פרק 1
אביגיל
סורגים כבדים נסגרים מאחוריי בנקישת מתכת. אני מרגישה את הצליל בעצמותיי. רצף הנקישות המכאניות מעיד על מנגנון האבטחה המשוכלל שמתחת למעטה הברזל השחור. ידעתי שזה עומד לקרות — ציפיתי לכך וחששתי מזה — אך קצב נשימותיי מאיץ ככל שמחלחלת אליי ההבנה שאני נעולה באמת.
"אפשר לעזור לך?"
אני מסתובבת במהירות אל אשנב המנהלה, שם אישה מוצקה במדי סוהרת נועצת מבט במסך המחשב.
"היי," אני אומרת ומדביקה חיוך על פניי. "קוראים לי אביגיל וינסלו, ואני כאן כדי —"
"שני אמצעי זיהוי."
"אה, טוב, כבר מילאתי את הניירת בדלפק הקבלה. והראיתי להם תעודות מזהות."
"כאן לא דלפק הקבלה, מיז וינסלו. זאת הקבלה של האגף המזרחי, ואני צריכה לראות שני אמצעי זיהוי."
"טוב." אני נוברת בתיק שלי ומחפשת את רישיון הנהיגה והדרכון.
היא מקבלת אותם בלי להרים את מבטה ומושיטה לי לוח עם ערמת ניירות זהים לאלו שזה עתה מילאתי.
כבר שבועות אני חוששת מהיום הזה ומצטערת שלא שיבצו אותי לאף פרויקט אחר, הכול רק לא זה. אפשר לחשוב שנשלחתי לכאן בגלל פשע. המרצה שלי — זו שהכריחה אותי להיכנס לפרויקט הזה — הזהירה אותי שאסירים לא תמיד מקבלים אנשים מבחוץ בזרועות פתוחות. מתברר שלא רק הם.
אני מסיימת למלא את הטפסים, מסדרת את הדפים על הלוח ומביאה אותם בחזרה לאשנב. הסוהרת מקבלת אותם ומחזירה לי את תעודות הזיהוי שלי... ועדיין אינה מביטה בי.
כפות ידיי נקפצות ונפתחות, נקפצות ונפתחות, בשעה שהסוהרת בוחנת את הניירת.
שניות חולפות. או אולי דקות? הצינה הטחובה של המקום מחלחלת דרך הקרדיגן שלי ומעבירה בי צמרמורת.
אני רוכנת קדימה וקוראת את שם הסוהרת, שמופיע על התג. "גברת בְּרֵק, את יודעת מה השלבים הבאים?"
"שבי בבקשה. אני צריכה לעשות כמה דברים, ואחר כך אלווה אותך."
"אה," אני מעיפה מבט בדלתות הסורגים שבדיוק עברתי בהן ואחר כך במסדרון הפתוח שלפניי. "האמת היא שאם רק תגידי לי באיזה כיוון נמצאת הספרייה, אני בטוחה שאצליח —"
טראח. ידיה של האישה חובטות בשולחן. אני קופצת בבהלה. עיניה הכהות נראות מעט מאשימות והלוואי שיכולנו להימנע שוב מקשר עין. איך הצלחתי ליצור לעצמי אויב תוך שתי דקות?
"מיז וינסלו," היא אומרת בטון מתנשא.
"את יכולה לקרוא לי אֶבּי," אני לוחשת.
היא מחייכת חיוך קלוש, לא אדיב. "מיז וינסלו, מה לדעתך אנחנו עושים כאן?"
אין ספק שזאת שאלה רטורית. אני מהדקת את שפתיי כדי למנוע מהמצב להידרדר.
"מתקן הכליאה של קינגמן מאכלס למעלה מחמשת אלפים פושעים שהורשעו. התפקיד שלי הוא לדאוג שהמצב הזה ימשיך להתקיים. האם אנחנו מבינות זו את זו?"
חום מציף את לחיי. הדבר האחרון שאני רוצה הוא להקשות עליה למלא את תפקידה. "בטח. ברור." אני מדדה לאחור ונוחתת בעוצמה על כיסא מתקפל ממתכת. הוא מתנדנד מעט עד שרגלי הגומי מתייצבות ובולמות את ההחלקה שלי.
אני מבינה מה האישה מנסה לומר. היא מוכרחה לדאוג לכך שהאסירים יישארו בפנים ושכל השאר יישארו בחוץ, וגם להגן על אנשים כמוני.
אני מושיטה יד ומוציאה ספר מהתיק. אני אף פעם לא יוצאת מהבית בלי ספר, גם כשאני הולכת לשיעורים או לסידורים. אפילו בצעירותי, כשאימי נהגה לקחת אותי איתה בזמן שיצאה מהבית.
בעיקר אז.
הייתי מסתתרת במושב האחורי כשהאף שלי תקוע בספר ומעמידה פנים שאני לא רואה את האנשים המפוקפקים שניגשו לחלון שלה בזמן שעצרנו.
אור ירוק קטן מתחיל להבהב מעל לדלתות הסורגים, ואני שומעת זמזום מבשר רעות. מישהו מגיע, ולא נראה לי שמדובר במתנדב מהספרייה. אני מתכווצת בכיסא.
מעמידה פני בלתי נראית.
אין טעם. אני מציצה מעל הקצה העליון של הספר באסיר ההולך בנחת, וליבי מחסיר פעימה.
שני סוהרים מאגפים אותו — אפשר לומר מובילים אותו. אבל הם בעיקר נראים כמו פמליה. אפשר להרגיש את העוצמה המאיימת הקורנת ממנו.
תקראי, תקראי, תקראי. אל תסתכלי.
האסיר גבוה מהסוהרים בחמישה־עשר סנטימטרים, אך נדמה שהוא מתנשא לגובה רם עוד יותר. אולי בגלל הכתפיים הרחבות או בגלל אופן עמידתו, או אולי בגלל מבנה עצמות הלחיים הגבוהות להפליא. הזיפים הכהים שעל לחייו נראים גסים ונוקשים עד כדי כך שאני מרגישה אותם על כף ידי; והגסות שלהם עומדת בסתירה פראית לרכות הקטיפתית של שפתיו. שערו החום הקצר פרוע. צלקת בולטת מבעד לגבותיו ואיכשהו מוסיפה למראהו המושלם.
