הנה ימים באים

1

 

זיכרון הילדות הראשון שהוריש לי אבא שלי היה קשור לחורבנן של אימפריות, לקריסת סדרי עולם שהיו נדמים נצחיים. אבא, שחי כמעט תשעים אחוז מהמאה העשרים, נולד לפני מלחמת העולם הראשונה. ילדותו עברה עליו במציאות היציבה לכאורה והרקובה למעשה של המאה התשע־עשרה. מחלון בית ילדותו בדרזדן, ב״זֵרֶה שטראסה נומר צווי", הוא ראה את המהפכנים קוראים להדחת מלך סקסוניה. בחיוך המסוים שלו, זה שהיה שמור למילים גסות במיוחד, ציטט בגרמנית כבדת מבטא סקסוני את המלך הנ"ל מטיח בהם, במתקוממים נגדו, "לכו ותעשו את ה־Scheiße שלכם לבד." גם ילדותה של אמא עוצבה מתוך סערה וחורבן נוראים, אלה של הטבח שנעשה ביהודי חברון ב־1929.

הזיכרונות הראשונים והרי הגורל של הורי חתומים בי, ולעומתם הזיכרונות הראשונים שלי קטנים ואישיים מאוד, דומים לאלה של כל ילד בן דורי. הסורגים של מיטת התינוק שלי כבר היו רופפים. המיטה היתה ישנה. ההורים קנו אותה משומשת, ואחר כך היא שימשה את אחיותי לפני שהיתה למיטתי הראשונה. שלושתנו גרנו באותו החדר, והריהוט, כמו הבגדים, הילקוטים והקלמרים, עבר מדור לדור. המיטה הזאת היא הזיכרון הראשון בהחלט שלי, שבו — כמו בהרבה רגעים שיבואו אחריו — הייתי לגמרי לבד. הייתי בן שנה וחצי או שנתיים. נדחקתי החוצה מתוך כלוב המיטה ויצאתי לשוטט בבית, מעבר לגבולות מה שהיה מותר לי. עברתי מהחדר שלי לחדר ההורים, שהיה קצת מקודש ולא תמיד מותר בכניסה חופשית. במרכזו עמד תנור הנפט הגבוה, מגרש לאבא את ה"רוח פרצים". יציקת ברזל יפהפייה, שרק אמא ידעה להחליף בה את הפתילה ולהבעיר אותה בלי שתפייח. על התנור עמד קומקום גדול ובו מים רותחים, לאדים לחים ולחליטת תה. ואני, הנמלט ממיטת הסורגים, נתקלתי בו בכל עוצמתי התינוקית. המים הרותחים נשפכו וצרבו בגבי הרך את הכוויות הראשונות של חיי.

באותם ימים לא ראיתי, מן הסתם, שום משמעות בסורגים ובבריחה, באש ובמים, בכאב ובצלקת, בקיסרים המודחים וביהודים הנטבחים שהשיקו אותי אל העולם. ילדות של חיי יום־יום, שלא היו הרואיים במיוחד. חייתי שתים־עשרה שנים מתוך תשע־עשרה שנות השפיות הראשונות והאחרונות של ישראל, ואף שבימי הילדות הרחוקים ההם עוד השתמרו כמה קולות וניחוחות מהתרגשויות 1948, לא ידעתי שאנחנו עושים היסטוריה. מדי פעם הצטרפו ילדים חדשים לכיתה, ממרוקו, מצרפת, מפולין. ילדים, לא גלי עלייה. ידעתי לחקות בלעג מבטאים זרים, אבל לא הבנתי שאני פוגע ולא מכיל. דודה בערטל שלחה לנו חבילות מאמריקה, ובתוכן בגדים משומשים שציונה התופרת התאימה לנו במכונת התפירה המגודלת של אמא. גדלתי עם הסוכנות היהודית והמגבית המאוחדת ארוזות בחבילות המשפחתיות. ומי שם לב בכלל שהיו בכיתה ילדים שלא היו להם דודים באמריקה, או דודים בכלל, ומי שיער שמכנסי הפסים האמריקאיים, השחוקים המותאמים שלי היו בעצם תחילתו של הפער החברתי? כל אירועי הילדות הקטנים האלה התנקזו כמו יובלים זעירים, עד שהפכו, במהלך המלחמה ששינתה את פני התבל שלנו, למפל גדול שמאז לא מפסיק ליפול. במלחמת ששת הימים לא הייתי לוחם אמיץ, לא אזרח מגויס, בקושי אזרח מודאג. הייתי ילד ירושלמי קטן, ברגעי המעבר מילדות להתבגרות. עוד בלי חתימת זקן, אבל כבר הזעתי קצת בבית השחי כמו הגדולים. היו לי מכנסי ג'ינס של "אתא" וחגורת אקדח של "קאובוי אמיתי", שגם אותה דודה בערטל שלחה לי בחבילה לפורים. ביוני 67׳ כבר נגמרו לי מזמן כל הקפצונים לאקדח, אבל בכל זאת ישבתי שעות על דוד מים נקוב שהיה זרוק בחצר, רוכב באומץ על סוס הפח, דוהר אל עבר האויבים ומניס אותם. ככה, במשכם של ימים ארוכים, הצלתי שוב ושוב את אבא ואמא, את צביה ואת עדה, אחיותי הגדולות. לבד־לבד, כמו יד הנפץ וּוינטו, גיבורי הילדות של אבא שהיו גם גיבורי שלי. שגרת היום שלנו, אמא והילדים, נמשכה כסדרה, אבל שום דבר לא היה מסודר באמת. לאט, בסבלנות, המתח נבנה וחנק. אבות הלכו לצבא, כלי רכב שלא ראינו כמותם סבבו ברחובות. מכוניות פרטיות גויסו גם הן וכוסו בבוץ להסוואה. מדי פעם נראה מטוס באוויר — למרות האיסור לטוס בשמי העיר — ועורר בנו התרגשות גדולה. כל יום אחרי הלימודים יצאנו לרחוב כדי למלא שקים מערמות החול, שמשאיות הממשלה והעירייה פרקו בכל פינת רחוב. צבענו את פנסי המכוניות בכחול מאפיל "כמו בלונדון", זכרו המבוגרים את ימי הבליץ של מלחמת העולם השנייה. בחנות המכולת של מר הלר אמא קנתה קצת יותר נייר טואלט וקצת קופסאות שימורים. אבל ״אני לא אוגרת, כי אם יראו אותי אוגרת מזון, אז כולם יחשבו שגם הם צריכים להתכונן.״

הקפיץ המתוח השתחרר ביום שני בבוקר. הייתי ילד בכיתה ו', בשיעור אנגלית עם גברת בלומנטל. זה התחיל בדיוק כמו שהסבירו לנו; צפירה, הפסקת השיעור, נצמדנו לקירות, מתחת לחלונות שנראו כאריגי שתי וערב בשל ניירות הדבק החומים שהדבקנו עליהם ברוק פינו ועם ידינו הקטנות. מאות ילדים וכמה עשרות מורים — מורות, ליתר דיוק, כי כמעט כל המורים היו מגויסים — בהמתנה דרוכה. קולות נפץ נשמעו בכל פינות העיר; יריות צלפי הלגיון הירדני, התפוצצויות פגזי התותחים והמרגמות שלנו ושלהם, ורעמי המטוסים שחצו שוב ושוב את מהירות הקול בדרכם אל מעבר לקווי האויב. זאת היתה הפעם הראשונה ששמעתי קולות שכאלה. הירי האוטומטי של המקלעים טירטר באוזניים כמו מטרונום של ענקים. לרגעים השתררה דממה, כמו הוֹרָה שרביטו של מנצח התזמורת הזאת לכל הנגנים להקשיב לרגע ולא לנגן. באחד מהרגעים האלה תופפתי באצבעותי על שולחן העץ הישן של בית הספר. כולנו התאמנו אז על כל מיני תעלולי אצבעות. ומי יודע אם היה זה התרגול האובססיבי או סתם מתח טבעי שחיפש את פורקנו. שום דבר מכל שנשמע עד לאותו הרגע לא היה מפחיד כמו צעקותיה של המורה קטנת הממדים וחמורת הסבר ההיא, שפרקה על ראשי את מתח ימי ההמתנה, העמל של כולנו במיגון הבית והכיתה, היעדרם של הגברים, ובכללם בן זוגה, והחרדה הנוראה שכילד הייתי מוגן מפניה. מסכנה, כל כלי המשמעת שאהבה ניטלו ממנה. היא לא יכלה להוציא אותי מהכיתה, כרגיל, כי בחוץ יורים. ולא יכלה לשלוח אותי למנהל, כי גם הוא ישב איתנו במקלט המאולתר, אז היא הסתפקה בנהמת הלב: "איך אתה מעז? אתה לא מבין כלום?" והאמת — כנראה אכן לא הבנתי, אם כי לא בהכרח את אותם הדברים שהיא התכוונה אליהם.

