השלם את החסר

בינעירוני

מבעד לרווח הגדול בין הדלת לרצפה אפשר היה לראות שהגרביים של הילדה החדשה לא היו מאותו הסוג. הגרביים היו לבנים, אולם רק אחד מהם עוטר בפס כחלחל דקיק בקצה הגרב החובק את השוק הדקה.
רחלי התכופפה וצעקה דרך הרווח, ״המורה אומרת שתחזרי לשיעור.״ לא נשמעה שום תשובה, אפילו לא יבבה.
רחלי התרוממה, הדביקה את האוזן לדלת התא. שקט. מה עושים עכשיו?
היא ניתקה מהדלת ופנתה ממנה. נתקלה בעצמה בראי בבגדי ההתעמלות.
רחלי נשכה את שפתה התחתונה כפי שעשתה תמיד בלי להרגיש כשהייתה מתרגזת. שנאה לראות את עצמה בראי כשהיא בבגדי התעמלות קצרים, שמנה ולבנה כזאת. חוץ מזה גם נמאס לה, נמאס לה כבר, למה תמיד דווקא היא זאת שצריכה לרוץ אחרי כל החדשות הבוכיות לשירותים ולהריח את הפיפי שלהן?
והרי תמיד בסוף היא נשארת בלי חברה טובה, כמו שהיה עם מגי הקטנה והמכונמת שהגיעה בכיתה ב׳ ורחלי עזרה לה בשיעורים כל השנה עד שבסוף השנה ההורים שלה שוב עברו דירה והיא נעלמה, או כמו שהיה עם קרן שהגיעה בכיתה ג׳ ובהתחלה כולן צחקו על התלתלים הג׳ינג׳יים הנפוחים שלה, ורק רחלי אמרה לה שלא תשים לב אליהן והתעקשה שיצרפו אותה לכל משחק ולכל דבר, עד שבסוף התחילה קרן לקלוע את השיער בצמות ונהייתה חברה שנייה הכי טובה של ריקי, אחרי מלי.
והנה השנה - מיכל הזאת, רזה, שתקנית, עם עיניים שחורות, שהמחנכת ריטה הושיבה אותה לידה בכיתה כאילו אין ברירה אחרת, כאילו זאת כבר העבודה של רחלי להיות החברה הטובה של החדשות.
אבל הפעם, עוד בבוקר היא החליטה, היא לא תסכים לזה בשום אופן. היא לא תהיה החברה של החדשה. בשיעור לא החליפה איתה מבט אחד ולא דיברה איתה, ובהפסקה הגדולה יצאה עם הבנות לשחק בחבל ולא הזמינה אותה, את החדשה. והחדשה, כאילו להכעיס, התיישבה על ספסל דווקא קרוב אל הבנות המשחקות, והניעה את כפות רגליה קדימה ואחורה, מתַחַחַת את האדמה שמתחתיה, עוקרת ממנה אבנים קטנות ומגלגלת אותן מתחת לנעלי ההתעמלות שלה. רחלי השתדלה שלא להסתכל עליה בכלל. מה היא יושבת שם? שתלך לכיתה, שתסתתר. יושבת שם, כאילו מחכה שיצרפו אותה למשחק, מראה לכולן כמה שהיא בודדה וחדשה, ומראה לכולן כמה רחלי רעה מפני שלא הזמינה אותה, ולא משנה שאף אחת אחרת לא מזמינה. אבל אז בא שיעור ההתעמלות בשעה השלישית, ולחדשה המטומטמת הזאת היו צריכים להיות מכנסיים מצחיקים מבד כמו מגבת, והבנים היו חייבים להמציא בדיחות על זה, והחדשה הייתה מוכרחה לרוץ לשירותים לבכות, והמורה תקווה הייתה חייבת לשלוח את רחלי לחפש אותה ולהביא אותה בחזרה.
רחלי נכנסה לתא הסמוך לזה שבו שתקה החדשה. אם היא כבר פה, אז גם לה יש פיפי. מה יש? אסור לה?
אם היא תצא עכשיו, החדשה, ותחזור איתה לשיעור בעיניים אדומות ותתיישב בשקט בצד של הבנות, הבנים ישתקו מפחד כעסה של תקווה, והבנות יהיו רחומות ואשמות, והכול יהיה לה בסדר. אבל אז יהיה ברור וסופי שרחלי היא החברה הטובה של הילדה החדשה.
לא יצא לה שום פיפי, אבל היא הורידה את המים.
היא נעמדה שוב ליד התא של החדשה, ״אני הולכת,״ אמרה לדלת, ״אם את לא באה אני הולכת.״

השירותים פה בדיוק כמו אלה שבבית ספר ״אביבים״, חשבה מיכל. אותה אסלה מלוכלכת, אותן שאריות נייר טואלט על הרצפה, אותה דלת קצרה, אותו הריח. אלמלא הקול של הילדה הזאת הנשמע מבחוץ אפשר היה לדמיין שהיא סתם הלכה לשירותים באמצע שיעור חשבון של המורה פרח, ושמיד תשוב למקומה הקבוע ליד ורדית בכיתה ג׳1 שכבר הפכה השנה לד׳1. מיכל דמיינה את ורדית יושבת לבדה בשיעור חשבון של המורה פרח. היא ידעה שבדיוק עכשיו ורדית מתגעגעת אליה, אל מיכל, כפי שהיא מתגעגעת לוורדית, שנהפכה בשבועיים האחרונים לקול דקיק בטלפון פעם בשבוע.
״אי אפשר להתקשר כל יום,״ אמרה אימא, ״זאת שיחה מחוץ לעיר, שיחה יקרה. גם ההורים של ורדית לא מרשים לה.״ אפשר פעם בשבוע בשבת בערב, פעם מיכל תתקשר ופעם ורדית, כך סיכמו ביניהן האימהות. הן ישבו בסלון הבית של ורדית כי אצלם כבר לא היה סלון, היו רק קרטונים. הן לא היו חברות, האימהות, ואף פעם לא ישבו ביחד חוץ מבפעם הזאת, כשאימא של מיכל באה לקחת אותה בפעם האחרונה, ואימא של ורדית הזמינה אותה לעלות רגע, לחשוב ביחד על מה קורה עם הילדות עכשיו כשהם עוברים. אימא של ורדית הייתה מסוג האימהות שחושבות על דברים כאלו.
״מה? רק פעם בשבוע אני אדבר עם מיכל, אימא?״ פתחה ורדית עיניים זוהרות.
״כן, ורדיתי, זה בינעירוני,״ אמרה אימא של ורדית.
הילדות הסתכלו זו בפניה של זו. אף אחת מהן לא הבינה את המילה ״בינעירוני״.
ורדית דמעה, ״אבל אפשר להישאר חברות הכי טובות גם בבינעירוני, אימא?״
״אפשר, אם מתאמצים מאוד,״ אמרה אימא של ורדית.
עכשיו גם מיכל דמעה. להתאמץ היא ידעה בחשבון ובהתעמלות, אבל לא בחברות ולא בבינעירוני.
״את באה?״ נשמע שוב הקול הכעוס מבחוץ, ״אני הולכת אם את לא באה.״
מיכל הורידה את המים אף על פי שלא עשתה כלום. היא ידעה שצריך לחזור לחזור לחזור לאולם הספורט, אחרת כולם בכיתה החדשה הזאת יחשבו שהיא מוזרה.