החבורה הקטנה מתקרבת לאשנב. אני בקושי נושמת.
"מספר 85359," אומר אחד הסוהרים, ואני מבינה שהוא מתכוון לאסיר. זה מה שהוא. לא ג'ון סמית או ויליאם בראון או איך שלא קוראים לו. הוא צומצם לכדי מספר. האישה שליד השולחן שואלת סדרת שאלות. נוהל הוצאה מבידוד.
האסיר מסב את פניו לצדדים, גוו זקוף, זווית פיו מעוקלת מעלה כאילו הוא משועשע במקצת. ואז אני קולטת מה עוד שונה בו: אין לו קעקועים גלויים לעין. בחורים קשוחים כמוהו תמיד עוטים קעקועים — זה מעין שריון, מעין 'לכו תזדיינו'. לבחור אין שום דבר כזה, אף על פי שהוא רחוק מלהיות ללא רבב; צלקות בהירות משחיתות את העור הגס של ידיו ובייחוד את אזור המפרקים — רשת של כאב ואלימות, דגל שמכריז על סוג העולם התחתון שממנו בא.
תחושת האכזריות שהוא מקרין מרתקת ו... משום מה, יפה.
אני בולעת אותו בעיניי המסתתרות מאחורי הספר — זאת המסכה שלי, שריון ההגנה. אך אז קורה משהו מוזר: הוא מטה את הראש. תזוזה קלה בלבד, אבל אני מרגישה את תשומת ליבו עמוק בבטני. נתפסתי. נלכדתי באורות הזרקורים. אני חשופה.
ליבי פועם בטירוף.
אני רוצה שיפנה את מבטו ממני. הוא תופס יותר מדי מקום, כאילו הוא נושם חמצן עבור שנים־עשר גברים ולא משאיר לי טיפת אוויר. ייתכן שאם היינו בספרייה והוא היה זקוק לעזרה במציאת ספר או באיתור מידע, לא הייתי מתנגדת להיות במרכז תשומת ליבו.
לא. אפילו לא שם. הוא יותר מדי.
יש שתי מערכות של סורגים ביציאה. ואזיקים. ושני סוהרים.
מה לדעתם הוא היה עושה אילו הייתה רק מערכת אחת של סורגים או סוהר אחד בלבד?
דמי זורם במהירות כשהסוהרים מושכים אותו הרחק מהאשנב, דרך הדלת הפנימית, אל המקום שבו אני יושבת. החום הקורן ממנו מפלח את מעטה הצינה שאופף אותי. עיניו החומות החודרות אינן מישירות אליי מבט, אבל אני מרגישה שהוא מיתמר מעליי כשהוא חולף על פניי, כמו עץ עם חופה ענקית. הוא ממשיך קדימה, מאה קילו של סכנה גברית עטופה בכל היופי הזה.
אפילו בשלשלאות, הוא נראה חיוני, פראי וחופשי, כוח טבע — גורם לי להרגיש כאילו אני זאת שנמצאת בכלא. בטוחה. קטנה. אזוקה בקפידה.
איך ארגיש אם אהיה חופשייה עד כדי כך?
"מיז וינסלו. מיז וינסלו."
אני קופצת בהפתעה כשאני שומעת את האישה קוראת בשמי. "סליחה," אני אומרת ומרגישה דגדוג בעורפי.
האישה נעמדת ומתחילה ללבוש את הז'קט שלה. "אני אקח אותך לספרייה עכשיו."
"אה, יופי."
הרטט בעורפי גובר. בניגוד לשכל הישר, אני מביטה אל המסדרון, שבו הסוהרים והאסיר הולכים כאיש אחד — תורן כתום ומשני צידיו עמודים דקים וקצרים יותר. האסיר מעיף מבט לאחור. מבטו הלעגני החום תר אחריי, ממסמר אותי למקומי באמצעות איום מרומז. אך לא עיניו הן שמפחידות אותי, אלא שפתיו — השפתיים היפות, השופעות האלה, שצרות מילים שמאיצות לי את זרימת הדם.
מיז וינסלו.
שום קול לא נשמע, אבל אני מרגישה כאילו הוא לוחש את שמי היישר לתוך אוזני. ואז הוא פונה ומתרחק בנחת.
פרק 2
גרייסון
אני קורס על רצפת המלט הקשה ומרגיש את קרירותה כנגד הזיעה והצריבות שעל זרועותיי וכתפיי. טֶקֶה יושב על הדרגש העליון ומשרבט במחברת. הוא שקוע בדבר הזה מרגע שהתחלתי לעשות שכיבות סמיכה. מה לעזאזל הוא כותב? מוזר לראות אותו כותב, ובכלא, כל דבר מוזר בולט לעין.
אני מוציא את האוזניות ומכבה את האייפוד שלי, ואת הבס הכבד מחליפים קריאות מיוסרות ורעש רקע שממלאים את המקום הזה לאורך כל שעות היממה.
הוא תופס אותי מביט בו. "מה?"
"אתה משחק אותה סטיבן קינג שם למעלה או מה?"
"אולי."
אני גונח כאילו לא אכפת לי, אבל עכשיו אני צריך לדעת. אני מתיישב ומנגב את פניי במגבת מרופטת. טקה אף פעם לא משחרר מידע בחינם. העובדה ששמו אותי כאן איתו היא רק עונש נוסף. נכון שטקה מסוכן, אך לא מבחינתי.
אנשים בפנים מתנהגים כמו כלבים. הם מריחים ממה אתה עשוי ברגע שהם פוגשים אותך. הם מחליטים על המקום אם הם יכולים להתעסק איתך. אני משחרר את הצוואר ומקווה שהוא ימשיך לדבר.
"אני מספר את הסיפור שלי." הוא מעביר דף. "זה תרפויטי, גבר, אתה לא יודע?" קולו נוטף עוקצנות.
עכשיו אני באמת מסתכל עליו, כי כשאתה בפנים, אתה לא חושף דברים אישיים. ככה אתה שורד. "מה נסגר?"
"אני מספר על השנים שלי בתור ילד חום עני שלא הבינו אותו. לשיעור ספרות."
