על פי האִמרה המפורסמת של הפסיכולוג הגרמני הרמן אבינגהאוס (Hermann Ebbinghaus, 1909-1850), "לפסיכולוגיה עבר ארוך אבל היסטוריה קצרה". כוונתו של אבינגהאוס בביטוי "היסטוריה קצרה" הייתה לתקופה המאוחרת והקצרה יחסית שבמהלכה נהפכה הפסיכולוגיה למדע לגיטימי באקדמיה. ואילו בביטוי "עבר ארוך", כוונתו הייתה לזמן הממושך שבמהלכו הפסיכולוגיה לא הוכרה כמדע ואף לא התפתח תחום עיון שיטתי בנושא. באשר לתקופה העתיקה במיוחד, חשוב להבחין בין פסיכולוגיה כתהליך מנטלי־התנהגותי הטבוע באדם לבין פסיכולוגיה כתחום דעת שמנסה להסביר את התהליך הזה. הפסיכולוגיה כתופעה מהותית לאדם נולדה יחד עם בני האדם, ואורך חייה הוא כאורך חייו של ההומו סאפיינס. לעומת זאת, החקר השיטתי של התופעות הפסיכולוגיות החל רק לאחר מכן. ההבחנה החשובה הזאת יכולה להתבאר דרך הבדיחה ששואלת כיצד נשמו בני אדם לפני גילוי החמצן. ובכן, בני אדם נשמו חמצן אך לא ידעו מה הם נושמים. כך הדבר גם לגבי הפסיכולוגיה: הפסיכולוגיה הייתה טבועה בהתנהגותם של בני אדם מאז היווצרם, אך בלי שהיו מודעים לכך ובלי שנתנו דעתם לעניין במשך זמן רב. עם זאת, ראוי לציין כי חקר הפסיכולוגיה כתחום חשיבה שיטתי החל כבר בעת העתיקה.

 

בספר הזה נתחקה אחר תולדות הפסיכולוגיה במבט מקיף המודרך על פי הסדר הכרונולוגי של התפתחותה. בפתח הספר, חטיבה בת שלושה פרקים (פרקים 4-2) העוסקת בפסיכולוגיה העתיקה. הפרק הראשון בחטיבה זו (פרק 2) מוקדש לדיון בפסיכולוגיה שייתכן כי אפיינה את האדם בתקופות קדם־היסטוריות. מדובר בתקופות נעדרות כתב ושפה, ובתנאים פיזיים זרים לחלוטין למאפיינים הפשוטים ביותר של החיים כיום. אין בידינו עדויות רבות מהתקופות הללו, ואין כלל עדויות אובייקטיביות באשר לטיבהּ של הפסיכולוגיה שאפיינה את האדם הקדמון. בהכרח, הדיון הוא ספקולטיבי, אך נסמך בכל זאת על תובנותיהם של חוקרים בתחום. כפי שניווכח, הפסיכולוגיה שייחדה את בני האדם בעת העתיקה לא הייתה מונוליטית וסטטית. להפך, נצביע על שינויים והתפתחויות מהפכניות שחלו בה כבר בתקופה הקדם־היסטורית, ועוד יותר מכך בתקופה ההיסטורית. שני הפרקים הבאים (פרקים 4-3) ממשיכים את סיפורה של הפסיכולוגיה העתיקה, אך כבר מתמקדים בזמנים היסטוריים. בתקופה זו הבשילו תובנות והפציעה פסיכולוגיה במובנהּ השני, דהיינו הופיע תחום דעת שכלל חשיבה שיטתית על תופעות מנטליות והתנהגותיות. לכן הפסיכולוגיה כתחום דעת קדומה אף היא, וייתכן שהיא העתיקה ביותר מכל תחומי העיון האנושיים. ברוח זו טען הפסיכולוג האמריקני הנודע רוברט סשנס וודוורת' (Robert Sessions Woodworth, 1962-1869) כי "הפסיכולוגיה עתיקה ממש כמו השכל הסקרן... של האדם".

 

בהמשך הסקירה נגלה, פרק אחרי פרק, את ההתפתחויות — בהן מהפכות של ממש — שחלו בהבנת הפסיכולוגיה משלהי התקופה ההלניסטית (כ-300 שנה לפני הספירה) ועד סמוך להופעתה כמדע אמפירי מקובל בין כותלי האקדמיה בסוף המאה התשע־עשרה. בתום הסקירה על הפסיכולוגיה ביוון (בסיומו של פרק 4) מופיע דיון על פילוסופיות ה"אושר" שהופיעו בעולם הרומי־יווני, ובהן אסכולות הסטואה והספקנות.

 

שני הפרקים הבאים (פרקים 6-5) מרחיבים את היריעה ומתארים את הפעילות הענפה שהתרחשה בשדה העיון והמחקר הפסיכולוגי החל משלהי ימי הביניים (ואף מעט קודם לכן), וביתר שאת בתקופות הרנסנס והנאורות. בפרקים אלה מתנהל דיון מפורט בתרומותיהן של דמויות חשובות בפסיכולוגיה, ובהן גלילאו גליליי (Galileo Galilei), רנה דקארט (René Descartes) וג'ון לוק (John Locke), ג'ורג' ברקלי (George Berkeley) והאמפיריצסטים הבריטים ועמנואל קאנט (Immanuel Kant), כמו גם בתרומותיהן של דמויות רבות אחרות. למרות ההיקף הגדול של הפעילות, זכתה הפסיכולוגיה להכרה כמקצוע אקדמי כאמור רק בסיומה של המאה התשע־עשרה — לאחר התרתה (הארעית) או "הפשרתה" של בעיה מושגית עיקשת (הלוא היא בעיית הגוף והנפש). בשני הפרקים הבאים (פרקים 8-7) מובא תיאור של התהליכים שהביאו בסיומם לייסודה של הפסיכולוגיה כמקצוע אמפירי לגיטימי במוסדות האקדמיה. הדבר התרחש בלייפציג (Leipzig) שבגרמניה, ושם קמה הקהילה הפסיכולוגית המחקרית הראשונה. אם כן, "ההיסטוריה הקצרה של הפסיכולוגיה", כלומר היותה תחום ידע מדעי במלוא מובן המילה, התחילה בשנת 1879 בלייפציג.

 

חלקו האחרון של הספר דן בהתפתחויות שחלו במדע הפסיכולוגיה המודרני. הפרקים בחלק זה מוקדשים לעיון בפסיכולוגיה הפונקציונליסטית האמריקנית (פרק 9), בפסיכולוגיה של ההתנהגות, ההתנהגותנות (behaviorism) (פרק 10) ובפסיכולוגיה של הגשטלט (פרק 11). דיון עדכני מוקדש גם לפסיכואנליזה ולשיטות טיפול עכשוויות נפרדות ושונות ממנה (פרק 12). פרק ייחודי בספר זה מוקדש לעיון ב"צללים" המלווים את תולדות הפסיכולוגיה — אפליות, רדיפות ורמאויות — שלמרבה הצער מאפיינים אף הם את המקצוע (פרק 13). בפרק האחרון (פרק 14) אנו בוחנים בהרחבה את הפסיכולוגיה העכשווית (מתוך התמקדות בארבעים השנים האחרונות בקירוב). זוהי תקופה המתאפיינת בריבוי של תחומי מחקר ובפיתוח של שיטות אנליטיות ואמצעי מדידה מתוחכמים. למרות הגיוון העצום, קיימת מסגרת מושגית משותפת, אם כי רחבה וגמישה למדי, המאפיינת את הפעילות בתחילת המאה העשרים ואחת, זו המכוּנה בשם "פסיכולוגיה קוגניטיבית". הדיון בפרק זה מצביע על ההישגים הגדולים של מדע הפסיכולוגיה העכשווי. עם זאת, זהו גם דיון ביקורתי המצביע על סכנות וכשלים אפשריים בתחום הזה, עכשיו ולעתיד לבוא.

 

בפרק הנוכחי נדון בסוגיות יסוד במחקר על ההיסטוריה של הפסיכולוגיה. הסוגיה הראשונה נוגעת לגילו של העיסוק בפסיכולוגיה. השאלה אולי נשמעת קלה (ואולי אף רטורית לנוכח הנאמר למעלה), אולם, כפי שניווכח, מדובר באחת הסוגיות ה"חמות" ביותר כיום בחקר תולדות הפסיכולוגיה. השאלה התמימה — "מתי נולדה הפסיכולוגיה?" — אינה מסגירה את מידת מורכבותו של הנושא. בדיון בסוגיה זו נרשה לעצמנו לחרוג מסדר כרונולוגי חמור באמצעות הבאת דעותיהן של דמויות היסטוריות שונות (דבר המתחייב מאופיו המתודולוגי של הפרק). הדיון המקצועי מתמקד במיוחד בשאלה: "מתי וכיצד הפכה הפסיכולוגיה למדע?". הניסיון להשיב על כך מחייב כמובן דיון מקדים בסוגיה (הקודמת הלוגית): "מהו מדע?", ובתוך כך בסוגיה: "מהו מדע מודרני?". בלי אפיון מבדיל של העיסוק המכונה "מדע", לא ניתן להשיב על השאלה מתי הפסיכולוגיה (או כל תחום דעת אחר) הפכה למדע. דיון ממצה בסוגיות האלה מחייב התייחסות מיוחדת לפסיכולוגיה, ובתוכהּ לחקר תולדות הפסיכולוגיה. זאת נעשה בחלק האחרון של הפרק הזה. כפי שנראה, חלק מן הבעיות המתודולוגיות משותפות לחקר ההיסטוריה של כל המדעים, אך חלקן ייחודי לפסיכולוגיה.

