הצייד
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הצייד
מכר
מאות
עותקים
הצייד
מכר
מאות
עותקים
3.3 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: ארז אשרוב
  • הוצאה: כנרת זמורה דביר
  • תאריך הוצאה: 2013
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 368 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 8 דק'

ג'ון לסקואה

 ג'ון לסקואה הוא מחברם של עשרים מותחנים שנמכרו ביותר מעשרה מיליון עותקים ב–75 מדינות ברחבי העולם. הוא חי עם משפחתו בצפון קליפורניה.

תקציר

ויאט האנט, החוקר הקשוח מסן פרנסיקו, מעולם לא התעניין באימו הביולוגית. יש לו הורים מאמצים ואוהבים ואין לו יותר מידי עניין או שאלות לגבי עברו. עד שהודעת טקסט מטלטלת אותו: "איך אמא שלך מתה?" כשמתברר שהיא נרצחה, האנט מתחיל לחקור תיק ישן בלתי פתור. תיק שיכריח אותו להיכנס למבוך המשפחתי שלו, מלא הסודות, השקרים והדרכים ללא מוצא.

"מותח ומפתיע, מלא תפניות וטוויסטים." בוקליסט "יכולותיו הספרותיות של ג'ון לסקואה הן אוצר לאומי."
האפינגטון פוסט

 "במקביל לגרישם ותורו, יש כותב נוסף בשלישייה המובילה את הז'אנר. קוראים לו ג'ון לסקואה."
 שיקגו סאן־טיימס

