האורחת

האורחת

 

מיכאל סגר אחריה את הדלת ומשב של קור חדר לדירה.

 

"שוב יורד שלג," היא נאנחה והניחה על הרצפה מזוודה קטנה.

 

אחר כך פשטה באטיות את הצעיף ואת הז'קט, ומיכאל מיהר לתלות אותם על אחד הווים וחייך במבוכה כשנתקלו זה בזה. קתרינה הייתה במקלחת, והוא הוביל את אווה למטבח ומזג לה כוס יין. "אני עדיין קצת חולה, אבל קצת יין בטח לא יזיק," אמרה והשיקה איתו כוס.

 

אחרי שלגמו, הניחו את כוסות היין ואווה דרשה סיור. היא שיבחה את מראה הדירה וכשנעמדו מול החלון בחדר השינה שצפה אל בית הקברות השתתקה לרגע קל. שניהם בהו בנוף ואז היא החלה לספר לו על השותפה שלה לדירה, אנטיפתית, חסרת גבולות ורודנית חסרת תקנה בכל הקשור להרגלי ניקיון ומוסר תשלומים. הוא חש הקלה כששמע את קתרינה יוצאת מהמקלחת. לאחר שהצטרפה אליהם מיכאל הרגיש מיותר והשאיר אותן לבדן, אבל גם מהמטבח הצליח לשמוע את סיפוריה של אווה על הסמסטר בצרפת שבוטל במפתיע, על כך שהיא חולה המון בזמן האחרון ועל השותפה, השותפה. לבסוף הן נכנסו למטבח.

 

“אני לא בטוחה שזה יעשה לי טוב עכשיו, בגלל המחלה והכול,״ אמרה אווה כשהסתכלה בראגו שמיכאל בישל. היא חזרה על המשפט עוד פעם או פעמיים ולבסוף הסכימה לקחת חצי מנת פסטה, ואחריה מנה נוספת. הם המשיכו לשבת סביב השולחן ולשתות, וכשקתרינה ואווה החלו להעלות זיכרונות מהגימנזיום במייסן, מיכאל הסתלק לסלון. גם משם שמע את אווה מבצעת את החיקוי הקבוע של המנהל שלהן, שעיקר גאוותו נבעה מכך שלסינג למד שם, באותו בית ספר בדיוק, אי אז באמצע המאה השמונה עשרה. אווה נכנסה למקלחת וקתרינה ומיכאל הציעו את המזרן שעל רצפת הסלון. הם התיישבו על הספה מול המרפסת (שעדיין לא הניחו בה ולו עציץ אחד) והתבוננו בשלג שהחל לרדת שוב. זה היה חורף ארוך וקר, הארוך ביותר במאה האחרונה, לטענת העיתונים. אף על פי שאפריל כבר היה בפתח, לא נראה עדיין סימן לסיומו.

 

“אתה בטוח שזה בסדר מבחינתך?״

“בטח, היא חברה שלך ועובר עליה משהו, אני מבין.״

“כן. היא לא אמרה לי, אבל אני בטוחה שזה עניין של כמה ימים, לא יותר.״

 

לפני שמיכאל הספיק להגיב אווה יצאה מחדר הרחצה במגבת קצרה מדי, והוא הסתלק מהסלון בעודו סוקר את רצפת העץ ודורך על סימני הפסיעות שהשאירה. במטבח הוא חיסל את שאריות היין ובהה בדלת הסלון הסגורה.

 

כשקתרינה נכנסה למיטה מיכאל כבר ישן. למחרת בבוקר, כשהתעוררה, הוא נישק אותה לשלום ויצא, והיא אכלה את ארוחת הבוקר לבדה במטבח. דלת הסלון לא נפתחה עד שקתרינה יצאה לאוניברסיטה.

 

מיכאל חזר מהמשרד לקראת הערב. קתרינה טרם הגיעה ואווה בישלה במטבח, כלים מלוכלכים רבים נערמים סביבה. הוא בירך אותה לשלום והמשיך מיד לסלון הקפוא. אווה כיבתה את החימום ופתחה את החלון, תמיד ההתעקשות הזו על frische Luft 1. המזרן הונח במרכז החדר וכמה בגדים היו פזורים סביבו ועל הספה. הוא בדק מיילים במחשב הנייד אף על פי שרק לפני רגע עשה זאת בעבודה, ואז מצא את עצמו מביט בעציץ ולא מצליח להחליט אם הוא חדש או ישן. אווה הצטרפה אליו כעבור כמה דקות. „מצטערת על הבלגן.“

 

„שטויות,“ הוא ענה. „תרגישי כמו בבית.“

 

היא אספה את בגדיה בזריזות והחלה לדחוף את המזרן לפינת החדר למרות מחאתו הרפה של מיכאל. הוא הבחין מיד בכך שהיא לא לובשת חזייה. זוג השדיים שלה ריקד מולו כשהתכופפה להכניס את הבגדים לתיק. הוא בהה בה, וכשהרימה את מבטה נתקלה במבטו וחייכה. סומק קל פשט בלחייו.

 

כעבור זמן קצר, במקלחת, הוא השתהה דקות ארוכות מתחת לזרם המים החמים ודמיין את אותם שדיים מלאים ויפים רוכנים מעליו. כששמע את הדלת נטרקת הפסיק, אך קתרינה לא נכנסה לומר לו שלום. בדרך מחדר הרחצה לחדר השינה הוא שמע שהן מנהלות שיחה ערה. הוא נשכב על המיטה והמשיך לדמיין את השדיים של אווה, כשהוא דרוך וער לרחשים שבחוץ. כעבור כמה דקות קתרינה נכנסה לחדר כדי להודיע לו שהאוכל יהיה מוכן עוד מעט. הוא העמיד פנים שהוא ישן, אך כשהתקרבה אליו הבחינה מיד בזקפה שהמגבת לא הצליחה להסתיר.