 

מתי נולדה הפסיכולוגיה?

 

המונח "פסיכולוגיה" המופיע בכותרת יכול לסמן ארבע משמעויות שונות:

 

1. ניתן לראות בפסיכולוגיה תחום של אמונות והתנהגויות. על פי המובן הזה, השאלה "מתי נולדה הפסיכולוגיה" קשורה לזמן הראשון שבו עיצבו גורמים פסיכולוגיים את התנהגות האדם, את אמונותיו, את פחדיו ואת משאלותיו. לשון אחר, מתי החלה הפסיכולוגיה "לאחוז" באדם?

 

2. בעוד המשמעות הראשונה קשורה להופעת הפסיכולוגיה כתכונה בלתי־ניתנת להפרדה מהאדם, משמעות אחרת קשורה להופעה הראשונה של תחום עיון מודע לעצמו העוסק בסוגיות פסיכולוגיות. כלומר, מתי נולד תחום דעת שעניינו פסיכולוגיה?

 

3. המשמעות השלישית מסמנת את הופעת המילה או המונח "פסיכולוגיה". מתי נולדה המילה "פסיכולוגיה"? אמנם שני מרכיביה — "פסיכו" (psych) ו"לוגוס" (logos) — מוכרים עוד מהפסיכולוגיה היוונית (ראו פרקים 4-3), אך נשאלת השאלה מתי הצטרפו השניים לכדי ביטוי אחד? המרכיב הראשון — psych — מופיע אצל אפלטון ואריסטו, ועוד לפני כן אצל הומרוס. מרכיב זה מתייחס לנפש או לנשמה (soul) בפסיכולוגיה היוונית. המרכיב השני — logos — מציין ידיעה או חקירה לצורך הגעה לידיעה. אם כן, שתי המילים המרכיבות את המונח "פסיכולוגיה" ידועות היטב מהכתבים היווניים אך לא כשהן מצורפות יחדיו. מי הגה את המונח ומתי?

 

4. לבסוף, המשמעות הרביעית הגלומה בשאלה נוגעת לעיסוק המדעי בפסיכולוגיה. הסוגיה במשמעות זו מתייחסת לראשית העיסוק המודרני השיטתי בפסיכולוגיה, זו המשתמשת בכלים המשמשים את כלל המדעים, ובמיוחד בכלים של מדעי הטבע.

 

התשובה לשאלה "מתי נולדה הפסיכולוגיה" במשמעותה הראשונה כבר הופיעה במרומז בראשית הפרק (ראו גם פרק 2); הפסיכולוגיה עתיקה ממש כמו האדם: אמרת "אדם" — אמרת "פסיכולוגיה". כמו כן, קיימת הסכמה רחבה לגבי היווצרותו של תחום עיון ייעודי לפסיכולוגיה עוד במסגרתה של הפסיכולוגיה היוונית (ראו פרקים 3-2). מכיוון שגילהּ של הפסיכולוגיה בשני המובנים הראשונים מוסכם על הכול, הדיון הער בשאלה מתמקד בשתי משמעויותיה האחרות. נתחיל את הדיון שלנו כאן בהולדת המונח "פסיכולוגיה".

 

תולדות המונח "פסיכולוגיה"

 

המונח "פסיכולוגיה" הוא חדש יחסית, אם כי ישן יותר ממונחים המציינים תחומים מדעיים קרובים כמו "ביולוגיה" (הוצע על ידי ז'אן־בטיסט למארק [Lamarck] בשנת 1802) או "סוציולוגיה" (הוצע על ידי אוגוסט קוֹמְט [Comte] בקורסים שלו על פילוסופיה פוזיטיבית בשנים 1842-1830). כפי שצוין, המילה "פסיכולוגיה" בנויה מיסודות יווניים, אולם המונח עצמו לא נטבע על ידי היוונים. פרשיית הולדתו של המונח מזכירה סיפור בלשי, וכדי לספר אותו נסתמך כאן על ספרו של פרננדו וידל, "המדעים של הנפש" (Vidal, The sciences of the soul, 2011). ההנחה המקובלת מצביעה על השליש האחרון של המאה התשע־עשרה כעל תחילתו של עיסוק רצוף ואינטנסיבי בנושאים פסיכולוגיים, ואולם וידל דוחה את ההנחה הזאת. לטענתו, תחילתה של פעילות פסיכולוגית ענפה, ואף הולדתו של מדע הפסיכולוגיה, ראשיתן כמה מאות שנים קודם לכן. בכל מקרה, וידל חושף במחקרו החלוצי את הארץ הלא־נודעת של פעילות פסיכולוגית נרחבת כבר במאות השבע־עשרה והשמונה־עשרה.

 

איך שם נולד?

 

המונח "פסיכולוגיה" הופיע כנראה לראשונה בכתביו של המשורר וההומניסט מרקו מרוליק (Marko Marulić, 1524-1450) שחי בדלמטיה (Dalmatia) — חבל ארץ של קרואטיה. מָרוּליק כתב שירה בלטינית ובקרואטית כמו גם עבודות בתחום המוסר והרוחניות. המונח "פסיכולוגיה" הופיע בכותרת של אחד מחיבוריו בלטינית, חיבור שאבד ואינו נמצא בידינו. איננו יודעים אפילו את תאריך כתיבתו של החיבור. חברו של המשורר ובן זמנו, פראנו בוזיצ'ביץ־נטאליס (Frano Božićević-Natalis, 1542-1469), ערך ביוגרפיה של כתביו וברשימה זו מופיע הכותר: Psichiologia de ratione animae humanae L[iber] I. המסמך הביוגרפי הזה שמור כעת בספרייה העירונית של העיר ספליט (Split) בקרואטיה (Boring, 1966; Krstić, 1964). ברם, חוקרים אחדים מטילים ספק בזכות הראשונים של מרוליק. הספקות נובעים בעיקרם מהכתיב המוזר של המונח "פסיכולוגיה". בּוֹזיצ'ביץ־נָטאליס לא הצטיין בכתיב ולא מן הנמנע שטעה באיות גם במקרה הזה.

 

 

מרבית האנציקלופדיות והמילונים (החל מהמאה השבע־עשרה), שנערכו טרם ה"גילוי" של מרוליק, מייחסים את הצירוף הראשון של המילים היווניות לפילוסוף רודולף גוקל (Rudolph Goeckel, 1628-1547) מהעיר מרבורג (Marburg) שבגרמניה. גוֹקל יצר את הצירוף ה"משונה" הזה בשנת 1590 בכותרת שהעמיד בראש אוסף של חיבורים (מאת מחברים שונים). שם האוסף היה "פסיכולוגיה או שכלולו (perfection) של האדם". עם זאת, יש לציין כי גוקל השתמש במילה "פסיכולוגיה" בכתב יווני בלבד. יתר על כן, גוקל לא ייחס למונח חשיבות מיוחדת שכן זה לא הופיע עוד בכתביו המאוחרים יותר. תלמידו של גוקל, אוטו קסמן (Otto Casmann, 1607-1562), נחשב חלוץ אף הוא שכן ספרו הוא הטקסט הראשון שנכתב בידי מחבר יחיד ושנשא בכותרתו את המילה "פסיכולוגיה". כמו כן ראוי לציין כי אצל קַסמן הופיע המונח בשפה הלטינית. ספרו משנת 1594 נשא את הכותרת: "פסיכולוגיה, אנתרופולוגיה או הדוקטרינה של הנפש האנושית". עם זאת, אם מקבלים לאשורה את האותנטיות של המונח אצל מרוּליק (Boring, 1966), אזי ברור שחייבים לשלול את זכות הראשונים מגוֹקל ומקַסמן משום שמרוליק מת עוד בטרם נולדו.

 

הוגה אחר שקדם במקצת לגוקל ולקסמן בשימוש במונח "פסיכולוגיה" היה יוהנס תומאס פרייגיוס (Johannes Thomas Freigius, 1578-1543) מהעיר פרייבורג (Freiburg) שבגרמניה. פְרֵייגְיוּס היה משפטן ורקטור של ה-Altdorf Gymnasium. הוא הקדיש חלק קטן מקורס הפיזיקה שלימד ל"פסיכולוגיה", והשתמש במונח זה גם בהקדמה לספר שפרסם בשנת 1575. פרייגיוס, כמו שאר החלוצים שהשתמשו במטבע הלשון החדש, עדיין היה אריסטוטלי וניאו־אפלטוני בתפיסתו. כך, למשל, הקורס והספר של פרייגיוס עדיין עסק בחקר הנפשות השונות — התזונתית, התחושתית והרציונלית — אצל צמחים, בעלי חיים ובני אדם (על פי המִדרג שהציע אריסטו, ראו פרק 4). אך העניין שגילו פרייגיוס ועמיתיו באנטומיה היה שולי יחסית.