הילדה החדשה עמדה בפתח השירותים שנייה אחת, ואז יצאה ופתחה את ברז המים. היא לא דיברה עם רחלי. היא שטפה ידיים ופנים והסתכלה על עצמה בראי כאילו היא אפילו לא יודעת שרחלי שם. אחר כך יצאה מהשירותים בלי לומר מילה. רחלי רצה אחריה. הילדה החדשה הלכה מהר לכיוון אולם הספורט כאילו היא לא צריכה את רחלי שתביא אותה, כאילו ממילא הייתה חוזרת בעצמה, כאילו היא לא צריכה את רחלי בכלל.
אבל לפני פתח האולם היא נעצרה.
״העיניים שלי אדומות?״
״קצת.״
הילדה החדשה שתקה והחליקה בידיה את מכנסי המגבת.
״הם לא יצחקו עלייך יותר. תקווה כבר צעקה עליהם.״
מיכל שתקה והציצה לכיוון אולם ההתעמלות.
״אין לך חשק להיכנס?״ אמרה פתאום רחלי.
הילדה החדשה שתקה.
״רוצה שנלך לשבת בגלגלים?״ רחלי לא ידעה למה אמרה את זה. אולי כי ידעה מה תקווה תגיד ברגע שתיכנס יחד עם הילדה החדשה לאולם: ״כולם תיקחו דוגמה מרחלי, איך היא עוזרת לחדשים.״
״גלגלים?״
הגלגלים היו חצאי צמיגים ישנים תקועים באדמה שהקיפו את גינת החקלאות כמו גדר. הילדות מכיתה ו׳ היו יושבות שם בהפסקות ומרכלות. המקובלות יותר היו יושבות על הצמיגים והמקובלות פחות על האדמה לרגליהן. עכשיו לא היה שם אף אחד.
״באמצע השיעור?״
איזה מין בית ספר משונה זה שבו ילדה שנראית רגילה, לא מופרעת או משהו, יכולה לחשוב על רעיון כזה.
״אני אגיד לתקווה שאת לא מרגישה טוב ושאני לוקחת אותך לאחות.״ אף פעם בחיים שלה רחלי לא עשתה דבר כזה, לשקר למורה, ללכת לשבת בגלגלים באמצע שיעור. הרי איזו מורה שיש לה שיעור חופשי יכולה לראות אותן בקלות ולשלוח אותן למזכירות. אבל המבט המתפעל של הילדה החדשה נסך בה אומץ בלתי מוכר, וחוץ מזה, אולי ככה הם ילמדו לקח ולא ישימו אותה יותר ליד כל החדשות.
״בסדר,״ אמרה מיכל, ובפעם הראשונה באותו יום משהו גרם לה לחייך בבית הספר הזה.
רחלי נכנסה לאולם ההתעמלות. תקווה יכלה להגיד שילדה אחרת תיקח את החדשה לאחות כי רחלי כבר הפסידה חצי שיעור, או שהחדשה תבוא קודם אליה ותספר לה מה כואב לה, ואז רחלי לא הייתה יודעת מה לעשות, אבל תקווה כבר הייתה שקועה כל כולה במשחק הכדורסל של הבנים ובקושי שמה לב לרחלי שלחשה שהילדה החדשה לא מרגישה טוב ושהיא חושבת שצריך לקחת אותה לאחות.
״דברי בקול רם, רחל, אני לא שומעת אותך,״ אמרה תקווה והמשיכה לעקוב בעיניה אחרי קובי שזרק את הכדור לסל, ״יופי, קובי!״
״אני לוקחת את הילדה החדשה לאחות.״
״מה יש לה?״
״היא לא מרגישה טוב.״
תקווה נאנחה. ממילא היא הרשתה לבנות לשבת בצד ולצפות במשחק של הבנים, כי לא היה לה חשק לשלוח אותן החוצה שישחקו מחניים, ולרוץ כל השעה בין המגרש לאולם. ״טוב, קחי אותה,״ אמרה תקווה, ואפילו לא הוסיפה ״ואחר כך תחזרי לשיעור״. רחלי יכולה להגיד אחר כך, אם ישאלו, שהיא נשארה עם הילדה החדשה אצל האחות לעודד אותה.

