הזהות ניצבת בלב הפרדוקס של הקיום האנושי: משברים וסבל חרף קדמה חסרת תקדים.
הזהות מעניקה פשר לאלימות, מייצרת דיכוטומיות שבטיות והופכת את הצריכה לחזות הכול – אך אין היא ממלאה את הריק הקיומי.
לפיכך נדרש לחקור את מנגנוני עיצוב הזהות עצמם.
בעידן גלובלי ומקושר, זהויות מתנגשות ומתחרות; מחקרים פיזיולוגיים מראים שאיומים על הזהות מעוררים תגובות עצביות הדומות לכאב פיזי – עובדה שמערערת את האתיקה של "חיה ותן לחיות". בדומה לתגמול הפיזיולוגי לסוכר – חיוני בעבר, אך מזיק בחברת המודרנית – מנגנון הזהות אינו מותאם לשינויים חברתיים-טכנולוגיים.
פוליטיקת הזהויות מנציחה ומעמיקה את המצב, ומכאן עולה הצורך בניתוח זהות כהתפתחות אבולוציונית, בגישת התודעה האורגנית.
כמו מושגים מופשטים אחרים, זהויות נבנות כמטפורות אונטולוגיות של "מהות פנימית", באמצעות חיפצון התנהגויות ל"תכונות נפשיות" והצמדתן לעובדות אמפיריות, כגון צבע עור או רישום ממשלתי.
כך נוצרת "מציאות רבודה": זהויות לאומיות, למשל, נתפסות כ"אופי" – חרף ארעיותן ההיסטורית.
גם הזהויות "אנושי" ו"אני" אינן אלא כלים של התודעה האורגנית.
ניסיונות לחרוג מחוויה מתווכת-זהות יצרו בפועל זהויות נוספות ("מואר").
ברם התודעה האנושית ידעה מהפכות מהותיות – כפי שמדגימים דונלד, לואיס-ויליאמס וג'יינס.
בעוד מהפכות אלו התרחשו "מאליהן", חלימה צלולה מעידה על יכולתו של המוח לשנות את תודעתו ביוזמתו.
המשחק, כפי שהראה הויזינחה, חובק בתוכו הן שינויי זהות והן רצינות, הבנה זו מחייבת לקבל את הארעיות המוחלטת, בדומה לאירוניזם של רורטי.
המדע מגלה תהליכי התהוות ויצירה עצמית בכל רמות ההוויה, ובכך מתאפשרת לראשונה אתיקה אימננטית של ארעיות: עיסוק ביצירתיות עדיף על פני הרסנות פרימיטיבית.
"זהות צלולה" מתארת מצב תודעה חדש, המודע למציאות הרבודה של הזהויות, מאפשר להן להשתנות ומסוגל להתמודד עם "סיוטי זהות" – הן במישור האישי והן במישור הקולקטיבי.