חזרנו הביתה עם אמא של אחד הילדים, ישראל, שבאותו הרגע היתה בעבורי האמא של כל הישראלים. לא הלכנו בדרכים הראשיות שתמיד הזהירו אותנו ללכת רק ואך בהן, כדי שלא ניחשף לירי המכוון של הצלפים הירדנים אדומי הכאפיות, שהיו מוצבים במרומיו של מגדל דוד. בהרף עין הפך כל מה שהיה אסור לנו באופן קבוע למותר זמנית. בימים ההם סמכות ההורים עוד עמדה בשיא תוקפה. הורה אמר, וילד ציית. אבל ברגע ההוא התהפכו התפקידים, ופתאום אני הייתי למורה הדרך שלה. אמרתי לה "מפה", והיא צייתה. הראיתי לה איך קופצים מעל גדרות, והיא עקבה אחרי בשתיקה. אז ואיתה היה מותר לנו לדלג מעל מחסומים ולחצות חצרות שהיו חסומות לכניסה או למעבר בכל יום אחר מימות השנה. עברנו דרך בית הכנסת הרפורמי "הר־אל" והכנסייה הבפטיסטית ברחוב נרקיס, שהיו מוחרמים על ידי הורינו ומורינו: אלה משום שיהדותם אינה כיהדותנו, ואלה בשל נצרותם המיסיונרית. בשעת הצרה הראשונה של חיינו הכול נשכח, והם — הבפטיסטים והרפורמים של לב ירושלים — היו לנו למקלט ארעי. ככה זה לפעמים בחיים; מה שמאוד מפחיד בזמני רגיעה פתאום יכול להפוך למקלט בטוח בעת צרה ומצוקה. חצינו את המגרש של מנזר ראטיסבון, שהיה בדרך כלל נעול ומסוגר, תמיד הילכה עלי אימים המחשבה שאם רק אעבור לידו, יחטפו אותי הכמרים לובשי הגלימות החומות ואבנטי החבל וישלחו אותי לבית היתומים הנוצרי, אלא שנוכח האויב הערבי הדמוני, "הלגיון הירדני" האימתני, הפכו הטרֵפות לכשרות, וכל הפחדים נהיו לביטחון של רגע. המורה, אמא של ישראל, ואני לא ידענו אז שזאת בעצם מהותה של מלחמת ששת הימים; להפוך בעבור הישראלים את כל הפסול לראוי, ולהכשיר את כל שהיה אמור להיות אסור בתכלית האיסור למותר ואפילו למקודש.

הגעתי בשלום הביתה. אני זוכר בבירור את קולות הנפץ של הפגזים שנפלו בחצר ואת אחותי המפוחדת. את התמיהה לנוכח השמות החדשים שהקריינים הרעיפו עלינו בכל מהדורת חדשות. שארם א־שייח' וקונייטרה, נאצר וחוסיין, מי אלה כל השדים האיומים האלה? איפה הם כל מקומות התופת הללו?

ביום רביעי זה נגמר. אחרי הרבה פגזים והרעשות, המוני שמועות ומבזקי חדשות, מוזיקה פטריוטית ברדיו והצטופפות משפחתית מגוננת, אבא חזר הביתה מה"ממשלה" ואמר לאמא: "תתכונני, אנחנו הולכים לכותל." לא ידעתי מה זה בדיוק הכותל הזה. אף פעם לא חינכו אותנו בבית להתגעגע אליו. לא היתה לנו תמונה שלו על הקיר, אפילו לא תחריט נחושת שהיה מקובל אז בהרבה בתים. על קירות הספרייה הגדולה של אבא היו תלויות תמונות אייקוניות של משפחתה של אמא מהיישוב הישן בחברון שנחרב, ולצדן ליתוגרפיות של בתי כנסת שאינם עוד מרחבי העולם היהודי שנמחה, אבל שום דבר שנועד להזכיר את בית המקדש. את ההתרגשות של אמא אזכור כנראה עד סוף ימי. היא לבשה את חצאית ה"פְּליסֶה" הכחולה עם הקפלים. "זה מתאים?" היא שאלה את אבא כמו תמיד. "מאוד, רבקה," הוא השיב כהרגלו, וביחד הם ירדו לרחוב כדי להצטרף לרכב הצבאי שבא לאסוף אותם. חייל מאובק ולא מגולח עזר להם לעלות לקומנדקר. "אני רוצה גם," בכיתי. ממש בקולי קולות, בדמעות כבדות ומלוחות שטעמן עדיין לא פג. זה היה הבכי הגדול של ילדותי. בכי של געגועים ועצב, של פחד ואכזבות, בכי של פרֵדה גדולה הרבה יותר ממני. ספק רוצה לבוא כסקרן אל שדה המערכה הטרי, ספק מביע את כל הפחדים שנאגרו בי בכל התקופה ההיא והימים ההם. בכיו של ילד קטן שלא מוכן לעזוב את ההגנה והביטחון שאמא ואבא נתנו לו. אבל שום דבר לא עזר — הם נסעו בלעדי. אחרי כמה שעות הם חזרו, ומתוך ארנקה שלפה אמא שקית קטנה ונתנה לי כמה תרמילים קצרים שמנמנים של תת־מקלע עוזי. "אספתי אותם בכותל במיוחד בשבילך," אמרה. רוצה לפצות אותי על הפרֵדה החטופה שלנו, אך גם כמפקידה בידי אוצר יקר.

אז, בימים התמימים האחרונים של מדינת ישראל, היה לנו בבית הספר שיעור חובה שנקרא "מלאכה". אחת לשבוע יצאנו מחצר בית הספר האפורה והמוזנחת והלכנו מרחק כמה רחובות אל חדר המלאכה של המורה מר תרשיש. בחלוק דהוי של בעלי מלאכה של פעם, בקול רועם ועם סרגל שהצליף על השולחנות בעת זעמו, לימד אותנו מר תרשיש את כל מה שאדם צריך לדעת כדי לשרוד בחיים. איך לתקן קצר חשמלי עם חוט ברזל מיוחד, איך להחליף נורה, להקציע עץ מחוספס ולשייף מתכות. כהיום כן אז, אני לא כל כך אוהב את מלאכת הכפיים. מסיבות רבות. העיקרית שבהן היא שאני לא כל כך מוכשר. לא רק דעותי הן דעות שמאל, שתי ידי הן שמאליות, הרבה יותר מדעותי המוחלטות ביותר. מה עוד שלא ממש הצלחתי לעשות דברים על פי שבלונה, בדיוק ובלי סטייה. כבר מאז הרוח שלי מבקשת משהו אחר, יצירתי, מקורי. ההפך המוחלט ממשמעת העבודה הדייקנית והקפדנית של המורה תרשיש המיתולוגי. כמה חודשים אחרי המלחמה ההיא הכנו הפתעה להורינו לכבוד חג החנוכה. חנוכיית מתכת מעשה ידינו להתפאר. ימים ארוכים עמלנו על חיתוך הפליז, על כיפופים וחיבורים, עיצוב השוליים וחיבורי הבסיסים. השיא היה הברגתם של תרמילי ה"עוזי" שאמא הביאה לי מהכותל כקנים בעלי משמעות לנרות החנוכה. הנה, המזכרת הראשונה שלי משריד בית המקדש מחוברת בטבורה לאלימות, לנשק ולשפיכות דמים. עוד לא הכרתי את יהדות הפציפיזם והשלום ולא הייתי מחויב לה, עוד לא הגענו בבית הספר אל הפסוק הפוסל כל אלימות סביב בית המקדש ומזבחותיו: "ואם מזבח אבנים תעשה לי, לא תבנה אתהן גזית כי חרבך הנפת עליה ותחללה" (שמות כ 21). ולכן הכותל היהודי וה"עוזי" הישראלי הותכו אצלי לחומר אחד, חדש ובלתי ניתן להפרדה.