 

ואם עדיין לא התבלבלתם משפע הנתונים, נוסיף ונספר שטקסטים רבים בהיסטוריה של הפסיכולוגיה נטו (ועודם נוטים) לייחס את השימוש השיטתי הראשון במונח "פסיכולוגיה" לרפורמטור ואיש החינוך הגרמני פיליפ מלנכתון (Philipp Melanchthon, 1560-1497). על פי סברה רווחת, מֵלַנְכְתוֹן השתמש במונח זה בהרצאותיו ואף בכותרות של קורסים אקדמיים שבהם הרצה. למרבה הפליאה, לא נמצאו סימוכין בכתובים לסברה מקובלת זאת. כאמור, הדבר מתמיה משום שמלנכתון מופיע כסנדקו של המונח "פסיכולוגיה" ברבים מהחיבורים העוסקים בתולדות הפסיכולוגיה. לפיכך בשל היעדר כל ציטוט או מסמך מקורי מההרצאות עצמן, הגיעו כמה חוקרים למסקנה כי אין להחשיב את מלנכתון כאחד מחלוצי השימוש במונח החדש "פסיכולוגיה" (ראו LaPointe, 1972; Boring, 1966, אך ראו גם Vidal, 2011).

 

ברם, אין זה כה פשוט לסלק את מלנכתון מהמקום המכובד שרכש לו בהשרשת השם "פסיכולוגיה". ראשית, אין ספק כי מלנכתון הרצה דרך קבע על נושאים פסיכולוגיים ודן בהם בכתביו (גם אם לא נמצא בידינו ציטוט ישיר למונח עצמו). מלנכתון היה פרופסור בעיר ויטנברג (Wittenberg) שבגרמניה מאז שנת 1518, ולכתביו נודעה השפעה עצומה. תרומותיו המקצועיות של מלנכתון לא היו מנותקות אף הן מהדוֹגמה האריסטוטלית (בדבר מבנה הנפש והנפשות השונות; ראו שוב פרק 4), אבל המקור האריסטוטלי הועשר אצלו במוטיבים נוצריים. על פי תפיסתו, הנפש קשורה באל וממילא גם בנורמות מוסריות. בהעמידו שיטה של "אנתרופולוגיה נוצרית", כלל מלנכתון בתחום זה גם חלקים נרחבים של ידע אנטומי. חשוב לציין כי השימוש במילה המפורשת "פסיכולוגיה" אצל גוקל, קסמן ואחרים היה בהשפעתו של מלנכתון. החיבורים שנערכו על ידי גוקל בספר שנשא את הכותרת "פסיכולוגיה" נכתבו רובם ככולם בהשפעתו של מלנכתון.

 

הוגה אחר שהושפע עמוקות מתרומותיו של מלנכתון הוא רודולף סנליוס (Rudolph Snellius, 1613-1546), פרופסור למתמטיקה, אסטרונומיה ועברית באוניברסיטת ליידן (Leyden). סְנֵלְיוּס פרסם בשנת 1596 פרשנות על ספריו של מלנכתון שהוקדשה בעיקרה לפסיכולוגיה. בספרו של סנליוס הוגדרה הפסיכולוגיה כמדע של הנפש, או בעצם כמדע של כל הגופים החיים. נמצאנו למדים (שוב) כי גם אם מלנכתון לא השתמש במיוחד במונח "פסיכולוגיה" (ליתר דיוק, אין בידינו עדויות לכך), הרי אי־אפשר לשלול את הקשר שלו למונח זה ואת ההשפעה שלו על הוגים אחרים.

 

השתרשותה של התחבולה הלשונית: "פסיכולוגיה"

 

לאחר המצאתו בתחילת המאה השבע־עשרה (ואולי מעט לפני כן), החל הביטוי "פסיכולוגיה" לצבור פופולריות רבה. כך, למשל, רב־שיח על הפילוסופיה של הנפש שנערך באקדמיה של שטרסבורג (Strassburg) בשנת 1591 נשא את השם "פסיכולוגיה". בשנת 1600 פרסם פביאן היפיוס (Fabian Hippius, 1618-1548), פרופסור באוניברסיטת לייפציג, ספר שכותרתו Psychologia Physica. הספר כולל את הפסיכולוגיה כענף של הפילוסופיה של הטבע. הענף — "פסיכולוגיה פיזיקלית" — הוא אותו תחום מדעי המסביר את ההתנהגות של כל הגופים החיים. כנהוג באותה תקופה, הוקדש חלק מהטקסט של הִיפְּיוּס לאנטומיה.

 

ראוי לציין כי באותה תקופה (במיוחד במאה השבע־עשרה) רווחה האופנה של המצאת ביטויים חדשים דרך הרכבה יצירתית של מילים יווניות עתיקות. כך נוצרו ביטויים חדשים כמו "אנתרופולוגיה", Empsychology ,Somatology ,Pneumatology ,Psychopannychia (ואפילו המונח "אנציקלופדיה"). חלק מניבים אלה, כפי הנראה רובם, לא שרדו את שיני הזמן. על רקע זה בולטת הצלחתה הגדולה של התחבולה הלשונית: "פסיכולוגיה". אחרי הופעות ראשונות מהוססות ביוונית ובלטינית בלבד, נפוץ המונח כאש בשדה קוצים וחדר ללשונות המדוברות של עמי אירופה. בתוך מאה שנה נהיה המונח שגור בפי הוגים בגרמניה, בצרפת, באוסטריה, באיטליה, באנגליה ובסקוטלנד.

 

לאחר השתרשותה של ה"פסיכולוגיה" במאה השבע־עשרה, נהפך המונח לפופולרי גם בסכולסטיקה הפרוטסטנטית, במיוחד במוסדות לותרניים. סכולסטיקה מציינת שיטת לימוד כנסייתית־אקדמית המבוססת על לימוד המקורות מתוך הפעלת השכל. עצם הופעתן של האוניברסיטאות במערב מקורהּ בסכולסטיקה הנוצרית. בתוך כך, הרפורמה שהתרחשה בכנסייה הנוצרית בידי התיאולוג הגרמני מרטין לותר (Martin Luther, 1546-1483) בשנת 1517 זכתה בשם "פרוטסטנטיות". רפורמה זו דחתה רבות מהדוֹגמות הכנסייתיות הקשוחות שקדמו לה ובכך פתחה פתח לחירות מחשבתית גדולה יותר ולפריחה מחודשת של הסכולסטיקה — כל זאת עדיין במגבלות התיאולוגיה הנוצרית־פרוטסטנטית. הנצרות הלותרנית התפתחה אפוא כענף של הרפורמה הפרוטסטנטית. הפתיחות הגדולה לרעיונות חדשים (לרבות רעיונות חתרניים), שאפיינה את הענף ה"חדש" הזה של הנצרות, יכולה להסביר את השימוש הנפוץ במונח "פסיכולוגיה" שהופיע תדיר גם במילונים ובאנציקלופדיות של התקופה. אחת השיטות הנפוצות בחיבורים אלה הייתה הצגת תרשימים לצורך ארגון ידע. ברבים מן המקרים שימשו התרשימים באותה מידה, הן לתיאור של מבנה הנפש והן לתיאור של מבנה העולם. בתרשימים היררכיים דמויי עץ (המזכירים עצי יוחסין הנפוצים גם בימינו) הופיע המונח "פסיכולוגיה" לפעמים בקרבת הגזע המרכזי ולפעמים בענף צדדי ואף שולי למדי (ולפעמים הוא נשמט כליל). הדבר משקף את היעדר ההסכמה על גבולותיו המדויקים של המונח החדש, ואת ה"נזילוּת" של המובן המדויק שיש לייחס לו.

 

כאשר מעיינים בתוכנן של העבודות שנשאו את השם "פסיכולוגיה" במאות השש־עשרה והשבע־עשרה מגלים בהן דיונים על המבנה האריסטוטלי של הנפש (הכולל מערכות חושיות, אינטגרציה בחוש משותף, עיבוד בשכל הנפעל, ולבסוף הבנה והדרכה על ידי השכל הפועל — ראו פרק 4). על הדיונים האלה שוֹרה השפעה גדולה של התיאולוגיה הנוצרית. אחת התוצאות של ה"שידוך" הזה היא התמקדות בבעיות מוסר ודיון על "מקומו" של המוסר בנפש האדם. אם נרצה להצביע על ניצנים של חידושים, הרי שניים מהם ראויים במיוחד לציון; האחד, שנובע מהעניין הרב באנטומיה, הוא הדיונים בעבודות האמורות שמתבססים על הישגי התקופה בתחום האנטומיה. החידוש השני הוא עמוק יותר, אם כי פחות מפותח עדיין; האחדותיות האריסטוטלית (אצל אריסטו הנפש היא הצורה של הגוף, כך שקיימת אחדות מוחלטת ביניהם) נשמרת אמנם בכתובים במאות השש־עשרה והשבע־עשרה, אך בכל זאת מתחיל דיון נפרד בנפש ובגוף. חשוב לדייק: אמנם גוף ונפש הם ישות אחת בלתי־ניתנת להפרדה, אבל המחברים של התקופה נוטלים לעצמם חירות לדון בשני המרכיבים הללו בנפרד.