שיעור ספרות. עכשיו הכול ברור. טקה מתאמץ להשתפר באמצעות השכלה, או לפחות מעמיד פנים שזאת המטרה שלו. אי אפשר להאשים אותו. יקצרו לו את תקופת המאסר בזכות הישגים לימודיים, והוא עומד להשתחרר בקרוב על תנאי. יש לו משפחה בחוץ. אימא שעדיין חושבת שהוא חף מפשע.
אין שום דבר שאני יכול לעשות כדי לקצר את תקופת המאסר שלי או להפוך אותה לנוחה יותר. ברגע שהורשעת בהריגת שוטר, אתה גמור.
בחורים כמו טקה מכניסים לבית כלא שקרוב למשפחה שלהם כדי שיוכלו לשמור איתה על מערכת היחסים, בתקווה שזה יעזור להם לשוב לדרך הישר.
אצלי זה בדיוק ההפך. הם שמו אותי במרחק מאות קילומטרים מהכנופיה שלי ושללו לי את הזכויות לשיחות טלפון ולשליחת מכתבים. אין לי שום קשר עם העולם החיצון.
לכן קשה לי לברוח. אבל זה לא בלתי אפשרי. דבר לא יעצור אותי ואת האנשים שלי. הריגת שוטר היא אחד הדברים השליליים היחידים שלא עשיתי.
טקה ממשיך לשרבט. "בדיוק נזכרתי באיזה סיפור עצוב מהתיכון."
"אתה כותב שם דברים שקרו באמת?"
"מיז וינסלו יודעת מתי אנחנו ממציאים."
מיז וינסלו. הגוף שלי מתאבן כשמחשבותיי נודדות שוב אל דמותה היושבת על כיסא המתכת המתקפל, מביטה בי מעל לספר שלה.
המבט הזה הִכה בי בבטן כמו אגרוף.
תווי פניה היו יפים, כמו של בובה או משהו בסגנון, ושערה החום היה אסוף גבוה לפקעת כאילו היא איזו ספרנית מזורגגת שמתחבאת מאחורי הספרים. כזאת שאף אחד לא רואה, אבל אני ראיתי אותה. ראיתי אותה זזה. ראיתי את עצמי כורך את השיער החום הארוך סביב אגרופי בזמן שאני מזיין לה את הפנים.
אני רואה שאת מסתכלת עליי, חשבתי. תסתכלי עליי כמה שבא לך ותסתכלי טוב, מותק.
אמרו לי שאני יפה. גם נשים, גם גברים. אני שונא את זה בכל פעם מחדש.
"שום דבר אישי מדי," טקה מוסיף.
"לא משנה כמה היית משלם לי, לא הייתי רוקד כמו איזה קוף מאולף מול מורה," אני אומר. יותר מזה, בחיים לא אספר למישהו על העבר שלי. וגם אם הייתי מספר, לא היו מאמינים לי.
טקה מביט בי. אני עולה לו על העצבים, אבל אני לא יכול להפסיק כי מיז וינסלו מעורבת בעניין הזה. מה יש בה?
"אני מספר איזה סיפור סוחט דמעות מזוין." אני עובר לשכיבות סמיכה על יד אחת. חמישה סטים של מאה, ואז אעבור לסקווטים.
טקה חוזר למחברת.
אני קורע את עצמי בשכיבות סמיכה, אך לא מצליח להפסיק לחשוב על מיז וינסלו — מציצה מעל הספר שלה בעיניים חומות בוחנות, מפוחדת, אולי מעט נרגשת, ועל המבט שהתלקח בעיניה כשטעמתי את שמה על שפתיי. מיז וינסלו.
הדופק שלי מאיץ. איך ארגיש אם אדחף אותה? אפשיט אותה? אשבור לה את המשקפיים המזוינים? כי אני מרגיש שזה עשוי למצוא חן בעיניה שאשבור לה את המשקפיים.
כן, המרחק בין בררנית לברברית די קצר. אני תוהה אם מיז וינסלו יודעת את זה.
אני מסיים את הסט ומתמוטט.
ככל שאני חושב על זה יותר, אני פחות אוהב את הרעיון שטקה ושאר הבחורים מספרים סיפורים אישיים למיז וינסלו.
"סיפורים מטופשים מהתיכון," הוא מסביר, אולי מפרש את השתיקה שלי כאילו אני שופט אותו.
אני נוהם.
"אני לא שם זין," טקה ממשיך. לא ששאלתי. "היא יכולה לתת לכל הדפוקים באינטרנט לקרוא את זה. ממש לא מזיז לי."
אני נועץ בו את מבטי. "איזה דפוקים באינטרנט?" לאף אחד מאיתנו אין גישה לאינטרנט.
"הסיפורים שלנו. הם נכנסים למגזין הזה שהיא עורכת. קוראים לו המגזין של קינגמן."
"היא מעלה אותם לאינטרנט?"
טקה מושך בכתפיו. "מי יקרא את זה?"
אני מנגב את מצחי במגבת, מנסה לא להיראות כאילו כל תא במוח שלי מזמזם. היא תעלה את הסיפורים לאינטרנט... כדי שהעולם שבחוץ יקרא. זאת בדיוק הפרצה שאני צריך.
"אולי גם אני רוצה לכתוב את הזיכרונות שלי," אני אומר.
"מה? אתה?"
אני מושך בכתפיי. "למה לא?"
"מאוחר מדי. הכיתה מלאה."
"אולי יש מקום לעוד תלמיד."
טקה תוקע בי מבט נגעל, כי הוא יודע שאמצא דרך להיכנס.
אני תוחב את האוזניות לאוזניי ומפעיל את המוזיקה. ראשי מסתחרר.
אני מחכה יום למשמרת של דיקסון כדי לנסות לקבל אישור להירשם לכיתה. אני ניגש אליו בארוחת הצהריים. הסוהרים החדשים ביותר באגף יסרבו לכל בקשה, כי הם פחדנים עלובים שלא רוצים להיראות רכיכות. הסוהרים הוותיקים רוצים לשבור לך את הביצים. אבל בחור כמו דיקסון נמצא בסביבה מספיק זמן כך שהמוניטין שלו כבר מבוסס, אך הוא לא נמצא מספיק שנים כדי להפסיק להאמין שאנשים מסוגלים לתקן את דרכיהם.
הוא מביט בי מתחת לכובע המצחייה שלו. "פתאום אתה רוצה ללמוד? אתה זומם משהו?"