עד היום אנחנו מדליקים נרות בחנוכייה הזאת, ואני אוהב אותה ולא אוהב אותה גם יחד. בכל פעם מחדש משהו צובט לי בלב; קצת געגועים לילדות שהיתה ואיננה עוד, וקצת אֵבֶל על השינוי הגדול שהתחולל בכולנו, ולא כולו טוב. אני צריך את החנוכייה המסוימת ההיא לא רק כנוסטלגיה לימים התמימים ההם, אלא גם כתזכורת מוחשית לכל הדברים שאני רוצה, ועוד צריך, לתקן בעולם.

את חג החנוכה תמיד אהבתי, יותר מכל החגים האחרים. בהתחלה, בימַי הצעירים הקטנים, זה היה בגלל המסתורין של החושך והנרות הזעירים המגרשים אותו, בגלל המתנות הצנועות שתמיד קיבלנו מההורים. אהבתי את רגעי הקסם, שבהם אבא, אמא, אחיותי ואני ישבנו על השטיח ושיחקנו בסביבונים, אחת מאותן הזדמנויות נדירות שבהן התכופף אבא לגבהים הילדותיים שלנו. אולי בגלל זה הסביבונים הפכו לאוסף הכי יקר שלי, כשאלפים מהם מעטרים את קירות ביתנו. כעבור זמן אהבתי את החג עוד יותר, חג יחיד ומיוחד, שכן גם לאמא היה בו תפקיד. לא רק כאישה הפסיבית העונה אמן למסכת המנהגים והריטואלים שאבא מבצע בחינניות, אלא כמדליקת הנרות בלילות שבהם אבא לא היה בבית. אהבתי אותה בתפקידה זה, ממנה שאבתי את ההשראה לשליחותי הציבורית הראשונה. את תפקידי הציבורי הראשון מילאתי בחנוכה של כיתה א׳. הייתי ה"שַמָּש". אמא גיהצה לי את החולצה הלבנה, הכינה לי כתר קרטון ונר נייר בראשו וחזרה איתי שוב ושוב על השורה שאותה הייתי צריך לומר בקול גדול בהצגה של הכיתה. "להיות שמש זה לשאת אחריות גדולה," היא אמרה לי, "והבן שלי צריך להיות השמש הכי טוב שיש." אז השתדלתי בשבילה. רציתי להיות השמש הכי טוב שיש.

מכיוון שימי החנוכה חלים תמיד בעת אפלת החורף, החג הוא חג האורים, כמו הרבה חגי אור בהרבה תרבויות אחרות. אנחנו, היהודים, שלא סוגדים לטבע כפשוטו, הוספנו עליו, כמו על חגים רבים נוספים שלנו, עוד ועוד שכבות דתיות ואמוניות. נס פך השמן, גאולת המקדש, ניצחון של מעטים על רבים וכל החבילה. כך הפכנו את החגיגה סביב היום הקצר בשנה ותחילת התארכותן של שעות האור לחג אמוני ודתי. אנחת הרווחה של האדם הקדמון, שנרגע מהפחד מפני לילות החורף שהפסיקו להתארך, הפכה לשמחה גדולה וספונטנית. שמחת המאמינים על גאולת המקדש הדתי שבירושלים מידי היוונים, שחיללו אותו בכיבושם ובפולחניהם. מלכות יוון גזרה גזֵרות דתיות. אלוהים הטוב והמיטיב שלנו, אדון ההיסטוריה, עמד לאבותינו בעת צרתם ועשה להם "תשועה גדולה". כאות תודה, לזיכרון ולהנצחה, קבעו לנו הקדמונים את שמונת הימים האלה כדי להודות לאל המושיע אותם ולהלל את שמו. זה מעולם לא היה חג של מלחמות ואבירים, נהפוך הוא. הגיבורים בסיפור חנוכה הם היוונים, לא אנחנו, אנחנו החלשים בסיפור. אבל את זה אף אחד לא אמר לי לפני שעליתי על הכיסא הגבוה של השמש בחנוכה של כיתה א'. במכנסי השבת השחורים מבד טרילין, שנסגרו גבוה מעל הפופיק, שרתי בקולי קולות את השורות שלי: "בימים ההם בזמן הזה, מכבי בשם השם פודה," ולא ידעתי שבבית הספר השכן החילוני של בן דודי משה שרים את אותו השיר, אבל בשינוי קל: "בימים ההם בזמן הזה, מכבי מושיע ופודה." אצלנו זה עדיין היה חג דתי שאלוהים במרכזו, אצלם הוא כבר הופקע לטובת מהפכת התודעה הציונית הדורסת. אלוהים הונח בצד, והמכבי עלה אל המגרש לשחק את משחק חייו הציוני.

המהפכה הציונית רצתה בכל מאודה להחזיר אותנו אל ההיסטוריה הפוליטית הפעילה, ולכן נתלתה בכל קש סמלי שהזדמן לה. טבעי אפוא שגבורת המלחמה והמאבק של המכבים היו לתחנת העגינה החשובה ביותר במסע החזרה של התנועה הציונית. חזרה לארץ ולזיכרונות, חזרה לשפה ולהיסטוריה, למקומות שהיו ולגדולת העבר. ואנחנו, הילדים הקטנים, היינו השמשים כי טובים שיש, נושאי הכלים של המהפכה המרתקת הזאת. כעשור אחר כך, בצבא, כבר שרנו אחרת לגמרי את שירי החנוכה. אלוהים נעלם לגמרי מהחג הזה, ואנחנו צעדנו בסך, שמאל, ימין, שמאל, והרמקולים הצרודים מלווים אותנו בקצב:

"אנו נושאים לפידים

בלילות אפלים.

זורחים השבילים מתחת רגלינו.

נס לא קרה לנו —

פך שמן לא מצאנו.

בסלע חצבנו עד דם —

ויהי אור!"

עם רובים על הכתף ובצעד חיילִי כבד דרסנו את שארית מורשתו הדתית של החג. מיהודי של בית הורי נהייתי למכבי ישראלי חדש. אנחנו, חברי הישראלים ואני, לא סומכים על הנס. לא כמו כל הדורות החלשלושים של הורינו. אנחנו לוקחים את האחריות לידינו שלנו, אנחנו האדונים החדשים לגורלנו. אנחנו גיבורים, אבל לא יוונים. מילד יהודי דתי קטן ואלמוני מירושלים הפכתי לגיבור הישראלי המצוי, שאיש מהורי ומהוריהם לפניהם לא חלם עליו אי־פעם.

שיר החנוכה המודרני הפופולרי הזה הפך בשנים האחרונות מזוהה יותר מכול עם טקס פתיחת אירועי יום העצמאות בהר הרצל בירושלים. החשמונאים של פעם הפכו בעל כורחם לגיבורים רטרואקטיביים של העבר, והיו למופת ולהשראה לגיבורי המלחמה של ההווה, לנו — החוצבים בסלע עד זוב דם. באמצעות שיר הלכת הזה, שנכתב על החנוכה הציונית ומנוגן ביום העצמאות, מתחברים תודעתית חנוכה ויום העצמאות, ואי אפשר להפריד עוד. מציון רגע ההתעלות הדתית המקורית עד לחגיגת גבורת הגוף והמלחמה העכשווית. חג החנוכה המודרני היה ל"חג הגבורה", ולא לחג חנוכתו המחודשת של המקדש. עם כל הידוק של תרמילי העוזי, שאולי קטלו והרגו מישהו בסמוך לכותל של 67', הידקתי עוד בבלי דעת את המיתוס החדש הזה אל סיפור חיינו הישראלי.