 

הפסיכולוגיה במאות השבע־עשרה והשמונה־עשרה: מעבר מקֶשר עם הגוף כולו לקֶשר מיוחד עם הנפש

 

המונח "פסיכולוגיה" זכה לעדנה מיוחדת בתקופת ההשכלה במאה השמונה־עשרה, המאה של הנאורות (Enlightenment; Aufklärung). המונח נהפך למטבע לשון מקובל עד כדי כך שלא היה ניתן עוד לנהל דיון על מדעי האדם בלעדיו. השימוש במונח "פסיכולוגיה" נהפך גם למוגדר יותר. בהאצת התגבשותו של התחום שהסתתר תחת המונח הזה, נודעת חשיבות רבה לתרומותיהם של שני הוגים דגולים. השניים — רנה דקארט (René Descartes, 1650-1596) וג'ון לוק (John Locke, 1704-1632) — אמנם חיו במאה השבע־עשרה, אך ההשפעה של תרומותיהם חלחלה לתודעה, לתרבות ולמדע רק במאה השמונה־עשרה (מה גם שחלק מכתביו של דקארט פורסמו שנים לאחר מותו). נדון בהרחבה בתרומותיהם של שני הוגים אלה בפרק 5. כאן נתמקד בתפקיד שמילאו התורות של דקארט ושל לוֹק בהתפשטות העניין המוקדם בפסיכולוגיה ובבידולה כתחום דעת נפרד ועצמאי.

 

התרומה המשמעותית של דקארט להאצת העניין בפסיכולוגיה הייתה פיתוחה של העמדה הדואליסטית המודרנית שמפרידה בין גוף לנפש. העמדה הזאת אינה עולה בקנה אחד עם ההשקפה האריסטוטלית המוניסטית שמניחה את קיומה של אחדות מוחלטת בין גוף לנפש. על פי דקארט, הגוף והנפש הן ישויות — מלשון "יש" — שונות בתכלית השינוי זו מזו. הן זרות זו לזו במידה כזאת שלא תיתכן פעילות גומלין רגילה ביניהן. העולם החומרי מציין הֲמרות של אנרגיה פיזיקלית מצורה אחת לאחרת על פי החוקים של מדעי הטבע. כל זה זר לחלוטין לישויות הרוחניות שאינן תופסות מקום בחלל ובזמן ואינן השתלשלויות של צורות אנרגיה פיזיקליות. ממילא לא ייתכן כי ישות רוחנית או נפשית תהיה סיבתו של אירוע פיזיקלי. ולהפך, לא ייתכן כי אירוע פיזיקלי יהיה סיבתה של התרחשות נפשית. התיאור הלוגי הזה נוגד כמובן את ההרגשה האנושית שעל פיה הרצון

(= יש נפשי) גורם להרמת היד (= אירוע פיזיקלי), או שהחבטה מהדלת (= אירוע פיזיקלי) יוצרת את תחושת הכאב (= יש נפשי). על פי הלוגיקה, לא תיתכן כל פעילות גומלין בין הפסיכולוגי לפיזיקלי (לא כל שכן גרימה סיבתית). ואולם על פי ההרגשה האנושית הבסיסית, אינטראקציה כזאת מתרחשת כל העת. זוהי בקיצור נמרץ בעיית הגוף והנפש כפי שנוסחה על ידי דקארט ועברה בירושה לדורות הבאים אחריו. הפיתוח של דקארט היה מודרני להדהים; בעיית הגוף והנפש כפי שאנו מבינים אותה כיום — ובפרט הצגתה בספרי העיון — מבוססת ישירות על קביעותיו (וניסוחיו!) של דקארט מלפני 500 שנה (ראו למשל, ליבוביץ, 1982). למען הדיוק ההיסטורי, נציין שדקארט אמנם העמיד את הטיעונים בדבר הזרוּת המוחלטת בין הגופני לבין הנפשי, אך את הבעיה המפורשת של גוף־נפש ניסחו ממשיכיו־מבקריו (Westphal, 2016).

 

כאמור, ההשקפה הדואליסטית הזאת נתנה גט להשקפה האריסטוטלית האחדותית. אצל היוונים, לא הייתה קיימת כלל בעיית גוף־נפש משום שהגוף והנפש נתפסו כהיבטים בלתי־ניתנים להפרדה של אובייקט יחיד — האורגניזם האנושי. הניסוח של אריסטו היה שהנפש היא הצורה של הגוף. התורה של דקארט התנערה גם מהמושגים האריסטוטליים של נפשות תזונתיות ותחושתיות (ראו פרק 4). בעלי החיים נתפסו אצל דקארט כמכונות משוכללות. הנפש נחשבה ייחודית לאדם וקשורה למערכת הקוגניטיבית והאישיותית שמנהלת את האדם וממוקמת במערכת העצבים. בלי משים, הפכה הנפש מצורתו של כלל האורגניזם לצורה של השכל והרגש. ההשקפות הללו של דקארט נהפכו לנחלת הכלל. באשר לפסיכולוגיה (דקארט עצמו לא השתמש במונח זה), התוצאה בפועל הייתה "זחילה" של התחום לעבר חיבור עם תהליכים מנטליים ונפשיים מכאן, וממילא התרחקותו מתהליכים גופניים (למעט אלה של מערכת העצבים) מכאן.

 

לג'ון לוֹק האנגלי הייתה גם כן השפעה רבה על ההתעניינות בנושאים של הנפש ובתהליכים מנטליים. חיבורו החשוב ביותר, מסה על שכל האדם (An essay concerning human understanding), הופיע בשנת 1690, 14 שנים לפני מותו (עם זאת, לוק המשיך כל העת לשכתב חלקים ממנו, ובעצם המהדורה האחרונה של הספר הופיעה רק אחרי מותו). כבר מהכותרת של הספר אפשר להסיק על העניין שגילה המחבר בשכל האנושי ובמנגנוניו — כל זאת בנפרד מכל דיון בגוף האדם. אף שחָלק על חלק מהרעיונות של דקארט, לוק קיבל במלואה את העמדה הדואליסטית בדבר ההפרדה בין הגוף לנפש. במובן זה לוק בעצם תרם לשחרורה של הפסיכולוגיה מכבלי הדוֹגמה האריסטוטלית בדבר הנפשות השונות ש"שולטות" באורגניזם כולו (עם זאת, לוק בדומה לדקארט לפניו לא הכיר את המונח "פסיכולוגיה" ולפיכך גם לא השתמש בו).

 

לוק הבחין בין שני מקורות של ידע: "תחושה" (sensation) ו"התבוננות" (reflection). הרעיון הידוע ביותר של לוק הוא משל "הלוח החלק" (Tabula rasa), שעל פיו המערכת המנטלית היא בבחינת לוח חלק המתמלא בהדרגה בייצוגים שמקורם בניסיון החושי. ברם, תורת הנפש של לוק עומדת על שתי רגליים, והידע החושי הוא רק אחת מהן. ככלות הכול, הרושם החושי נעלם או מתעמעם עם סילוק הגירוי ועל כן המערכת נותרת רק עם הזיכרונות המתאימים. השכל פועל על הזיכרונות הללו כדי לייצר ישויות חשיבתיות — התבוננויות. כך, למשל, ישות חשיבתית כזאת היא מושג "הגוף". על פי לוק, אין לבני אדם גישה חווייתית ישירה לגופים בטבע, כולל לגוף שלהם, אלא מדובר בהבניה קוגניטיבית דרך פעולות השכל. אין זה המקום לדון בתרומותיו הפרטיות של לוק, אך נסתפק באזכור אחת מהן. לוק הוא שהשתמש לראשונה במפורש במונח "אסוציאציה", והמונח גם שימש ככותרת לאחד הפרקים בספרו (אם כי פרק קצר ולא מפותח דיו). הוא התעניין במיוחד באסוציאציות של מחשבות הקשורות לאירועים רגשיים. לוק כלל בספרו סיפור על אדם שחברו הרופא ביצע בו ניתוח ללא אמצעי הרדמה. אף שהאיש הודה לחברו הרופא, מאז אותו ניתוח הוא לא יכול עוד להביט בפניו משום שהאסוציאציות לכאב היו כה חזקות. רוב ספרו של לוק הוקדש דווקא לפעולות ההתבוננות של השכל ובכך הוא חיזק את המעבר של הפסיכולוגיה מתחום העוסק בפיזיולוגיה של יצורים חיים לתחום המתמקד בשכל האנושי.

