד החל לשיר אותו, לאחר שהקדישו לזכר אגרוף קמוץ שנרצח לפני עשרים וחמש שנים בדיוק ולאספת החופשיים שעמדה להינעל עם עלות השחר, והשיר פגע בו כמו ירייה, והוא לא ידע לומר מה עבר עליו שעה שהתנגן, אלא שבסופו הרגיש כי נותר מדולדל, כאילו היה עשוי רק עור ועצמות. תשואות הקהל והאורות שנדלקו החזירו את רפאל מהחלל בו היה בחזרה לנגרייה, שהוסבה לאולם הופעות בחלקה הדרומי של תל־אביב, ואל ליל חגיגות יום הולדת עשרים וחמש שלו, ואחרי שחיפש את שרה ומרטין שעה ארוכה באולם, יצא עם אהרון מהמועדון והמשיך לחפשם, ומשלא מצאם והזמן דחק, נכנסו החברים למונית ונסעו לפגוש את שאול ואת דניאל בבר ברחוב רוטשילד, שם שתו וצחקו והתקוטטו והתווכחו, ורפאל היה קל דעת ועליז והרים את קולו לעומת המלגלגים עליו ואת ידיו מול המאיימים עליו ואת כוסו לעומת פיו, ובשעה מאוחרת נכנס חזרה לדירתו, עשוי רק עור ועצמות, והיה מצוי בחלל ובזמן שיצרו דוד ולהקתו באולם הערב. והוא חלץ את נעליו ונעמד מול החלון בחדר המגורים שלו, המשקיף לרחוב ולבניינים הסמוכים, וחיכה כך עד אור הבוקר.