אבל זה הדבר עם הנוצות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אבל זה הדבר עם הנוצות
מכר
מאות
עותקים
אבל זה הדבר עם הנוצות
מכר
מאות
עותקים

אבל זה הדבר עם הנוצות

2.3 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: עודד וולקשטיין
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: פברואר 2017
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 120 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות

תקציר

גבר‭ ‬מאבד‭ ‬לפתע‭ ‬את‭ ‬אהובתו, וילדיו‭ ‬נותרים‭ ‬בלא‭ ‬אם. המשפחה‭ ‬מוכת‭ ‬האסון‭ ‬קופאת‭ ‬ברגע‭ ‬של‭ ‬הלם‭ ‬וסירוב. והנה‭ ‬דפיקה‭ ‬בדלת; על‭ ‬סף‭ ‬הבית‭ ‬מופיע‭ ‬עורב‭ ‬חצוף‭ ‬ודעתן‭ ‬ונעשה‭ ‬לבן‭ ‬משפחה. ‬לאט‭ ‬ובנחישות‭,‬ העורב‭ ‬בוזק‭ ‬מלח‭ ‬על‭ ‬הפצעים‭ ‬וחובש‭ ‬אותם‭ ‬בשירתו‭ ‬המשונה‭, ‬ממֵס‭ ‬בלהט‭ ‬משחקיו‭ ‬את‭ ‬הקרחון‭ ‬השומם‭ ‬של‭ ‬הצער‭:‬ הוא‭ ‬עושה‭ ‬זאת‭ ‬במונולגים‭ ‬מופרעים‭,‬ בסופות‭ ‬מוסיקליות‭ ‬מצטלצלות‭,‬ בתעלולים‭ ‬אכזריים‭,‬ באבחות‭ ‬דמיון‭,‬ במחוות‭ ‬של‭ ‬חסד.‭ ‬העורב‭ ‬נעשה‭ ‬מוקד‭ ‬של‭ ‬זיכרון‭ ‬וגעגועים‭,‬ ומתווה‭ ‬למארחיו‭ ‬דרך‭ ‬מצחיקה‭ ‬וקורעתֿ‮–‬לב‭ ‬של‭ ‬אבל‭ ‬ופרידה. ‬
 
יצירתו‭ ‬החד‮–‬פעמית‭ ‬של‭ ‬מקס‭ ‬פורטר‭ ‬התקבלה‭ ‬בהתרגשות‭ ‬עצומה‭ ‬מיד‭ ‬עם‭ ‬הופעתה‭, ‬ותורגמה‭ ‬ללשונות‭ ‬רבות. ‬הספר‭ ‬זכה‭ ‬בפרס‭ ‬דילן‭ ‬תומס‭ ‬היוקרתי‭.‬
 
‭"‬כל‭ ‬מי‭ ‬שאהב‭ ‬פעם‭ ‬מישהו‭, ‬או‭ ‬איבד פעם‭ ‬מישהו‭, ‬ילך‭ ‬שבי‭ ‬אחר‭ ‬הספר‭ ‬הזה"‬ (רוברט‭ ‬מקפרליין).
‭"‬מדהים‭ ‬ובלתי‭ ‬נשכח‭... ‬חוויית‭ ‬קריאה‭ ‬מסנוורת‭)."‬‭ ‬המוסף‭ ‬הספרותי‭ ‬של‭ ‬הטיימס).‬