 

כאמור, השינוי הגדול שחוללו עבודותיהם של דקארט ולוק מיקד את הפסיכולוגיה בחקר הנפש (soul). לפעמים מתואר המעבר הזה — מהתפיסה האריסטוטלית של הנפש כצורת הגוף כולו לתפיסה שבה הנפש קשורה רק לשכל — בביטוי של וידל: "from soul-form to soul-mind" (Vidal, 2011). אצל אריסטו, הנפש היא צורת הגוף או צורת האורגניזם כולו, ולפיכך היא אינה קשורה במיוחד לראש או לשכל (אפשר לומר, בהגזמה מסוימת, כי הנפש כצורת האורגניזם אינה קשורה לראש יותר משהיא קשורה ליד). המהפכה הרעיונית של דקארט ושל לוק (מהפכה לא לגמרי מוּדעת) "ניתקה" את הנפש מהיותה תכונה של האורגניזם כולו ויצרה במקום זאת קשר מיוחד בין הנפש לראש, לשכל ולמערכת העצבים. המהפכה הזאת לא הייתה נטולת בעיות. המחיר הבולט ביותר שלה היה הופעתה של בעיית הגוף־נפש. זהו אפוא המעבר המחשבתי שמובע בצורה כה קולעת בביטוי של וידל.

 

תחומי הדעת שכונסו תחת התחבולה הלשונית: "פסיכולוגיה"

 

השינוי המושגי האמור התממש בבירור לקראת המחצית השנייה של המאה השמונה־עשרה. המונח "פסיכולוגיה" הפך מַטבע עובר למלומד בכל הדיונים שעסקו באדם, עד כדי כך שיש המכנים את תקופת ההשכלה "המאה של הפסיכולוגיה" (Vidal, 2011). בהקשר זה, ראויים לאזכור מיוחד שני הספרים של הפילוסוף הגרמני כריסטיאן פון וולף (Christian von Wolff, 1754-1679), שיצאו לאור בהפרש של שנתיים זה מזה. הספר Psychologia Emperica הופיע בשנת 1732, ואילו הספר התאום — Psychologia Rationalis — הופיע בשנת 1734. הכותרות של ספרים אלה מעוררות ענין רב בשל הצליל המודרני שלהן, אך הן מטעות משום שהתוכן בספרים אינו עונה על ציפיותיו של הקורא המודרני. בשני הספרים קיימת תערובת של נושאים אמפיריים, לוגיים, היסטוריים ואף מטפיזיים. הכותרות משקפות את עמדתו של וולף בכל תחומי הדעת. על פי עמדה זו, לכל מדע חייב להיות פן לוגי ואפריורי ופן אמפירי והתבוננותי. הבלבול שעוררו כותרות הספרים של וולף מתבטא בתרגום של הספר הראשון לצרפתית בשם Psychologie Experimentalé. עם זאת, כפי שציין הפילוסוף הגרמני פרידריך הגל (Georg Wilhelm Friedrich Hegel, 1831-1770), תרומותיו של וולף היו בבידול הפסיכולוגיה ובשחרורה מכבלי הפילוסופיה האריסטוטלית ומַמשיכתה הסכולסטית, לקראת הפיכתה לתחום הראוי להתפתח בזכות עצמו.

 

ראוי לציין גם את פעילותו של פרדיננד אוברוואסר (Ferdinand Ueberwasser, 1812-1752), שכינה את עצמו בשם "פרופסור ללוגיקה ולפסיכולוגיה אמפיריציסטית", באוניברסיטה של מוּנסטר (Münster) בגרמניה. כפי שנחשף על ידי שוורץ ופיסטר (Schwarz & Pfister, 2016), אוּבֵּרְוַאסֵר הרצה על נושאים פסיכולוגיים והרצאותיו אף פורסמו תחת הכותרת: "פסיכולוגיה ולוגיקה". הוא התמקד במיוחד בזיכרון ובדמיון. עם זאת, אין לטעות: הפסיכולוגיה האמפירית של אוברוואסר הייתה קרובה לזו של כריסטיאן פון וולף יותר משהייתה קרובה למובן שנושא מונח זה בימינו. לאחר חילופי השלטון במונסטר, איבד אוברוואסר מהשפעתו והגותו לא השאירה עקבות.

 

העמדה המתנגדת של עמנואל קאנט ותוצאותיה

 

נקודת ציון משמעותית בהיסטוריה הפתלתלה של המונח "פסיכולוגיה", והתחום שהחל להתגבש תחתיו, היא ביקורתו של הפילוסוף הגרמני עמנואל קאנט (Immanuel Kant, 1804-1724). בפרק 6 נקדיש דיון מפורט לתורתו של קאנט. כאן נתמקד בתפקיד שמילאה תורה זו בתולדות התגבשותה של הפסיכולוגיה. קאנט הסכים עם ההבחנה של ג'ון לוק בין שני מקורות הידיעה — תחושה והתבוננות. המונח הראשון מקנה לאדם ידע על העולם החיצוני, ואילו המונח השני מקנה ידע על פעולת השכל של המתבונן. ניתן לחשוב (בעקבות לוק) שמדובר בסוג של "חוש פנימי" (inner sense), שמקביל במידה רבה לחושים החיצוניים שדרכם אנו חווים את העולם הפיזי. השאלה העקרונית המתבקשת היא האם יכולות החוויות המועברות דרך החוש הפנימי להיות בסיס למדע מנטלי, כפי שהחוויות המתווכות על ידי החושים החיצוניים משמשות בסיס למדעי הטבע? התשובה של קאנט הייתה לאו מהדהד! התוצרת המופקת על ידי החוש הפנימי יכולה לשמש מסד נתונים אמפירי של השתלשלות החשיבה והרגשות, אך התוצרת הזאת מתנגדת לניתוח באמצעות מדידה כנהוג במדעי הטבע, ובמיוחד היא מתנגדת לניתוח מתמטי. מדע אמיתי, על פי קאנט, ניכר רק ביכולת לדון בנושאיו במונחים מתמטיים. מכיוון שהחוש הפנימי מתנגד לניתוח מתמטי, הפסיכולוגיה לעולם לא תוכל להיות מדע אמיתי.

 

קאנט אמנם הסכים להגדרה של תחום פסיכולוגי העוסק בחשיבה או בתוצרים של ההתבוננות המנטלית, ואף הציע ב"רגע של חולשה" לכלול אותו כמקצוע בתוך האוניברסיטה, אך כל כוונתו הייתה לתחום מצומצם למדי של תולדות החשיבה (משהו בסגנון של תולדות המחשבה או natural history of thought). כלומר, כל שהפסיכולוגיה יכולה לשאוף אליו אליבא דקאנט הוא להיות מדע ספק־עיוני ספק־אמפירי מדרגה שנייה. המהלומה שהנחית קאנט על ההיתכנות של מדע פסיכולוגיה אמיתי הייתה הרסנית בעבור המלומדים שהתעניינו במדע האדם. התוצאה המעשית של ביקורתו הייתה דחיקתה של הפסיכולוגיה מהאוניברסיטאות לפחות בעוד מאה שנים. עם זאת, הייתה לביקורת הזאת תוצאת לוואי חיובית — קאנט הציב בפני המלומדים את האתגר לנסות לכונן פסיכולוגיה המושתתת על בסיס מדידתי ומתמטי מוצק. השפעתו של קאנט תרמה לכך שברבים מהדיונים המלומדים "התחבאה" לה הפסיכולוגיה מתחת למונח המכובד יותר בשעתו — האנתרופולוגיה. לא מיותר לציין בהקשר זה את התנגדותה של האנציקלופדיה בריטניקה, ואת התנגדותן של אנציקלופדיות צרפתיות בעקבותיה, לכלול את המונח "פסיכולוגיה" במהדורותיהן.

 

ראוי לציין כי בשנים האחרונות ניכרת מגמה רביזיוניסטית שמנסה "למתן" את התנגדותו של קאנט לאפשרות של מדע פסיכולוגיה, בטענה שהוא לא התכוון ממש לאמירה שלילית גורפת או שלא הובן כראוי (ראו למשל Hatfield, 1992, 1995, 1997; Sturm, 2006; Vidal, 2011). ניסיונות "מיתון" אלה אינם מוצלחים ואינם משכנעים. קאנט היה מפורש ונחרץ בהתנגדותו לכל אפשרות של מדע פסיכולוגי אמפירי, ואין בכוחה של שום התפלפלות לאחר מעשה לשנות זאת.