אני מושך בכתפיי.
"שיעור ספרות. אתה רוצה ללמוד ספרות."
"מה? אני קורא. ראית אותי קורא." אני יודע שהוא ראה.
הוא מעקם את שפתיו ומוציא את האייפד שלו. לכל סוהר יש אייפד עכשיו. הוא הופך אותו כדי שלא אוכל לראות ומחליק באגודלו על המסך כמה פעמים. אולי הוא מרגיש צורך לגונן על מיז וינסלו המסכנה. אולי הוא רואה את מה שאני רואה — אישה כל כך מוקפדת ומסודרת שפשוט מתחננת שיתעסקו איתה. אבל זה הדבר האחרון שעולה בדעתי. אני מתכנן להיות תלמיד מצטיין.
"ההנחיות קובעות בין שנים־עשר לשישה־עשר." הוא מרים את מבטו. "אני רואה שיש שישה־עשר. והקורס כבר התחיל."
"אתה לא יכול לדחוף עוד אחד? אולי נשאל אותה..." כללים נוצרו כדי לכופף אותם. כמו חוקים. כמו אנשים.
הוא מביט שוב באייפד. "מה לגבי ספרות מודרנית? יש שם מקום."
"אני מתעניין יותר במֵמוּאָר עכשווי," אני אומר. זה השם הנוצץ של הקורס של מיז וינסלו. ממואר עכשווי.
"אני לא יודע," הוא אומר.
אני מחכה. אם הוא ישאל אותה, היא תגיד כן, ושנינו יודעים את זה.
כשאתה בפנים, לכל דבר יש מחיר, ואם אתה רוצה משהו, אתה צריך להילחם עליו או להציע תמורה — סיגריות, הגנה, מידע, אוויר צח. אם היה מדובר באסיר, הייתי יכול להפעיל כוח. אבל הוא סוהר, לכן אנחנו מתמקחים.
"חמישים דולר..."
"ההנחיות קובעות שישה־עשר תלמידים," הוא אומר.
לעזאזל. "מאה." זה כל מה שיש לי.
הוא מניד בראשו. לא.
זה מסוכן. הוא יודע שאני רוצה את זה מאוד. הוא מריח את זה — לסוהרים יש חוש שישי כזה. אבל אני מוכרח להיכנס. מורות כמו מיז וינסלו לא מחזיקות מעמד לאורך זמן. אני מהמר שהמגזין של קינגמן לא יעבור את הגיליון הראשון. ואני צריך להכניס משהו קטן לגיליון הזה.
אני שולף את האייפוד שלי ומטיח אותו בשולחנו. המוסיקה שלי. חסכתי חודשים בשביל הדבר הזה, ועוד כמה חודשים כדי לקנות כמה שירים טובים מתוך המבחר המחורבן שיש להם בקנטינה. אין אינטרנט, זוכרים? ובכן, זה עומד להשתנות.
דיקסון מושך את התקע ולוקח את האייפוד, משאיר אותי עם האוזניות. וכך אני בפנים.
פרק 3
אביגיל
למסדרון של החוג לספרות יש ריח של אבק ושל נייר עתיק. אני נושמת אותו, וקצב פעימות הלב שלי מואט. כמה רחוק המקום הזה מהכלא הקר והאפור.
ביום הראשון של הקורס עמדתי בקדמת החדר, ידיי שלובות, מפרקי אצבעותיי לבנים, ושישה־עשר גברים לבושים בסרבלים כתומים מילאו את הכיתה. אני יודעת מה הם ראו — תלמידת בית ספר מוקפדת ומהוגנת. הם יכלו לחוש את אי־הנוחות שלי. חילקתי את הסילבוס וגמגמתי את הנאום שלי בקול נוקשה ולא טבעי. הדבר הטוב היחיד בכיתה היה שהאיש מהמסדרון שבכניסה המזרחית לא היה שם.
מיז וינסלו.
הייתי חייבת לצאת משם מהר, ואסור לי לחזור. פשוט אסור לי.
אני פונה בנחישות אל משרדה של המרצה שלי. אני נואשת.
אני צריכה שהיא תוציא אותי מהפרויקט הזה.
אחד מחבריי לחוג עושה פרויקט זיכרונות עם תלמידי תיכון, אחרים עובדים עם יוצאי צבא, עם אחיות, עם קשישים. זה לא הוגן שאני קיבלתי את האסירים. לא כשזה מציף כל זיכרון רע שיש לי, לא כשאני חושבת שיכולתי להשתייך למקום הזה יותר מכפי שמישהו יוכל אי פעם להעלות בדעתו.
אסור שאף אחד ידע.
אני מתיישבת מחוץ למשרדה של המרצה בקנדריק הול. סימני גרירת הרגליים של אלפי תלמידים נראים על רצפות העץ הדהויות, והקירות עדיין מחופים עץ מהגוני מלא חיים שהשנים לא ניכרות בו, פרט למקומות שבהם אנשים חרטו ראשי תיבות ותאריכים.
הבניין הזה הוא כמו עץ אלון עתיק; אפשר להשאיר עליו סימנים, אבל העץ היה כאן הרבה לפנינו ויישאר זמן רב אחרינו. אני עוצמת את עיניי. נאבקתי בכל כוחי להגיע עד כאן. עשיתי זאת במשך שנתיים — עכשיו אני בשנה השנייה. אני לא יכולה להניח לזה לעצור בעדי. כל חיי החשכה איימה לבלוע אותי, אבל אני לא אאפשר לה.
הדלת נפתחת ואני נעמדת. האישה שמקבלת את פניי יפהפייה — זוהרת אפילו — עם שפתיים מקושתות ועפעפיים נמוכים ששום איפור לא יצליח לשחזר. שערה הבלונדיני, הגובל באפור, מסודר בפקעת הדוקה.
"אביגיל," היא אומרת בחיוך. "תיכנסי בבקשה."
"יכולת פשוט לקרוא לי." כרגיל, היא מתעלמת ממסרי הדאגה הקטנים שבקולי. נימוס חשוב בעיניה. אני מבינה את זה — הוא חשוב גם בעיניי. לפעמים אני חושבת שזה ההבדל היחיד בין משכנות העוני שמהם באתי לבין המקום שבו אני נמצאת עכשיו.