הגלגלים היו חמימים מהשמש, וחומם ליטף את פנימיות גופן של רחלי ושל הילדה החדשה מלמטה למעלה. עכשיו כשהן ישבו זו מול זו, כל אחת חובקת צמיג שחור וחם בין רגליה, רחלי חשה בפעם הראשונה את חומרת המעשה. על הרצפה הקרה של אולם הספורט יושבות עכשיו כל הילדות האחרות, סופרות סלים ומריעות לפי הקצב, ״קובי, קובי, קובי,״ ואילו היא והילדה החדשה שאינה אפילו חברתה הטובה גונבות את אור השמש ואת המקום השמור לילדות הגדולות.
מעולם לא עשתה דבר כזה. מעולם לא חשבה אפילו לעשות דבר כזה. רחלי הסתכלה בעיניה השחורות של הילדה החדשה שכבר לא היו אדומות בכלל, ושאלה את עצמה אם העיניים האלו הפכו אותה לרחלי אחרת, רחלי שלעולם לא תופקד עוד על קבלת הפנים לילדות החדשות, רחלי שמרחיקים ממנה ילדות חדשות כמו מאש.
אם מישהו יגלה אותן כאן הוא יכול אפילו לקרוא להורים שלה לבוא לקחת אותה, חשבה מיכל. בשום בית ספר לא מרשים לילדות להתחמק ללא עונש מדבר כזה, היא הייתה בטוחה בזה. היא דמיינה את אימא ואבא מגיעים ביחד לשער בית הספר, ועל ידו מחכות להן המורה תקווה והיא.
״אנחנו לא רוצים את מיכל בבית הספר שלנו,״ אומרת המורה תקווה, ״אנחנו לא רוצים ילדות שעושות דברים כאלה פה.״ לא תהיה ברירה, יחזירו אותה לבית ספר ״אביבים״ ולוורדית. השערות שלה מתחממות בשמש והיא מרגישה כאילו הן נשרפות. לא, זה לא יקרה. הם לא יחזירו אותה אף פעם.
״את עצובה שעברת בית ספר?״ רחלי לא יכולה לחשוב על שום דבר אחר לשאול את הילדה החדשה.
״עצובה,״ המילה נראית קטנה מדי. מיכל שותקת שתיקה ארוכה. ״לא רציתי לעבור,״ היא אומרת.
״ואמרת להורים שלך את זה, והם לא הסכימו?״
מיכל מנסה להיזכר. עכשיו כשהיא חושבת על זה, נדמה לה שמעולם לא אמרה להם. עד עכשיו בכלל לא עלה בדעתה שאפשר. כאב מטריד של חרטה עולה מן הגלגל החם כלפי למעלה. למה לא אמרה להם? היא יכלה להגיד להם. אולי הם לא ידעו שהיא לא רוצה לעבור. אבל היא מנסה להיזכר בכל הדברים שקרו מאז שאימא ואבא החליטו, הדיבורים, הטלפונים, הביקורים בדירות עם האנשים הזרים, הקרטונים, סרטי ההדבקה, האנשים המזיעים העולים ויורדים במדרגות במהירות, הרצפה, הקירות, התקרה של הדירה הריקה.
היא לא מצליחה לחשוב על אף רגע שבו יכלה להגיד שהיא לא רוצה.
״אל תבכי.״ רחלי מעולם לא עברה דירה, היא אפילו לא יכולה לדמיין את זה. זה נראה לה כמו אחד מהאסונות שקורים במקומות רחוקים ומספרים עליהם בשיעור אקטואליה. ״בטח יש לכם עכשיו דירה טובה יותר.״
״גדולה יותר,״ מיכל אומרת, ״עם עוד חדר לתינוק.״ אבל באמת אין לה חשק לבכות יותר, דווקא כשבפעם הראשונה היום היא מרגישה נעים.
יותר הן לא דיברו. רחלי הרגישה את הבד הדק מתחמם מהצמיג, ושמה את כפות הידיים שלה על הגלגל בין ירכיה כדי לדעת כמה הוא חם. הוא חם, לוהט. אחרי כמה שניות היא הרימה את כפות ידיה ונשפה עליהן. הגלגל שורף ומאדים את הידיים החשופות, אבל בכל זאת היא הניחה אותן עליו שוב. הפעם זה כואב יותר אבל גם קל יותר באופן משונה. בפעם הזאת מיכל חיקתה אותה, כאילו הייתה מראה, ורק כשרחלי הרשתה לעצמה למשוך את כפות ידיה בחזרה, גם מיכל הרשתה לעצמה. אחר כך הן הניחו והסירו את הידיים הכואבות שוב ושוב. כל פעם הן הצליחו קצת יותר. הן לא התחרו זו בזו. התנועות שלהן היו מתואמות וכוח הסבל המשותף נשא אותן רחוק יותר מכפי שיכול היה לשאת כוחה של כל אחת בנפרד. רחלי חייכה אל מיכל כשהיא משכה עוד כמה שניות סופיות אחרי הכאב. מיכל חייכה אל רחלי בחזרה ומשכה עוד. זה בוער. תכף העור שלהן יתקלף. בסוף הן נכנעו ביחד, כניעה סופית. גם שנים אחר כך, כשכפיוּת הטובה של הפסיכית הזאת כמעט הוציאה את רחלי מדעתה, היא לא שכחה איך התחיל הסיפור שלהן, בכוויות.
אף אחד לא תפס אותן, ואף אחד לעולם לא יֵדע, אלא אם כן תקווה תשאל את האחות, והיא לא תשאל. אבל בכל זאת לא כדאי שכולם יֵצאו עכשיו להפסקה ויִראו אותן שם עם כל השמש שכבר גנבו.
״כדאי שניכנס פנימה, כדי שלא יראו אותנו הילדים שיוצאים להפסקה.״
״אבל לאן נלך, לכיתה?״
רחלי חשבה רגע. ״בואי נלך לשירותים ונתחבא שם עד הצלצול. ואם מישהו ישאל אותך, תגידי שהאחות הכינה לך תה, ושעכשיו את מרגישה כבר יותר טוב.״

הן רצו במסדרון. הן רצו ביחד, זו לצד זו, באותו קצב, עד שהגיעו אל דלת חדר השירותים שבו הסתתרה קודם מיכל, ורחלי תפסה בידה ומשכה אותה, ״הנה, זה כאן, מיכל.״ הן מצאו את עצמן יד ביד בתוך השירותים, מול המראה המנומרת בכתמים לבנים. הנשימה שלהן הייתה קצרה. הן התנשמו וצחקו. התקפת צחוק כפולה טלטלה אותן.
״איך פחדתי שמישהו יראה אותנו,״ רחלי התאמצה לדבר מתוך צחוק.
מיכל פתחה שוב את ברז המים ושטפה שוב פנים וידיים.
״אוף, אני אדומה.״
״גם אני.״
שתיהן קיררו את הידיים המשולהבות והרטיבו את השערות שהתלהטו בשמש.
בדיוק כשמיכל שאלה ״מתי הצלצול?״ הוא החריד את שתיהן, ומיד אחריו התפרצה חבורה של ילדות קטנות מכיתה ב׳ אל השירותים, לשטוף ידיים מגואלות בגואש משיעור אמנות. הן הופרדו זו מזו על ידי הילדות הנדחפות אל הכיורים, רחלי נדחקה אל דלת היציאה ומיכל אל הקיר האחורי.
הילדות הקטנות המשיכו להיכנס ודחפו את רחלי שחסמה להן את הדרך. אין ברירה אלא לצאת החוצה.
״מיכל,״ היא קראה, אבל מיכל לא שמעה אותה בגלל צפצופי הילדות. במסדרון הצפוף היא נצמדה לקיר הסמוך לדלת השירותים. עכשיו הזמן להחליט, כי עכשיו היא עוד יכולה ללכת לחצר ולחפש את הבנות האחרות, וכשמיכל תצא מן השירותים היא תבין שכל מה שקרה בזמן שיעור ההתעמלות, בשמש, בגלגלים, בשירותים, הכול מבוטל כאילו לא קרה, ולא אומר שעכשיו רחלי חברה שלה. אבל רחלי לא הלכה. היא רצתה להישאר, ולא מפני שהיא דמיינה את פניה המאוכזבות של מיכל, אלא מפני שמעולם לא ידעה כמה נעים להיות גנבת שמש חסרת נשימה.