"שוב יש לכם חג?" שאלה אותי ידידה לא יהודייה. "מה הפעם?" כשהסברתי לה בסבלנות, נוכחתי לדעת כמה קשה להשתחרר מההרגשה שחגים ואסונות משלימים אצלנו אלו את אלו. דומה שתמיד רבץ איזה אסון סמוך לפתח, תמיד היו מעורבים בו רשעים גדולים, ותמיד תמיד נושענו באופן נִסי. לכן יש לנו כל כך הרבה חגים ואנחנו שמחים וחוגגים, עם הרבה פרשנויות ולא פחות מאכלים. בפסח יש לנו את פרעה, ואנחנו אוכלים מצות. בפורים את המן הרשע, ואוכלים אוזני המן. פעם שאלה אחת מבנותי, "אבא, לזכר מה יש שומשום על הבורקס?" ופעם חזר אחד הבנים שלי מהגן ושאל, "אבא, מי הרשע של שבועות?" אבל לשבועות מעולם לא היה "רשע". בילדותי זה היה חג צנוע מאוד ושמח מאוד. אמנם קצר יחסית לאחיו הארוכים, פסח וסוכות, אבל עמוס מאוד בסמלים ובמשמעויות. בשבועות באנו לבית הכנסת כיהודים, כדתיים. בין כתליו חגגנו מדי שנה כמנהג המסורת את מתן התורה. ברחוב ובמוסדות החינוך היינו בעיקר ישראלים, וככאלה, חגגנו את צדו השני של החג — הביכורים. כילדים קטנים, היינו צועדים ברגל עם כל ילדי ירושלים למשרדי הסוכנות היהודית בראש שכונת רחביה. מביאים ביכורים. לבשנו בגדי לבן, העמסנו סל פירות וירקות על הכתף הקטנה והלכנו לאט־לאט במעלה הגבעה מגן הילדים עד למשרדי "המוסדות הלאומיים". ילדים ירושלמים חגיגיים מאוד משתרכים אחרי הגננת, היא עם תוף מרים, העוזרת שלה עם המשולש והמצלתיים, וכולנו אחריהן שרים בקול קטן, אבל הכי גדול שהיה לנו, את שירו הישן של לוין קיפניס, משורר החגים הציוני:

"סלינו על כתפינו,

ראשינו עטורים;

מקצות הארץ באנו,

הבאנו ביכורים.

מיהודה, מיהודה ומשומרון

מן העמק, מן העמק והגליל

פנו דרך לנו,

ביכורים איתנו

הך, הך, הך בתוף, חלל בחליל!"

זאת היתה הפעולה הציונית שלנו במיטבה. נוער כחול־לבן עם סנדלים תנ"כיים; שתי רצועות חומות על סוליית עור קשה וגרביים לבנים. ברחוב חגגנו: הארץ ומחוזותיה, האדמה ופירותיה, על כתפי הדור היהודי החדש. והנה אני, אברהם בורג מרחוב בן מימון 6 בירושלים, לא הסבא עם אותו השם שקבור בדרזדן. אני, ממש אני, הישראלי הקטן, צועד קוממיות ברחובות "שלנו" ומביא מביכורי אדמתו — כלומר, הפירות שאמא קנתה בשוק מחנה יהודה — למוסדות הלאומיים החדשים שלנו.

לימים נבחרתי להיות יושב ראש המוסדות האלה — יושב ראש הסוכנות היהודית והתנועה הציונית העולמית. מאבק הבחירה לתפקיד היה ארוך, קשה ומכוער, מאבק יהודי חובק עולם בין הנציגים הרשמיים של העולם היהודי שרצו בי לתפקיד, ולא במועמדו הראוי של יצחק רבין. זאת לא היתה הפעם הראשונה, וגם לא האחרונה, שניצבתי מול רבין. גיבור לאומי ביום מותו, ואיש שמאוד לא אהבתי ולא הערכתי בימי חייו. בשם השוויון וההגינות, חובה לומר שהיחס היה הדדי, גם הוא לא ממש חיבב אותי, בצדק מצדו. ביום שההתמודדות נגמרה, הלכתי למקום עבודתי החדש. יצאתי ברגל מבית הורי, הלכתי דרך גן הילדים שלי, שעדיין עומד על תלו, ועליתי באותו רחוב ממש אל ה"מקדש" הלאומי, שאליו העלינו את ביכורי הילדות. הצעדה הקשה והמפרכת של ילד בן שלוש או ארבע היא הליכה של כמה דקות בלבד בפסיעותיו של איש מבוגר. ביום ההוא זה היה בשבילי מסע על פני כל זמנַי. קפיצת דרך של שנים ארוכות. רגע לפני שנכנסתי בדלת לקראת מינויי הרשמי ליושב הראש, הסתובבתי לאחור והבטתי במורד הרחוב שממנו באתי אז והיום. באוויר שרר שקט של אחר צהריים ירושלמי. חיפשתי את אברהם הקטן, אבל הוא לא היה שם. חשבתי שאני עד לסגירתו של מעגל, ולא ידעתי ששום דבר לא נסגר. כלום. הכול רק עתיד להיפתח, והדרך שלפני עוד ארוכה הרבה יותר מכל מה שעברתי עד אז. זרימתה הטבעית של הילדות — עם התמונות הנאיביות, האוטופיה הלאומית כאורח חיים והאופטימיות הילדותית, שהחליפה את תלאות כל הדורות שחיו לפנינו — השתנתה כשהגיע חג השבועות של שנת 1967.

תחושת ההקלה והשחרור שאחרי המלחמה אינה ניתנת לתיאור. מעטות הן המלחמות שנגמרות "טוב". לעתים קרובות ימי המלחמה הראשונים הם ימי התרוממות רוח — התלהבות המונים והתלהמות מנהיגים בתחילתם, וסופם מפח נפש גדול. קראתי הרבה על הרוח הגדולה המפעמת בעמים היוצאים למלחמה, הקשבתי רב־קשב לסיפוריהם האישיים של היֵקים בני דורו של אבא, ראשוני מחנה השלום הישראלי, כשסיפרו על ההתלהבות שסחפה אותם בצאתם למלחמת העולם הראשונה. כפי שקרה להם ולכולנו, לא היה גבול לגל ההתלהבות שסחף אותי בחודש אייר תשכ"ז, יוני 1967. וכמותם, עם השנים והפרספקטיבה התבהר לי שזאת היתה הפעם היחידה. מאז מעולם לא הצלחתי, ולא ניסיתי שוב, לחוש התעלות רוח או לקבל השראה מאף אחת ממלחמות ישראל. בימים הראשונים של כל מבצע או מלחמה אני תמיד מפחד, חושש וביקורתי. לכן בימיה האחרונים של כל אחת מהמלחמות האלה אני אף פעם לא מתאכזב, לצערי, שכן תמיד בא הגוֹבֶה שחור הגלימה כדי לגבות את מחיריה. לכל המלחמות יש סוף אפל, עצוב, מלא שכול ואבל. כל כך הרבה חברים שלי טמונים באדמה הזאת, עד שנראה לי שגבו מאיתנו מחיר מופקע מאוד תמורת סחורת התקווה שעוד לא סופקה לנו.

מלחמת ששת הימים היתה הפוכה לחלוטין מכל אלה. היא התחילה בחששות ובדיכאון. שלושת שבועות ההמתנה החזירו אל חיינו את אימי מלחמת השחרור ומחירי 1948; את ששת אלפים הנופלים. מספר שאי אפשר לתופסו; אחוז אחד מכל בני היישוב. ב"מחירים של היום" זה מקביל לשבעים אלף ישראלים שנהרגו בשנת הקמתה של המדינה. את הבלתי נתפס הזה הדחקנו במשך תשע־עשרה השנים הראשונות, למרות המוות והשכול שהיו נוכחים בכל בית ורחוב. בבת אחת לא ניתן היה להדחיק עוד, הכול יצא החוצה ובמלוא העוצמה. המצוקות של שלושת השבועות האלה נדמו לנו כימי "בין המצרים", כשלושת השבועות שקדמו לשרֵפת וחורבן בית המקדש השני. כל אלה עוררו תחושה של גטו ורשה השני. כך יצאנו למלחמה ההפוכה מכל המלחמות — היא התחילה במצב רוח רע ונגמרה בשיא שלא היה כמותו לפניו או אחריו בכל קורותינו הארוכים. רבים פירשו את הסיום המהיר והמפתיע כנס של ממש. בששת הימים ההם נחתמו הרבה פרקי היסטוריה יהודית וישראלית, והתחילו פרקים אחרים, שונים מאוד מקודמיהם. ששת הימים ההם נתפסו בעינינו כששת ימי הבריאה, והפעם הבריאה הישראלית המחודשת. בששת ימי המעשה המלחמתי מחקנו את עלבונה של כל תקופת הגלות שהיתה מאחורינו ואת בושותיה, וחשנו גאווה חדשה כנגד מורשת הדורות העלובים הנעלבים כולם. הדור שלנו השלים את כל מה שכוחם של המייסדים כשל מלהשיג.