פרק ראשון

1

הם אכלו את המנה המיוחדת, ווֹנטוֹן טונה וכנפיים, בתא הפונה לחלון אצל לוּ היווני, שני גברים בתחילת שנות הארבעים לחייהם, שדיברו על רקע השאון של שעת ארוחת הצהריים.
הנאה מבין השניים, ואיֶיט האנְט, אמר, "ג'ינה ואני, שנינו לא להוטים להתחייב."
"לא להוטים," אמר דֶבין ג'וּל. "זה מוצא חן בעיני." הוא היה שוטר במחלק הרצח בסן פרנסיסקו, וענייני זוגיות, אפילו בחייו הפרטיים, לא היו הדאגה העיקרית שלו. הוא עם קוֹני כבר ארבע־עשרה שנים, ולא חושב על הנושא הזה לעתים קרובות מדי. הם פשוט עובדים, יש להם שלושה ילדים, עושים את המוטל עליהם. אוהבים אחד את השני. מתחייבים.
ג'ול לקח כנף והחזיק אותה ביניהם. "מה יש על הדבר הזה?"
"עור."
"לא, חבר, איזה תבלין?"
"חמאת בוטנים, נראה לי," אמר האנט. "ושום וצ'ילי ובטח גם סויה. די טעים, אה?"
ג'ול הינהן. "יחסית לאוכל של לוּ." הוא לקח ביס ולעס. "אז אתם גמרתם?"
"הייתי אומר שזה די סגור."
"אני לא יכול להגיד שזה שובר לי את הלב, אתה יודע."
"כן, טוב, לך ולה היה איזה קצר בתקשורת."
"היא כלבה קרה."
"לא אלי."
ג'ינה רוֹק, האישה הנדונה, היתה עורכת דין מבוגרת מהאנט בכמה שנים, שלפני זמן מה הזדמן לה לקרוע את ג'ול על דוכן העדים במשפט רצח. זה לא היה רגע שיא בחייו.
"אני לא רוצה לשמוע עליה לכלוכים, דֶב. היה לנו טוב ביחד והיא ואני ממשיכים להיות ידידים, בסדר?"
ג'ול משך בכתפיו. "אלה החיים שלך."
האנט הינהן. "בדיוק ככה."
אבל הם לא הגיעו לשם לדבר על חיי האהבה של האנט. זה היה ראיון עבודה.
וג'ול הרים את היד. "לפני שאתה הולך עם זה רחוק מדי, ואייט. אני מעריך את ההצעה, בכל הכנות. אני מופתע ומחשיב את זה כמחמאה, באמת. אבל אני לא רואה איך זה מסתדר לי."
"אתה מושיט את היד מעל השולחן, אנחנו לוחצים ידיים והעסקה סגורה."
ג'ול ניענע בראשו. "קוני תהרוג אותי."
"קוני אפילו לא תגרום לך נכות קלה. לא יהיה לה אכפת אם תחליף עבודות. גם אם היית דוחף עגלת נקניקיות, היא היתה רוקדת לפניה בבגדי המעודדת שלה, לקדם את המכירות."
ג'ול הינהן באישור. "טוב, בסדר, אז אולי קוני לא. אבל יש עוד סיבות. הפנסיה שלי, לדוגמה. ביטוח הבריאות. זה שאני במחלק רצח, כלומר בראש פירמידת המזון. וחוץ מזה, אני ממש אוהב את מה שאני עושה."
"כן, אבל הבירוקרטיה, העניינים עם האיגוד, כל החוקים..."
"הי, חוקים זה החיים שלי. אני מת על חוקים. למה אתה חושב שנעשיתי שוטר? אני איש של חוקים."
"זה גם מה שאיוַון אמר." הכוונה היתה לאיוון אוֹרלוֹף, מהשכירים החדשים של האנט. "ונחש מה? כל הקטע הזה של איש של חוקים — מסתבר שזה לא לגמרי ככה. הוא אוהב את החופש להיות לבדו, וחוץ מזה התגלה שהוא חוקר מעולה, מה שהוא אפילו לא ידע על עצמו עד שהוא הפסיק להיות שוטר. עכשיו הוא רואה דברים שאפילו אני מפספס במבט ראשון. שלא לדבר על זה שאנחנו מסתדרים יחד נהדר, מה שאני מקווה שיקרה גם איתך. אם כי זה כבר הימור לא הכי בטוח."
"ונעשה פחות בטוח בכל רגע שעובר."
האנט נשען לאחור ושילב את זרועותיו. "עשרים וחמישה אחוז."
עוד נענוע בראש. "הכסף הוא לא העניין. עשרים היה מספיק אם הייתי רוצה לעשות את זה. אבל אני לא מתפתה אפילו קצת. חוץ מזה יש לי הסתייגויות די חמורות מכל העניין הזה שאתה תהיה הבוס שלי..."
"אני לא אהיה הבוס שלך."
"אתה תשלם לי, בזה אני צודק? זה לא הופך אותך לבוס שלי?"
"טכנית, אולי. אבל אתה מכיר אותי, אני בחיים לא אנצל את הסמכות."
חיוך קטן. "כן. עד הרגע שתנצל. ואז זורקים לפח עשרים שנה שאתה ואני מסתדרים, עד כמה שאנחנו כבר מסתדרים."
האנט נשאר שעון על קיר התא לזמן מה, ואז גחן קדימה, מרפקיו על השולחן. "בחייך, דֶב. לא נראה לך שנוכל לעשות כיף?"
"כבר עכשיו אנחנו עושים כיף, חבר. אוכלים יופי של כנפיים. אין בינינו היררכיה. סתם שני גברים שחיים בגדול ביום חול אחר הצהריים. זה לא מקולקל, אז לא צריך לתקן את זה. זה חוק מרכזי בחיים, וכמו שאמרתי, אני איש של חוקים."
האנט היה בחדר השינה שלו, לאחר שהחליף לבגדים נאים יותר לקראת הפגישה הבאה שלו. הוא ישב על מיטתו ודיבר בסלולרי עם פקידת הקבלה/המזכירה/העוזרת האישית שלו, תמרה דֵייד, וסיפר לה את החדשות המאכזבות על דבין ג'ול. הוא שמע את הצלצול הקטן שהודיע לו על אס־אם־אס, אבל התעלם מזה, כמו שהוא תמיד עושה כשהוא מדבר עם מישהו.
"בכל מקרה הסיכוי היה נמוך," הוא אמר, "אבל חשבתי ששווה לנסות."
"בהחלט, רק שאני לא מאמינה שהוא לא קפץ על המציאה. זה בכלל היה קרוב?"
"הוא עצר אותי עוד לפני שהספקתי לזרוק את הפיתיון. שום עניין."