 

„מחרמנת אותך האורחת שלנו?“

 

מיכאל חייך ופקח עין אחת, וקתרינה הסתובבה והלכה לסגור את הדלת. כשחזרה הוא כבר עמד והיא ירדה על ברכיה והחלה ללקק את האשכים שלו באותן תנועות קטנות ומדויקות שאהב כל כך. כשהתחילה למצוץ לו הוא משך את החולצה מעל ראשה וחפן את שדיה הקטנים ביד אחת. את היד השנייה הניח על לחיה, מלטף אותה ונהנה להרגיש את הלסת שלה, את הזין שלו. אווה קראה להם מהמטבח שניות אחדות לפני שגמר ופלט אנקה קולנית שנותרה תלויה באוויר רגע ארוך מדי. צחוקה של אווה נשמע מבעד לדלת הסגורה. קתרינה ניגבה את השאריות בנייר טואלט ולבשה חזרה את חולצתה, ומיכאל נשכב על המיטה ונשם בכבדות. לפני שיצאה היא הגניבה אליו חיוך וביקשה שלא יירדם כמו תמיד. לא, הפעם לא נרדם.

 

אווה בישלה מרק תפוחי אדמה וטיגנה נקניקיות שהביאה איתה מהביקור האחרון אצל אביה הקצב בקירשדורף. מיכאל פתח בירות לשלושתם והקפיד לציין יותר מפעם אחת שהכול נראה מצוין. „למישהו השתפר מצב הרוח,“ אמרה אווה וקרצה לעברו. משטח העץ היה מכוסה בקליפות תפוחי אדמה ובצל, ומיכאל וקתרינה הביטו בו מדי פעם בפעם כשלגמו מהמרק הסמיך מדי. בסוף הארוחה מיכאל קם לשטוף כלים ואווה החלה לספר על הביקור הקצר אצל אביה.

 

״לא ייאמן איך שבכפר שלי, תמיד כשאני מגיעה עם מישהו, מיד מתחילות הלחישות מאחורי הגב שלי: ׳ראיתם את החבר החדש של השֶפֶרית?׳״

 

היא לחשה את המילים האחרונות ואז התרוממה מהכיסא, התקרבה למיכאל והניחה את ידה על אוזנו כמסתודדת עמו ושלושתם פרצו בצחוק. צמרמורת עברה בו כשהשפה שלה רפרפה על אוזנו. היא חזרה למקומה והמשיכה את הסיפור.

 

״נסעתי לעזור לאבא שלי, כרגיל, ובכל פעם שאני רואה את הקצבייה הזאת אני נזכרת בסיפור שאימא שלי הייתה מספרת. עשרים שנה היא חלמה אותו חלום: היא מתעוררת בבוקר וצריכה ללכת לקצבייה. היא מגיעה לשם ומתחילה לסדר אבל זה נמשך ונמשך בלי סוף, Schwein ohne Ende, bis zum Dach2, שעות על גבי שעות. ואז במציאות השעון המעורר מצלצל, ובחלום היא צריכה לפתוח את החנות אבל היא אף פעם לא מספיקה. ואחרי לילה כזה היא הייתה מתעוררת והולכת לעבודה. Zwanzig Jahre! 3״״.

מיכאל סיים לשטוף את הכלים, נאנח בכבדות ועמד לומר שעדיף למות מלחיות חיים שכאלה, אבל אז נזכר שהיא אכן נפטרה, לפני שנתיים בערך. קתרינה לא אמרה דבר, ואווה המשיכה לנושא הבא וסיפרה להם כמה סבלה בשיעור היחיד שלה באוניברסיטה היום ושהיא שוקלת להישאר בבית מחר. מיכאל וקתרינה החליפו ביניהם מבט חטוף כשאווה אמרה “בבית״ כמי שגרה שם מאז ומעולם. בשלב מסוים מיכאל הציע להן לעבור לסלון ושהוא יסדר את המטבח. ״כמה בלגן השארתי,״ התנצלה אווה בחיוך בדרכה החוצה. “שטויות,״ ענה מיכאל.

 

כשסיים לסדר הוא עבר בסלון ואיחל להן לילה טוב. קתרינה הצטרפה אליו במיטה כעבור שעה קלה.

 

“קצת משוגעת החברה שלך.״

“אתה מספר לי? תמיד זה היה ככה. אבל לא נורא, רק עוד יום־יומיים. אתה חושב שהיא סקסית?״

“לא ממש, לא הטיפוס שלי. קצת גדולה מדי וקצת בלונדינית מדי.״

 

אבל כשהם שכבו הוא דמיין את אווה במקום קתרינה וגמר מהר מדי. הוא נרדם מיד אך ישן שינה טרופה, לא מבין אם התמונות של אווה מחזיקה נקניקים, עירומה מתחת לחלוק לבן, הן פרי חלומותיו או שהוא מפנטז אותן במצב של ערות חלקית. אחת לזמן מה התעורר שטוף זיעה, נהנה ומתייסר מן המראות גם יחד.

 

*

 

למחרת מיכאל שב הביתה בשעות אחר הצהריים ומצא את המטבח שוב מלא כלים מלוכלכים. הפעם שום ארוחה לא המתינה לו. דלת הסלון הייתה סגורה ואווה הייתה שם — עוד מהרחוב הבחין באור הבוקע מן החלון. המקרר היה כמעט ריק, ואחרי שבהה בו באכזבה הוא התפנה להחזיר את הסדר למטבח. למראה כמות הכלים הוא תהה אם אירחה מישהו כשלא היו בבית. אווה קטעה את הרהוריו כשיצאה מהסלון בשער סתור, פתחה בקבוק בירה והתיישבה ליד השולחן.

 

“יום מוצלח במשרד?״

“לא רע, הייתי היום בבית המשפט עם אחד השותפים ו...״

“אתה מרוצה כאן?״ היא קטעה אותו בגסות. הוא הנהן בחיוך והוסיף עוד הנהון כששאלה אותו אם הוא מאושר עם קתרינה. המבוכה שלו הצחיקה אותה.