 

פעילות פסיכולוגית מואצת בתקופת ההשכלה

 

ואולם, אפילו קאנט לא היה מסוגל עוד לעצור את דהירתה של רכבת הפסיכולוגיה מרגע שיצאה לדרך מאתיים שנה קודם לכן. התוצאה המיידית בעקבות הביקורת של קאנט הייתה שגשוגה של הפסיכולוגיה מחוץ לבתי אולפנה אקדמיים. כך, למשל, בסוף המאה השמונה־עשרה הופיעו תקופונים (periodicals) לא אקדמיים שעניינם היה פסיכולוגיה. נסתפק בציון שניים מהם. התקופון הראשון, וכנראה המוצלח יותר, Magazine zur Erfahrungsseelenkunde, התמקד בתיאורים של חוויות מיוחדות ושל ניסיון אנושי, לרבות מקרים של פתולוגיה. התקופון השני, Psychological Journal, שנערך על ידי אחד בשם שמיד (Schmid), התמקד יותר במושגים הקשורים לנפש. שתי נקודות ראויות לציון כאן; ראשית, התקופונים הללו (ואחרים כמותם) היו קצרי חיים (למשל, ה-Journal Psychological הופיע במשך שנתיים בלבד). שנית, הכתיבה בהם לא הייתה שיטתית. לא היו בנמצא מוסכמות לצורת הכתיבה של מאמרים. חשוב לציין עוד כי במאה השמונה־עשרה, ובמיוחד לקראת סופה של המאה, מלומדים שונים ערכו גם ניסויים פסיכולוגיים של ממש. מרבית הניסויים במאה השמונה־עשרה עסקו באופטיקה, באקוסטיקה, בכאב ואפילו בפסיכומטריקה (מבחנים ומדידה מנטלית).

 

לסיכום, ב-120 השנים הראשונות לאחר הולדתה של התחבולה הלשונית המוצלחת — "פסיכולוגיה" — הביטוי עדיין לא התקבע לכלל מונח בעל מובן אחיד ומוסכם על הכול. במרבית הופעותיו רמז ביטוי זה לתזות אריסטוטליות בדבר מהות הנפש (soul), מתוך הטמעה של התיאולוגיה הנוצרית ודוקטרינות מוסר. כעבור זמן, ובמיוחד במאה השמונה־עשרה, הלוא היא תקופת הנאורות, עבר המונח מטמורפוזה — מהיותו אבן בניין בתורה האריסטוטלית לזיהויו עם פונקציות מנטליות אנושיות בלבד. אפשר לפרש זאת כמעבר מפסיכולוגיה, שהיא הסיבה הצורנית של יצורים חיים, לפסיכולוגיה שהיא תחום מחקר העוסק בשכל האנושי. בתקופת הפריחה במאה השמונה־עשרה, הופיעו ספרי עיון ואף תקופונים שהמילה "פסיכולוגיה" נכללה בכותרתם. היו אף חוקרים יחידי סגולה שערכו ניסויים של ממש בתחומים הנכללים כיום במדע הפסיכולוגיה.

 

ההתפתחויות שסקרנו בחלק זה הוזנחו במשך זמן רב (גם בימינו) בספרות שנכתבה על תולדות הפסיכולוגיה. אפשר לדבר אפילו על "כתם עיוור" בזמן ביחס לתקופות הראשונות של הופעת השם "פסיכולוגיה". המחקר על התקופות האלה זוכה להתעניינות רק בעת האחרונה, במיוחד בזכות עבודתו של פרננדו וידל. לאחר שסקרנו את המסלול הפתלתל שחוו השם והתחום "פסיכולוגיה", החל מתקופת הרנסנס ועד תקופת ההשכלה (ועד בכלל), מתעוררת השאלה האם כל התרומות שתועדו מסתכמות לכדי מדע של פסיכולוגיה? זו השאלה העקרונית הנְדונה כיום במרץ רב בקרב קהילת החוקרים של תולדות הפסיכולוגיה. בכל תחום מדעי קיים קו מפריד בזמן, שמתחתיו (דהיינו, בכל הזמנים שקדמו לו) התחום היה לא־מדעי ומעליו (בשנים שחלפו מאז) התחום נהפך למדעי. בתחום שלנו הקו הזה מפריד בין תולדות הפסיכולוגיה לבין הפסיכולוגיה. אך מתי והיכן ראוי למתוח קו זה? על השאלה הזאת, כפי שניווכח, ניטש ויכוח ער. נעבור אפוא לדון במשמעותה השנייה של השאלה שהצבנו בתחילת הפרק הנוכחי.

 

תולדותיו של מדע הפסיכולוגיה: מתי הייתה הפסיכולוגיה למדע?

 

במבט נוסף על האִמרה הידועה של אבינגהאוס, אפשר לשאול: מתי התרחש המעבר מ"העבר הארוך" של הפסיכולוגיה אל "ההיסטוריה הקצרה" שלה? במילים אחרות, מתי נהפכה הפסיכולוגיה למדע מקובל בין כותלי האקדמיה? האירוע המכונן התרחש בשנת 1879, עת ייסד וילהלם ווּנדט (Wilhelm Wundt, 1920-1832) את המעבדה הראשונה למחקר פסיכולוגי באוניברסיטת לייפציג בגרמניה. זהו המקרה הראשון בהיסטוריה שבו יחידה אוניברסיטאית מן השורה נקראה בשם המפורש "מכון לפסיכולוגיה", ושפעילויות ההוראה והמחקר במסגרתה הוקדשו ברציפות ובבלעדיות לתחום הפסיכולוגיה. המעבדה הצנועה הזאת התפתחה בתוך שנים ספורות והייתה למכון מחקר נרחב ששימש מודל חיקוי למכונים דומים בעולם כולו. קשה להגזים במשמעות האירוע המוסדי הזה, שהתרחש בתקופה של התרחבות עצומה במערך האקדמי הגרמני (המערך המוביל בעולם באותה עת), כאשר אוניברסיטת לייפציג הייתה שנייה לזו של ברלין בלבד בגודלה ובמשאביה. אם ננסח זאת בלשון פוליטית: הדה־קולוניזציה של הפסיכולוגיה מהורתה הפילוסופית אירעה בשנת 1879, עם התקבלותה של הפסיכולוגיה כתחום מדע עצמאי באקדמיה.

 

משמעות הקמתה של המעבדה למחקר פסיכולוגי על ידי ווּנְדְט

 

סיפור הקמתה של המעבדה למחקר פסיכולוגי על ידי ווּנְדְט והפיכתה למכון מחקר פורח מתועד היטב בספרות המקצועית. הכול מכירים במשמעות הפוליטית־אדמיניסטרטיבית העצומה שנודעה למתן לגיטימציה אקדמית לפסיכולוגיה באוניברסיטת לייפציג. יש לזכור שתחומי ידע אחרים זכו לעצמאותם מן הפילוסופיה זמן רב לפני "שחרורה" של הפסיכולוגיה בידי ווּנדט. עם זאת, קיימת מחלוקת עמוקה לגבי המשמעות האינטלקטואלית שיש לייחס ליוזמה של וונדט. האם היא מסמנת קו פרשת מים בהתפתחות הפסיכולוגיה? האם מציין צעדו של וונדט את הפיכתו של התחום מלא־מדעי למדעי? אפשר לטעון כי ליוזמתו של וונדט אמנם נודעת חשיבות אדמיניסטרטיבית גדולה, אך אין היא נחשבת ציון דרך בחשיבה, בעיון ובמחקר הפסיכולוגיים. על פי דעה זו, פתיחת המעבדה של וונדט אינה מציינת קו בזמן שמצידו האחד נמצאת הפסיכולוגיה הלא־מדעית ומצידו האחר הפסיכולוגיה המדעית. השאלה היכן למתוח קו כזה — אשר בתקופות שקדמו לו אנחנו מדברים על תולדות הפסיכולוגיה ורק בתקופות שאחריו אנחנו מדברים על מקצוע הפסיכולוגיה — היא מורכבת. הרי תחום דעת אינו הופך מלא־מדע למדע במְחי החלטה אדמיניסטרטיבית אחת. על פי הגישה הרביזיוניסטית החולקת על חשיבות יוזמתו של וונדט, פסיכולוגיה מדעית הייתה קיימת כבר במאה השמונה־עשרה (לכל המאוחר). חוקרים האוחזים בגישה זו (כגון Hatfield, 1995, 1997; Sturm, 2006; Vidal, 1993, 2000) סבורים כי לא חל שום שינוי דרמטי בתחום עם הקמת המעבדה של וונדט וכי לא ניתן להצביע על נקודת מִפנה כלשהי מהפסיכולוגיה שלפני וונדט לזו שאחריו. בניגוד לעמדה ביקורתית זאת, מרבית החוקרים (ראו למשל, Ash, 1980; Danziger, 1990; Richards, 1992), ובהם המחברים של ספרי הלימוד המקובלים ביותר, סבורים כי השינוי שחולל וונדט אכן היה בבחינת קו פרשת המים בתולדות המקצוע. הם סבורים כי לא הייתה קיימת במאה השמונה־עשרה פסיכולוגיה הדומה לפסיכולוגיה במובנהּ העכשווי; להוגים שקדמו לוונדט היו חסרים כלי מדידה ורשת מושגית הולמת לתמוך במדע פסיכולוגי ראוי לשמו (ראו גם Danziger, 1997). קיצורו של דבר, השאלה חוזרת במשנה תוקף: מתי נולד מדע הפסיכולוגיה?