חג השבועות, שחל בשבוע שאחרי המלחמה, הפך באחת, שלא באשמתו, למשהו אחר לגמרי. העלייה לרגל של ימי קדם קיבלה משמעות חדשה לחלוטין. עד לאותו חג שבועות נהגנו לעלות מדי שנה בחג להר ציון ולמתחם הקבר העתיק המיוחס לדוד המלך. אז עדיין לא הכרתי את תעשיית האשליות הדתיות. זו שיודעת למכור ברמייה כל קבר שייח' מקומי כמקום קדוש ליהדות, אף שאין לכך הרבה תימוכין היסטוריים או ארכיאולוגיים. בשנות השישים של המאה הקודמת האמנתי בכל לבי שדוד המלך אכן קבור שם, תחת אבן המצבה והפרוכת המכסה אותה. בחגים הלכתי עם כל החברים להר ציון. עלינו על גגות המתחם וניסינו לראות את הר הבית, ממציאים געגועים שלא באמת היו בנו, נהנים מאוד מחוויות הקרבה לגבול המסוכן ומתמכרים לכמעט נגיעה בחומות העיר העתיקה המיתולוגית. בימים אחרים הלכנו לשכונת אבו טור, ומפינת המצפה הצלחנו בקושי, "עם צוואר של ג'ירפה", לראות את פינתו הדרומית של הר הבית. מי שהבין את ההסברים של המורים והמדריכים, טען שראה אף יותר מזה; את "יד אבשלום" ואת כיפת הסלע, שעדיין לא כוסתה אז באריחים המוזהבים ועדיין לא נעשתה לסמל הלאומיות הפלסטינית. כל זה היה לפני המלחמה המכוננת ההיא.

בבוקר החג, פחות משבוע אחרי הפורקן הגדול, כשהאוויר עוד רווי בתמהיל שלא חזר על עצמו לעולם מאז, פחד וגאווה, שכול וניצחון, התנשאות ותמיהות, התרכזו בכיכר שמתחת לבית ילדותי המוני בני אדם. עלייה לרגל של ממש. תערובת של ותיקים, שעוד פקדו את הכותל המערבי "בימים ההם" שלפני 48'; בני משפחותיהם של חיילי הצנחנים, כמו דודה מלכה ודוד זאב, שייחלו לא רק למפגש עם האבנים המקודשות, אלא גם עם יקיריהם המגויסים, גיבורינו משחררי הכותל; משפחות שכול טריות, שרק קמו מאבלן; והמוני צעירים כמוני. חבורה עצומה של מתפללי הקבע עם מתפללי הארעי, שכולם הרגישו תחושה פנימית חד־פעמית, צורך להודות לאלוהים קרוב ככל האפשר למקום משכנו הרשמי. טור ארוך, אינסופי, של רוקדים משולהבים התפתל מטה אל עבר גיא בן הִנום. גברים מיוזעים בטליתות, ילדים שמחים כמוני בבגדי חג, סתם סקרנים ושאר "עמך" בית ישראל התערבבו אלה באלה. הייתי נמוך ונמחצתי בין המבוגר שלפני, שהתאמצתי להגיע אל גובה כתפו ולהניח עליה את ידי, ובין ידו הכבדה של הרוקד האלמוני שאחרי, שדבקה לשכמי ולחצה אותי מטה. שעות ארוכות נמשכה הכוריאוגרפיה החדגונית הזאת. שירי דת ואמונה בקעו מהגרונות הניחרים, וכל הצרוד יותר לצדיק יותר ייחשב. נחש בני האדם נכנס לעיר העתיקה דרך שער האשפות ורקד במעלה סמטאותיה. אני זוכר את נהרות הזיעה, את הצמא הנורא, את הרגליים הדואבות, אבל האקסטזה נשאה אותנו עוד והלאה. אחר הצהריים, אחרי שעות ארוכות, מצאתי את עצמי שוב בכיכר שמתחת לביתי, בנקודת היציאה. "אבל איפה הכותל?" שאלתי את שכני, "שם, למטה, לא ראית?" לא! לא ראיתי. בשבוע שעבר ההורים לא רצו לקחת אותי לשם, ועכשיו, כשכבר יכולתי להגיע לבד ובכוחות עצמי, נכשלתי. בפעם הראשונה שהותר לי לבקר בכותל המערבי, שריד בית המקדש, ברשות ולא בחסדי זרים, כבעלים משחרר ולא כיהודי נכבש, החמצתי אותו לחלוטין. דומה שהוא לא היה שם כשבאתי לבקר אותו. אי־אז, ברגע הראשון של ההיכרות שלא נערכה בינינו, נזרע כנראה הזרע לריחוק שאני חש מני אז מהפולחנים הפגאניים, הפשטניים, שדבקו במקום והפכו אותו למוקד דוחה של כל הפרימיטיבי, היצרי, האלילי והכוחני שביהדות בת זמננו. כשמורה דרכי, פרופסור ישעיהו לייבוביץ', הכתיר את הכותל ופולחניו כ"דיסקו־כותל", רבים כעסו עליו בשל הגדרתו הבוטה. אבל אני הרגשתי שהוא מתאר בדיוק את החוויה המכוננת, שמעולם לא כוננה אותי בריקודי אל הכותל הנעלם של 67'.

זאת היתה הנקודה שבה החלה פרֵדתי מדרך בית הורי. לא בכדי פגש כל אחד מאיתנו את הכותל באופן שונה באותו השבוע. בעיני אין בעולם שום קדושה אובייקטיבית במקומות, באנשים או בחפצים. אין לי מושג אם יש אלוהים בשמים, אם יש בורא לעולם. יותר מכך, קשה לי להאמין — וזאת בלשון המעטה — שאותו אלוהים, שקיומו לא לגמרי ברור לי, אכן הודיע למישהו מאיתנו משהו, או שטרח להגדיר בכבודו ובעצמו מקומות מסוימים כקדושים יותר מאחרים. הכול מעשה ידי אדם ופירות הדמיון שלנו, ואת זה אני דווקא מכבד מאוד. הקדושה היחידה בעיני היא החשיבות שאנשים מייחסים לדברים. אם בני אדם מחשיבים, מכבדים או מעדיפים חוק מסוים, הרי הוא נישא מעל מערכות נורמטיביות אחרות, שאותן אנשים לא כל כך מעריכים ומכבדים. למשל, מרבית האנשים שאני מכיר לא חוצים את הכביש ברמזור אדום, ומכאן חשיבותו כחלק ממערך השמירה על קדושת החיים. אילו היו רמזורים ליד הר סיני, אולי גם הם היו הופכים לקדושים, ולו משום שהם כיוונו את התנועה למרגלות ההר. מי יודע?! לעומת זאת, אני מתקשה לראות חשיבות כלשהי בחוקים מטופשים. בביקור הרשמי הראשון שלי בפרלמנט הבריטי אמרו לי, ברצינות תהומית, שיש בבריטניה חוק שאוסר למות בפרלמנט הבריטי. אף פעם לא בדקתי האומנם כך כתוב בספר החוקים שלהם, אבל חוקים מטומטמים שכאלה לא חסרים באף ספר חוקים, לרבות בספרי הקודש שלנו.