“את רעבה?״

“למען האמת אכלתי בלי הפסקה כל היום.״

“אני אצא לקנות כמה דברים.״

“אני נשארת, אין לי חשק לצאת לקור.״

 

כשחזר הביתה מצא אותה באותו מקום בדיוק. הוא הניח את שקיות הקניות על הרצפה ופתח בקבוק בירה. ״פְּרוּסט,״ הוא אמר לה ואז שם לב שהיא פתחה שני כפתורים בחולצה ונפטרה מן החזייה. הרגל שלה נחה על הכיסא הפנוי, אך היא לא הזיזה אותה גם כשהתקרב, והביטה בו ממושכות היישר בעיניים. אווה פתחה כפתור נוסף בחולצה וצחקקה כשהבחינה בבליטה שהופיעה תחת מכנסיו. מיכאל נצמד אליה והדביק את פרצופו לשלה, בניסיון לנשק אותה. היא שיחקה בלשונה ומשכה אותו קרוב אליה ואז הדפה אותו אחורה. הוא חזר להישען על הכיור ואדמומיות פשטה בפניו ובצווארו. היא פרמה את יתר הכפתורים בחולצתה והסיטה אותה מעט הצדה, פטמה בוהקת הזניקה את מיכאל ממקומו והוא חזר לנשק אותה, תחב את ידו אל עומק חולצתה ולחץ שד מוצק וגדול. היא החליקה את ידה על המכנסיים שלו בקצב אטי ומענג. מיכאל נצמד אליה והיא התרוממה, מניחה לחולצה שלה ליפול על הרצפה בשעה שהדביקה אותו לכיור וסילקה את המכנסיים שלו מהדרך. היא הניחה לו לנשק אותה ושלחה יד מתחת לתחתונים שלו, מרפרפת ועוזבת. ואז שוב. הוא לא הצליח להתאפק עוד והשכיב אותה על שולחן המטבח. בקבוק הבירה נפל על הרצפה. הוא חש סיפוק כשהתבונן בה פרושה כך על השולחן, תחב יד לתוך מכנסיה והרגיש אותה נדרכת תחתיו. היא אפשרה לו להניח שתי אצבעות על התחתונים, אבל רק לרגע, ואז דחפה אותו אל הכיור וחזרה לשבת על הכיסא, סידרה את שערה הפרוע וצחקה בקול רם.

 

“אחד באפריל,״ אמרה לו משועשעת והרימה את חולצתה מן הרצפה. היא כפתרה אותה באטיות והניחה לו להתבונן היטב בשדיה. כשקתרינה חזרה הביתה כל האורות כבר היו כבויים.

 

*

 

קתרינה התעוררה ביום החופשי שלה וגילתה שאווה הלכה לאוניברסיטה והבית עומד כולו לרשותה. היא נכנסה לסלון והחלה לסדר. בגדיה המשומשים של אווה היו זרוקים על הספה והתיק היה מונח במרכז החדר. שני זוגות תחתונים וחזייה השתלשלו ממנו ונגעו ברצפה.

 

היא ניקתה את הבית במשך כמה שעות וריכזה את חפציה של אווה ואת המזרן בפינת הסלון. לאחר מכן התיישבה לקרוא וניסתה להתרכז ביער הגרמני ובאנטה פון דרוסטה־הילסהוף, עיקר עיסוקה בסמסטר הנוכחי, אך עיניה נדדו אחת לכמה דקות חזרה לתחתונים שבצבצו מהתיק, שחורים וקטנים. מיכאל התקשר לפנות ערב להודיע שיאחר וקתרינה ניצלה את השיחה כדי להתלונן על היום הלא פורה שעבר עליה. אווה חזרה זמן קצר לאחר מכן ונבלעה בסלון. קתרינה שהתה במטבח לבדה עד שמיכאל חזר.

"היא ממש מוזרה. אני חושבת שהיא כועסת."

 

"למה?"

"לא יודעת ולא אכפת לי. אין לי כוח אליה יותר ונראה לי שאין לה כוונה לעזוב בקרוב," אמרה קתרינה כשתחושת מחנק מפעפעת בה. היא רצתה שהסלון יחזור לרשותם, שהבית ישוב להיות שלהם. מיכאל התיישב לידה וניסה לחייך.

"אני בטוח שהיא תעזוב בקרוב."

"אני מוכרחה לדבר איתה, אחרת היא תישאר כאן לנצח."

"אל תגזימי," הוא ענה, אבל היה ברור לו שהיא צודקת.

 

קול מוזר בקע מהסלון וקטע את שיחתם. בהתחלה הם לא היו משוכנעים שהוא מגיע מתוך הבית, אך הקול התגבר ולא הותיר מקום לספק, אווה ייבבה שם.

 

"כמו ילדה קטנה," נאנחה קתרינה.

"אולי תיגשי אליה?"

"אין סיכוי, זה בדיוק מה שהיא רוצה."

 

הם עברו לחדר השינה והתיישבו על המיטה. הבכי נמשך, עיקש וקולני. וילון אפור כיסה את דלת המרפסת שהשקיפה על בית הקברות ומיכאל הסיט אותו ופתח את הדלת. "מוכרחים לאוורר קצת." קתרינה התחפרה בתוך השמיכה העבה. הוא יצא אל המרפסת הקטנה ועמד שם זמן מה והתבונן באפלה של בית הקברות. שועל בודד חיפש את דרכו בין המצבות וקול צעדיו הגיע אל המרפסת.

 

"אפשר כבר להריח את האביב," קרא לעבר החדר.

"עדיין קר."

"כן, אבל זה כבר קור שונה, אפשר להרגיש את זה באוויר, להריח את הפריחה."

״Frühling lässt sein blaues Band...4״, קתרינה דקלמה את מריקה בפאתוס ושניהם צחקו.