היא מפלסת את דרכה בקלות במשרדה העמוס. אלמלא ידעתי, לא הייתי מנחשת שהיא עיוורת. זה בוודאי מועיל שהיא עובדת באותו מקום, באותו משרד, במשך עשרים שנה. היא הזמינה אותי למשרדה אחרי היום הראשון שלי בכיתה שלה, ואני מרגישה הרבה מעבר לאסירות תודה על העניין המיוחד שהיא מגלה בי.
עד שהפרויקט שלנו התחיל. בית כלא? לא.
"ובכן," היא מתחילה ומתיישבת בכיסאה, "האם הדהמת אותם ברהיטות ובכישרון שלך, כמו שאת מדהימה אותי?"
אני צוחקת באי־נוחות. "לא באמת. ממש לא." קשה לי לחשוב שאאכזב אותה. מעטים דאגו לי בימי חיי. אך רעיון הכלא מטריד אותי אפילו יותר. "זה לא עובד. אני לא יכולה להחליף פרויקט? הכלא. הוא אפל מדי."
כמו שאני מרגישה בפנים, אבל אסור לי לספר לה את זה.
"זו רק סיבה נוספת לכך שאת צריכה ללמד את הכיתה הזאת, אביגיל." קולה נוזף קלות. "מה באמת מטריד אותך?"
היא לא תיתן לי לצאת מזה; זה ברור לי. הבהלה שמבעבעת בתוכי נשפכת החוצה במילים נואשות. "אני לא מסוגלת להביא שם תועלת. אני מבזבזת את הכסף של הפרויקט. אני מבזבזת משאבים של הכלא. הם לא מתייחסים אליי ברצינות —"
"את תגרמי להם להתייחס אלייך ברצינות אם את תתייחסי אליהם ברצינות," היא אומרת. "אם תתייחסי אליהם כבני אדם, הם יגיבו כבני אדם."
מחשבותיי נודדות אל האיש במסדרון, האיש שלחש את שמי. אני שוקלת לספר לאסתר על זה, אבל מה אני יכולה לומר? שהיה גבר שגרם לליבי לדהור במהירות כפולה וגרם לי להרגיש חום וקור בעת ובעונה אחת.
"לא בטוח שם," אני אומרת.
דאגה מציפה את פניה. "הרגשת שאת בסכנה?" היא שואלת.
הלוואי שיכולתי לשקר לה. "לא בדיוק סכנה..."
"הסוהרים נשארו איתך?"
"כל הזמן," אני מודה.
"והגברים? הם התנהגו בצורה נאותה?"
"אני חושבת שכן. היו רק כמה הערות בכיתה. תלמיד אחד שאל אם הלכתי לאיבוד בדרך לשירותים. תלמיד אחר הציע כמה שימושים חלופיים למצביע שלי."
חיוך עולה על שפתיה של אסתר. "לפחות לא חסרה להם יצירתיות. את זה אני בהחלט זוכרת," היא אומרת, ולפתע זו אני שנזכרת. אסתר לא תמיד הייתה עיוורת. ואני כבר יודעת שהיא לימדה בכיתה בכלא כשהייתה סטודנטית כמוני. "הרגשת שאת נמצאת בסכנה פיזית?"
"לא." לא מהאסירים אני פוחדת, לא ממש. אלא מהלחישה שאומרת שייתכן שאני לא שונה מהם.
"אז מה הסכנה, אביגיל?"
אני יודעת מה היא חושבת — שאני ביישנית מדי, זהירה מדי, בכתיבה ובחיים שלי. תיפתחי, תתמסרי. אם זה לא מפחיד אותך, לא שווה לכתוב על זה. היא תמיד דוחקת בי לחקור את הצללים שבתוכי. היא לא מבינה.
"זה לא מתאים לי."
"אני יודעת שאת לא רוצה להיות שם, אבל זה לא קשור רק אלייך. האנשים האלה מחויבים לקורס שלך — אסור לך לאכזב אותם עכשיו, ובניגוד להערכה העצמית השגויה שלך, יש לך את מה שנדרש כדי להיות להם מורה נהדרת. אני רואה את זה, גם אם לך קשה לראות."
אני מנידה בראשי ושמחה שהיא לא יכולה לראות אותי.
היא נאנחת. "עוד שני שיעורים. תמשיכי ללמד עוד שני מפגשים ואם זה עדיין לא ימצא חן בעינייך, נדבר על החלפת פרויקט."
"באמת?"
היא מכווצת את שפתיה.
"תודה רבה," אני אומרת.
"הגברים האלה עשויים להתנגד למה שאת עושה. אבל יש ביניהם כמה שזקוקים נואשות לדבר, לספר את הסיפורים שלהם. יש שם גברים שצריכים לספר את הסיפורים שלהם כדי להחלים, כדי להיות שלמים, ואת יכולה לתת להם מקום שבו יוכלו לעשות את זה. ניחנת בכישרון, אבי. סיפורים יקרים לליבך, אנשים יקרים לליבך. זה מה שהם צריכים."
אני חושבת על האיש במסדרון ותוהה איזה סיפור הוא עשוי לספר.
פרק 4
אביגיל
אני מניחה את החיבור האחרון על גבי הערמה ונושמת עמוק. אולי אני שונאת להיות כאן, בחדר הזה שמזכיר יותר תא כלא מאשר ספרייה, אך אני מוכרחה להודות שהחיבורים האלה הם בין הטקסטים הטובים ביותר שקראתי אי פעם. רגש גולמי מוטל על הדף כאילו זה עניין של מה בכך.
אבא שלי ישב בכלא אחרי שהכה את אימא שלי. ניסיתי להתקבל לתזמורת למרות שאסר עליי. הוא לא היה מסוגל לעשות שום דבר מהכלא. אבל לא התקבלתי בסוף. זה כנראה היה לטובה, כי הוא השתחרר מוקדם יותר בגלל התנהגות טובה.
האם אביו של טקה הכה גם אותו? האם זה מה שחולל אצלו שינוי והפך אותו ממוסיקאי חדור תקווה לפושע קשוח? אני מהדקת את כריות כפות ידיי אל עיניי. תתעשתי.