הבנות שיחקו תופסת עכברים בחצר הקטנה, וצירפו את מיכל ורחלי ללא מחאה וללא שאלה, כאילו כלום, כאילו לא קרה כלום. רחלי נתפסה מיד, כמו תמיד, והיא נעמדה ברגליים פשוקות וחיכתה שיצילו אותה. מיכל נתפסה רגע אחר כך והתפשקה גם היא. ממקום כלאן הן הציצו זו בזו. אף אחת לא הצילה אותן, אבל לרחלי לא היה אכפת כל כך. המשחק נראה לה מגוחך ומשעמם לפתע, והבנות האחרות עלובות בצחקוקיהן ובצריחותיהן הצווחניות.
מיכל נזכרה במה שאמרה אימא בבוקר, ״אל תדאגי, מיכלי, יהיו לך הרבה חברות חדשות.״ הרבה. מיכל לא רצתה הרבה. הרבה זה כמו כלום. מיכל רצתה אחת. את ורדית. היא לא אמרה את זה לאימא. היא התבוננה ברחלי, שמבט משועמם ולעגני היה נסוך על פניה וקצוות של שיער השתחררו מהקוקו שלה, כנראה בעקבות הריצה וההידחפות בשירותים, והצליפו על פניה ברוח. היא לא ידעה אם תוכל להחליף את ורדית זוהרת העיניים, התלמידה המצטיינת, אהובת כולם, בילדה הזאת, שככל הנראה, אף על פי שהיא לא נראית ככה, היא מסוג הילדות שהן כמו הבנים, פרועה, אמיצה, אחרת איך זה שמשכה אותה אחריה להתאדם בחום בלי רשות. מיכל הסתכלה מסביב בבנות האחרות. אף אחת לא הייתה זוהרת ומבריקה ויפהפייה כמו ורדית. כולן צרחו בבהלה כאשר כמעט נתפסו, ו״תצילי אותי, תצילי אותי,״ אחר כך.
רק רחלי שתקה, ברגליים פשוקות וידיים פרושות, כאילו לא אכפת לה אם יצילו אותה או לא.
מיכל ידעה שאחת כמו ורדית היא לא תוכל למצוא פה. אבל רחלי היא הלהֶפך של ורדית ואולי להפך זה אפילו יותר טוב מכמו.

בהפסקה הגדולה של היום הבא כבר החזיקה מיכל בקצה אחד של החבל ורחלי בקצה השני, ובשיעור הבנת הנקרא הן חלקו ספר אחד, כי אימא של מיכל עוד לא הספיקה לקנות לה את כל הספרים.
בהפסקה השנייה ריקי ומלי הצטופפו איתן על ספסל אחד.
״מה היו עושים שמה בהפסקות? כמו אצלנו?״
״כן,״ אמרה מיכל. אבל היא וורדית היו יושבות לפעמים לבדן בפינה הירוקה ומספרות זו לזו סודות.
״וביום שישי היו לכם מסיבות?״
״כן.״
״כל יום שישי?״
״לא. רק כשהיה למישהו יום הולדת.״
״בטח היה יותר כיף במסיבות שלהם מבמסיבות שלנו,״ אמרה ריקי למלי.
״כן,״ אמרה מלי, ״אצלנו רק משַחקים מִשחקים של ילדים קטנים.״
״בטח אצלכם היו משחקים אמת או חובה.״
״כן,״ אמרה מיכל, ״וגם נשיקה סטירה.״
ריקי ומלי לא הכירו את המשחק אבל העמידו פנים שהן כן מכירות. אחרי הצלצול, כשכבר ישבו בחזרה לשולחן המשותף, לחשה מיכל לרחלי, ״עבדתי עליהן סתם. אלה משחקים של כיתה ו׳.״
בשיעור ההתעמלות ביום רביעי אף אחד לא צחק על המכנסיים של מיכל, ומלי אפילו נגעה בהם ואמרה שהם נעימים, ושהיא תבקש מאימא שלה שתקנה גם לה כאלה. רחלי נזכרה במגע הלוהט של הצמיגים מן השיעור שעבר, אבל עכשיו הן היו בשיעור מכשירים חופשי, והן טיפסו גבוה על סולמות העץ הצמודים לקיר אפילו שלא היו אמורות לעבור את האמצע.
רעיון משונה התגנב אל מחשבותיה של רחלי כשהן היו ממש גבוהות וכל האחרים נראו להן כמו ראשים הולכים.
״הוא רחוק, הבית ספר הישן שלך?״
״צריך לנסוע באוטו כמעט חצי שעה,״ אמרה מיכל.
הרעיון לא הרפה מרחלי, ובימים הבאים, בכל פעם שניסתה להיפטר ממנו, הוא חזר עם דפיקות לב וקוצר נשימה שהזכירו לה את החום השורף של הגלגלים ואת הריצה הבוערת ההיא לשירותים. הן הלכו הביתה והיא הרגישה שהיא מוכרחה מוכרחה מוכרחה לספר למיכל, אף על פי שמיכל עלולה לכעוס עליה שהיא אפילו חשבה את זה ולחשוב שהיא ילדה מופרעת ולא כדאי בכלל להיות חברה שלה. היא גם עלולה לספר לריטה המחנכת או לאימא שלה או למלי ולריקי, ואז כולם יחשבו שרחלי ילדה מופרעת. אבל הרעיון לא הרפה מרחלי, ויותר מזה, הרעיון הצטרף למחשבה אחרת, המחשבה שבקרוב מאוד יישכחו הגלגלים והריצה, ומיכל תבין שכדאי לה יותר להיות חברה של מלי וריקי וקרן ולא של רחלי, ורחלי תצטרך לחכות שנה שלמה לילדה החדשה הבאה. אבל הרעיון - היא נחנקה רק מעצם המחשבה עליו, מלי וריקי לא היו יכולות לחשוב עליו בחיים, ומיכל תבין את זה והיא תישאר החברה הכי טובה של רחלי עד סוף השנה וכל החיים.
את כל זה חשבה רחלי בזמן שהלכה לצדה של מיכל על המדרכה בדרך הביתה, אבל בסוף הדרך היא לא אמרה כלום מרוב מחשבות, ורק ״שלום״ כמעט כועס מרוב מחשבות יצא לה.
ובעיני מיכל עלו דמעות שרחלי לא ראתה, כי בטח כבר נמאס לילדה הזאת ממנה, בגלל זה היא הייתה ככה היום, שתקנית כזאת, כועסת.
בלילה רחלי לא הצליחה להירדם עד מאוחר מאוד. הרעיון הכאיב לה בלשון כמו כווייה, מכיוון שלא נאמר. היא ספרה את הזמן שנשאר עד שתגיד אותו, כל הלילה - זה בטוח, וכל השעה הראשונה והשנייה, ורק בהפסקה הגדולה היא תגיד לה. או שלא. או שלא תצליח להוציא אותו מהפה גם מחר, ואז הוא יישאר לה בפה.