פרק ראשון

אבא
 
ארבעה או חמישה ימים אחרי שהיא מתה ישבתי לבד בסלון ולא ידעתי מה לעשות. זזתי מפה לשם, חיכיתי שההלם יפנה לי מקום, חיכיתי שמבנה כלשהו של הרגשה יגיח מן הזיוף המאורגן של ימי. הייתי בכי ריק. הילדים ישנו. שתיתי. עישנתי סיגריות מגולגלות מבעד לחלון. הרגשתי שאולי התוצאה העיקרית של עזיבתה תהיה הפיכתי הבלתי־הפיכה למנהלן, סוחר פנקסני בקלישאות של הכרת תודה, אדריכל דמוי־מכונה של נהלים לילדים קטנים בלי אמא. הצער היה ארבעה־ממדי, מופשט, מוכר בדרך עמומה. היה לי קר.
החברים ובני המשפחה שהיו טובים אלינו במשמרות הלכו הביתה לחיים שלהם. אחרי שהילדים הלכו לישון לדירה לא היתה משמעות, שום דבר לא זז.
פעמון הכניסה צלצל ואני התכוננתי לספוג עוד קצת טוב־לב. עוד לזניה, כמה ספרים, איזה גיפוף ועוד מנה של אוכל מוכן בשביל הילדים. מטבע הדברים הפכתי מומחה להתנהגותו של מעגל המנחמים. ההימצאות במוקד הרעש מזכה אותך במודעות אנתרופולוגית משונה לכל השאר; העדיין־המומים, הגמורים־למשעי, האין־לי־מלים׳ים, הנתקעים, החברים־הכי־טובים החדשים שלה, שלי, של הילדים. האנשים שעד עכשיו אין לי מושג מי הם היו לעזאזל. הרגשתי כמו כדור הארץ בתמונה המדהימה ההיא שבה הכוכב מכותר בחגורה עבה של פסולת חללית. הרגשתי שיחלפו שנים לפני שהחלום הארוג ממפגני הסגידה של אנשים אחרים לאשתי המתה ייפָּרם במידה שתאפשר לי לראות שוב פיסת חלל שחור, ולמותר לציין שמחשבות מן הסוג הזה עוררו בי אשמה. להגנתי ייאמר שחשבתי שהכול השתנה, היא איננה ומותר לי לחשוב מה שאני רוצה. היא היתה מסכימה, כי תמיד היינו שכלתניים עד להתיש, ציניים, ודאי בוגדניים, תמהים מן הצד. מומחים לנתיחה פוסט־מורטם של מפגשים חברתיים עם לשונות רעות וכוונות טובות. צבועים. חברים.
פעמון הכניסה צלצל שוב.
ירדתי במדרגות המרופדות אל המסדרון הקפוא ופתחתי את הדלת.
לא היו פנסי רחוב, פחים או מדרכות. לא אור ולא מִתאר, שום צורה בכלל, רק סירחון.
נשמע קול נפץ מְרָחֵששש, ואני הופלקתי לאחור, נהדפתי מרוקן מאוויר אל הסף. המסדרון היה חושך מוחלט וקור מקפיא ואני חשבתי, ״איזה מין עולם זה ששודדים אותי בבית שלי הלילה?״ ואחר כך חשבתי, ״בעצם, מה זה משנה?״ חשבתי, ״בבקשה אל תעיר את הילדים, הם צריכים את השינה הזאת. אני אתן לך כל מה שיש לי עד הפני האחרון רק אל תעיר את הילדים.״
פקחתי את עיני והיה עדיין חשוך והכול רִחְשש ואִוְושש.
נוצות.
היה ריח עשיר של ריקבון, סירחון מתוק ופרוותי של אוכל שאתמול עוד היה אכיל, ואזוב, ועור, ושמרים.
נוצות בין האצבעות שלי, בעיניים שלי, בפה שלי, ערסל נוצתי מתחתי מרים אותי חצי מטר מעל המרצפות.
עין נוצצת ושחורה־משחור בגודל הפנים שלי, ממצמצת לאט בתוך ארובה מרופדת עור מקומט, בולטת מתוך אשך בגודל כדורגל.
שששששששששששש.
ששששששש.
וככה הוא אמר:
אני אלך רק כשלא תצטרך אותי יותר.
תוריד אותי, אמרתי.
לא לפני שתגיד שלום.
תוריד, אותי, כבר, קרקרתי והשתן שלי חימם את עריסת הכנף שלו.
אתה מבוהל. פשוט תגיד שלום.
שלום.
תגיד יפה.
נשמטתי לאחור, נכנעתי, וחשבתי שהלוואי שאשתי לא היתה מתה. הלוואי שלא הייתי שוכב מבועת בתוך חיבוק של ציפור ענקית במסדרון שלי. הלוואי שלא הייתי מתאבסס על הדבר הזה בדיוק כשהטרגדיה הכי גדולה של החיים שלי התרחשה. אלה היו משאלות עובדתיות, מרירות להפליא. משהו התבהר אצלי.
שלום עורב, אמרתי. טוב לפגוש אותך סוף־סוף.
*
והוא נעלם.
לראשונה מזה ימים ישנתי. חלמ