צלצול קולני נשמע. הם באים. הספרייה קטנה, אבל במבנה המסודר שהם הולכים בו נדרש להם זמן רב להתפתל סביב מדפי המתכת הגבוהים והמסודרים.
אני שומעת אותם מדשדשים, נקישת האזיקים המתכתית מלווה אותם בצליל מצמרר.
הכיתה שלנו היא חלל בחלקו האחורי של מרכז המשאבים ויש בה שישה־עשר כיסאות ושולחנות שמסודרים, כמו כל דבר בבית הכלא הזה, בריבוע חסר דמיון — ארבעה לרוחב וארבעה לאורך. שולחן וכיסא השמורים לי פונים אל האזור שבו יושבים הגברים, כמו בכיתת בית ספר מיושנת. השולחן בראש הכיתה הוא תזכורת לעובדה שאני מנהלת את העניינים, גם אם אני לא תמיד מרגישה ככה.
הרהיטים ממוסמרים לרצפה כדי שלא יהיה אפשר להשתמש בהם ככלי נשק. אין קירות או דלתות שמפרידים אותנו מהאזור המרכזי, אך לא אכפת לי. הבחורים מבלים מספיק שעות ביום במקום סגור. הספרייה, עם ניחוח הנייר העתיק ודבק הספרים שמרחף באוויר, מאפשרת להם לשהות במרחב פתוח.
אני מברכת לשלום כל תלמיד שמגיח מאחורי יחידת המדפים האחרונה. "שלום, טקה. גריף. בוקר טוב, ג'ייקוב."
אחדים משיבים לי ברכה. אחרים נוהמים או מהנהנים. מעטים מתעלמים ממני לגמרי ונמנעים מלהביט בי.
כל המושבים מלאים. אני מחכה שמר דיקסון יגיח מעבר ליחידת המדפים. הוא הסוהר שהוקצה להשגיח על הכיתה שלי, והוא תמיד במאסף. לעולם אל תפני להם את הגב, הסביר ביום הראשון. שאלתי אותו אם הוא רוצה להשתתף, מאחר שהוא ממילא נאלץ לשבת איתנו. הוא הסמיק ואמר לי שהוא מעדיף להתמקד במשימה שהוטלה עליו. חבל. אני בטוחה שיש לו סיפורים לספר.
אלא שהאיש שמגיח מעבר לפינה אחרי שכל התלמידים מתיישבים לא לובש מדים חומים של סוהר.
נשימתי נעתקת. הוא.
מבטי מתרוצץ ומחפש מחסה לפני שאני מצליחה להשתלט על עצמי. תזדקפי. יכול להיות שאני צעירה יותר מכל היושבים בחדר — אבל אני זו שמנהלת את העניינים. אני המורה, גם אם זה רק פרויקט חובה בקורס שלי בתואר הראשון. הדופק שלי הולם בעוצמה וידיי חלקלקות מזיעה.
זו לא אשמתו שעיניו קשות ועמוקות כמו יהלומים שחורים. זו לא אשמתו שהוא גבוה בראש מדיקסון הסוהר, או שצווארו עבה כמו גזע עץ.
זו לא אשמתו שהוא מבעית — וגם מושך מאוד; שהוא נאה כך שאי אפשר להוריד ממנו את העיניים, שהוא יפה תואר באופן בוטה.
אני מכריחה את עצמי לחייך. אני יכולה לעשות את זה. "שלום, אני מיז וינסלו."
מובן שהוא כבר יודע את שמי. הוא מלמל אותו מצידו השני של המסדרון.
לא, אני חושבת יותר מדי. הוא בטח כבר שכח. אני כלום בשבילו. אני אף אחת. התיאוריה שלי מקבלת חיזוק כשהוא מהנהן ואומר בפשטות, "גברתי."
"סליחה שלא יצא לי להודיע לך קודם," דיקסון אומר. "יש לך תלמיד נוסף."
אני מסוגלת להתמודד עם עוד תלמיד. אבל איתו? "הוא כבר החמיץ שני שיעורים."
דיקסון נראה לא נינוח. הוא לא מישיר אליי מבט. "גרייסון בחור חכם. הוא לא יעשה לך בעיות, אני בטוח."
גרייסון. יש משהו מלכותי כמעט בשם הזה. בו.
אך דיקסון טועה — גרייסון כבר גורם לי בעיות.
הכיתה יושבת חסרת מעש בזמן שאנחנו מנסים לסדר את העניין. ואני אצטרך לעבוד עם הבחור הזה אחד־על־אחד כדי להשלים את החומר, ואני מרגישה שזה אישי כל כך. זיכרונות הם דבר אישי ובדיוק משום כך אני לא רוצה את הבחור הזה בכיתה שלי. מספיק גרוע שאני צריכה להיות כאן; אני לא צריכה גם את המודעוּת המוזרה שאני מרגישה בקרבתו. את המשיכה.
אני מנידה בראשי. "אולי הוא יכול להצטרף לקבוצה אחרת. ממילא אין לו שולחן."
נראה שהדבר מעורר בדיקסון מבוכה כי הוא נוגע בכיס החולצה שלו כאילו התשובה לבעיה עשויה להימצא שם. אבל זה לא שהוא יכול להביא שולחן וכיסא נוספים ולרתך אותם לרצפה.
"אני אעמוד," גרייסון אומר בקול נמוך.
אני מרימה גבה. "ואיך תכתוב?"
זוויות פיו מתרוממות בקריאת תיגר שדיקסון לא יכול לראות. "מילה אחת בכל פעם, כמו כולם."
ההערה שלו מעלה חיוך על פניי. אני כנראה לא אמורה לחייך. לא לחשוף חולשה. אבל הוא ממש חתיכת ממזר.
אני שונאת את העובדה שזה מוצא חן בעיניי.
"תצטרך לבצע מטלות מעבר למטלות השוטפות, כדי להשלים את החומר."
גרייסון מהנהן, הבעת פניו קודרת. אני לא מאמינה שהוא רוצה להיות כאן, אך אז אני נזכרת במה שאסתר אמרה על אנשים שנואשים לספר את הסיפורים שלהם ולפעמים אפילו לא מודעים לכך. מי אני שאפנה לו עורף?
"אתה יכול להשתמש בשולחן שלי."
"איפה תשבי?" דיקסון מוחה, אבל מחאתו לא נשמעת אמינה.