"יכול להיות שכיף להיות שוטר?"
"כנראה. מי היה מנחש? או שאולי הוא חושב שזה לא כזה כיף להיות בלש פרטי."
"לא יכול להיות. הוא ראה אותנו בעבודה, והכיף פשוט לא נפסק. עכשיו, לדוגמה, אנחנו מכייפים או מה?"
"מכייפים. ללא ספק."
"אז הנה, מה רע?"
"טוב, יש עוד תיאוריה."
"שהיא?"
"את."
"מה איתי?"
"הוא חושב שאת מושכת מדי ופוחד שאם הוא יעבוד בסביבתך על בסיס יומי, זה ישפיע על הנישואים שלו לקוני."
"כן, ואייט, בטח."
שוב הוא שמע את צליל ההודעה, ושוב הוא התעלם ממנו.
"לא, ברצינות," המשיך האנט. "הוא חושש שהוא יאבד את הראש מרוב פנטזיות מיניות פראיות, ולא יוכל להתרכז. בסוף הוא יידרדר לשתייה, לייאוש ולגירושים."
"הוא אמר לך את כל זה? וגם השתמש בביטוי יאבד את הראש?"
"לא בדיוק. אבל שמעתי בין השורות. זה היה עצוב איכשהו."
"אני מתארת לעצמי," היא אמרה.
הוא אמר שלום ונגע בתיבה "סיום שיחה" בצג של הסלולרי. האס־אם־אס האחרון — השני, זה שהופיע על הצג שלו — היה מאחיה של תמרה, מיקי, אבל האנט בקושי התייחס לזה. ההודעות יכולות לחכות. האנט לא רצה שום הפרעות באותו רגע, והוא לחץ על הכפתור כדי לכבות את המכשיר ואז החליק אותו לנרתיק שלו.
הוא קילל בחצי קול, בהבעה זועמת.
בשביל מה זה היה, הניסיון העלוב הזה לשעשע את תמרה? לטעון שג'ול חושב שהיא מושכת מכדי לעבוד בסביבתה? מסיחה את הדעת? גורמת לאבד את הראש?
הרי הוא זה שסובל מהבעיה הזאת.
מאז 1912 שכן מועדון מישֶן באחוזת קירני, מבנה ארבע־קומתי עצום אך חינני בנוֹבּ היל סֶרְקֶל, מעבר לפינה וקצת בירידה מהמלונות פיירמונט ומארק הופקינס. הוא כלל סך הכול מאה שמונים ושלושה חברים — לעולם לא יותר, מדי פעם פחות — מה שהפך אותו למועדון הפרטי הכי אקסקלוסיבי בעיר.
המועדון העסיק רב־משרתים בשם טיילור, אפרו־אמריקאי מסותת פנים וחסון בסוף שנות החמישים או בתחילת שנות השישים לחייו. טיילור הוביל את האנט אל חדר הישיבות, והאנט נגע בזרועו ועצר את ההתקדמות שלהם על מנת לבחון את השתקפותו במראה שבמבואה.
הוא לבש את המכנסיים והז'קט הכי טובים שהיו ברשותו, אבל כמו תמיד כשהגיע לכאן, הרגיש לבוש באופן לא הולם.
"אתה נראה בסדר גמור, אדוני," הטעים טיילור.
טיילור לבש טוקסידו. האנט בחן אותו מכף רגל ועד ראש ולא הצליח שלא לחייך. "תראו מי שמדבר."
בגלל המשימה שלו כאן, האנט קיבל גישה לחלק מהסטטיסטיקות של המועדון, כגון הגיל הממוצע של החברים — שישים ושבע, סך שווי הנכסים — בסביבות שישים מיליון דולר. מה שלא נכלל בסטטיסטיקות היה השווי הממוצע של בגדי הנשים. האנט חישב שעם כל השמלות והנעליים והתיקים והאביזרים העיצוביים — וכן, בואו לא נשכח את התכשיטים — אף אחת לא הסתובבה עם סחורה בשווי של פחות מעשרים אלף דולר, שתלויה או נצמדת או מחוברת איכשהו לגוף שלה.
הם הגיעו לכניסה לחדר שבו שלוש חברות ועדת הקבלה ליהגו בעודן יושבות בכיסאות המלכה אן, שהקיפו את השולחן מכוסה התחרה שעליו נח מבחר של מאפים מלוחים, עוגיות ומיני קפה ותה.
טיילור הטעים, "מר האנט." הדלת נסגרה מאחוריו.
"אה, ואייט." דוֹדי ספֶּנסֶר קמה על רגליה וחצתה את החדר לכיוונו, מגישה לו את לחייה לנשיקה. האנט חשב שהיא אישה יפה עד להטריד, שהזכירה את גרייס קלי או את ג'ניוּארי ג'ונס. מהתחקיר שעשה הוא ידע שהיא בת ארבעים ושתיים ונשואה ללאנס ספנסר, הבעלים של אֶקזֶקיוּגֶ'ט. "טוב לראות אותך שוב," היא אמרה. "תמיד טוב לראות אותך."
"גם אותך," אמר האנט ואז הוסיף, "את כולכן." הוא התייחס לשתי הנשים האחרות, שנותרו ישובות. "גברת רֶן, גברת האצֶ'ר. אחר צהריים טובים."
דבּורה האצ'ר הינהנה בנימוס. האנט ידע שהיא בת שבעים, שהיא מעולם לא נישאה, שאביה עשה את ההון שלהם מכריית מלח מהמפרץ.
גֵייל רֶן, שמונים וארבע, בחנה את האנט בעיני הקרחון שלה. היא ענדה עגילי זהב וברקת מצועצעים, טבעות אחדות ושרשרת מרובת מחרוזות, שלהערכתו של האנט היו משובצים בה ארבעים קראט של יהלומים, ואולי אלף. היא היתה זקנה, כסף ישן, עם קשרי מניות מעורפלים משהו לתחילת ימיו של בנק אוף אמריקה.
דבורה האצ'ר הושיטה את ידה לקחת עוגייה מהטס, בעוד דודי השאירה יד קלה, רכושנית, על זרועו של האנט בזמן שפנתה לאחור אל שתי חברותיה. גייל נעצה בהאנט עין קרה חסרת סבלנות. "מאחר שקצת איחרת, כדאי שניגש ישר לעניין. מתאים לך, מר האנט?" היורשת הקשישה הצביעה באצבע שיגרונית עדוית תכשיטים. "שב בכיסא הזה. תמזוג לך קפה אם בא לך. ודודי, בשם שמים, תפסיקי לרייר, בסדר? ותשבי."
***