למחרת מיכל הייתה מוזרה קצת. כבר היה לה ספר הבנת הנקרא והיא עקבה עם האצבע בקפדנות אחרי הקריאה ואפילו לא הביטה ברחלי. האצבע של מיכל קטנה ודקה ולבנה, עיניה של רחלי מהופנטות אליה, והמילים שמתחתיה נראות כמו נמלים שחורות ומטושטשות.
״למה פתח הילד את הדלת למרות שאימא הזהירה אותו, רחלי?״ המורה ריטה עצרה את הקריאה. היא שואלת שאלות הבנה, אבל רחלי לא הבינה כלום, רק ראתה נמלים מטושטשות, והיא בהתה בריטה מבולבלת.
״למה פתח הילד את הדלת?״ רחלי לא ידעה אפילו מי הילד הזה.
״למה פתח הילד את הדלת, מיכל?״
״כי הוא הסתקרן מאוד לדעת מי האיש מאחורי הדלת ולא יכול היה להתאפק,״ אמרה מיכל בשקט.
״בשיעור צריך להקשיב ולא לחלום, רחלי. תלמדי דוגמה מהחברה החדשה שלך,״ אמר הקול המאונפף שיוצא תמיד לריטה כשהיא כועסת.
בהפסקה מיהרה מיכל ללכת אחרי הבנות לשחק בחבל ורחלי אחריה, אבל בזמן שהסתדר התור של הקופצות, הלשון שלה לא התאפקה ולחשה למיכל, ״יש לי סוד לספר לך.״
לוורדית תמיד היו סודות על כל הבנים מהכיתה שהיו מאוהבים בה, והיא הייתה מספרת אותם למיכל בהפסקות, אבל הילדה הזאת, מיכל מביטה ברחלי בפליאה, היא לא נראתה כמו ילדה שמאוהבים בה.
״איזה סוד?״
״אי אפשר כאן. בואי נדבר ליד הגדר של המגרש.״
הן פרשו מהתור של הקופצות והלכו ליד הגדר. רחלי העבירה את ידה על הסורגים ואמרה, ״יש לי רעיון.״
״הרעיון שיש לך זה הסוד?״
״כן.״
רעיון הוא לא סוד, חשבה מיכל, רעיון הוא סתם מחשבה, אבל היא לא אמרה את זה.
״טוב. איזה רעיון?״
״שנלך לבקר את הבית ספר הישן שלך.״
״מה?״ מיכל כמעט לא הצליחה לדבר מרוב אימה. הילדה הזאת מופרעת, היא ראתה את זה מהתחלה. ״את מופרעת.״
רחלי ידעה עכשיו מהעיניים של מיכל שהיא טעתה טעות גדולה. הרעיון היה מופרע, ומיכל עמדה לברוח ממנה בחזרה אל תור הקופצות ולא לשוב אליה לעולם. עכשיו היא כמעט קיוותה שזה מה שיקרה. אז לא תהיה לה חברה טובה, אבל היא תחזור להיות רחלי הרגילה, רחלי של שנה שעברה, רחלי שמקשיבה בשיעורים ועוזרת לילדות חדשות ומשתתפת בכל משחק ואף פעם לא מנצחת.
אבל מיכל לא הלכה. מיכל חשבה על הבניינים הלבנים של בית הספר הישן ועל ורדית המהלכת בהפסקה לבדה ביניהם עד שהיא מגיעה לגדר ממש כמו שהן עושות עכשיו, והיא הולכת ומעבירה את ידה על הסורגים כמו שעושה הילדה הזאת, ופתאום היא מבחינה בה, במיכל, המחכה לה מאחורי הגדר בשקט, והן מושיטות יד זו לזו בין הסורגים, וורדית חוזרת להיות זוהר עיניים וסודות במקום רק קול חלש בטלפון שלא מספר כלום ורק אומר בנימוס דברים כמו ״מה שלומך?״, ״שלומי טוב״, ״יש לנו מורה חדשה לתורה״.
״אבל איך? הרי צריך לנסוע לשמה באוטו?״
רחלי הסבה את עיניה מן הגדר שוב אל מיכל. היא עוד לא הלכה. היא שאלה אותה שאֵלה במצח מכווץ בתמיהה.
״לא חייבים לנסוע. אפשר פשוט ללכת הרבה זמן.״ רחלי לא חשבה בדיוק איך ילכו, כל מה שחשבה בימים האחרונים הוא רק איך להגיד את הרעיון, אבל היא ידעה איך הולכים לכיכר הכניסה לעיר.
״אבל איך נדע איך ללכת?״
״זה קרוב לים, נכון?״
מיכל מהנהנת.
על הכביש שיוצא קדימה מן הכיכר נוסעים לים, רחלי יודעת, ״נלך על הכביש הזה אולי שעתיים, ואז בטוח כבר נגיע.״
בשיעור תורה שאחרי ההפסקה גם מיכל לא יכלה להקשיב, וכשהמורה הסתובבה אל הלוח כדי לכתוב פסוק ארוך, היא קרעה חתיכה מן הדף האחרון במחברת.
רחלי יישרה את הפתק בתוך הספר וראתה את המילה ״מתי?״.
רחלי הפכה את הפתק וכתבה את המילה ״מחר״.

בהפסקה הבאה הן היו שוב ליד הגדר. הרעיון נהפך לתוכנית אמיתית. הן ייפגשו ליד השער בבוקר, אבל במקום להיכנס לבית הספר הן ירוצו שמאלה לאורך הגדר. ברעש ובבלגן שיש כל בוקר בכניסה אף אחד לא ישים לב אליהן. הן ירוצו לרחוב הקטן שמתחיל מאחורי בית הספר ונגמר ברחוב הגדול שאם הולכים בו עד הסוף מגיעים לכיכר.