סקירות וביקורות

אלוהים הוא עורב 'אבל זה הדבר עם הנוצות' הוא עוף מוזר בשמי הספרות המתורגמת לעברית

"החיים קצרים, אז כתבתי ספר קצר‭,"‬ סיכם מקס פורטר, עורך בהוצאת הספרים 'גרנטה',
את יצירת הביכורים שלו. ואכן, אף שהספר נקרא ביעף הודות לשורות קצוצות ולפרקים קצרצרים, קשה לשער בפני עוד כמה ממנו יוכל הקורא לעמוד: זהו סיפורם של אב ושני בניו האבלים על מותה של אם המשפחה, והחל מהדף הראשון הם נקלעים לחלום בלהות גדוש מילולית וטיפוגרפית, המנוצח בידי עורב שחור, שפלש אל ביתם ואל הזיותיהם. העורב הוא טריקסטר, יצור מיתי יודע כל, מין טרול ספרותי, פעם וולגרי ובריון ופעם פיוטי להפליא. הוא מבטיח לעזוב את הבית ברגע שהאב לא יזדקק לו עוד, אבל כשמדובר ביצור גחמני כמו עורב, כל מילה מוטלת בספק.

'אֵ בֶ ל זה הדבר עם הנוצות' הוא עוף מוזר בשמֵ י הספרות המתורגמת לעברית. כל כולו מחווה ליצירה 'עורב' של טד יוז, וספק אם היא מוכרת דייה לקורא העברי המצוי (גם שם הספר מתכתב עם שיר של אמילי דיקנסון, ‭ 'תקווה'"‬היא הדבר עם הנוצות‭.("‬ יוז כתב את 'עורב' אחרי התאבדותה של אשתו, המשוררת סילביה פלאת, בשנות ה‭ 60-‬המאוחרות, והעמיד במרכזו את אלוהים, אדם ועורב, שנוצר בידי אלוהים אחרי האדם, ונועד להתעלות עליו. פורטר מעריץ את יוז מנעוריו, וכמוהו מעריץ אותו גם אב המשפחה האבלה, שרואה ביוז אב רוחני. אלא שבניגוד ליוז, שתיאר את אזלת ידו של אלוהים, צועד פורטר צעד נוסף קדימה ומשמיט מספרו את אלוהים ואת התהיות התיאולוגיות סביבו.