 

אבל קול הבכי של אווה לא פסק, וכעת היה חזק כל כך עד שהיה נדמה שהוא בוקע מן התקרה ומן הרצפה, מכל הקירות גם יחד. "אני לא ניגשת אליה," אמרה קתרינה למיכאל, ששב מהמרפסת וסגר את הדלת. הוא כיבה את האור ונכנס למיטה. "אני שונאת אותה," סיננה קתרינה כעבור כמה דקות ויצאה בזעם מהמיטה ואז מהחדר. הוא ניסה להקשיב לשיחה שהתנהלה שם, מבעד לדלתות, אך הצליח לשמוע רק את קול הבכי של אווה, ומקץ כמה דקות ויתר ונרדם. למחרת, רגע לפני שיצא לעבודה, שאל את קתרינה מה קרה בליל אמש.

 

"אני לא רוצה לדבר על זה. זה עושה לי בחילה," אמרה קתרינה וסובבה אליו את הגב.

"אני חושב שצדקת אתמול, אולי באמת צריך לתכנן איך מעיפים אותה."

 

היא לא ענתה וגם לא נפרדה ממנו לשלום כשיצא מהחדר.

 

אווה נכנסה למטבח כשקתרינה אכלה ארוחת בוקר והכינה קפה. עיניה היו אדומות ונפוחות, והן ישבו בשתיקה זו מול זו לצד החלון. קתרינה ציינה שנראה שהחורף עומד להיגמר, ואווה אמרה שהיא משתוקקת כבר למזג אוויר קודר פחות. אחר כך קתרינה יצאה לאוניברסיטה, ואווה המשיכה לשבת שם ולבהות בנוף שנשקף מהחלון.

 

*

 

בבוקר שבת יצאו שלושתם לבית קפה. כשחצו את הרחוב ועברו ליד תחנת סודשטרן אמרה אווה שהיא נסעה בתחתית אולי פעם אחת במהלך השבוע. "ואני לא מצליחה להיזכר מתי זה היה." כמה דקות לאחר מכן הם כבר ישבו בבית הקפה העמוס. שולחנות החצר היו מכוסים ביריעת פלסטיק כהה שהגנה עליהם מהשלג, שנמס כעת וטפטף מהגגות ומהעצים. מדי פעם בפעם התנתק גוש קרח גדול ממקומו והתנפץ על הקרקע.

 

"נו, מרגישה יותר טוב?" שאלה קתרינה את אווה, שהנהנה בלי להסיר את עיניה מהתפריט. "אני מתה מרעב," אמרה אווה כשהמלצר הגיע לקבל מהם את ההזמנה. כשהסתובב ללכת בחנה אותו אווה שניות ארוכות והיא וקתרינה החליפו מבט וצחקקו.

המלצר חזר עם הקפה ואווה ליטפה בהיסח הדעת את ידו שעל השולחן. הוא הסמיק קלות והתנצל, ואווה שאלה אותו לשמו. "לוקה," הוא אמר, ״נעים מאוד." "Piacere 5“, ענתה אווה והם ניהלו שיחה קצרה והחליפו תלונות שגרתיות על מזג האוויר. אווה עברה לאיטלקית קלוקלת ושאלה אותו מאין הוא. ״וואו, סיציליה,״ חזרה אחריו בחולמנות, והם המשיכו לשוחח עוד זמן מה — ברלוסקוני ועבודה, עבודה וברלוסקוני. מיכאל שיחק בעצבנות במלחייה.

 

לבסוף לוקה נעלם וגם קתרינה הודיעה שהיא צריכה ללכת לשירותים. כשהיו לבדם חייך מיכאל לעבר אווה והוסיף בנימה עוקצנית שלא התרשם שהיא טיפוס חברותי כל כך. היא הישירה אליו מבט וליטפה באטיות את כף ידו. הוא קפא לכמה שניות אך לבסוף נענה לה והניע מעט את האצבעות. כף ידה הייתה חמה והוא הרגיש את לבו הולם שעה שהיד טיפסה במעלה זרועו ונחה על הכתף. משם טיילה באטיות מטה אל המותניים ולבסוף עצרה לנוח במעלה ירכיו. „אל תהיה קנאי,“ היא אמרה ופרצה בצחוק רם שסובב כמה ראשים לעברם. כשקתרינה חזרה הידיים כבר נחו במקומן.

 

קתרינה שאלה את אווה על תכניותיה לסוף השבוע. ״לישון,״ ענתה לה. ״לישון, לישון ולישון.״ אחר כך ציינה שלמחרת אמור להיות חם יותר והציעה שייצאו לטיול קטן יחד. קתרינה אמרה שהיא צריכה להכין הרצאה ומיכאל הוסיף שגם הוא מוכרח לעבוד בסוף השבוע. שתיקה אפפה את השולחן.

 

הם צעדו בזריזות ברחובות הרטובים חזרה לדירה, שקידמה אותם בריח מחניק וחריף. „מצחיק איך לא שמים לב לזה כשנמצאים בתוך הבית,“ אמרה אווה שעה שפתחו את כל החלונות. טיפות קטנות של גשם חדרו פנימה ומשב רוח קר עבר בין חדר השינה לסלון.

 

מיכאל יצא אל המרפסת. הוא צפה בבית הקברות ובמעט האנשים שהיו בו. אווה הצטרפה אליו לסיגריה, ויחד הם הביטו במצבות. קבר דמוי פגודה שכן לצד מה שנראה כמקדש רומאי והיה, סביר להניח, קבר של משפחה שלמה. מיכאל התוודה שטרם היה שם מאז עברו לדירה. דווקא כשראו את הדירה לראשונה התלהב מבית הקברות היפה שנשקף משתי המרפסות וראה את עצמו מטייל בו. הסיגריה נגמרה וכשחזרו פנימה מיכאל הרגיש שנפלה עליו העייפות של כל השבוע האחרון ופרש לחדר השינה.