"ג'ודית בְּלֶק," התחיל האנט להגיד, "היא לא בדיוק כפי שהיא נראית."
"ידעתי!" גייל רן טפחה על צד הכיסא שלה. "ידעתי שמשהו באישה הזאת לא בסדר."
דבורה האצ'ר סובבה את ראשה, שלחה יד אל כיסאה של שכנתה ודיברה בטון רגוע. "זה לא בדיוק מה שמר האנט אמר, גייל יקירתי. עדיין לא."
"אה, שטויות. ברור שזה מה שהוא אמר."
"אולי פשוט ניתן לו להמשיך," אמרה דודי ספנסר. "ואייט?"
הוא הינהן. "תודה." הוא נשען קדימה כשמרפקיו על הברכיים. "למעשה היא מקבלת משכורת מאִיגרות אבּוֹט־קנטור, וכך היה בחמש השנים האחרונות..."
"היא ברוקרית?" באותה מידה יכלה גייל להגיד יצאנית.
דודי הביעה את חוסר הסבלנות שלה בנעיצת מבט באישה המבוגרת ממנה, בזמן שהאנט המשיך. "לא בדיוק ברוקרית, גברת רן. יותר מדויק להגיד מאתרת, אם כי ג'וש קנטור מכנה אותה מנהלת פיתוח עסקי. הייתי גלוי עם קנטור, אמרתי לו שאני עוזר בתחקיר לבקשת החברוּת של ג'ודית, והוא דיבר גלויות על התפקיד שלה בחברה."
"התפקיד שלה בחברה?" שאלה דבורה. "ומהו בדיוק?"
"היא מטפחת לקוחות ומנתבת אותם אל אבוט־קנטור."
"מטפחת," אמרה גייל. "מקסים. מנתבת. ושולחת אותם אל בֶּרני מיידוף של העיר שלנו, רק שאותו עדיין לא תפסו."
פעם נוספת הדבר הניב מחאה קטנה מצד דבורה. "רגע, גייל, אנחנו לא יודעים את זה."
"פפחח! מישהו כאן היה עובד איתו, עם מה שאנחנו כבר יודעים? כבר עשור שהוא מתחמק מהרשעה." ואז, בחזרה להאנט. "כמה הוא משלם לה?"
"לא נכנסנו לזה, ולא נראה לי שהוא היה מגלה לי לו שאלתי."
"זה לא משנה," אמרה דודי. "העניין הוא שהיא שיקרה בטופס הבקשה שלה."
"טוב, לא בדיוק. תחת הסעיף 'מקום עבודה' היא כתבה 'לא רלוונטי'."
דבורה השמיעה נחרה לנוכח הדברים. "היא עובדת אצל אבוט־קנטור. זה רלוונטי."
האנט פרש את ידיו. "זה עשוי להיות עניין של פרשנות."
"שטויות. זאת הטעיה מכוונת," אמרה גייל. "יש למישהי מאיתנו ספק שהיא רוצה להיהפך לחברה כדי שתוכל — מה היתה המילה שהשתמשת בה, מר האנט? — כדי שתוכל לנתב את חברות המועדון לקרנות של מר קנטור? והחוקים הרי אוסרים מפורשות על שידול חברות אחרות בענייני עסקים..."
דודי שלחה את ידה ונגעה בברכו של האנט. "מצאת הוכחות כלשהן לכך? שידול ספציפי?"
"טוב," אמרה גייל, "לא נראה לי שנזדקק לזה. לא אחרי זה."
"ויחד עם זאת," אמר האנט, "כן יצרתי קשר עם כל אחת משלוש הממליצות שלה, ונכון ששתיים מהן העבירו את הכסף שלהן לאבוט־קנטור במהלך השנתיים האחרונות, והשלישית, פלורנס רייט, שוקלת את זה בהווה. נראה שאף אחת מהן לא מודעת לכך שגברת בלק עובדת בחברה הזאת, ושאלתי כל אחת באופן ספציפי כשהנושא עלה. וכששאלתי אם דמי החברות החודשיים יהוו בעיה עבור ג'ודית, כולן נידבו את המידע שהיא אחת המשקיעות הכי מפולפלות שהן מכירות, עם קשרים הדוקים עם אבוט־קנטור. למעשה, התוצאות שהיא משיגה עם החברה היו הסיבה שהן עברו או חשבו לעבור אליה."