לפחות על רקע המציאות הישראלית, המחטטת בלי הרף בפופיק הדתי, יש כאן זווית מרעננת. לא זו בלבד שפורטר אינו כופר באלוהים או מתנחם בו, הוא פשוט מתעלם ממנו, ויוצר מיתולוגיה מיסטית וחילונית גם יחד, הנמסרת מפיות המספרים ברשומון מרוסק. אם אמנם יש פה רוח מנשבת, הרי היא רוחו של יוז, שאמר פעם ש"עורב ייעשה סימבולי בידיו של כל סופר‭,"‬ ונראה שציווה כך גם את יצירתו של פורטר. באין אלוהים, מעניין לבחון את דמות האישה. האם והאהובה בספר של פורטר היא דמות אידילית, מושא געגועים וערגה, רוח רפאים שרוקנה מבשר ודם. חסרונה הפתאומי פורע את הסדר המשפחתי: האב שוקע בהזיות ומאבד מסמכותו האבהית, ואילו הבנים מתמלאים בכוחות הרסניים, ממרים את פיו שוב ושוב ומנסים את כוחם במבחני גבריות סדיסטיים. כאן טמון כישלונו של הספר: נדמה שעניין האבל לא באמת מפעיל רגשית את פורטר, והאישה המסולקת מחייהם של האב והבנים אינה אלא אבן בוחן לגבריות - זו הדועכת וזו הנרקמת ומתעצמת. הרושם הזה מתחזק ככל שמתמידים בקריאה. בכל פעם שפורטר מבקש לגעת בגרעין האבל ולהתמודד חזיתית עם הכאב והריק שהוא מחולל, הוא נדחף לעשות זאת בשני אופנים מנוגדים: מעבר חד לדימויים ‭ ")‬האהבה שלנו התחילה לקבל את הצורה של החיים שלנו כמו תערובת של עוגה שמגיעה לפינות של התבנית בעודה תופחת ונאפית‭("‬ או ביטוי נוסחתי וראשוני ‭ ")‬משהו נחתך ומישהו מקיא, יריקות וקללות, געיות, נביחות, יללות‭- ("‬ שניהם מחמיצים את תמצית החוויה החד-פעמית, והותירו אותי שוות נפש כלפי הטרגדיה האישית של בני המשפחה. במהלך הקריאה עלתה בי המחשבה שלפעמים קשה יותר לכתוב פרוזה ישירה ומאורגנת, מאשר יצירה קרנבלית וכמו שוברת מסגרות.

הקורא המצוי עלול אפוא להחמיץ הקשרים רבים בספר, שזרוע מוקשים כאלה לכל אורכו, ואחרית דבר הייתה יכולה לסייע לו להתמצא במבוכיו התרבותיים של פורטר. אבל טריק - סטר נוסף, ערמומי אף יותר מהעורב, מלהטט פה בלי בושה, ודווקא מחליף צ'אפחות עם הקורא העברי - אפשר ממש לשמוע את ניתוריו הממזריים של המתרגם עודד וולקשטיין בין המילים. וולקשטיין הפך את ספרו של פורטר ליצירה מילולית חדשה, מין יציר כלאיים בין העורב הבריטי לעורב על סף ביתכם. הוא שם בפי המספרים משחקי מילים כמו "אבל אבלים הכל אבל" ו"ונוס מעורבינו‭," ‬ בצד מטבעות לשון כמו "שלום חבר" ו"כולם על היין שלי‭."‬ רוב ההמצאות האלה מלאות מעוף, ומיעוטן עלול לאבד מרעננותן בתוך זמן לא רב. ייתכן גם שהחמצת הנושא המרכזי - האבל - דווקא תיטיב עם הקורא העברי, שהיומיום שלו ספוג ברטוריקה של יגון ואובדן, ותשלח אותו ללכת לאיבוד בחדר בריחה מילולי, בחסותו של טרול מעופף במקום אלוהים.

עוד 3 עורבים ספרותיים:
העורב > אדגר אלן פו
העורבים > אבירמה גולן
דבר נורא קרה לגברת עורב > אלדוס הקסלי

ענת עינהר

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

ענת עינהר 7 לילות 21/04/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
"אבל זה הדבר עם הנוצות": סיפור על עורב מיתולוגי מוטי פוגל הארץ 04/06/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
מקס פורטר מניף אצבע משולשת לתעשיית הניחומים וקלישאות האובדן אלעד בר-נוי ידיעות אחרונות 07/02/2017 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: עודד וולקשטיין
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: פברואר 2017
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 120 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות

סקירות וביקורות

אלוהים הוא עורב 'אבל זה הדבר עם הנוצות' הוא עוף מוזר בשמי הספרות המתורגמת לעברית

"החיים קצרים, אז כתבתי ספר קצר‭,"‬ סיכם מקס פורטר, עורך בהוצאת הספרים 'גרנטה',
את יצירת הביכורים שלו. ואכן, אף שהספר נקרא ביעף הודות לשורות קצוצות ולפרקים קצרצרים, קשה לשער בפני עוד כמה ממנו יוכל הקורא לעמוד: זהו סיפורם של אב ושני בניו האבלים על מותה של אם המשפחה, והחל מהדף הראשון הם נקלעים לחלום בלהות גדוש מילולית וטיפוגרפית, המנוצח בידי עורב שחור, שפלש אל ביתם ואל הזיותיהם. העורב הוא טריקסטר, יצור מיתי יודע כל, מין טרול ספרותי, פעם וולגרי ובריון ופעם פיוטי להפליא. הוא מבטיח לעזוב את הבית ברגע שהאב לא יזדקק לו עוד, אבל כשמדובר ביצור גחמני כמו עורב, כל מילה מוטלת בספק.

'אֵ בֶ ל זה הדבר עם הנוצות' הוא עוף מוזר בשמֵ י הספרות המתורגמת לעברית. כל כולו מחווה ליצירה 'עורב' של טד יוז, וספק אם היא מוכרת דייה לקורא העברי המצוי (גם שם הספר מתכתב עם שיר של אמילי דיקנסון, ‭ 'תקווה'"‬היא הדבר עם הנוצות‭.("‬ יוז כתב את 'עורב' אחרי התאבדותה של אשתו, המשוררת סילביה פלאת, בשנות ה‭ 60-‬המאוחרות, והעמיד במרכזו את אלוהים, אדם ועורב, שנוצר בידי אלוהים אחרי האדם, ונועד להתעלות עליו. פורטר מעריץ את יוז מנעוריו, וכמוהו מעריץ אותו גם אב המשפחה האבלה, שרואה ביוז אב רוחני. אלא שבניגוד ליוז, שתיאר את אזלת ידו של אלוהים, צועד פורטר צעד נוסף קדימה ומשמיט מספרו את אלוהים ואת התהיות התיאולוגיות סביבו.

לפחות על רקע המציאות הישראלית, המחטטת בלי הרף בפופיק הדתי, יש כאן זווית מרעננת. לא זו בלבד שפורטר אינו כופר באלוהים או מתנחם בו, הוא פשוט מתעלם ממנו, ויוצר מיתולוגיה מיסטית וחילונית גם יחד, הנמסרת מפיות המספרים ברשומון מרוסק. אם אמנם יש פה רוח מנשבת, הרי היא רוחו של יוז, שאמר פעם ש"עורב ייעשה סימבולי בידיו של כל סופר‭,"‬ ונראה שציווה כך גם את יצירתו של פורטר. באין אלוהים, מעניין לבחון את דמות האישה. האם והאהובה בספר של פורטר היא דמות אידילית, מושא געגועים וערגה, רוח רפאים שרוקנה מבשר ודם. חסרונה הפתאומי פורע את הסדר המשפחתי: האב שוקע בהזיות ומאבד מסמכותו האבהית, ואילו הבנים מתמלאים בכוחות הרסניים, ממרים את פיו שוב ושוב ומנסים את כוחם במבחני גבריות סדיסטיים. כאן טמון כישלונו של הספר: נדמה שעניין האבל לא באמת מפעיל רגשית את פורטר, והאישה המסולקת מחייהם של האב והבנים אינה אלא אבן בוחן לגבריות - זו הדועכת וזו הנרקמת ומתעצמת. הרושם הזה מתחזק ככל שמתמידים בקריאה. בכל פעם שפורטר מבקש לגעת בגרעין האבל ולהתמודד חזיתית עם הכאב והריק שהוא מחולל, הוא נדחף לעשות זאת בשני אופנים מנוגדים: מעבר חד לדימויים ‭ ")‬האהבה שלנו התחילה לקבל את הצורה של החיים שלנו כמו תערובת של עוגה שמגיעה לפינות של התבנית בעודה תופחת ונאפית‭("‬ או ביטוי נוסחתי וראשוני ‭ ")‬משהו נחתך ומישהו מקיא, יריקות וקללות, געיות, נביחות, יללות‭- ("‬ שניהם מחמיצים את תמצית החוויה החד-פעמית, והותירו אותי שוות נפש כלפי הטרגדיה האישית של בני המשפחה. במהלך הקריאה עלתה בי המחשבה שלפעמים קשה יותר לכתוב פרוזה ישירה ומאורגנת, מאשר יצירה קרנבלית וכמו שוברת מסגרות.