 

הוא התעורר בלילה, חלש וחסר יכולת לזוז. הוא לא ראה דבר בחדר החשוך, אבל חש בנוכחותה של דמות לידו. מישהו הסתובב סביב המיטה, הוא היה משוכנע בכך. משב רוח קל הרעיד אותו. הוא רצה לקום ולהדליק את האור, רצה לצאת מהחדר, אך הרגיש עייף וחסר אונים ועיניו שהתרגלו לחשכה הבחינו כעת בדמות שנעצרה לצד המיטה. זאת אווה, רוכנת מעליו ואוחזת סכין קצבים גדול ומבטה השליו חודר עמוק לתוכו. הוא נבהל והתעורר, הפעם לחלוטין, והתיישב במיטה. הוא ניסה להעיר את קתרינה ולספר לה על החלום, אך היא הדפה אותו והפנתה אליו את גבה. „תחזור לישון או שתקום, אין לי כוח לסיפורים האלה עכשיו.“

 

הוא קם מהמיטה תשוש ופסע למטבח. השעה הייתה שלוש לפנות בוקר ואין סיכוי שיצליח להירדם שוב. מאַין נחתה עליו התשישות הזאת שהפכה לו את היום כולו? הוא הכין קפה והתיישב על אחד הכיסאות. דלת הסלון הייתה סגורה והוא הביט בה ותהה מה מעשיה של אווה בחדר הסמוך, אפילו חשב לרגע לבדוק אם היא ערה. לבסוף לקח את המחשב הנייד מחדר השינה וחזר איתו למטבח. הוא ניסה לעיין במסמכים שהיה אמור לעבור עליהם בסוף השבוע, אבל לא הצליח להתרכז ועבר לאתרי חדשות, רפרף על פני כתבות רכילות שוליות ותמונות עירום של מגישות טלוויזיה. בשלב מסוים עזב את המחשב, ניגש לסלון ודפק קלות על הדלת. משלא נענה הוא אחז בידית ופתח את הדלת באטיות. בשלב מסוים הדלת הישנה השמיעה חריקה והוא קפא על מקומו. רגע לאחר מכן התעשת וסגר אותה. הוא חזר למטבח וגלש באתר הפורנו החביב עליו. השמש החלה לזרוח בדיוק כשגמר, והוא שטף את ידיו בכיור המטבח שהתפקע מרוב כלים מלוכלכים. שעה קלה עמד והתבונן ברחוב הריק שבהדרגה נשטף באור יום חיוור, ולאחר מכן חזר לעיתון והמשיך לקרוא את התחזיות לבחירות שייערכו בבאדן־וירטמברג בעוד כמה חודשים ועל רצף אסונות הטבע שפקדו לאחרונה את מרכז אמריקה.

 

בסביבות השעה שמונה אווה הצטרפה אליו וביקשה שיכין לה קפה. הוא שטף את הקנקן והשאיר אותה לשתות את הקפה לבדה, יצא אל המרפסת שבסלון ובהה ממנה פנימה, במצעים הסתורים ובבגדיה של אווה הפזורים בחדר. חזייתה הייתה תלויה על מנורת השולחן שמעל פינת העבודה שלו. כשחזר פנימה לחומה המלטף של הדירה, קתרינה כבר התעוררה. היא אמרה שהיה לה לילה נורא ולא שכחה לציין את תרומתו לעניין. לאחר מכן הודיעה שתלך היום לספרייה כי היא מוכרחה להתרכז. אווה חזרה לסלון ומיכאל וקתרינה שתו קפה יחד ואז כל אחד פנה לענייניו. „תעדכן אותי אם היא עוזבת,“ אמרה לו קתרינה לפני שיצאה.

 

מיכאל ישב משועמם זמן רב ותהה מה קורה מאחורי דלת הסלון הסגורה שהשתקפה אליו דרך המראה במסדרון. הוא שמח כשהדלת נפתחה סוף סוף ואווה שאלה אותו אם ירצה להצטרף אליה לסיבוב בחוץ. ״בטח,״ ענה, וכמה דקות לאחר מכן הם ירדו יחד במדרגות.

 

הם עצרו בחנות שמעבר לפינה, ואווה קנתה שני בקבוקי בירה. “Auf uns! 6״, הם השיקו בקבוקים והמשיכו ללכת בעודם לוגמים לגימות קצרות, נהנים מהשמש העדינה וממראה שלדי הענק של עצי הלבנה. בקרוב כבר לא יהיו כה עירומים. על עץ שניצב לפני חומת האבן של בית הקברות להקת סנאים שרדפו זה אחר זה משכה את תשומת לבם של העוברים והשבים. הם עצרו להתבונן בסנאים מרעידים את העץ, לא ברור אם יצאו מדעתם או קיימו אורגיה רבת משתתפים. כולם נראו משועשעים. לבסוף ילד קטן זרק לעברם אבן ושם קץ למחזה לקול נזיפות הוריו ומבטי האכזבה על פניהם של הסובבים.

 

הם נכנסו לבית הקברות, חצו את הכנסייה הקטנה ואת חנות הפרחים שבצד השער. בחור שנראה בגילם עקף אותם בצעד נמרץ, זר פרחים גדול בידו. הם השתרכו בעקבותיו במעלה השביל. נוף בית הקברות מילא את האופק כולו. מבטם נח על חזית הכנסייה, שגפן עירומה ומשורגת לפתה אותה בכל כוחה. המראה הזה הבעית את מיכאל משום מה, והוא מיהר להפנות את מבטו ולהסתלק משם. “הריח הזה...״ אמרה אווה ומיכאל הנהן בחיוך רחב.

 

הם הגיעו עד החומה בקצהו השני של בית הקברות. שאון המכוניות שחלפו לא הרחק משם נשמע בבירור. מצבות־מצבות עמדו לאורך החומה והם פנו ימינה וקראו ברפרוף את הכתוב על האבנים. אווה התיישבה על אחד הספסלים. שרידים של קרח עוד נחו על שתי המצבות שלרגליה, ומיכאל ניסה לדמיין כיצד הן נראו לפני שבועות אחדים כשעוד היו מכוסות שלג. אווה שיהקה בקולניות ולגמה שוב מהבירה, התמתחה ופשטה את רגליה על המצבה, משחקת בקצה נעלה בצלב היצוק במרכז. מיכאל נותר לעמוד כמה רגעים ולבסוף התיישב לצדה, מבטו מתעכב על שני הקברים.