 

כדי להכריע במחלוקת על משמעות מפעלו של ווּנדט, שומה עלינו לברר מהו מדע. רק אז נוכל להכריע בשאלה העקרונית האם אמנם תרם וונדט לעיצוב מדע של פסיכולוגיה, או שמא מדע כזה היה קיים כבר מאתיים שנה קודם לכן? באופן מסורתי, השאלות העוסקות במהות המדע נידונות כחלק מהפילוסופיה וההיסטוריה של המדע, בתחומים העוסקים בלוגיקה ובמתודולוגיה של המדעים. ברם, כפי שניווכח להלן, גם לפסיכולוגיה שמור תפקיד מכריע בהבנתה של התופעה המדעית.

 

המדע המודרני: היבטים חברתיים ופוליטיים

 

המחקר העכשווי על אופי המדע מתאפיין בגישה טבעית, תצפיתית וביקורתית. הוא מתמקד בחיי היום־יום של הפעילות המדעית במקום ב"ניצחונותיו" של המדע. זהו מחקר נטול כל סממן של "חגיגיות" ביחס למדע ולתולדותיו, ומשוחרר מהנטייה להאדרת ההווה כשיאהּ ההכרחי של כל התקדמות בידע. המחקר הזה עולה בקנה אחד עם המפנה שחל בלימוד ההיסטוריה בכללותה. בעוד ההיסטוריה הקלסית התמקדה בהחלטות הרות גורל של מלכים ומנהיגים, בניצחונות של מצביאים דגולים בשדה הקרב ובשאר מעלליהם של השליטים, ההיסטוריה החדשה מתמקדת בחולין של החיים בתקופה נתונה. היא עוסקת בחיי היום־יום של כלל הציבור, כמו גם של מנהיגיו, לאו דווקא בעיתות משבר או כאשר נדרשות הכרעות גורליות. היא מתעניינת בשאלות כמו אופיים של המקצועות שבהם עסקו בני אדם, שעות העבודה שלהם, הבגדים שלבשו ופעילויותיהם בשעות הפנאי. המחקר המודרני על המדע עבר מהפך דומה. במקום לספר על שרשרת תגליות של שורת אישים דגולים, מתמקדת תשומת הלב הנוכחית בעשייה הממשית של המדענים ובאופי המערכת שבתוכה מתעצבת עבודתם. ההסתכלות הניטרלית הזאת בטיב המדע מנפצת באחת מיתוסים רבים שיוחסו לו.

 

על פי המיתוס הנפוץ ביותר, אנשי המדע אינם אלא "מלאכים" נטולי אינטרסים המסתובבים בחלוקים לבנים בהיכלי השיש של המדע, עושים עבודת קודש הרואית במעבדות עתירות ציוד ומקדישים את מיטב זמנם וכישוריהם לקידום החברה. כלומר, המדע הוא פעילות קוגניטיבית נטולת פניות וניגודי עניינים שנועדה לתת מענה לבעיות האנושות. המחקר העכשווי מוצא שאין הדבר כך. תוצאותיו מספקות את הנוגדנים הדרושים לנוכח האדרתו של המדע עד כדי הפיכתו כמעט לדת חדשה — דת המדע. המהלך הביקורתי כיום כולל את חשיפתן של דעות קדומות אחדות על המדע הרוֹוחות בקרב הציבור הרחב ואפילו בקרב לא מעט מדענים. נציין להלן כמה גישות ביקורתיות על תפיסת מעמדו של המדע, לרבות מדע הפסיכולוגיה.

 

קורט דנציגר: ניפוץ דעות קדומות בדרך לחשיפת אופיו החברתי של המדע

 

הדעה הקדומה המושרשת ביותר על המדע היא זו שרואה בו מכלול של פעילויות רציונליות־לוגיות בלבד. לפיכך תולדות המדע הן הממצאים והתיאוריות של שרשרת חוקרים דגולים שאספו עובדות על הטבע באמצעות השערות ומתודולוגיות מתוחכמות יותר ויותר. ואם נשתמש בלשון ציורית, המדע אינו אלא מצעד ניצחון ארוך המפאר את הרציונליזם האנושי, שהצועדים בו — המדענים הבולטים בכל תקופה — מפגינים את הכלים שלהם, את התגליות ואת התיאוריות שבאמצעותן קידמו את הידע האוניברסלי. הצועדים מסודרים על פי סדר ההתרחשויות בזמן. המיקום הסידורי חשוב כי בראש הטור צועדים מדעני ההווה שברשותם הידע העדכני, השלם וממילא הטוב ביותר. ספרי הלימוד המסורתיים בתולדות הפסיכולוגיה שותפים רובם ככולם לגישה הזאת. כותרתו של ספר הלימוד הסטנדרטי לתולדות הפסיכולוגיה, ששימש באוניברסיטאות ברחבי העולם בשליש האחרון של המאה הקודמת, היא אופיינית: The great psychologists: Aristotle to Freud ("הפסיכולוגים הדגולים: מאריסטו עד פרויד"). הספר, שנכתב על ידי רוברט ווטסון (R. I. Watson), יצא לאור לראשונה בשנת 1963, ובמהדורות מרובות בעשרות השנים שלאחר מכן. על פי הגישה המסורתית, הפסיכולוגיה מתמצֵית בממצאים ובתיאוריות שלה הנשלטים על ידי עקרונות רציונליסטיים על־זמניים. המתעניינים בתולדות הפסיכולוגיה יוסיפו גם שמות של חוקרים אלה ואחרים הקשורים בממצאים ובתיאוריות. ברם, המחקר המודרני סבור שהגישה הפופולרית הזאת היא נאיבית וצרת אופקים, שכן היא מתעלמת מהיבטים חיוניים של המציאות המדעית, ובראשם היסוד החברתי של המציאות הזאת.

 

הגישה שרואה במדע מכלול של פעילויות לוגיות־רציונליות־קוגניטיביות גרידא עיוורת לאופן שבו מדע ומדענים פועלים הלכה למעשה בסביבתם הטבעית. גישה זו מזניחה לחלוטין את האופי החברתי של כל פעילות מדעית. חוקר תולדות הפסיכולוגיה, קורט דנציגר (Kurt Danziger, נ' 1926), הוא אחד מחלוציה של חשיפת ההתניה החברתית הבסיסית של כל מדע באשר הוא. בספרו, "לבנות את הסובייקט" (Constructing the subject, 1990), ההיבט החברתי מוצג באופן חד. על פי דנציגר,

 

הדבר המאחד חוקרים אינדיבידואלים אינו תובנות לוגיות או עניין משותף באותו קטע של הטבע. התיאור הרציונליסטי הסטנדרטי מחביא לגמרי את הקשרים החברתיים המורכבים שיש בין החוקרים. לאמיתו של דבר, חוקרים קשורים זה לזה בעבותות של נאמנות, כוח, השפעה וקונפליקט. חוקרים חולקים אינטרסים כבדי משקל ממש כפי שהם חולקים תכונות לוגיות. יתר על כן, לחוקרים יש עמדה, סטטוס ואף משרה לא רק במדע אלא גם במסגרות חברתיות רחבות יותר. כתוצאה מכך, העניין המרכזי במחקר הוא לא אם החוקר הבודד יכול לאשש את השערותיו במתחם הפרטי של המעבדה שלו, אלא אם הוא יכול למסד את תרומתו כחלק מן הקנון המאגד את הידע המדעי בתחומו. במילים אחרות, הנושא המרכזי הוא קונצנזוס, וקונצנזוס אינו עניין של לוגיקה. מדובר בהסכמות על מה שמהווה עדות מדעית קבילה, כמו גם בהתחייבויות הדדיות ובמטרות משותפות. כן כרוכים בעניין אינטרסים עמוקים והטיות סמויות וגלויות (Constructing the subject, עמ' 3).