* * *

בכיכר הן נעצרו. רחלי חשבה על השולחן הריק שלהן בקדמת הכיתה. ריטה בוודאי כבר סימנה ביומן ששתיהן חסרות, ומחר יצטרכו להביא פתקים מזויפים, אבל מחר נראה רחוק עוד יותר מסופו של הכביש השחור שנמתח לפניהן.
״פשוט נלך ישר?״ שאלה מיכל.
״בטח.״ קולה של רחלי רעד רק מעט מאוד והתנשם מן הריצה הארוכה ברחוב. הן עמדו בתוך הכיכר. מעולם לא עמדה רחלי בתוך הכיכר, ומעולם לא שיערה כמה היא רחבה. היא חשבה שוב על השולחן הריק ועל הכיסאות הריקים של שתיהן והתחשק לה פתאום לבכות.
״בואי.״ קולה של מיכל היה בטוח מאוד, והיא הושיטה לרחלי את היד כשהן חצו את הכביש המקיף את הכיכר. רחלי הרגישה שוב איך השמש מלטפת אותן מבפנים.
המכוניות חלפו לידן במהירות וזמזמו להן באוזניים. מיכל אף פעם לא ראתה מקרוב מכוניות נוסעות במהירות כזאת. גם רחלי לא.
״בואי נלך בצד, שלא נידרס,״ מיכל משכה את רחלי מעבר לשולי הכביש. הן הלכו בשקט, אבל רעש המכוניות התערבב אצל מיכל ברעש הקולות הרבים שמדברים יחד בראש שלה. לרגע נדמה היה לה שאלו קולות הילדות הצורחות, ״תצילי אותי, תצילי אותי.״ רק לילדה הזאת שלצדה לא אכפת אם יצילו אותה או לא. ועכשיו גם לה, למיכל, לא אכפת.
״כשנגיע לשם נפגוש את ורדית, ואני אגיד לה שגם את חברה שלנו עכשיו.״
״ורדית?״
״זאת החברה הכי טובה שלי, אבל אני אגיד שעכשיו נהיה שלושתנו חברות הכי טובות.״
״אה.״ אי אפשר להיות שלוש חברות הכי טובות. תמיד יש חברה ראשונה הכי טובה וחברה שנייה הכי טובה אחריה.
״ורדית אף פעם לא ברחה מבית הספר. היא התלמידה הכי טובה בכיתה, והילדה הכי טובה גם בהתנהגות.״
רחלי שתקה. התלמידה הכי טובה שהיא גם הילדה הכי טובה בטח לא תסכים להיות חברה שלה.
״היא תסכים,״ מיכל כאילו קראה את המחשבות של רחלי, ״כי את ברחת מבית הספר רק כדי להביא אותי אליה. אל תדאגי. היא תסכים.״ איך אפשר בכלל להיות חברות טובות עם מישהי שגרה בעיר אחרת? חשבה רחלי, אבל לא אמרה את זה.
״בשנה שעברה היה לי א׳ בהתנהגות עם הערה טובה,״ היא אמרה. הן כבר היו רחוקות מן הכיכר, והיא שוב נראתה לה קטנה.
״נהיה שלוש חברות טובות מעכשיו.״ איך אפשר בכלל להיות שלוש חברות טובות? רחלי לא האמינה שאפשר בכלל, אבל היא לא אמרה את זה. היא הייתה צמאה, ולא הייתה שום ברזייה בסביבה, רק כביש שחור וארוך ומכוניות מזמזמות. בטח עכשיו כבר הפסקת עשר, וכולם אוכלים את הסנדוויצ׳ים שלהם.
״את רוצה לעשות הפסקת עשר?״ מיכל הלכה מהר והביטה קדימה, היא רצתה כבר להגיע. היא לא הייתה עייפה ולא רעבה אבל היא נעצרה בכל זאת, והן התיישבו על הכורכר. רחלי הייתה רעבה, רק שהגבינה הצהובה נדבקה לה ללשון מרוב צמא. השמש כבר לא ליטפה אותה. היא היכתה בה בכוח והיה לה חם כאילו הכניסו לתוכה את הצמיג השחור והמהביל.
״רחלי, את אדומה,״ אמרה מיכל.
״חבל ששכחנו להביא מים,״ רחלי כמעט לחשה כי לא היה לה כוח לדבר.
״לא נורא, בטח שם יש.״
״איפה?״
״שם,״ מיכל הצביעה קדימה, ורחלי ראתה את השלט האדום־לבן של תחנת הדלק מבריק כנגד השמים. אם הן היו באוטו של אימא ואבא עכשיו, כבר יכלו להיות שם, אבל הן לא היו באוטו, הן היו בחוץ, ועד תחנת הדלק נשארו להן עוד אלף צעדים לפחות. רחלי הלכה בשתיקה וספרה. רחלי ידעה לספור מצוין עד אֶלף אבל בסוף היו רק שבע מאות צעדים, ומיכל אמרה, ״לא כדאי שהם יראו אותנו שם.״
״למה?״
״כי הם יֵדעו שברחנו מבית ספר.״
״אז מה נעשה? אני צמאה,״ רחלי כמעט בכתה.
״חכי כאן.״ מיכל הסירה מגבה את הילקוט הכבד והושיבה את רחלי מאחורי שיח.
מיכל רצה אל מאחורי התחנה. היא רצה בכל הכוח כדי להספיק להגיע לפני שמישהו יראה אותה. בטוח שיש שירותים מאחורי התחנה. היא הכירה את זה מטיולי הדירות עם אימא ואבא שלפעמים היו נמשכים ונמשכים, כי לפעמים היו רואים כמה דירות ביום אחד. ״נוסעים מעיר לעיר כמו צוענים,״ הייתה אימא אומרת. בכל מקרה, תמיד יש שירותים קטנים ומלוכלכים מאחורי תחנות דלק שבהן היא ואימא היו עושות פיפי ושוטפות פנים. היא רצה. בשירותים שתתה הכי מהר והכי הרבה ממה שאי פעם שתתה. אחר כך מילאה את השקית של הסנדוויץ׳ במים ושוב רצה.
״הֵיי, ילדה, לאן את רצה?״ שאל גבר בחליפת מתדלק ירוקה. היא רצה. ״היי, ילדה.״ היא הגיעה לשיח שמאחוריו החביאה את רחלי.
״מישהו ראה אותי.״
״מי?״
״לא חשוב, ברחתי. תשתי מים.״
רחלי לא הצליחה לשתות מהשקית. היא ניסתה ללקק את המים בלשון כמו כלב, אבל לא הצליחה.
״חכי, אני אעזור לך. צריך לעשות את זה כמו טרופית.״ מיכל החזיקה בשני קצות השקית והשאירה רק חריץ קטן.
״תפתחי את הפה.״ רחלי פתחה את הפה והרימה את הראש למעלה כמו פרח שמשקים אותו. קצת מים נשפכו עליה, אבל הרבה גם נכנסו לתוך הפה. המים דגדגו אותה והצחיק אותה שהיא כמו פרח שמשקים אותו. היא שתתה ושתתה, עד שהשקית התרוקנה וכל הפנים שלה היו רטובים וקרים, וזה היה נעים. היא העבירה את כפות הידיים שלה על הפנים כדי שיירטבו ונגעה בפניה של מיכל.
״תרגישי, זה נעים.״
״זה קר.״ מיכל עצמה את עיניה וצחקה. רחלי הרגישה שעכשיו היא יכולה ללכת עד סוף הכביש, והן קמו והעמיסו את הילקוטים על הגב. חבל שלקחו את כל המערכת, היו צריכות להשאיר בבית את המקראה הגדולה של הבנת הנקרא ואת ספר תורה.
״חבל שלקחנו את כל המערכת.״
״כן,״ אמרה מיכל ובראשה עברה מחשבה, שאפשר אולי להשאיר כאן, מאחורי השיח, את המקראה הגדולה ואת ספר תורה, אבל היא נזכרה כמה אימא דיברה על כמה כסף שעלו הספרים השנה בבית הספר החדש הזה, בעיר החדשה הזאת, שבה הם לא מכירים אף אחד ולא יודעים ממי לקנות ספרים משומשים, והיא לא אמרה כלום.
מהצד האחד שלהן כביש ומהצד השני שלהן שדה רחב ויבש מכוסה בשמים כמעט לבנים מרוב אבק. על רקע כל הלבן הזה, הדמות הקטנה שהלכה והתקרבה אליהן מן השדה נראתה שחורה, אבל כשהוא הגיע רחלי ראתה שהוא דווקא לבוש במדים ירוקים כמו של צבא, רק מלוכלכים וישנים.
״אסור לי ללכת כאן, כבר מאוחר, אסור לי ללכת, אימא, חבל.״ האיש הלך לידן עכשיו, כאילו החליט להצטרף למסע שלהן, אבל הוא לא דיבר אליהן אלא לאוויר. רחלי התכווצה. על דברים כאלה כבר דיברה איתם המורה ריטה. אנשים זרים יכולים להיות משוגעים או פושעים, לכן אסור להתקרב אליהם. היא הלכה מהר יותר ונתנה יד למיכל. מיכל לחצה את ידה. שתיהן פחדו לדבר אל האיש, שהלך ממש לצדן, מגביר את קצב צעדיו יחד איתן אבל לא מדבר אליהן, ומסתכל קדימה כאילו הוא אפילו לא שם לב שהן שם.
״אסור לי, אסור לי, אסור לי, ילדה קטנה. אימא, חבל.״
״סליחה, אדוני,״ כף ידה של מיכל לחצה את שלה, אבל רחלי הרגישה שאי אפשר להמשיך ללכת ככה לצד האיש המוזר ולשתוק, ״איך קוראים לך?״
״אה אה אה אה.״ האיש השמיע צווחה חלשה ונעצר. הידיים שלהן התהדקו עוד יותר ובלי לדבר הן רצו עכשיו הכי מהר שיכלו עם הילקוטים הכבדים על הגב. הן לא ידעו אם האיש רץ אחריהן. הן לא הביטו אחורה. הן רצו ותוך כדי ריצה רחלי הורידה את הילקוט שלה וזרקה אותו על הארץ, מה חשוב הילקוט עכשיו? מקוצר נשימה היא לא הצליחה להגיד למיכל, אבל מיכל הבינה וגם היא זרקה את הילקוט שלה, אף על פי שהיא יכלה ממש לראות את העיניים המתרחבות של אימא מסתכלות עליה ומחשבות את הכסף שהלך לאיבוד, והן רצו מהר יותר, מהר מאוד, אולי אפילו מהר יותר מהמכוניות שנסעו לצדן. איך ייתכן שאנחנו רצות מהר יותר מהמכונית? חשבה רחלי, ואז הבינה שהמכונית נעצרה בשולי הכביש. הן המשיכו לרוץ, הרבה מכוניות חלפו על פניהן, אבל המכונית שנעצרה קודם נסעה לאט לאט על השוליים, עד אליהן. זאת לא הייתה מכונית רגילה, ראתה רחלי.
״לאן זה, ילדות?״
השוטר החזיק בידיו את שני הילקוטים בלי מאמץ. מתוך המכונית יצאה גם שוטרת.
״לאן זה?״
הן שתקו. הראש של מיכל הדהד שוב בהרבה קולות.
הכול באשמתי, חשבה רחלי. עכשיו ייקחו אותן למשטרה, ואולי אפילו ישימו אותן בבית סוהר לילדים, והכול באשמתה. הדמעות התחילו לנזול לרחלי על האף, ומבעדן היא ראתה שגם למיכל הן נוזלות.
״די, אין לכן מה לבכות, חמודות.״ לשוטרת היה קול רך, והיא כרעה מולן ושמה את הידיים שלה על הכתפיים של שתיהן, ״בואו, ניקח אותכן הביתה, בסדר?״
אחר כך הן היו במכונית. הילקוטים על הברכיים.
״מצאנו אותן, והכול בסדר,״ אמר השוטר למכשיר הקשר שלו.
״ילדה קטנה, משטרה, אסור, אסור.״ המכונית עדיין עמדה, והאיש במדים המלוכלכים נעצר לידה ועדיין דיבר אל האוויר.
״מה העניינים, שלמה?״ השוטר הוציא את הראש מבעד לחלון, ״אתה רוצה שניקח אותך הביתה?״
מיכל ורחלי התכווצו במושב האחורי. ״אל תפחדו, בנות, זה רק שלמה. הוא אוהב להסתובב בשדות, אבל הוא לא עושה כלום. הוא גר עם אימא שלו, נכון, שלמה?״
״אימא, חבל, אימא.״
״יאללה, שלמה, ׳כנס לאוטו. שב קדימה, שלא תלכלך את הילדות.״ השוטרת יצאה מהאוטו והכניסה את שלמה במקומה למושב הקדמי. היא התיישבה במושב האחורי לצדן.
״שלמה, תכיר, אלה... איך קוראים לכן?״
״מיכל.״
״רחלי.״
״אלה מיכל ורחלי, וגם הן אוהבות להסתובב בשדות,״ אמר השוטר והמשיך לדבר אל מכשיר הקשר, ״אספנו גם את שלמה בדרך. נוריד אותו בבית שלו, ואחר כך נכניס את הקטנות לתחנה.״