 

“תראי את רוברט פה, הוא נפטר יום אחרי שנולדתי.״

 

אווה שתקה והמשיכה לשחק בצלב.

 

“את יודעת, כשהייתי ילד תמיד כששמעתי על אנשים שנפטרו בתאריך הלידה שלי, חשבתי איך היו נראים החיים שלי אם הייתי הם, שאולי הייתי קודם הם ועכשיו אני אני. שבגלל זה אני בכלל חושב את המחשבה הזאת. מבינה למה אני מתכוון?״

 

אווה הביטה בו בחוסר עניין ושאלה אם כל מה שהוא רוצה לעשות עכשיו זה לדבר על שיגעונות הילדות שלו. ואז בכל זאת זרקה מבט לעבר המצבה המדוברת, צחקקה וציינה שיום הולדתו חל בקרוב. “קתרינה מתכננת לך משהו מיוחד?״ ״אין לי מושג,״ ענה בעלבון ולגם מהבקבוק. ידה של אווה נגעה בירכו, ספק בטעות, והיא לגמה את שארית הבירה שלה וזרקה את הבקבוק אחורה בלי להסתכל. הבקבוק נחת על מרבץ שלג ולא התנפץ. מיכאל סובב את ראשו ובדק שאין איש בסביבה. אווה רק צחקה והחזירה את ידה אל ירכו. הם ישבו כך רגעים ספורים, ואז אווה התרוממה והחלה לפסוע חזרה אל השביל.

 

מיכאל השתהה. הוא תהה אם כדאי כבר לחזור ואם יצטער על הטיול הזה, אך לא היה מסוגל לעזוב כעת, אף על פי שרצה בכך. לבסוף קם גם הוא והחל לפסוע בעקבותיה של אווה. הוא בחן את אחוריה, שמכנסי הג‘ינס ההדוקים עטפו יפה כל כך. הם התקדמו באטיות והסתכלו בקברים בלי להוציא הגה. מיכאל עקב בקדחתנות אחר תאריכים. כל כך הרבה שמות, כל כך הרבה מתים. הם המשיכו ללכת ולא היה ברור מי מהם הוביל בין כל ההצטלבויות והשבילים בתוך בית הקברות. הם חלפו על פני מריה הבוכייה שהצמידה כפות ידיים קטועות אצבעות, ולצד אחד הקברים נתקלו בבחור שעקף אותם קודם לכן, בכניסה. כעת ישב על האדמה והתייפח, זר הפרחים היה שמוט לצדו. מיכאל התבונן במצבה וניסה לקרוא את הכתוב, אך הבחור הרים את ראשו למשמע קול צעדיהם ומיכאל הסיט מיד את מבטו. הוא הרגיש את עיניו עוקבות אחריהם, נעוצות בעורפם, עד שנעלמו מעבר לעיקול.

״יפה כאן,״ אמר מיכאל והצביע על מלאך חסר ראש ואז על צלב שנצנץ באור השמש. אווה חייכה, אך לא היה ברור לו מדוע. השמש החלה להתחזק, וההליכה האיצה מעט את הדופק והעלתה את חום הגוף. כמה התגעגע לתחושה הזאת.

 

הם התקרבו לקצה נוסף של בית הקברות. מעבר לחומה ניצבה שורת הבניינים שדירתו הייתה בה. המרחק קצר, אך מכאן הכול נראה שונה. אווה הציעה שייגשו לראות איך הבניין נראה מבחוץ, ומיכאל נגרר אחריה בחוסר חשק. שיר מוכר התנגן מרחוק ומילא את החלל, ומיכאל חיפש את החלון שבקע ממנו.

 

"Am Ende denk ich immer nur an dich7", נשמע הקול הצרוד שהוא וקתרינה אוהבים, אך לא היה לו ברור מניין הגיעו הצלילים.

אווה התיישבה על הספסל הראשון שראתה, קרוב לגַלעד מוקף עמודים ישנים וסדוקים, שכיפה גדולה, בולטת למרחקים, ניצבה מעליהם. מיכאל התיישב לידה בחשש, אפשר לראות מכאן את הדירה. הווילון היה מוסט, בדיוק כפי שהשאיר אותו, ודבר לא נראה מעבר לחלון. אווה חטפה ממנו את הבקבוק ולגמה ארוכות. כשסיימה היא השליכה אותו לאחור באותה אגביות כמו קודם, אך הפעם הוא התנפץ על חומת האבן. אווה צחקה ומיכאל הסתכל סביבו בחוסר נחת. המבוכה שלו רק הגבירה את צחוקה והיא אמרה לו להפסיק לדאוג, „ממילא אין פה אף אחד.“ צליל הזכוכית הנשברת הדהד במשך כמה שניות ונמוג לתוך השיר שעדיין התנגן. מיכאל שאל שאלה סתמית על קירשדורף ואווה ביטלה אותו בהינף יד: „באמת בא לך לדבר על אבא שלי עכשיו?“

 