הקורא המצוי עלול אפוא להחמיץ הקשרים רבים בספר, שזרוע מוקשים כאלה לכל אורכו, ואחרית דבר הייתה יכולה לסייע לו להתמצא במבוכיו התרבותיים של פורטר. אבל טריק - סטר נוסף, ערמומי אף יותר מהעורב, מלהטט פה בלי בושה, ודווקא מחליף צ'אפחות עם הקורא העברי - אפשר ממש לשמוע את ניתוריו הממזריים של המתרגם עודד וולקשטיין בין המילים. וולקשטיין הפך את ספרו של פורטר ליצירה מילולית חדשה, מין יציר כלאיים בין העורב הבריטי לעורב על סף ביתכם. הוא שם בפי המספרים משחקי מילים כמו "אבל אבלים הכל אבל" ו"ונוס מעורבינו‭," ‬ בצד מטבעות לשון כמו "שלום חבר" ו"כולם על היין שלי‭."‬ רוב ההמצאות האלה מלאות מעוף, ומיעוטן עלול לאבד מרעננותן בתוך זמן לא רב. ייתכן גם שהחמצת הנושא המרכזי - האבל - דווקא תיטיב עם הקורא העברי, שהיומיום שלו ספוג ברטוריקה של יגון ואובדן, ותשלח אותו ללכת לאיבוד בחדר בריחה מילולי, בחסותו של טרול מעופף במקום אלוהים.

עוד 3 עורבים ספרותיים:
העורב > אדגר אלן פו
העורבים > אבירמה גולן
דבר נורא קרה לגברת עורב > אלדוס הקסלי

ענת עינהר

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

ענת עינהר 7 לילות 21/04/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
"אבל זה הדבר עם הנוצות": סיפור על עורב מיתולוגי מוטי פוגל הארץ 04/06/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
מקס פורטר מניף אצבע משולשת לתעשיית הניחומים וקלישאות האובדן אלעד בר-נוי ידיעות אחרונות 07/02/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
אבל זה הדבר עם הנוצות מקס פורטר
אבא
 
