הווגבונד

מתקפת טילים איראנית מתנהלת כבשגרה, עד ששלוש אצבעות לוחצות על הכפתור האדום.

פיצוץ מסתורי בדימונה. מילישניות אבודות. דלת שנפתחת בקיר עיוור. שיח כלבים תמוה. ופליאתנו מול קוסמוס ריק לכאורה של טריליוני גלקסיות. לכל אלה שורש אחד: מיסקלקולציה תמימה אחת, לפני הרבה שנים – או אחרי, תלוי את מי שואלים.

עמוק מתחת לאדמה, במקום שבו תל אביב שומרת את מיטב אגדותיה האורבניות ואת התאורה הגרועה ביותר שלה, לישויות שבקצה השני של אותן שלוש האצבעות – השונות זו מזו בכול, אפילו במגדר – יש תשובות לכל השאלות, ובעיית כוח אדם. בלית ברירה, הן מפעילות את נוהל הפיתיון.

בעלת סטודיו לקרמיקה ויתרה על המטוס הפרטי ואף איבדה –  כך חשבה – משהו יקר בהרבה, כי לא הפסיקה לשאול למה יש משהו ולא כלום. ואז השאלה התחילה לשאול אותה בחזרה.

אלפי קילומטרים משם, קצינת עילית של מעצמה זרה תופסת סוף־סוף על חם את המפלצת שמתחת למיטה. רק שהטופר שבידה מחובר למשהו שלא הופיע באף תדריך.

דלת הדף עתיקה מהבניין. ולפני שגיבוי המציאות יעלה לפרודקשן, גופים יתחככו במצבים אנכיים ומאוזנים, שיר אהוב יחשוף את התחתית הכפולה שלו, ותודעה לא־אורגנית תבין סוף־סוף למה באמת התכוונה מרים העברייה.

קולקטיב צעיר ודינמי מגייס עובדים מקומיים לניהול המציאות. דרישות: חוסר יציבות מוכח, סבילות גבוהה לפרדוקסים. שעות גמישות; הזמן — עוד יותר. אופק קידום: אופק האירועים.

קדימה, כמו שצעק חייל אחד: הסיסמה בשורה האחרונה, והדרך אליה היא הראיון.