ודווקא בשל כל אלה התנ"ך וחמשת ספרי התורה שבתוכו הם בעבורי יצירה אנושית קסומה, מורכבת, מאתגרת ומוערכת. אני לא מאמין בנתינתו של הטקסט מאלוהים לאדם, אבל אני מכבד ולכן מקדש את יחסם של כל הדורות שלפנַי לספרים האלה ולתוכנם. סך הכול, גם הם כיוונו תנועות אנושיות עצומות ממדים. להורי, הוא בדרכו והיא גם בדרכה וגם בדרכו, היו אמונות הרבה יותר פשוטות. מאוד בסיסיות ומאוד מסורתיות. מדי שבת בבוקר בחר אבא לעצמו את הספרים שאותם יקרא וילמד בתפילה. הבחירה היתה תמיד בספר השני. כי הראשון, שהיה צמוד אליו דרך קבע, היה פרשנות המקרא שנקראה "תורה תמימה", פרי עטו ופרשנותו של הרב ברוך הלוי אפשטיין. זה היה מעין סמל אייקוני לתפיסתו את התורה היהודית כתמימה, לא מתחכמת ולא נכלולית. במובנים רבים הנאיביות של אמונת הורי ודרכי חייהם עמדה בניגוד גמור לתחכום ולחוכמה ששלטו בכל אחד ממערכי חייהם האחרים. אבא — ואמא איתו ולצדו תמיד — לא היה יכול לשרוד כל כך הרבה שנים במנהיגות הפוליטית הישראלית, בכל כך הרבה ממשלות ישראל, ובייחוד במפלגתו הקשה והזדונית, אילו היה מנסה לפעול שם באותה כנות תמימה ומאמינה שאפיינה את הדתיות האמונית שלו. למעשה, הוא קיים בתוך תוכו הפרדה רגשית בין דת למדינה, אף שלצערי, זאת לא היתה ההפרדה הנכונה. הורי הפרידו בין הדת שלהם, שהיתה פשוטה ועממית, למדינה המשוכללת, הערמומית והכמעט קדושה — "ראשית צמיחת גאולתנו", שהם היו חלק ממנה.

בראשית שנות השמונים סבלתי מבעיות גב רציניות. נפצעתי כמה שנים לפני כן בתאונת צניחה, והגב החבוט שלי לא החזיק מעמד במאמצים הצעירים שהעמסתי עליו. אחרי הרבה אשפוזים וטיפולים הוחלט לנתח את עמוד השדרה ולפתור את הבעיה אחת ולתמיד. אני זוכר במעומעם את רגע פקיחת העיניים שאחרי הניתוח. חומרי הטשטוש עוד שוטטו בדמי ובגופי, אבל העיניים וההכרה כבר היו פקוחות, מתעוררות ומנסות להתחבר. סמוך למיטה היו יעל, אהובתי, ואמא. המילים הראשונות שאמא אמרה לי היו: "אבא הלך לכותל, לשים פתק." הרבה כוח לא היה לי ברגעים הראשונים ההם, אבל הצעקה שרציתי לצעוק עוד מהדהדת בקרבי. מה? אבא שלי דוחף פתקים בין חריצי הכותל, כמו כל שאר עובדי האלילים היהודים? הייתי מופתע לחלוטין, שהרי זה היה כל כך מחוץ לשגרה שלו. כנראה משהו חבוי יצא מתוך מעמקיו ברגע המשבר והשתלט על השכלתנות היֵקית שלו. בתוכי אין משהו שכזה. אין מציאות קיימת או מדומיינת שבה אלך, בשעת צרה ומצוקה, לשים פתק מעשה ידי אדם, הכתוב בידי שלי, בין חריציו של שריד ארכיאולוגי, שבנו בני אדם בשר ודם כמוני ממש, וששרפו בני אנוש אחרים שאינם שונים ממני במאום. מעולם בימי חיי לא התפללתי לאלוהים שיבוא ויציל אותי. הוא או היא פשוט נמצאים מחוץ לכל המשוואות של חיי. עוד פעם אחת, לפחות אחת הידועה לי, הלך אבא לכותל לנסות את הכוחות שמעבר לכוחותיו. כשאחותי הבכורה חלתה ושכבה על שולחן הניתוחים, מפרפרת בין כאן לשם, הלך אבא לבקש רחמים במקום שבו תמיד ביקשו היהודים רחמים, בכותל. אני לא יודע מה הוא קיבל שם, משום שתפילתו נדחתה כנראה על הסף. אחותי הלכה לעולמה בייסורים גדולים, והוא המשיך בפולחניו ובמנהגיו. שם, על מיטת חוליי שלי, כשאני עוד חצי מטושטש, הובעה נקודת המחלוקת הבאה, ואיתה כבר נמתח קו ברור של הבדלים. התהום האידיאולוגית היחידה שהיתה פעורה בינינו היא אי־הסכמה מוחלטת בכל הנוגע למכלול היחסים בין הכנסת לבית הכנסת. עברו עוד הרבה זמנים עד שהסדקים הקטנים האלה התרחבו לכלל מחלוקת מלאה של ממש, לא רק על הסדרי הדת המקולקלים במדינה, אלא גם על עצם המהויות המתנגשות ביניהן — הדת והמדינה, האל והאדם.

מעט מאוד דיברנו בינינו על פוליטיקה. מהרגע הראשון הבנו שהמחלוקות האלה עמוקות ואינן ניתנות לגישור, ואם כן, למה להשתדל וליפול בכלל אל התהום הפעורה הזאת. סכנת הנפילה פנימה גדולה מהסיכוי לעקוף את המהמורות ולהמשיך להתקיים בחוג האהבה המשפחתית, שאִשהּ לא כבתה מעולם. רק פעם אחת ויחידה זה יצא החוצה. באחת ממערכות הבחירות לתפקיד הרב הראשי של מדינת ישראל נפוצו סיפורים מביכים על יחסי אישות בין אחד המועמדים לגברת מסוימת ומוגדרת מאוד. "ראית את החדשות על הרב...?" שאל אבא באחד מימי שישי, כשהילדים שיחקו עם יעל ועם אמא, בעוד הוא ואני נועדים ל"שיחת הבנים" השבועית שלנו. בחיוך דקיק, מהסוג המשמש במשפחתנו הקדמה ללשון ההמעטה הצינית שתכף תבוא, שאלתי: "למי אתה מתכוון, אבא, לרב של תל אביב ובנותיה?" בכל זמן אחר היה אבא מתענג על כפל הלשון, על "בנותיה" של העיר בשפה העכשווית, ובנותיה־פרווריה בעברית המקראית. אבל אבא, שלא כדרכו, האדים מאוד, התרגז, לא כבש את כעסו והטיח בי, "איך אתה יכול לדבר כך על הרב? הרי הוא יהיה הרב הראשי של ישראל, זה ההישג הכי גדול שלנו." "שלנו" זה כמעט תמיד היה אצלו הישגיה של המפלגה, התנועה, הציונות הדתית. מאז לא דיברנו עוד בנושא. עם השנים התחדדה מאוד ההכרה שלי בכך שזהו ההבדל העיקרי, המהותי, ביני למורשת בית הורי.

הורי היו ילדיה, ולימים מנהיגיה, של הציונות הדתית. אמא ינקה אותה מאביה בחברון של טרם הפּרעות, ואבא פעל בקרבה של ה"תנועה" בגרמניה שבין שתי המלחמות, עד שהפך למנהיגה בשיא בשלותם של ימיו הפוליטיים. בשבילי הוא היה אבא. האבא הכי טוב שהיה לי, האבא הכי טוב שיכולתי לבקש לי: חם וחכם, עדין ועמוק, מרחף ונוגע, מעמיק ומגביה. הכול בו־זמנית, כל הזמן, בכל הנושאים. אהבתי אותו מאוד, וגעגועי אליו לא נגמרים לעולם. עד היום, כל כך הרבה שנים אחרי מותו, הגעגוע לא פג. לא אחת אני מוצא את עצמי ליד הטלפון, רוצה להתקשר אליו ולשאול, "אבא, מה זה..." אבל להם, לציבור הרחב כמו גם לחבריו לתנועה, הוא היה "דוקטור בורג". לפעמים כשהיו שואלים אותי, "מה שמו של אביך?" הייתי עונה, "שם פרטי: דוקטור, שם משפחה: יוסף בורג." ה"דוקטור" היה דמות ציבורית, שנכחה בחייהם של רבים במשך עשרות השנים הראשונות והמכוננות של הקמתה וקיומה של המדינה. הם ראו אותו בדרך אחת, ואני הכרתי אותו דרך מנסרות אחרות לחלוטין. איש אחד ופנים רבות לו. לשבחו הגדול ייאמר שבבית הוא היה גדול בדיוק כמו בחוץ. לכן לא היה גבול לצחוק שלי כשהוזמַנו אמא המנוחה, אחותי, אני ובני ביתנו לטקס קריאת כיכר על שמו של אבא באחת מערי ישראל. הרבה נאומים פוליטיים ועירוניים נישאו לזכרו ולשבחו, כנהוג ברגעים רדודים מהסוג הזה. על כולם עלה אחד מעסקני הציונות הדתית, שאמר כך: "דוקטור בורג היה מנהיג של תנועה, ולכן חשבנו שהדרך הכי מתאימה להנציח את זכרו תהיה על ידי קריאת אי תנועה על שמו." ראיתי את פרצופו המדושן של אבא מרחף בחלל ומחייך בעונג. אכן, אי תנועה. הם התכוונו ליבשה קטנה המוקפת בים של כלי רכב, אבל הוא מן הסתם היה שומע את זה כמוני. כי תנועתו ביום מותו היתה לאַין גדול ביחס למה שהוא חלם ועמל עליו כל ימיו.