"נותבו," פלטה גייל בגועל ניחר.
האנט הינהן. "נותבו. אני נוטה להסכים."
דודי פלטה אנחת אכזבה קטנה. "נו טוב."
"ממש חבל." עיניה של דבורה היו מושפלות. "היא היתה צריכה לדעת שהיא לא היתה מאושרת פה אם היא לא באמת מי שהיא התיימרה להיות."
"לא אכפת לה מאוֹשר, לא באותו אופן שלך אכפת," ענתה גייל. "עבורה אושר הוא כסף. והיא פשוט רצתה להרוויח עלינו, חד וחלק. את כל כך מאמינה בטוב לבם של אנשים, דבורה. אפשר היה לחשוב שכבר תהיי קצת יותר מציאותית."
"פשוט תמיד חיבבתי את ג'ודית," אמר דבורה. "היא נראית כל כך מקסימה."
"נוכלים לא מצליחים אם הם לא מקסימים," ענתה גייל בקשיחות הרגילה שלה. "כנ"ל לגבי נוכלוֹת." היא שינתה את נקודת המיקוד שלה. "באשר אליך, מר האנט, תודה רבה. זאת בדיוק הסיבה שהחלטנו להעסיק אותך, וחסכת לכולנו מבוכה, שלא לדבר על תהפוכות כלכליות אפשריות." עכשיו פנתה אל חברותיה, "אני מאמינה שההחלטה שלנו במקרה הזה ברורה, נכון? סירוב?"
דודי הינהנה. "סירוב."
דבורה נאנחה. "טוב, אם אין ברירה." היא טילטלה את ראשה בעצב. "סירוב."
דודי ליוותה את האנט כל הדרך למבואה. בעודה מדברת על "המכשפה הזקנה" בחצי לחישה, היא הניחה את ידה על זרועו של האנט בזמן שהלכו. "במיוחד מצא חן בעיני כשהיא אמרה 'תפסיקי לרייר'. לא ידעתי שריירתי. אתה חושב שריירתי, מה שזה לא יהיה, ואייט? הטרדתי אותך?"
"אפילו לא קצת."
"אתה בטוח?"
"מבטיח."
"אז יופי. העיקר שאני לא מִטרד."
"יש לך עוד דרך ארוכה לעשות כדי להיות מטרד, דודי."
"הו, תודה." היא העניקה לזרועו לחיצה קלה. "ובנוסף, שוב תודה על הרקע של ג'ודית. אם היינו מכניסות אותה, היא היתה הופכת פה לסרטן."
"אני שמח שיכולתי לעזור, עם המעט שיכולתי לעשות."
"עשית הרבה, תאמין לי, ומעבר לזה, עשית הכול בשקט, וזה כישרון נדיר כמו זהב. הדבר האחרון שהמועדון הזה צריך הוא שערורייה פומבית."
לרגע קט דודי עצרה והרימה אליו מבט. האנט תהה אם היא עשויה לנסות לנשק אותו. כשהיא ראיינה אותו למשימה שלו פה, המשיכה שלה אליו היתה ברורה: היא בלעה בשקיקה כל מילה שיצאה מפיו. הרקע המקצועי שלו. הסיפור האישי שלו כל הדרך, כך נראה, עד הילדות. זה כמעט היה מספיק לא מקצועי כדי לגרום לו להחליט לא לקבל את העבודה.
אבל עכשיו האינטנסיביות בעיניה פינתה את מקומה לחיוך, והיא אמרה, "אנחנו בהחלט נחשוב עליך אם יצוץ עוד משהו. שיהיה לך יום נפלא."
האנט חיכה בחזית האחוזה שיביאו לו את המכונית שלו, הוציא את הסלולרי מהנרתיק והפעיל אותו מחדש. ההודעה הקודמת של מיקי שוב הופיעה על הצג, איזה תפריט שהוא עבד עליו. האנט יוכל לחזור אליו מאוחר יותר. הוא לחץ "סגור" על ההודעה של מיקי, ואחריה צצה הודעה ממספר לא מוכר.
מה לכל ה...?
בהודעה נכתב, איך מתה אמא שלך?