החיוך שלי אירוני. "אני אעמוד. לא אני זאת שצריכה לכתוב."
"קדימה," דיקסון אומר, מציץ באייפוד שלו או בטלפון שלו או במה שזה לא יהיה ששלף מכיסו. הוא לא קשוב מאוד, אך לא אכפת לי. מעולם לא הרגשתי לא בטוחה בחברת שישה־עשר הפושעים שבכיתה שלי. עד שגרייסון הגיע. רק מלהביט בו אני מרגישה עצבנות. מבטי נח על זרועו המצולקת בקווים לבנים. נדמה שהצלקות כמעט מכוונות, מעין איקס עם פרטים מוזרים בקצוות. כמו קעקוע ברברי.
כאשר מבטי מתרומם הוא פוגש בשלו. הוא ראה אותי נועצת בו מבט. הוא נע לעברי בתערובת של ריחוק ומשיכה. אני ממששת את הכפתור העליון בחולצה שלי, מרגישה חשופה, מצטערת שלא לקחתי איתי את הקרדיגן מהשולחן, שלא לבשתי מכנסיים במקום חצאית; לא שזה היה משנה. אני מרגישה שאני שקופה לגרייסון מבעד לבגדים שלי, מבעד להגנות שלי.
כל המעברים והפרוזדורים רחבים מספיק בשביל להכיל לפחות שלושה אנשים. מר דיקסון אמר לי שזה כך בכוונה — זה מקל על הסוהרים לשתף פעולה כשצריך להשתלט על אסיר, ומסייע לנטרל קונפליקטים בין האסירים. אבל גרייסון ממלא את החלל. הוא ענק, פולשני. חי על עורי.
אני זזה הצידה כשהוא מתקרב ומצמצמת את עצמי. "אתה מוזמן לשבת," אני אומרת בחדות. "יש לנו הרבה עבודה לעשות."
הוא ממלמל בקול עמוק וקטיפתי, "כן, מיז וינסלו."
רטט עובר בעמוד השדרה שלי. אני מרגישה כמו שחשתי כששפתיו צרו את שמי, אבל עכשיו הרטט גובר כשאני שומעת את קולו. די בכמה הברות כדי להוציא אותי מאיזון. מה הוא יעשה בחיבור שלם?
אני צופה בו מתקדם אל קדמת הכיתה, שערו החום־כהה מסופר קצר, כתפיו הגדולות והשריריות משורטטות במקום שבו הסרבל שלו מתוח. הליכתו איטית, משוחררת ורגועה. הוא נע כאילו החדר שייך לו.
ואז הוא מתיישב במקום שלי, ממקם את גופו השרירי, זז מעט הצידה, מתרווח בכיסא המחורבן, הקטן מדי; נסיך ברברי בכס מלכות. איך הוא עושה את זה?
ואז הוא מחייך אליי.
אלוהים, החיוך הזה. צריך להוציא אותו אל מחוץ לחוק.
אני מסיטה את מבטי ממנו, מרגישה מבולבלת ומעט כועסת, ופונה אל הכיתה.
"התרשמתי מאוד מהקטעים שהגשתם השבוע. הרגשתי שבאמת זרמתם עם המשימה. אומנות כתיבת הזיכרונות נוגעת בדברים הקטנים, במקרים שקרו לפני שנים. באופן שבו האור לוכד משהו." אני ממשיכה בשיחת ההכנה שלי, אוחזת בניירות שהגיעו אליי דרך דיקסון.
ביום הראשון של הקורס טעיתי וביקשתי מהתלמידים להיזכר לצורך המטלה באירועים משמעותיים, וקיבלתי המון נרטיבים שטותיים — כל מיני דברים על מכוניות, על הקפות מלאות בבייסבול, על הופעות, ואפילו סיפור על שיט ביאכטה. רק זה שבר את ליבי. לכן במטלה השנייה ביקשתי משהו קטן וחסר משמעות. ההנחיה היחידה הייתה: הוא חייב להיות אמיתי. ואני אדע אם לא.
התוצאות היו מרגשות — סיפורים על אכזבות יומיומיות ועל התאכזרויות קטנות שהם העמידו פנים שלא אכפת להם מהן, כשהם מוחים יותר מכפי שצריך.
אני ממשיכה ומשתדלת להישאר רגועה ונינוחה — זה לא קל בהתחשב בכך שמבטו של גרייסון נח בכבדות על גופי. אני רואה אותו לידי, כובש את שולחני, את המחסום היחיד שהיה ברשותי.
ופתאום אני קולטת שהוא יודע את זה. הוא מבין בדיוק מה לקח ממני. שליטה היא דבר שהוא מבין בו. גם אני למדתי את זה, בשלב מוקדם. למדתי ממי להיזהר ברחוב, למדתי מתי לעמוד על שלי. הוא משתרע לו שם, האריה החצוף, וחולש על המרחב בעוצמה נינוחה.
קריר בספרייה. צמרמורת עוברת בכל גופי, ומתחת לחזייה הפטמות שלי מתקשות. אני רוצה נואשות לקחת את הקרדיגן מגב הכיסא שלי, אבל הוא שם.
אני בולעת את הרוק ומחייכת בעליזות. זאת הכיתה שלי ואני מנהלת את העניינים. "היום אני רוצה לצמצם את ההתמקדות עוד קצת," אני אומרת כאילו הלב שלי לא הולם מיליארד פעמים בשנייה. "אנחנו נחשוב היום על חפצים. אני עומדת לבקש מכם לפתוח את המחברות שלכם ולכתוב רשימה אקראית של עשרים חפצים," — אני מרימה אצבע לאות אזהרה — "אבל חפצים ספציפיים מהמקום האחרון שבו גרתם. לדוגמה, מזלג. אבל אתם לא יכולים פשוט להגיד מזלג. אתם צריכים להגיד עליו משהו. למשל, במקום שבו אני גרה, המזלג הזה נמצא במגירה שלנו — שלי ושל השותפה שלי בחדרי המעונות — וקניתי אותו כחלק מסט של סכו"ם מכסף שמצאתי בשוק הפשפשים, וזה המזלג הכי טוב בדירה. את שאר המזלגות שיש לנו קניתי בסופרמרקט והם דקים, אבל המזלג הזה עבה ומוצק, הרבה יותר נעים להחזיק בו, ולכן אנחנו תמיד רבות מי תקבל אותו, כי הוא פשוט טוב יותר —"
כמה מהבחורים מצחקקים, אחרים מחליפים מבטים משונים ומחניקים צחוק.