סיפורם של הרב והגברת ייצג בינינו משהו גדול הרבה יותר; לא רק שחיתותו האישית של הרב הנהנתן, אלא השחיתות הרוחנית שבעצם קיומו של מוסד הרבנות. ”איך אתה לא רואה," שאלתי את אבא בשולי אותה פרשת הרב ובנות תל אביב, "איך אתה לא רואה לאן זה הולך? איך הדת משתלטת על המדינה? איך הפרויקט היהודי מגרש מכאן את הפרויקט הישראלי? איך אפילו בתנועה שלך נאמני המשיח והמשיחיות דוחקים אתכם, הדתיים הרציונליים, אל מחוץ לכל מעגל של הסכמה אפשרית?" אבל אבא לא ראה, כי הוא היה עיוור בכל הקשור לתנועה, גם כשהפכה את כיוונה והזרימה את האנרגיה של הציונות הדתית לכיוון ההפוך לחלוטין ממסכת ערכיו שלו עצמו. הוא ראה חיבורים מעודנים, מאוזנים בין דת למדינה, ואני רואה סכנות איומות בכל ממשק ביניהן. הוא האמין שהוא יכול לשלוט בשוורים המשתוללים, ואני רציתי בכל מאודי אז, ורוצה עוד יותר היום, הפרדה מרסנת בין שתי המערכות האלה.

המדינה שבה אני רוצה לחיות צריכה להיות רק מכשיר המסוּר בידיים שלי, של כל אזרח כמוני. אני ממש לא רוצה שיהיו לה תכנים משלה. אני צריך אותה רק ככלי שבאמצעותו אנחנו — הקולקטיב הפוליטי שגר בתוכה — נארגן את חיינו. מדינה היא כלי חיוני כדי להיטיב את הכלכלה, לשפר את החינוך, להגן על הביטחון שלנו, לנקז לנו את הביוב, להניח ולנהל את התשתיות הפיזיות. כל שאר הדברים, כל מטעני הזהות שלי, חייבים להישאר באחריותי כיחיד. מכיוון שאני לא זאב בודד, אלא חיה חברתית וקהילתית, אפעל למען זהותי במרחבי פעילותה וקיומה של הקהילה שלי. אני רוצה לחיות במקום שיש בו הפרדה מלאה, מוגדרת ומובהקת בין הדת למדינה. הדת שלי, והמדינה שלנו. לא מפריע לי, ואפילו מכובד בעיני, שאנשים מתארגנים לפוליטיקה של ערכים דתיים, ובשמם של אלה הם מבקשים לפעול במרחב הציבורי, אם זה מה שמגדיר אותם. בתנאי, כמובן, שהם לא מנצלים את העלייה לשלטון באופן דמוקרטי כדי להשליט על המערכת ערכים שיבטלו את הדמוקרטי. ברגע שהמאמץ — של דתיים או חילונים — מופנה אל מעבר לקידום האינטרסים, והמדינה עצמה, המכשיר, הופכת להיות בעלת משמעות דתית, גאולית או אלוהית, אני מתחיל לדאוג. מדינה שמוגדרת באמצעות מונחים ותכנים שאינם לקוחים מהעולם המשטרי, שיש לה יעדים שאינם פוליטיים, היא "משהו אחר". בסופו של דבר ובסיכום חייו, דבר אחד ברור — לצערי הגדול, אני צדקתי והוא טעה, הוטעה והטעה. שותפיו־יריביו נחלו ניצחון כביר, עליו ועל כולנו. ישראל הפכה למדינה שהרכיב היהודי־הדתי שולט בה, ואין היא שולטת בו.

אחרי המלחמה הגיעה הבר־מצווה שלי, אולי האירוע הראשון שבו בא לידי ביטוי ממשי ומוחשי הפער האדיר ביני להורי. כל כך אהבתי אותם, הם כל כך חסרים לי כל יום, כל היום, ובכל זאת, ספק אם אי־פעם באמת הבנתי אותם או שהם הבינו אותי ואת מציאויות קיומי. כל הילדים של ימי ילדותי חגגו בר־מצווה. הניחו תפילין, עלו לתורה, בירכו את הברכות המסורתיות, קראו כמה פסוקים ודרשו דרשה. כל ההכנות האלה מתמשכות כמה חודשים. כך אצל כולם, אבל לא אצלנו. את כל עולמותיהם שהיו, שחרבו ואינם, דחסו אבא ואמא לתוך החגיגה המסורתית הזאת, שבאה לציין את המעבר מימי הילדות לימי המצווה, הבגרות והאחריות. כשהייתי חוזר מבית הכנסת, הייתי מתחזן בקולי קולות. את המילים לא ידעתי ולא ממש הבנתי, ואילו את המנגינות שבקעו מפי היה קשה לזהות עם הנעימות המסורתיות של התפילה, בין השאר, בשל היכולות המוזיקליות הדלות שבהן התברכתי; תוצאות סלסולי היו שונות מאוד מכוונתם המקורית של המלחינים. אמא שלי, שחוננה באוזן מוזיקלית מדויקת ובכישורים קוליים מרשימים, כמעט אופראיים, חשה שהזיופים שלי הם עלבון לקיומה. מה עוד שסוגיית ה"מה יגידו" תמיד ריחפה באוויר עולמנו. "מה יהיה?" שאלה אמא את אבא בייאוש. "הילד יעלה לתורה, ולא ידע את הטעמים? מה יגידו?" זה גורלו של בן זקונים, שקדמו לו שתי אחיות בימים שבהם חלקן של הנשים בריטואל הדתי היה בלתי שוויוני בעליל. כל נטל ההיסטוריה המשפחתית הוטל אפוא על שכמי. "כמה שמחתי כשנולדת," היתה אמא אומרת שוב ושוב, "סוף־סוף יהיה מישהו שימשיך את השם בורג."

עם מטען שכזה על כתפי הצעירות לא פלא שכבר בגיל עשר התחלתי את הכנותי לבר־מצווה. כמה פעמים בשבוע הלכתי ל"חדר" כדי ללמוד חומש־רש"י עם ר' ישראל לב, יהודי של פעם, א ירושליימער ייד, כמו שאבא תיאר אותו. חוץ מזה, הלכתי פעמיים בשבוע לביתו של המורה הפרטי האישי והצמוד שלי, אביגדור הרצוג, שהיה אחד המומחים הגדולים של זמננו למוזיקה יהודית. הוא שרד את השואה כנער, עלה ארצה, ולימים הפך למניח היסודות לחקר המוזיקולוגיה היהודית. תחילה הוא הקים את המכון הישראלי למוזיקה דתית, ולימים את ארכיון הצלילים בבית הספרים הלאומי. פחות מהמומחה הישראלי למוזיקה אתנית לא היה ראוי ללמד כישרון כל כך כושל כמוני. הסבלנות שלו, עם יכולתו לפרק כל צליל לגורמיו ולגרום אפילו לי להביע אותו כמעט במדויק, מלוות אותי עד עצם היום הזה. הוא לימד אותי את סתרי הסתרים של טעמי המקרא. פעם קראתי באיזה מקום שנוסף על היותו מוזיקאי מילדות, הוא היה גם נגר, יכול להיות שהיה צריך נגר אמן כמוהו כדי ללמד מסור כמוני להפיק מנגינות. וכמו לא די היה להורי בכל אלה, גם חציתי שוב ושוב לבדי את העיר בדרך לישיבת "חברון", ישיבה חרדית חמורת סבר בלב האזור החרדי של ירושלים. אבא רצה שאדע גם על קיומה של תורה אחרת, השונה מזו הציונית שלנו. ישבתי שם על ספסל העץ הנוקשה בבגדי הילדותיים, מכנסיים קצרים וסנדלים, בבלורית הציונית המחוצפת שלי. מסביבי התפלמסו בחורי ישיבה בקולי קולות, במכנסיים כהים, מהוהים מרוב שימוש, ז'קטים שחורים וחולצות לבנות מיוזעות, סוג של מדים, של הידור מוזנח. אני לא יודע מה למדתי שם עם ה"מלמד" שהיה לי, אבל מלבד הפער הפיזי, המוחשי, לא נחרת בזיכרוני דבר מאותה תקופה. היו עוד כמה וכמה מורים פרטיים שהכינו אותי כל אותו הזמן, אבל למה בעצם התכוננתי? לא יודע. מוזר, כל כך הרבה שנים עברו מאז, ואני פשוט לא יודע על מה היתה כל המהומה הזאת. רציתי אופניים, כי זאת היתה מתנת הבר־מצווה של הימים ההם, הבעה של בגרות, אחריות, ניידות, עצמאות ובעלות על רכוש שיש לו משמעות. ציפיתי גם לקבל שעון, ואכן קיבלתי. אני זוכר אותו היטב. "זה שעון 'דוקסה','' אבא אמר לי. אף פעם לא שמעתי את השם הזה. מיכאל קיבל "סרטינה", וליעקב היה "טיסו", והיו עד כמה שעונים עם שמות מוכרים. אבל "דוקסה"? מי שמע עליו? לבושתי, לא היה בחנויות הראווה של הצורפים והשענים של מרכז העיר אפילו שעון אחד כזה לדוגמה כדי להראות לחברים. "תשמור עליו," הוא אמר לי. "זה שעון חשוב."