את הדרך עד לכיכר עברה המכונית בדקות ספורות. אחר כך היא פנתה לשכונה שרחלי לא הכירה. בשכונה היו בתים נמוכים עם גינות קטנות, ואנשים זקנים עם כובעים מצחיקים וישָנים ישבו על ספסלים ובהו במכונית המשטרה שנסעה לאט. כשנעצרה המכונית השוטר הוציא שוב את הראש מהחלון וצעק, ״חבצלת, חבצלת.״
אישה קטנה מאוד ומטפחת לראשה יצאה בריצה מבניין בן שתי קומות. היא דיברה מהר מאוד אל שלמה ואל השוטרים בבת אחת, ״תבורכו, תבורכו, בוא, שלמה, בוא תאכל משהו, עוד פעם הוא לא בא בלילה הביתה.״
בינתיים יצאה השוטרת מהאוטו ועזרה גם לשלמה לצאת. היא דיברה אל האישה הקטנה בקול רך כמו מקודם. ״צלצלת למספר שאמרתי לך, חבצלת?״
האישה הקטנה נאנחה, ״צלצלתי, אין להם מקום בשבילו עכשיו, מותק.״
״מצטערת, חבצלת,״ אמרה השוטרת.
״לא נורא, לא נורא, רק שנהיה בריאים בעזרת השם ונוכל לטפל בו עוד כמה שנים. מה זה?״ עיניה של האישה המנענעת בראשה בעצב נתקלו במיכל ורחלי, ״אלו שלך, יהודית?״ היא פנתה לשוטרת.
״לא, מה אתך? שלי עוד קטנים. אלה ברחו מהבית. קיבלנו טלפון מהתחנת דלק שנבוא לאסוף אותן מהכביש.״
״השם ישמור. אסור לברוח מהבית. אסור!״ חבצלת דיברה עכשיו בתקיפות אל רחלי ומיכל, ובה בעת כיוונה את שלמה בידיה הקטנות אל השער הקטן שבפתח החצר. ״אסור, ילדה קטנה, אסור, אימא חבל,״ מלמל שלמה. הוא היה גבוה בשני ראשים מהאישה הקטנה שהלכה לידו ומלמלה כמעט ביחד אתו, ״כן, שלמה, אימא חבל מאוד, שלמה, חבל מאוד.״
בתחנה הגישה להן השוטרת יהודית מיץ ובייגלה בזמן שטלפנה, קודם לאימא של רחלי, אחר כך לבית הספר, כי מיכל לא ידעה את מספר הטלפון בעבודה החדשה של אימא. על הקיר ממול היה תלוי שעון עגול והשעה בו הייתה שתים עשרה, שעה חמישית.