 

תובנותיו של דנציגר מנפצות עוד אשליה נפוצה בדבר המדע — חירותו המוחלטת של החוקר בפעילותו בתוך המעבדה הפרטית שלו. על פי הגישה התמימה הרואה במדע פעילות קוגניטיבית בלבד, החוקר נהנה מחירות מוחלטת משעה שנסגרו דלתות המעבדה מאחוריו. נוצרת האשליה כי יש לחוקר שליטה דמויָת אל במתרחש בין קירות המעבדה, וממילא באופנים של הפקת ממצאיו ותגליותיו. המחקר המודרני כופר באשליה הזאת. לאמיתו של דבר, תגליות הן "מוצרים" מעובדים ומותנים חברתית המוגדרים על ידי קהילת המדענים המצויה בסביבתו של החוקר, שכאמור גם החוקר נמנה עם חבריה. סביבה זו כוללת בתוכה את עורכי התקופונים שבהם עשויה התגלית להתפרסם, את שופטי הקרנות למימון המחקר ואת מחבריהם של ספרי הלימוד הרלוונטיים. על פי ניסוחו הקולע של הסוציולוג אוגוסטין ברניגן (Augustine Brannigan, נ' 1949), "השאלה אינה מה גורם לתגליות לקרות, אלא מה הופך אותן לתגליות" (Brannigan, 1981). האילוץ "להתיישר" על פי תכתיבי הקהילה המדעית, על מנת שהתגליות תהפוכנה לתגליות פומביות ומוכרות במדע, מפחית מחירותו לכאורה של החוקר. האילוץ מתייחס לא רק ל"מוצר" המוגמר (דהיינו ל"תגלית") אלא גם לשיטות המחקר שבאמצעותן הושג, לטכניקות האנליטיות שהובילו לגילויו, ואפילו לצורת התקשורת שבה מועברת התגלית לציבור החוקרים. בל נשכח כי התוצרים של הפעילות במעבדה מלכתחילה לא נועדו להישמר בסודיות. להפך, הם אמורים להתפרסם ולעמוד לרשות כל מי שחפץ לשחזר את מהלך הניסוי ואת תוצאותיו. בחינה נטורליסטית מגלה כי הטענה בדבר חופש הפעולה של חוקר בתוך המעבדה אין לה על מה להסתמך. לא זו אף זו, מידת השליטה החברתית בפעילות החוקר עמוקה אף יותר מכל מה שציינו עד כה. הסוציולוגיה של המדע תורמת אפוא תרומה נכבדה לחשיפת הדרכים שבהן השליטה החברתית הזאת מתממשת.

 

דנציגר, כמו גם חוקרים אחרים, מצביע על כך שהניסוי הפסיכולוגי נהפך ל"מוסד חברתי" (social institution) בתרבות המערבית. אך למה הכוונה במושג "מוסד חברתי"? המושג הזה — מאבני היסוד של הסוציולוגיה — מאפיין את הפעילות במגזרים שונים בקהילת בני האדם. בכל קהילה כזו קיימים מוסדות חברתיים כמו המוסד הכלכלי, המוסד המשפחתי או המוסד הדתי. מוסד חברתי מורכב מהקבץ של אמונות, ערכים ונורמות המווסתים את ההתנהגות בתחומים המוגדרים. השליטה החברתית על ההתנהגות של פרטים בתחום מסוים — החִברוּת — מושגת בדרך ארוכה של חינוך, אינדוקטרינציה ומערכת מסועפת של עונשים ותגמולים. בהקשר זה, חשיבותם של חוקים מפורשים בקודקס המשפטי פחותה מזו של הנורמות הלא־מפורשות הנכפות על ידי החברה. הנורמות הללו מופנמות על ידי כל חברי וחברות הקהילה. כך, למשל, בסופרמרקט מתרחש משחק תפקידים בין המשתתפים (קונים/קונות, מנהלים/מנהלות, קופאים/קופאיות), שבו כל פרט מתנהג על פי הנורמות המקובלות שהוטמעו בו באופן כה עמוק עד כי לרוב הוא אפילו אינו מודע להן. פרט שינסה לחרוג מאוסף הכללים הנהוגים במוסד החברתי שהוא חלק ממנו יהיה חשוף לסנקציות קשות ביותר, אפילו כאלה שעשויות לשלול את זכותו להמשיך לחיות בקרב הקהילה.

 

כאמור, המחקר הפסיכולוגי בחברה המערבית מתפקד כמוסד חברתי. כל המשתתפים והמשתתפות בו כפופים לכללי התנהגות שהופנמו בהם כה עמוק עד כי אינם מוּדעים להם כלל. הן הנסיין והן הנבדק כפופים לכללים הללו. במילים אחרות, גם בהיותם במתחם המבודד כביכול של המעבדה, החוקרים והחוקרות ושאר המשתתפים עדיין כפופים למשחק תפקידים מוגדר שהוטמע בהם עמוק במשך זמן רב (ראו את דוגמת הסופרמרקט). בהקשר זה, בהיכנסם למעבדה, הן הנסיין הן הנבדק אינם נהפכים לרובוטים נטולי תוכנה כאילו היו אבנים או לוחות חלקים. הם עדיין נושאים איתם את שמם, את ניסיון חייהם, את השקפת עולמם ואת מטרותיהם. מכך נקל להבין את עיצובו של המחקר הפסיכולוגי כמוסד חברתי. רק משעה שנוסדה הסביבה החברתית הנאותה, על הסכמותיה הגלויות והסמויות (הסכמות הן דבר חברתי!), הונח המצע להתהוותה של פעילות מדעית ראויה לשמה. הדבר התרחש לראשונה באנגליה לפני 400 שנה בקירוב.

 

קהילת המדענים המודרנית הראשונה — "החברה המלכותית של לונדון" (The Royal Society of London) ובקיצור "החברה המלכותית" — נוסדה במחצית השנייה של המאה השבע־עשרה. המודל הזה של קהילה מדעית הועתק עד מהרה גם לארצות אחרות. למרות הבדלים קלים בין הקהילות השונות, המאפיינים הכלליים הבאים הגדירו את כל הקהילות המדעיות. הקהילות האלה שאפו להגיע להסכמה על טכניקות המחקר הלגיטימיות שבהן ייעשה שימוש לצורך הפקת ידע. הקהילות שאפו לכונן קונצנזוס גם ביחס למושאים הלגיטימיים של המחקר. חשוב להדגיש שכל הקהילות המדעיות התאפיינו בהפרדה חדה בין תצפיות עובדתיות, שעליהן לא הותר ויכוח וכל חברי הקהילה היו חייבים להסכים להן, לבין הסברים שלגביהם הותרו חילוקי דעות. לבסוף, התפתחה גם הסכמה על אופני התקשורת בין כל חברי הקהילה, או במילים אחרות, על הדרכים והשיטות שבהן יש לפרסם את המידע המדעי. כך נולדו כתבי העת המדעיים הביקורתיים ושאר אפיקי הפרסום הכוללים שיפוט של מומחים־עמיתים, שרק דרכם "עובדה" יכולה להיהפך לפומבית ומוכרת. כתב העת Philosophical Transactions, שהופיע במסגרת החברה המלכותית לראשונה בשנת 1665, הוא לא רק כתב העת המדעי העתיק ביותר אלא גם היחיד שממשיך לצאת לאור מאז הקמתו ברציפות. כלומר, זהו כתב העת רב־השנים ביותר.

 

לסיכום, תובנותיו של דנציגר מבהירות כי אין מדע בלי מסה קריטית של מדענים־עמיתים. אמנם אין בכך כדי לשלול את היתכנותן של המצאות על ידי יחידי סגולה בתקופות קדם־מדעיות, אך התרומות הללו הן בבחינת גילויים מקריים שבהיעדרה של ביקורת אינם מצטברים לכלל מדע. לפיכך המשפט — "היה היה פסיכולוג־מדען שפעל לבד ללא קהילת עמיתים" — הוא חסר מובן משום שמרכיביו סותרים זה את זה: אין מדען ללא חברה מדעית, ואילו "מדען בודד" הוא מונח הסותר את עצמו. כשם שהמושג "מורה" מחייב לוגית את המושג "תלמיד" (או תלמידים) והמושג "שליט" מחייב "כפופים" או "נשלטים", כן מחייב המושג "מדען" את קיומם של מדענים אחרים ואת קיומה של מערכת מדעית.

 

תומאס קון: המעורבות של גורמים פוליטיים וחברתיים במחקר המדעי

 

שלושה עשורים לפני הופעת ספרו של דנציגר, חולל איש מדעי הטבע, תומאס קון (Thomas Kuhn, 1996-1922), אף הוא שינוי מפליג בתפיסת הפעילות המדעית. תורתו של קון חובקת את כל המדעים (עם הדגשה מובנת של מדעי הטבע) ועל כן מקיפה יותר מתורתו של דנציגר (המייחד את ביקורתו לתחום הפסיכולוגיה). ברם, מסקנותיהם של שני החוקרים דומות בנוגע לתפקיד החשוב שממלאים מרכיבים חוץ־רציונליים בפעילות המדעית. ספרו המכונן של קון, המבנה של מהפכות מדעיות (The structure of scientific revolutions), יצא לאור בשנת 1962. קון תיאר בו באופן נטורליסטי את הפרקטיקה המדעית ונמנע לגמרי מכל אותם ניסיונות ההאדרה שהיו כה נפוצים בספרות הפופולרית על מדע. תרומתו החשובה ביותר הייתה ההדגמה בדבר אופייה החברתי, ואפילו הפוליטי, של הפעילות המדעית. לתפיסתו, המדע מתנהל על ידי קהילות של מדענים ולא על ידי בני אדם בודדים ומבודדים. כדי להבין את המדע חייבים להבין את הקהילה המדעית שבתוכה מתרחשת הפעילות המדעית.