אבל חוץ מההכנות הקפדניות שנכפו עלי והמתנות המרגשות שקיבלתי, זאת לא היתה הבר־מצווה שלי. זאת היתה הבר־מצווה של אבא שלי. בתמונות המצהיבות שבאלבום הילדות שלי אין כמעט חברים שלי, רק החברים של אבא מצולמים בו בלי סוף. מנחם בגין ולוי אשכול, שרים, שועים ורבנים. כל אלה שרצנו אחריהם ברחובות ירושלים כדי לאסוף את החתימות שלהם התכנסו ובאו לחגוג את שמחת ה"בר־מצווה של בורג". שיאה של החגיגה היה הדרשה שלי. עליתי על הבמה באולם השמחות, לא לפני שאמא סידרה לי את הצווארון והרחיקה לי את שערות הפוני מהעיניים, ונוכח גדולי נואמיה של כנסת ישראל נשאתי את דברי. אין לי מושג מה אמרתי. וזאת על אף החודשים הארוכים שבהם נאלצתי, למרות התחינות והמחאות שלי, ללמוד את הדרשה בעל פה. "אנחנו לא קוראים נאומים מהכתב," פסקה אמא, כשהיא מחדירה ב"אנחנו" הזה את יכולותיו הרטוריות המרשימות של אבא אל תוך חיי הבוסריים. ואכן, היתה זו דרשה שכולה שלו. דקדוקים תלמודיים והלכתיים חסרי פשר ומשמעות, מסע הלוך ושוב על פני ארון הספרים התורני, יצירת מחלוקות שווא בין גדולי הדורות ויישובן במחי היגד מתחכם אחד. זו היתה מחווה לעולם הפלפול היהודי הקלאסי, זה שחידד את מוחם של היהודים, עד שהפך להיות האיבר המאפיין ביותר את קיומנו. לא הבנתי כלום, לא רציתי להבין מזה דבר.

לא מזמן מצאתי את דפיה המצהיבים של הדרשה, כולה מודפסת במכונת כתיבה של אז, והיא רוויה תיקונים בכתב ידו המיוחד והבלתי קריא של אבא. ממרחקן של ארבעים וחמש שנים קראתי את הדברים שהיו אמורים לחתום את ימי ילדותי, והנה דבר לא השתנה. אני עדיין לא מבין. היום אין לי בעיה לעקוב אחרי המסע הפתלתול של הטיעון ההלכתי, שעסק כולו ביחסים שבין הטלית לתפילין, אלא שאני מתקשה להתחבר למסר שהורי ביקשו להעביר לי ביום החשוב ביותר בנערותו של ילד יהודי. מה בעצם ציפו ממני? להיות לתלמיד חכם של פעם? לפלפלן נוצץ ועקר? לגדול להיות ל"יענקעלע" של מרדכי גווירטיג, גיבורו של אחד משירי הערש האידיים הנוגים שאמא שרה לי לפני השינה? זהו זמר עצוב על הילד היהודי הקטן שכבר יש לו את כל השיניים, ועם קצת מזל — כך חולמת אמו — ילך עוד מעט לחדר, ללמוד חומש וגמרא. "היינגעלע (הילד הקטן) שיגדל ויהא תלמיד חכם". היינגעלע הזה הייתי אני.

איפה הם החביאו את המודרניות, את הקדמה? איפה הסתתרה הישראליות החדשה בתוך הגיבוב המילולי של היהודיות הישנה ההיא? באף מקום. היא פשוט לא הוזמנה לבר־מצווה שלי. אני חושב שאבי מורי היקר חגג ביום הולדתי את חגיגתו שלו. הוא ראה לנגד עיניו ילד יהודי של המאה התשע־עשרה עומד בפני גדולי התורה של מזרח אירופה ומפליא אותם בפלפוליו, בבקיאותו ובחריפותו. על גב הבר־מצווה שלי הוא נסע לאחור בזמן אל ילדותו שנעלמה ואיננה עוד. ניסה לחַיות לרגע את געגועיו שמעולם לא פסקו. אני הייתי כפרתו וחליפתו. רק משנולדו לי ילדי, התחילה נביטתה של ההבנה. עם הקרבה אליהם, המעמיקה עם השנים, אני מבין את המרחקים הבלתי ניתנים לגישור בינו לביני, לבינינו. ומבין גם את היסודות שהניח לי לַגשרים המגשרים על פני ההיסטוריות היהודיות.

הפער בין אבא וביני לא היה הגיל — ארבעים ושבע שנות חייו, שמלאו לו בשנת לידתי. אלא כל סדרי העולם שחצצו בינינו. אבא נולד בראשית המאה העשרים לעולם, שעדיין נהגו בו הסדרים של המאה התשע־עשרה, המאה של השינויים הגדולים והאופטימיות האנושית. הוא בגר וגדל לגרמניה שבין המלחמות, והגיע לשיאו האישי והציבורי במדינת ישראל שאחרי השואה. שלושה סדרי עולם לפחות ניצבו בינינו. כשאני חגגתי בר־מצווה בירושלים של 1968, הוא חשב על גליציה, אוקראינה, פולין וגרמניה שלו, שהיו וכלו בעשן המשרפות. אנחנו דיברנו רק עברית, והוא חשב בגרמנית תחילה. אנחנו דוקרים כצברים, והוא רך כג'נטלמן מרכז אירופאי חיישן. כשקראתי עכשיו את אותה דרשה שכתב לי, נצבט לבי: על געגועיו שמעולם לא נרפא מהם, על איבריו הרוחניים שנקטעו ועל מקום גדיעתם שייסר אותו מאוד, כאבי הפנטום של עולמות הרוח המורגשים הרבה אחרי שנכרתו. כשסיימתי לקרוא את הדרשה הפתטית ההיא, חשבתי פתאום על השעון ההוא. דוקסה הוא מושג יווני שמשמעו אמונה. ממנו נגזר בהמשך המושג המכונן של הדתיות המודרנית, האורתודוקסיה — האמונה הישרה, ההשקפה הנכונה. לאבא היו שני שעונים לפחות. שעון אחד שהראה את השעות האקטואליות, המשותפות לכולם, ושעון אחר שפעם ותיקתק את הזמן היהודי. בבר־מצווה קיבלו כל הילדים שעונים ממותגים של חברות מפורסמות — שעון כדי לעמוד בזמנים, להגיע בזמן לבית הספר, לא לאחר בערב הביתה, לא להחמיץ את התור לרופא או את שעת הגעתו של האוטובוס. אני קיבלתי שעון יהודי — "דוקסה". בהליכי ההכנה שלי לבר־מצווה חשפו הורי בפני את המנגנונים הנסתרים המפעילים את השעון עתיק היומין הזה, את התוכן על שני חלקיו, באקטואליה המתקדמת ופורצת הדרכים, ובשמרנות המיושנת עם הקפואים שבמנהגים. "תשמור עליו," אמר לי אבא, "זה שעון חשוב." ובדרכי שלי אני עוד שומר.