ג'ון לסקואה

 ג'ון לסקואה הוא מחברם של עשרים מותחנים שנמכרו ביותר מעשרה מיליון עותקים ב–75 מדינות ברחבי העולם. הוא חי עם משפחתו בצפון קליפורניה.

עוד על הספר

  • תרגום: ארז אשרוב
  • הוצאה: כנרת זמורה דביר
  • תאריך הוצאה: 2013
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 368 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 8 דק'
הצייד ג'ון לסקואה

1

הם אכלו את המנה המיוחדת, ווֹנטוֹן טונה וכנפיים, בתא הפונה לחלון אצל לוּ היווני, שני גברים בתחילת שנות הארבעים לחייהם, שדיברו על רקע השאון של שעת ארוחת הצהריים.
הנאה מבין השניים, ואיֶיט האנְט, אמר, "ג'ינה ואני, שנינו לא להוטים להתחייב."
"לא להוטים," אמר דֶבין ג'וּל. "זה מוצא חן בעיני." הוא היה שוטר במחלק הרצח בסן פרנסיסקו, וענייני זוגיות, אפילו בחייו הפרטיים, לא היו הדאגה העיקרית שלו. הוא עם קוֹני כבר ארבע־עשרה שנים, ולא חושב על הנושא הזה לעתים קרובות מדי. הם פשוט עובדים, יש להם שלושה ילדים, עושים את המוטל עליהם. אוהבים אחד את השני. מתחייבים.
ג'ול לקח כנף והחזיק אותה ביניהם. "מה יש על הדבר הזה?"
"עור."
"לא, חבר, איזה תבלין?"
"חמאת בוטנים, נראה לי," אמר האנט. "ושום וצ'ילי ובטח גם סויה. די טעים, אה?"
ג'ול הינהן. "יחסית לאוכל של לוּ." הוא לקח ביס ולעס. "אז אתם גמרתם?"
"הייתי אומר שזה די סגור."
"אני לא יכול להגיד שזה שובר לי את הלב, אתה יודע."
"כן, טוב, לך ולה היה איזה קצר בתקשורת."
"היא כלבה קרה."
"לא אלי."
ג'ינה רוֹק, האישה הנדונה, היתה עורכת דין מבוגרת מהאנט בכמה שנים, שלפני זמן מה הזדמן לה לקרוע את ג'ול על דוכן העדים במשפט רצח. זה לא היה רגע שיא בחייו.
"אני לא רוצה לשמוע עליה לכלוכים, דֶב. היה לנו טוב ביחד והיא ואני ממשיכים להיות ידידים, בסדר?"
ג'ול משך בכתפיו. "אלה החיים שלך."
האנט הינהן. "בדיוק ככה."
אבל הם לא הגיעו לשם לדבר על חיי האהבה של האנט. זה היה ראיון עבודה.
וג'ול הרים את היד. "לפני שאתה הולך עם זה רחוק מדי, ואייט. אני מעריך את ההצעה, בכל הכנות. אני מופתע ומחשיב את זה כמחמאה, באמת. אבל אני לא רואה איך זה מסתדר לי."
"אתה מושיט את היד מעל השולחן, אנחנו לוחצים ידיים והעסקה סגורה."
ג'ול ניענע בראשו. "קוני תהרוג אותי."
"קוני אפילו לא תגרום לך נכות קלה. לא יהיה לה אכפת אם תחליף עבודות. גם אם היית דוחף עגלת נקניקיות, היא היתה רוקדת לפניה בבגדי המעודדת שלה, לקדם את המכירות."
ג'ול הינהן באישור. "טוב, בסדר, אז אולי קוני לא. אבל יש עוד סיבות. הפנסיה שלי, לדוגמה. ביטוח הבריאות. זה שאני במחלק רצח, כלומר בראש פירמידת המזון. וחוץ מזה, אני ממש אוהב את מה שאני עושה."
"כן, אבל הבירוקרטיה, העניינים עם האיגוד, כל החוקים..."
"הי, חוקים זה החיים שלי. אני מת על חוקים. למה אתה חושב שנעשיתי שוטר? אני איש של חוקים."
"זה גם מה שאיוַון אמר." הכוונה היתה לאיוון אוֹרלוֹף, מהשכירים החדשים של האנט. "ונחש מה? כל הקטע הזה של איש של חוקים — מסתבר שזה לא לגמרי ככה. הוא אוהב את החופש להיות לבדו, וחוץ מזה התגלה שהוא חוקר מעולה, מה שהוא אפילו לא ידע על עצמו עד שהוא הפסיק להיות שוטר. עכשיו הוא רואה דברים שאפילו אני מפספס במבט ראשון. שלא לדבר על זה שאנחנו מסתדרים יחד נהדר, מה שאני מקווה שיקרה גם איתך. אם כי זה כבר הימור לא הכי בטוח."
"ונעשה פחות בטוח בכל רגע שעובר."
האנט נשען לאחור ושילב את זרועותיו. "עשרים וחמישה אחוז."
עוד נענוע בראש. "הכסף הוא לא העניין. עשרים היה מספיק אם הייתי רוצה לעשות את זה. אבל אני לא מתפתה אפילו קצת. חוץ מזה יש לי הסתייגויות די חמורות מכל העניין הזה שאתה תהיה הבוס שלי..."
"אני לא אהיה הבוס שלך."
"אתה תשלם לי, בזה אני צודק? זה לא הופך אותך לבוס שלי?"
"טכנית, אולי. אבל אתה מכיר אותי, אני בחיים לא אנצל את הסמכות."
חיוך קטן. "כן. עד הרגע שתנצל. ואז זורקים לפח עשרים שנה שאתה ואני מסתדרים, עד כמה שאנחנו כבר מסתדרים."
האנט נשאר שעון על קיר התא לזמן מה, ואז גחן קדימה, מרפקיו על השולחן. "בחייך, דֶב. לא נראה לך שנוכל לעשות כיף?"
"כבר עכשיו אנחנו עושים כיף, חבר. אוכלים יופי של כנפיים. אין בינינו היררכיה. סתם שני גברים שחיים בגדול ביום חול אחר הצהריים. זה לא מקולקל, אז לא צריך לתקן את זה. זה חוק מרכזי בחיים, וכמו שאמרתי, אני איש של חוקים."
האנט היה בחדר השינה שלו, לאחר שהחליף לבגדים נאים יותר לקראת הפגישה הבאה שלו. הוא ישב על מיטתו ודיבר בסלולרי עם פקידת הקבלה/המזכירה/העוזרת האישית שלו, תמרה דֵייד, וסיפר לה את החדשות המאכזבות על דבין ג'ול. הוא שמע את הצלצול הקטן שהודיע לו על אס־אם־אס, אבל התעלם מזה, כמו שהוא תמיד עושה כשהוא מדבר עם מישהו.
