מי היה מאמין ששיעור ספרות הוא עניין של חיים ומוות? מנהל הרכש מפספס את הבדיחה וכל הציר הולך לעזאזל. בעצם, "עזאזל" זה מספר אחר של אותו סופר.
כנ"ל בורות פואטית. שני שירים, בשניהם בחורה יוצאת בבוקר, והקהל מתמוגג בלי להבין מאיפה האחת יוצאת ואיפה השנייה נוחתת.
או ניקוד. "מדקדק" הפכה למילה נרדפת לנודניק, אבל בלעדיו איך נבדיל בין עיר הקודש לאל־קודס?
כך גם האותיות הקטנות בחוזה — מה בדיוק כוללת חבילת הפינוק לבנות ציון הגאות; או הערות השוליים במוסר השכל היסטורי — למשל, מה עלה בגורל רבבות התלמידים.
כמובן, הכול דורש טעם טוב. לדחוף פסקה לרשימה ממוספרת בלי לעדכן את המספור — זו כבר ספרות זולה.
אבל בחלוף אלפי שנים, אפילו טקסט פרסומי הופך לספרות יפה. מילה אחת מחברת בין בבל לוושינגטון. סאטמר לא קיצוני יותר, רק כן יותר.
וגם אטימולוגיה. "סולידריות, שוויון, זכויות הפרט" — למה "הפקרות" תמיד בחוץ? לא, באמת, למה? שנאמר, "מה יפה וגם נעים".
לחיים.