* * *

״אני רוצה להבין, מאיפה בא לכן הרעיון הזה?״
בחדר הקטן של תמי המנהלת בקושי היה מקום לכולם. ריטה המחנכת ישבה דחוקה בין שני עציצים, ואבא של מיכל עמד שעון בגבו על הדלת כי ככה היה לו נוח.
שתי האימהות ושתי הילדות ישבו בשורה מול השולחן הרחב שמאחוריו דיברה המנהלת תמי יותר מכולם, כי כולם שתקו.
״אני רוצה להבין,״ אמרה תמי והמשיכה לדבר כי כולם שתקו, ״יש לכן מושג מה יכול היה לקרות לכן? יש לכן מושג איזה מזל היה לכן שהערבי הזה היה מספיק חכם להרים טלפון למשטרה?״ והיא המשיכה, ״יכולתן להידרס או לקבל מכת שמש, שלא לדבר על זה שמי יודע איזה טיפוסים מסוכנים מסתובבים שם בשדות.״ מיכל חשבה על שלמה הגבוה, שבהתחלה הן חשבו שהוא טיפוס מסוכן אבל בסוף הסתבר שיש לו אימא קטנה שמחכה לו בלילות.
עכשיו ריטה דיברה בשקט והעיניים שלה היו עצובות. ״אני מוכרחה להגיד שאֶת מיכל אני עוד לא מכירה, אבל ממך, רחלי, ממש לא הייתי מצפה לדבר כזה.״
עכשיו הם יגידו את זה, חשבה מיכל, לא תהיה להם ברירה, עכשיו הם יגידו שהם לא רוצים אותה בבית ספר הזה, ושהם מחזירים אותה לבית ספר ״אביבים״, אבל עכשיו מיכל לא רצתה כל כך שהם יגידו את זה. היא חשבה על ורדית העומדת ליד הגדר, וידעה שוורדית בחיים לא הייתה בורחת מבית הספר כדי להגיע אליה, כי ורדית, הילדה הכי טובה וחכמה בכיתה, מחכה בסבלנות לשבת בערב ומדברת בנימוס בטלפון, כי ורדית יודעת שככה זה בבינעירוני וזהו, ואי אפשר לשנות את זה.
״משהו קרה לה מאז שעברנו הנה. היא לא אותה ילדה, אילן, אמרתי לך, נכון שאמרתי לך?״ אימא של מיכל דיברה עכשיו אל אבא של מיכל שנשען על הדלת ושתק.
אבל איך אפשר בכלל להיות אותה ילדה כל הזמן, ועוד בבינעירוני?
״מה את רוצה ממני, אפי?״ אבא של מיכל דיבר חד וחותך אל אימא של מיכל ואז אל תמי המנהלת, בחוסר סבלנות, הוא רצה כבר ללכת משם, ״אנחנו נדבר עם הילדה בבית. יהיה גם עונש. לא נעבור בשתיקה על דבר כזה. שלא יהיה לך ספק.״
״אני בכל זאת הייתי רוצה לשמוע מהילדות שהן מבינות...״ תמי הביטה בעיניים חכמות על מיכל ואחר כך על רחלי.
״הן מבינות, הן מבינות, מה הן, טיפשות? אפי, אני באמת חייב לחזור לעבודה, כבר חצי יום הלך,״ התחנן אבא של מיכל, אף על פי שהשעה הייתה בסך הכול אחת וחצי, ובסך הכול עברה חצי שעה מאז הרגע שבו התיישבה המחנכת ריטה בין העציצים ואבא של מיכל אמר שיותר נוח לו לעמוד.
תמי וריטה החליפו ביניהן מבטים. ״טוב,״ אמרה תמי, ולפני שהספיקה להגיד, ״אני מציעה שכולנו נעשה חושבים...״ אבא של מיכל פתח את הדלת, ואימא של מיכל קמה.
אלא שאז רחלי דיברה.
״הכול היה רעיון שלי, רק שתדעו.״
אימא של רחלי נשארה יושבת.
״הכול באשמתי. אני אמרתי למיכל שנלך על הכביש עד שנגיע לבית הספר הישן שלה. זה הכול. רק רציתי שתדעו,״ רחלי דיברה בקול רם, כמעט צעקה.
אימא של מיכל התיישבה בחיפזון, כאילו היא עצמה ילדה בכיתה ד׳ שקמה בטעות לפני הצלצול.
״רק רציתי שתדעו, זה הכול. זה היה רעיון שלי, ואני שכנעתי אותה.״
ורחלי קמה והסתובבה ועמדה מול אבא של מיכל שבדלת, כדי לוודא שהוא לא הלך לפני ששמע.
״אני שכנעתי אותה לעשות את זה, כי ראיתי איך שהיא לא רצתה לעבור דירה בכלל ואיך שהיא כל הזמן מתגעגעת לחברה הכי טובה שלה משם.״
אבא של מיכל סגר את הדלת שפתח. הוא עשה צעד אחד לכיוון רחלי ועמד מולה והביט לה בעיניים. הוא לא אמר כלום. אף אחד לא אמר כלום. החדר כולו הביט בדמות הגבוהה ובדמות הנמוכה הניצבות זו מול זו פנים אל פנים. מיכל חשבה שעוד מעט הם ילכו מכות. הקול של רחלי נחלש, אבל לא השתתק.
״רק רציתי שתדעו את זה. זה הכול.״

כשהן נשארו לבד, שתיהן, היא ואימא, אחרי שהורידו את אבא במשרד, מיכל עצמה את עיניה. ״הן בטח מתות מעייפות עכשיו,״ אמרה תמי, ״אחרי כל ההליכה הזאת בשמש. תנו להן לשתות הרבה מים.״ בעיניים עצומות מיכל ראתה את רחלי ואותה בתוך שקית כמו זו שהביאה מתחנת הדלק, אבל ענקית. היא ורחלי שוחות במים בקלות. הם נעימים, המים, לא קרים מדי ולא חמים, והם מרככים את הגוף שלהן ככה שהן יכולות לעשות שפגטים וגשרים בקלי קלות. אבל אי אפשר לנשום במים, היא חושבת פתאום, איך אנחנו יכולות לנשום? היא מדביקה את האף שלה לדופן השקית אבל הוא קשה כמו חלון של מכונית. כשהיא פותחת את עיניה, היא על הכביש השחור שוב, אבל במכונית, ורחוק יותר, בפתח העיר הישנה, היא מזהה.
משקפי השמש של אימא נשקפו אליה מן המראה הקדמית.
אנחנו חוזרות, מחשבה מהירה העירה אותה לגמרי מהשינה.
״אנחנו חוזרות?״ אולי בכל זאת הם מחזירים אותה.
המכונית נעצרה. אימא הסתובבה אליה. אי אפשר לראות שבכתה מאחורי משקפי השמש. ״רק לביקור. אני לוקחת אותך רק לביקור, מיכלי, אנחנו לא יכולות לחזור, אף פעם, את מבינה?״
מיכל הבינה.
היא עצמה שוב את עיניה. שוב היא בתוך השקית, והיא ורחלי שוחות בה כמו בנות ים קטנות, הן יכולות לנשום, הן נושמות את המים כאילו היו אוויר.