הפנים שלי מתלהטות כשאני מבינה באיזו עוד דרך אפשר לפרש את התיאור שלי.
"היי!" דיקסון נובח וחוזר מייד לטלפון שלו.
אני עושה טעות ומעיפה מבט קדימה, לעבר גרייסון. הוא לא צוחק ומצחקק כמו שאר הכיתה. לא, הוא פשוט יושב שם ועיניו החומות נוצצות. המחשבה כמה גדול האיבר שלו ומה תהיה התחושה לגעת בו שם חולפת בראשי. לחיי בוערות בחום אדיר.
והוא מעקל את שפתיו בחיוך.
אוי אלוהים.
אני מסתובבת, כמו צבי שנלכד באור הפנסים, נחושה לא לאבד שליטה. "אבל בלי משמעות כפולה מלוכלכת, בבקשה. בלי בננות..." אם אי אפשר לנצח אותם, צריך להצטרף אליהם, נכון? "בלי דונאטס, או... אתם כבר מבינים לבד. ברור? אני מתכוונת לזה." ואז אני פשוט צוחקת. זה שילוב של העצבנות שלי עם הטירוף של מה שקורה כאן. "אוי אלוהים, אני לא מאמינה שאמרתי את זה."
המתח נשבר. הבחורים צוהלים ומחייכים. כמה מהם מנסים להתחכם — שום דבר שערורייתי, כי דיקסון עומד על המשמר עכשיו, אך נשמע כאילו כולנו צוחקים יחד, כאילו אנחנו מתנהגים בטבעיות. הם בני אדם, לא מספרים. ופתאום אני מרגישה טוב. לא רציתי להיות כאן, אני עדיין לא רוצה, אבל כיוון שאני מוכרחה, זה לא כל כך נורא. כל עוד אני מתעלמת מקירות הבטון הסוגרים עליי וממוטות המתכת שעל החלונות. ומגרייסון.
"אתן לכם עשרים דקות." רחש של ניירות נשמע. כשיסתיימו עשרים הדקות, אנחה אותם לכתוב בהרחבה על הפריט שהם מרגישים שיש הכי הרבה אנרגיה סביבו. זו תהיה המשימה הבאה.
אני מעיפה מבט בגרייסון.
הוא מתבונן מהצד, הבעה אטומה על פניו; אך אני לא מצליחה להימלט מהמחשבה שהוא נראה מוטרד. כאילו עשיתי משהו שלא מצא חן בעיניו, או אולי הוא מעדיף אותי מבולבלת ולא בשליטה. אני מניחה את הניירות בצד על שולחן המולטימדיה, אוזרת אומץ וצועדת אליו.
"תוכל להביא לי את ה..." אני מצביעה על הקרדיגן שלי, שמונח על משענת הכיסא.
הוא מסובב את גופו הגדול ואוחז בו. בטני מתכווצת כשאני מביטה בקרדיגן הרך שלי שמונח על ידו המחוספסת והאזוקה. הוא תופס את מקום המפלט שלי, את המושב שלי, את תחושת השליטה שלי. הוא מביט בי כאילו הוא רואה אותי. טוב שהוא אזוק. ממש טוב.
הוא מושיט לי אותו תלוי מאצבעו, קרוב אליו. "אני לא נושך," הוא אומר. "הרבה."
אני פולטת קול נחרה ותופסת את הקרדיגן. האצבע שלי מתחככת באצבעו ומציתה מספיק חשמל כדי להקפיץ את ליבי מתוך חזי.
הוא נשען לאחור, מביט בי כשאני לובשת את הקרדיגן. אני מרגישה אינטימיות משונה כשאני מתלבשת בזמן שהוא מתבונן בי, ואני אסירת תודה על נוכחותו של דיקסון, אף שדעתו מוסחת, ועל נוכחותם של הבחורים האחרים, שמשרבטים במרץ, לוחשים זה לזה כשנדמה להם שאני לא מסתכלת. אני לא מתארת לעצמי איך זה להיות לבד עם הבחור הזה. הוא מפחיד אותי באופן שונה מהפחד שמתעורר בי בסמטאות חשוכות. עם סמטה הייתי יודעת איך להתמודד. איתו? לא כל כך.
אני אוחזת בתיק שלי ומניחה אותו על פינת שולחנו, נוברת בו בחיפוש אחר הניירות שחילקתי ביום הראשון.
מבטי לא פוגש במבטו, אך זה רק מכיוון שאני לא מצליחה למצוא את מה שאני מחפשת. אני מדברת בקול נמוך כדי לא להפריע לשאר הכיתה. "אז אתה מתעניין בכתיבה יוצרת?"
קולו שקט. מחוספס. קצת מלגלג. "נכון, אני מתעניין, מיז וינסלו."
לחיי מתלהטות שוב. אלמלא האיום המבזיק בעיניו, הוא היה יפהפה.
"הנה תוכנית השיעורים. החמצת שתי מטלות, אבל מדובר בכתיבה של לא יותר מכמה פסקאות." אני מסבירה את המטלות — האירוע המשמעותי והאירוע הלא־משמעותי. "אנחנו נעשה תרגילים במשך כמה שבועות ולאחר מכן נבחר אחד מהם ואותו נלטש. לקראת סוף הקורס ניצור מגזין שיפורסם באינטרנט ובגיליון מודפס, והוא יכלול את הווינייטות שלנו, הקטעים התיאוריים הקצרים של הזיכרונות שנכתוב במסגרת הקורס."
שפתיו מתעקלות לשמע המילה וינייטות. אני תוהה מה רמת ההשכלה שלו. מאחר שהוא הצטרף מאוחר, לא סיפקו לי פרטים על הרקע שלו כמו שקיבלתי על שאר הבחורים. האם הוא מתעכב על המילה מכיוון שאינו מכיר אותה, או שהוא מכיר והיא יומרנית בעיניו?
למי אכפת? אני המורה כאן. אני מנהלת את העניינים. אני מניחה את התיק על השולחן כמו קיר בינינו.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