"בכל מקרה הסיכוי היה נמוך," הוא אמר, "אבל חשבתי ששווה לנסות."
"בהחלט, רק שאני לא מאמינה שהוא לא קפץ על המציאה. זה בכלל היה קרוב?"
"הוא עצר אותי עוד לפני שהספקתי לזרוק את הפיתיון. שום עניין."
"יכול להיות שכיף להיות שוטר?"
"כנראה. מי היה מנחש? או שאולי הוא חושב שזה לא כזה כיף להיות בלש פרטי."
"לא יכול להיות. הוא ראה אותנו בעבודה, והכיף פשוט לא נפסק. עכשיו, לדוגמה, אנחנו מכייפים או מה?"
"מכייפים. ללא ספק."
"אז הנה, מה רע?"
"טוב, יש עוד תיאוריה."
"שהיא?"
"את."
"מה איתי?"
"הוא חושב שאת מושכת מדי ופוחד שאם הוא יעבוד בסביבתך על בסיס יומי, זה ישפיע על הנישואים שלו לקוני."
"כן, ואייט, בטח."
שוב הוא שמע את צליל ההודעה, ושוב הוא התעלם ממנו.
"לא, ברצינות," המשיך האנט. "הוא חושש שהוא יאבד את הראש מרוב פנטזיות מיניות פראיות, ולא יוכל להתרכז. בסוף הוא יידרדר לשתייה, לייאוש ולגירושים."
"הוא אמר לך את כל זה? וגם השתמש בביטוי יאבד את הראש?"
"לא בדיוק. אבל שמעתי בין השורות. זה היה עצוב איכשהו."
"אני מתארת לעצמי," היא אמרה.
הוא אמר שלום ונגע בתיבה "סיום שיחה" בצג של הסלולרי. האס־אם־אס האחרון — השני, זה שהופיע על הצג שלו — היה מאחיה של תמרה, מיקי, אבל האנט בקושי התייחס לזה. ההודעות יכולות לחכות. האנט לא רצה שום הפרעות באותו רגע, והוא לחץ על הכפתור כדי לכבות את המכשיר ואז החליק אותו לנרתיק שלו.
הוא קילל בחצי קול, בהבעה זועמת.
בשביל מה זה היה, הניסיון העלוב הזה לשעשע את תמרה? לטעון שג'ול חושב שהיא מושכת מכדי לעבוד בסביבתה? מסיחה את הדעת? גורמת לאבד את הראש?
הרי הוא זה שסובל מהבעיה הזאת.
מאז 1912 שכן מועדון מישֶן באחוזת קירני, מבנה ארבע־קומתי עצום אך חינני בנוֹבּ היל סֶרְקֶל, מעבר לפינה וקצת בירידה מהמלונות פיירמונט ומארק הופקינס. הוא כלל סך הכול מאה שמונים ושלושה חברים — לעולם לא יותר, מדי פעם פחות — מה שהפך אותו למועדון הפרטי הכי אקסקלוסיבי בעיר.
המועדון העסיק רב־משרתים בשם טיילור, אפרו־אמריקאי מסותת פנים וחסון בסוף שנות החמישים או בתחילת שנות השישים לחייו. טיילור הוביל את האנט אל חדר הישיבות, והאנט נגע בזרועו ועצר את ההתקדמות שלהם על מנת לבחון את השתקפותו במראה שבמבואה.
הוא לבש את המכנסיים והז'קט הכי טובים שהיו ברשותו, אבל כמו תמיד כשהגיע לכאן, הרגיש לבוש באופן לא הולם.
"אתה נראה בסדר גמור, אדוני," הטעים טיילור.
טיילור לבש טוקסידו. האנט בחן אותו מכף רגל ועד ראש ולא הצליח שלא לחייך. "תראו מי שמדבר."
בגלל המשימה שלו כאן, האנט קיבל גישה לחלק מהסטטיסטיקות של המועדון, כגון הגיל הממוצע של החברים — שישים ושבע, סך שווי הנכסים — בסביבות שישים מיליון דולר. מה שלא נכלל בסטטיסטיקות היה השווי הממוצע של בגדי הנשים. האנט חישב שעם כל השמלות והנעליים והתיקים והאביזרים העיצוביים — וכן, בואו לא נשכח את התכשיטים — אף אחת לא הסתובבה עם סחורה בשווי של פחות מעשרים אלף דולר, שתלויה או נצמדת או מחוברת איכשהו לגוף שלה.
הם הגיעו לכניסה לחדר שבו שלוש חברות ועדת הקבלה ליהגו בעודן יושבות בכיסאות המלכה אן, שהקיפו את השולחן מכוסה התחרה שעליו נח מבחר של מאפים מלוחים, עוגיות ומיני קפה ותה.
טיילור הטעים, "מר האנט." הדלת נסגרה מאחוריו.
"אה, ואייט." דוֹדי ספֶּנסֶר קמה על רגליה וחצתה את החדר לכיוונו, מגישה לו את לחייה לנשיקה. האנט חשב שהיא אישה יפה עד להטריד, שהזכירה את גרייס קלי או את ג'ניוּארי ג'ונס. מהתחקיר שעשה הוא ידע שהיא בת ארבעים ושתיים ונשואה ללאנס ספנסר, הבעלים של אֶקזֶקיוּגֶ'ט. "טוב לראות אותך שוב," היא אמרה. "תמיד טוב לראות אותך."
"גם אותך," אמר האנט ואז הוסיף, "את כולכן." הוא התייחס לשתי הנשים האחרות, שנותרו ישובות. "גברת רֶן, גברת האצֶ'ר. אחר צהריים טובים."
דבּורה האצ'ר הינהנה בנימוס. האנט ידע שהיא בת שבעים, שהיא מעולם לא נישאה, שאביה עשה את ההון שלהם מכריית מלח מהמפרץ.
גֵייל רֶן, שמונים וארבע, בחנה את האנט בעיני הקרחון שלה. היא ענדה עגילי זהב וברקת מצועצעים, טבעות אחדות ושרשרת מרובת מחרוזות, שלהערכתו של האנט היו משובצים בה ארבעים קראט של יהלומים, ואולי אלף. היא היתה זקנה, כסף ישן, עם קשרי מניות מעורפלים משהו לתחילת ימיו של בנק אוף אמריקה.
דבורה האצ'ר הושיטה את ידה לקחת עוגייה מהטס, בעוד דודי השאירה יד קלה, רכושנית, על זרועו של האנט בזמן שפנתה לאחור אל שתי חברותיה. גייל נעצה בהאנט עין קרה חסרת סבלנות. "מאחר שקצת איחרת, כדאי שניגש ישר לעניין. מתאים לך, מר האנט?" היורשת הקשישה הצביעה באצבע שיגרונית עדוית תכשיטים. "שב בכיסא הזה. תמזוג לך קפה אם בא לך. ודודי, בשם שמים, תפסיקי לרייר, בסדר? ותשבי."
***