הקול הצרוד נשמע שוב. מיכאל העיף מבט חטוף בחלון דירתם. הווילון נותר מוסט. אווה בחנה אותו שניות אחדות ואז הניחה עליו את ידה וטיפסה במעלה הירך. מיכאל הציץ אל השביל. שני גברים פסעו הרחק מהם ונעלמו מאחורי עץ אלון גדול. כשהחזיר את מבטו אליה היא כבר כרעה מולו — פותחת את כפתורי הג‘ינס ומחלצת משם את הזין שלו. מגע הספסל הקר והרטוב העביר בו צמרמורת ואווה נישקה אותו בעדינות וליטפה את אשכיו. מיכאל הרגיש שהוא משתגע רק מהמגע של שדיה מבעד לז‘קט. הוא הרגיש שהיה יכול להחזיק אותם במשך שעות. אווה התחילה למצוץ לו והוא הפשיט אותה ביד אחת ובאצבעות ידו השנייה ריחף על הפטמות. הוא דחף את עצמו עמוק יותר לתוך פיה ומשך בשערה. „חזק יותר,“ היא אמרה, שרבבה לשון וליקקה לו את הביצים. אחרי כמה דקות אווה התרוממה ונפטרה ממכנסיה. מיכאל שלח יד עדינה ללטף אותה, והיא סילקה אותה בגסות ונעמדה על הספסל, מקרבת לרגע את ירכיה אל פרצופו אך לא מניחה לו לנשק אותה. כמה רצה לעשות זאת. היא התיישבה עליו, ברכיה לוחצות את כתפיו והוא אוחז בנעליה, בישבנה, בכל מה שאפשר לאחוז בו. היא הכניסה אותו לתוכה בתנועות ארוכות ועמוקות, עוטפת אותו ומשעינה עליו את משקלה. אווה התנועעה, עולה ויורדת בקצב מתגבר, ושחררה אנחות קטנות, מביטה בו בריכוז. ברכיה לחצו על גופו והכאיבו לו מעט בעודה תופסת בכוח את כתפיו, תלויה על הזין שלו. הוא ניסה לנשק את שדיה, אך בכל פעם שהתקרב היא התרחקה. הוא רצה לקום אך היא לא נתנה לו, הסתובבה כשהוא עוד בתוכה, והמשיכה בתנועותיה הקצובות בגבה אליו. מיכאל הרגיש שהוא לא יכול יותר וניסה להאט את הקצב, הביט קדימה אל בית הקברות הריק מאדם. הוא אחז במותניה וניסה לעצור אותה. היא לא נענתה לו והקצב התגבר והתגבר. שנייה לפני שנהיה מאוחר מדי הוא הדף אותה מעליו, התרומם והצמיד אותה למצבה הקרובה. אווה ניסתה להתנגד אך השתטחה על האבן והוא אחז את שדיה וחדר אליה באטיות. רק עוד קצת, חשב לעצמו ושלח מבט נוסף אל בית הקברות. לרגע הבחין, ממרחק, בבחור שראו קודם לכן, וחשש שיעצור ויסתכל לעברם. אבל הבחור נעלם כהרף עין, ומיכאל החזיר את מבטו אל אווה. עורה הלבן בהק על רקע המצבה הכהה, אפה השתפשף כנגד האבן. הוא הגביר את הקצב ואווה נאנקה בקולניות. הוא שלח יד לכסות את פיה, והיא נשכה אותו בעוצמה ותפסה את אשכיו. „תמשיך,“ ציוותה עליו. נדמה כאילו כל האורנים זזו איתו, והוא הידק את אחיזתו באגן, חדר אליה מהר יותר, חזק יותר, עמוק יותר. כשהרגיש שאינו יכול להתאפק עוד, אחז בחוזקה בשערה וגמר כשהוא דוחף את ראשה אל המצבה, לא נותן לה לזוז עד שיתרוקן מכל טיפה.

"Christus ist die Auferstehung und das Leben8", קרא בקול מפסלו הגדול של הצלוב שניצב במרחק כמה מטרים מהם על קבר אחר, שתי עיניו המרוסקות מתבוננות בהם. אווה הדפה אותו ממנה, והוא התיישב על הספסל. הרוח, קרה ומלטפת, גרמה לעורו להצטמרר. אווה התלבשה בזריזות והכריזה שהיא מוכרחה לשתות משהו ומהר. מיכאל הביט לעבר החלון ולרגע היה נדמה לו שהווילון תלוי באופן שונה, אולי הוסט מעט. הוא לא הצליח להיזכר כיצד נראה קודם לכן. אווה לא חיכתה לו, והוא הזדרז והצליח להדביק אותה בהמשך השביל. הם האטו את קצב הליכתם ונכנסו לשדה רחב ופתוח למדי של קברים. שני הגברים שראה קודם לכן, אב ובן כנראה, עמדו לא רחוק מהם והתפעלו מהפגודה הגדולה בעלת גג הטורקיז המתקלף, אך השתתקו כשאווה ומיכאל חלפו על פניהם. רק אחרי כמה צעדים הם חזרו לדבר, ומיכאל שמע את האב מפטיר באוזניו של הבן, "Früher war der Tod einfach mehr wert9".

 

*

 

מתחת לבניין עצר מיכאל לרגע להציץ בפניו בראי צד של מכונית חונה. הוא נלחץ כשגילה ששריטה דקיקה עיטרה את לחיו השמאלית ושסימני השיניים של אווה נראו בבירור על אצבעו. בחדר המדרגות נשמעה מוזיקה רועשת, שהתגברה ככל שהתקרבו לדירה. קתרינה הייתה שם וכיבתה את המוזיקה כשנכנסו. היא הספיקה לבחון אותו בחטף לפני שנמלט לחדר הרחצה, משם שמע את אווה אומרת שהם היו בטיול נחמד בבית הקברות ואת קתרינה עונה שעבר עליה יום נורא. “לא הצלחתי להתרכז בספרייה.״ מיכאל שטף את פניו ושמח לגלות שהשריטה כמעט בלתי נראית כעת. האצבע לעומת זאת עדיין כאבה לו והוא חשש שתתנפח. הוא נכנס למקלחת ומבעד לזרם המים שמע דלת נטרקת. קולות הדיבור מהסלון הפכו בינתיים לצעקות. כשסיים הוא התעטף במגבת וניסה להקשיב למה שנאמר שם, אך לא הצליח להבין מילה.

 

כשיצא לבסוף מחדר הרחצה, דלת הסלון הייתה סגורה וקול בכי דק נשמע מבעדה. לפתע חלפה בו מחשבה מפחידה שאולי ייאלץ לעזוב. הוא הסדיר את נשימתו ונכנס לחדר השינה. מן החלון נגלה אליו מיד המקום שהיה בו עם אווה קודם לכן. כעת הספסל עמד מיותם ואפלולי, רק ישו סקר באכזבה ובשיעמום את החלל הריק. מיכאל התנחם במחשבה שהפינה הזאת, למרות הנוף היפה והקודר, אינה משמשת את קתרינה ואותו כמעט אף פעם. אז שמע את דלת הדירה נפתחת ונטרקת. כמה שניות לאחר מכן קתרינה נכנסה לחדר והביטה בו בכעס.