ארבעה או חמישה ימים אחרי שהיא מתה ישבתי לבד בסלון ולא ידעתי מה לעשות. זזתי מפה לשם, חיכיתי שההלם יפנה לי מקום, חיכיתי שמבנה כלשהו של הרגשה יגיח מן הזיוף המאורגן של ימי. הייתי בכי ריק. הילדים ישנו. שתיתי. עישנתי סיגריות מגולגלות מבעד לחלון. הרגשתי שאולי התוצאה העיקרית של עזיבתה תהיה הפיכתי הבלתי־הפיכה למנהלן, סוחר פנקסני בקלישאות של הכרת תודה, אדריכל דמוי־מכונה של נהלים לילדים קטנים בלי אמא. הצער היה ארבעה־ממדי, מופשט, מוכר בדרך עמומה. היה לי קר.
החברים ובני המשפחה שהיו טובים אלינו במשמרות הלכו הביתה לחיים שלהם. אחרי שהילדים הלכו לישון לדירה לא היתה משמעות, שום דבר לא זז.
פעמון הכניסה צלצל ואני התכוננתי לספוג עוד קצת טוב־לב. עוד לזניה, כמה ספרים, איזה גיפוף ועוד מנה של אוכל מוכן בשביל הילדים. מטבע הדברים הפכתי מומחה להתנהגותו של מעגל המנחמים. ההימצאות במוקד הרעש מזכה אותך במודעות אנתרופולוגית משונה לכל השאר; העדיין־המומים, הגמורים־למשעי, האין־לי־מלים׳ים, הנתקעים, החברים־הכי־טובים החדשים שלה, שלי, של הילדים. האנשים שעד עכשיו אין לי מושג מי הם היו לעזאזל. הרגשתי כמו כדור הארץ בתמונה המדהימה ההיא שבה הכוכב מכותר בחגורה עבה של פסולת חללית. הרגשתי שיחלפו שנים לפני שהחלום הארוג ממפגני הסגידה של אנשים אחרים לאשתי המתה ייפָּרם במידה שתאפשר לי לראות שוב פיסת חלל שחור, ולמותר לציין שמחשבות מן הסוג הזה עוררו בי אשמה. להגנתי ייאמר שחשבתי שהכול השתנה, היא איננה ומותר לי לחשוב מה שאני רוצה. היא היתה מסכימה, כי תמיד היינו שכלתניים עד להתיש, ציניים, ודאי בוגדניים, תמהים מן הצד. מומחים לנתיחה פוסט־מורטם של מפגשים חברתיים עם לשונות רעות וכוונות טובות. צבועים. חברים.
פעמון הכניסה צלצל שוב.
ירדתי במדרגות המרופדות אל המסדרון הקפוא ופתחתי את הדלת.
לא היו פנסי רחוב, פחים או מדרכות. לא אור ולא מִתאר, שום צורה בכלל, רק סירחון.
נשמע קול נפץ מְרָחֵששש, ואני הופלקתי לאחור, נהדפתי מרוקן מאוויר אל הסף. המסדרון היה חושך מוחלט וקור מקפיא ואני חשבתי, ״איזה מין עולם זה ששודדים אותי בבית שלי הלילה?״ ואחר כך חשבתי, ״בעצם, מה זה משנה?״ חשבתי, ״בבקשה אל תעיר את הילדים, הם צריכים את השינה הזאת. אני אתן לך כל מה שיש לי עד הפני האחרון רק אל תעיר את הילדים.״
פקחתי את עיני והיה עדיין חשוך והכול רִחְשש ואִוְושש.
נוצות.
היה ריח עשיר של ריקבון, סירחון מתוק ופרוותי של אוכל שאתמול עוד היה אכיל, ואזוב, ועור, ושמרים.
נוצות בין האצבעות שלי, בעיניים שלי, בפה שלי, ערסל נוצתי מתחתי מרים אותי חצי מטר מעל המרצפות.
עין נוצצת ושחורה־משחור בגודל הפנים שלי, ממצמצת לאט בתוך ארובה מרופדת עור מקומט, בולטת מתוך אשך בגודל כדורגל.
שששששששששששש.
ששששששש.
וככה הוא אמר:
אני אלך רק כשלא תצטרך אותי יותר.
תוריד אותי, אמרתי.
לא לפני שתגיד שלום.
תוריד, אותי, כבר, קרקרתי והשתן שלי חימם את עריסת הכנף שלו.
אתה מבוהל. פשוט תגיד שלום.
שלום.
תגיד יפה.
נשמטתי לאחור, נכנעתי, וחשבתי שהלוואי שאשתי לא היתה מתה. הלוואי שלא הייתי שוכב מבועת בתוך חיבוק של ציפור ענקית במסדרון שלי. הלוואי שלא הייתי מתאבסס על הדבר הזה בדיוק כשהטרגדיה הכי גדולה של החיים שלי התרחשה. אלה היו משאלות עובדתיות, מרירות להפליא. משהו התבהר אצלי.
שלום עורב, אמרתי. טוב לפגוש אותך סוף־סוף.
*
והוא נעלם.
לראשונה מזה ימים ישנתי. חלמ