"ג'ודית בְּלֶק," התחיל האנט להגיד, "היא לא בדיוק כפי שהיא נראית."
"ידעתי!" גייל רן טפחה על צד הכיסא שלה. "ידעתי שמשהו באישה הזאת לא בסדר."
דבורה האצ'ר סובבה את ראשה, שלחה יד אל כיסאה של שכנתה ודיברה בטון רגוע. "זה לא בדיוק מה שמר האנט אמר, גייל יקירתי. עדיין לא."
"אה, שטויות. ברור שזה מה שהוא אמר."
"אולי פשוט ניתן לו להמשיך," אמרה דודי ספנסר. "ואייט?"
הוא הינהן. "תודה." הוא נשען קדימה כשמרפקיו על הברכיים. "למעשה היא מקבלת משכורת מאִיגרות אבּוֹט־קנטור, וכך היה בחמש השנים האחרונות..."
"היא ברוקרית?" באותה מידה יכלה גייל להגיד יצאנית.
דודי הביעה את חוסר הסבלנות שלה בנעיצת מבט באישה המבוגרת ממנה, בזמן שהאנט המשיך. "לא בדיוק ברוקרית, גברת רן. יותר מדויק להגיד מאתרת, אם כי ג'וש קנטור מכנה אותה מנהלת פיתוח עסקי. הייתי גלוי עם קנטור, אמרתי לו שאני עוזר בתחקיר לבקשת החברוּת של ג'ודית, והוא דיבר גלויות על התפקיד שלה בחברה."
"התפקיד שלה בחברה?" שאלה דבורה. "ומהו בדיוק?"
"היא מטפחת לקוחות ומנתבת אותם אל אבוט־קנטור."
"מטפחת," אמרה גייל. "מקסים. מנתבת. ושולחת אותם אל בֶּרני מיידוף של העיר שלנו, רק שאותו עדיין לא תפסו."
פעם נוספת הדבר הניב מחאה קטנה מצד דבורה. "רגע, גייל, אנחנו לא יודעים את זה."
"פפחח! מישהו כאן היה עובד איתו, עם מה שאנחנו כבר יודעים? כבר עשור שהוא מתחמק מהרשעה." ואז, בחזרה להאנט. "כמה הוא משלם לה?"
"לא נכנסנו לזה, ולא נראה לי שהוא היה מגלה לי לו שאלתי."
"זה לא משנה," אמרה דודי. "העניין הוא שהיא שיקרה בטופס הבקשה שלה."
"טוב, לא בדיוק. תחת הסעיף 'מקום עבודה' היא כתבה 'לא רלוונטי'."
דבורה השמיעה נחרה לנוכח הדברים. "היא עובדת אצל אבוט־קנטור. זה רלוונטי."
האנט פרש את ידיו. "זה עשוי להיות עניין של פרשנות."
"שטויות. זאת הטעיה מכוונת," אמרה גייל. "יש למישהי מאיתנו ספק שהיא רוצה להיהפך לחברה כדי שתוכל — מה היתה המילה שהשתמשת בה, מר האנט? — כדי שתוכל לנתב את חברות המועדון לקרנות של מר קנטור? והחוקים הרי אוסרים מפורשות על שידול חברות אחרות בענייני עסקים..."
דודי שלחה את ידה ונגעה בברכו של האנט. "מצאת הוכחות כלשהן לכך? שידול ספציפי?"
"טוב," אמרה גייל, "לא נראה לי שנזדקק לזה. לא אחרי זה."
"ויחד עם זאת," אמר האנט, "כן יצרתי קשר עם כל אחת משלוש הממליצות שלה, ונכון ששתיים מהן העבירו את הכסף שלהן לאבוט־קנטור במהלך השנתיים האחרונות, והשלישית, פלורנס רייט, שוקלת את זה בהווה. נראה שאף אחת מהן לא מודעת לכך שגברת בלק עובדת בחברה הזאת, ושאלתי כל אחת באופן ספציפי כשהנושא עלה. וכששאלתי אם דמי החברות החודשיים יהוו בעיה עבור ג'ודית, כולן נידבו את המידע שהיא אחת המשקיעות הכי מפולפלות שהן מכירות, עם קשרים הדוקים עם אבוט־קנטור. למעשה, התוצאות שהיא משיגה עם החברה היו הסיבה שהן עברו או חשבו לעבור אליה."
"נותבו," פלטה גייל בגועל ניחר.
האנט הינהן. "נותבו. אני נוטה להסכים."
דודי פלטה אנחת אכזבה קטנה. "נו טוב."
"ממש חבל." עיניה של דבורה היו מושפלות. "היא היתה צריכה לדעת שהיא לא היתה מאושרת פה אם היא לא באמת מי שהיא התיימרה להיות."
"לא אכפת לה מאוֹשר, לא באותו אופן שלך אכפת," ענתה גייל. "עבורה אושר הוא כסף. והיא פשוט רצתה להרוויח עלינו, חד וחלק. את כל כך מאמינה בטוב לבם של אנשים, דבורה. אפשר היה לחשוב שכבר תהיי קצת יותר מציאותית."
"פשוט תמיד חיבבתי את ג'ודית," אמר דבורה. "היא נראית כל כך מקסימה."
"נוכלים לא מצליחים אם הם לא מקסימים," ענתה גייל בקשיחות הרגילה שלה. "כנ"ל לגבי נוכלוֹת." היא שינתה את נקודת המיקוד שלה. "באשר אליך, מר האנט, תודה רבה. זאת בדיוק הסיבה שהחלטנו להעסיק אותך, וחסכת לכולנו מבוכה, שלא לדבר על תהפוכות כלכליות אפשריות." עכשיו פנתה אל חברותיה, "אני מאמינה שההחלטה שלנו במקרה הזה ברורה, נכון? סירוב?"
דודי הינהנה. "סירוב."
דבורה נאנחה. "טוב, אם אין ברירה." היא טילטלה את ראשה בעצב. "סירוב."
דודי ליוותה את האנט כל הדרך למבואה. בעודה מדברת על "המכשפה הזקנה" בחצי לחישה, היא הניחה את ידה על זרועו של האנט בזמן שהלכו. "במיוחד מצא חן בעיני כשהיא אמרה 'תפסיקי לרייר'. לא ידעתי שריירתי. אתה חושב שריירתי, מה שזה לא יהיה, ואייט? הטרדתי אותך?"
"אפילו לא קצת."
"אתה בטוח?"
"מבטיח."
"אז יופי. העיקר שאני לא מִטרד."
"יש לך עוד דרך ארוכה לעשות כדי להיות מטרד, דודי."
"הו, תודה." היא העניקה לזרועו לחיצה קלה. "ובנוסף, שוב תודה על הרקע של ג'ודית. אם היינו מכניסות אותה, היא היתה הופכת פה לסרטן."
"אני שמח שיכולתי לעזור, עם המעט שיכולתי לעשות."
"עשית הרבה, תאמין לי, ומעבר לזה, עשית הכול בשקט, וזה כישרון נדיר כמו זהב. הדבר האחרון שהמועדון הזה צריך הוא שערורייה פומבית."
לרגע קט דודי עצרה והרימה אליו מבט. האנט תהה אם היא עשויה לנסות לנשק אותו. כשהיא ראיינה אותו למשימה שלו פה, המשיכה שלה אליו היתה ברורה: היא בלעה בשקיקה כל מילה שיצאה מפיו. הרקע המקצועי שלו. הסיפור האישי שלו כל הדרך, כך נראה, עד הילדות. זה כמעט היה מספיק לא מקצועי כדי לגרום לו להחליט לא לקבל את העבודה.
אבל עכשיו האינטנסיביות בעיניה פינתה את מקומה לחיוך, והיא אמרה, "אנחנו בהחלט נחשוב עליך אם יצוץ עוד משהו. שיהיה לך יום נפלא."
האנט חיכה בחזית האחוזה שיביאו לו את המכונית שלו, הוציא את הסלולרי מהנרתיק והפעיל אותו מחדש. ההודעה הקודמת של מיקי שוב הופיעה על הצג, איזה תפריט שהוא עבד עליו. האנט יוכל לחזור אליו מאוחר יותר. הוא לחץ "סגור" על ההודעה של מיקי, ואחריה צצה הודעה ממספר לא מוכר.
מה לכל ה...?
בהודעה נכתב, איך מתה אמא שלך?