 

״אני אומרת לך, היא משוגעת, אבל העפתי אותה החוצה. בלי עזרתך, כמובן! הלכתם לטייל, מה? נחמד מאוד, עכשיו היא כבר לא פה,״ בישרה לו וחייכה: ״סוף סוף.״ היא יצאה מהחדר ומיכאל סיים להתלבש והצטרף אליה בסלון הפתוח לרווחה. אווה עזבה בחיפזון ושני זוגות תחתונים דקיקים נשכחו על צינור הגז, תלויים לצד הטלוויזיה. מיכאל ניגש לקתרינה וניסה בעדינות לברר מה נאמר בשיחה, אך היא דחתה אותו מעליה. “יש לי המון עבודה,״ אמרה לו ועברה למטבח. הוא התמקם בפינת העבודה שלו, טרם עשה דבר ממה שהיה אמור לעשות. גם עכשיו לא הצליח להביא את עצמו להתרכז בכך, ורק ישב שם במשך שעות ושחזר שוב ושוב את אירועי היום. מחשבותיו נקטעו כשקתרינה נכנסה פתאום לחדר ותלשה את תחתוניה של אווה מצינור הגז. “תעופי מפה כבר,״ צעקה על התחתונים. בלילה הוא נכנס למיטה הרבה אחריה, והיא סילקה את ידו שנכרכה סביבה.

*

בבוקר יום ההולדת שלו הם התעוררו מאוחר. שניהם עבדו שעות ארוכות כדי להרוויח את יום החופש הזה, וכעת נהנו מבטלה של יום חול ועשו את דרכם באטיות אל בית הקפה. האביב קפץ על העיר ביומיים האחרונים, ריח משכר של פריחה עמד ברחובות ותחושת הקלה ניכרה באוויר, כמו אחרי כל חורף.

 

הם הזמינו קפה וקראו את העיתון בנחת, נגעו זה בזה בחיבה מפעם לפעם. לפתע הסבה קתרינה את תשומת לבו לבחורה שישבה בחזית בית הקפה. “היא דומה לאווה,״ אמרה למיכאל שהפנה את מבטו בהיסוס. לא היה ספק, זאת היא. לצדה ישב לוקה, ושניהם לגמו קפה בנינוחות. “בואי נלך,״ הציע לקתרינה, אך היא סירבה בתוקף מחשש שיתגלו. הם המשיכו לשבת שם, ובמשך כל אותו הזמן אווה לא סובבה את ראשה לעברם ולו פעם אחת. כמעט שעה חלפה עד שאווה ולוקה קמו ופנו ללכת. מיכאל התבונן בהם, ידו של לוקה חבקה את מותניה של אווה. היא נצמדה אליו ולחשה משהו על אוזנו. קתרינה לא הרימה את עיניה מהעיתון.

 

לפני ששבו הביתה, קתרינה גררה אותו לסיבוב קטן בבית הקברות. ״כל כך נהנית שם עם אווה,״ התגרתה בו. מיכאל פסע אחריה בחוסר חשק. הם צעדו בשבילים המפותלים בין שיחים גזומים בקפידה. כעת הכול נראה קטן כל כך והיה נדמה לו שבתוך דקות ספורות כבר חצו את בית הקברות לאורכו. קתרינה התרשמה מהמצבות ומהעלים הירוקים שהחלו ללבלב בכל פינה. מיכאל התקשה להאמין שזה אותו המקום. רק אפרוריות המצבות נותרה כשהייתה, אלא שכעת הופיעו לצדן מרבדים קטנים של פרחים. לא היה כל זכר לשלג. הם הבחינו בזוג פוסע בשביל הרחק מהם, וקתרינה מיהרה לשנות מסלול, היא חשבה שזאת שוב אווה. הוא דווקא לא היה בטוח בזה, גם אם ראה אותם רק לרגע קצר. הם המשיכו לצעוד ולבסוף עצרה קתרינה והתיישבה על אחד הספסלים, נהנית מהמראה המרהיב. האביב. הריח. האור. היא התרפקה על מיכאל ברוך שרק עורר בו חוסר נינוחות. קתרינה הבחינה בכך, עזבה את הספסל והתחילה לצעוד במורד השביל. מיכאל הלך במרחק צעדים ספורים ממנה, סוקר את הסביבה ומחפש את הזוג. בהמשך הבחין בהם עומדים לצד חומת האבן, לא רחוק מהמקום שהיה בו עם אווה.

 

הוא החל להפשיט את קתרינה עוד בחדר המדרגות, ובעודם מתנשקים נכנסו לדירה. ברגע שהדלת נסגרה נכנסה קתרינה לשירותים. ״רק לשנייה,״ הבטיחה לו. מיכאל נכנס לחדר השינה והסיט את הווילון, פתאום לא הצליח לזהות היכן היה המקום שהכול קרה בו. בית הקברות נראה מיותם ועצי הערמון שלצד הגדר, שהתכסו בינתיים בעלים מלבלבים, הסתירו כעת הרבה יותר מכפי שהסתירו ביום ההוא. הוא התפשט מול החלון, סורק במבטו את בית הקברות. זכר לא נותר לשריטה על הלחי או לאצבע החבולה. קתרינה חזרה עירומה מהשירותים, והם התנשקו ארוכות לפני שזרקה אותו על המיטה. אחר כך נשכבה על ידו, והוא נישק אותה וליטף את גופה היפה, העדין, הגמיש. כמה זמן כבר לא שכבו כך זה לצד זה, עירומים. “את לא רוצה לסגור את החלון?״ הוא שאל והיא צחקה. “האוויר עושה לי טוב,״ ענתה. הם התנשקו בעיניים עצומות, והוא לחץ בעדינות שד אחר שד, מקרב אותה אליו וקובר את עצמו בשערה, בגופה, בריחה. אנחה רמה עלתה פתאום מבית הקברות והציפה את החדר.