כוח עליון

אמא

כבר זמן רב, בערבו של כל יום ג׳ בשבוע, מסתגרים שושנה ויוסף ריסקין בביתם המפואר, אינם נענים להזמנות של חברים ולא מזמינים אליהם איש.
שניהם יודעים שלעולם לא יוכלו להסביר מה שקורה בערב זה בין כותלי הבית. הם יודעים שגם אם ינסו להסביר, איש לא יאמין להם.
שושנה ריסקין היא אישה מפוכחת, שמכלכלת את צעדיה בדרך כלל בתבונה קרה. אבל סמוך לשעה תשע בערבו של יום ג׳ הכול משתבש. לפתע היא נתקפת בתזזית בלתי־נשלטת, המנפצת לרסיסים את שלוות־הנפש שלה והופכת אותה בבת־אחת לקצרת־רוח ועצבנית. ברגעים אלה שושנה ריסקין לא מצליחה להיות ממוקדת, מחשבותיה פזורות, עיניה מציצות תכופות בשעונה. היא מכירה את התהליך ויודעת בדיוק מה יקרה. היא כבר חוותה את זה פעמים רבות, ואף־על־פי־כן היא חשה שוב ושוב כאילו זו הפעם הראשונה.
חולפות עוד דקות אחדות ולפתע משתלט על הבית כוח נעלם. כוסות הזכוכית מצטלצלות בתוך השידה המגולפת בחדר המגורים הגדול וסלילי האור נרעדים בנורות החשמל. החלונות סגורים, אבל מאי־שם נושבת פתאום רוח פרצים שמצמיחה כנפיים לעיתון המונח על השידה.
מיד לאחר־מכן משתררת דממה והאוויר קופא.
שושנה מצפה.
אמה מרים עומדת להגיע.

בתשע בדיוק מיטלטלת שושנה כעלה נידף ברוח משגרת חייה אל מציאות שונה לחלוטין. כל מחשבותיה, חושיה והמיות־לבה ניעורים אז לחיוניות חדשה כמו אחרי תרדמה עמוקה. לא רק נפשה, גם גופה עובר תהליך של שינוי קיצוני: גלים של חום וצמרמורות של קור מציפים אותה לסירוגין, ראשה כבד עליה כמטיל עופרת וברכיה פקות כשהיא נשרכת אל אחד מחדרי ביתה, תמיד אותו חדר עצמו. תריסי החדר מוגפים ואפלולית רובצת בין הקירות. פרט לשולחן ושני כיסאות ערום החדר מרהיטים, ואפילו וילונות אינם מכסים על החלון. שושנה נועלת אחריה את הדלת ומדליקה נר הניצב במרכז השולחן. הלהבה הקטנה מטילה על הקיר צללים מרצדים. שקט מעיק וציפייה מתוחה ממלאים את החדר.
ואז זה קורה.
שושנה מרגישה שמרים מגיעה והיא צונחת באנחת רווחה על הכיסא.
"שלום אמא," אומרת שושנה חרש.

שלוש שנים תמימות כבר נמשכות השיחות השבועיות בין שושנה למרים. שלוש שנים. קיץ, חורף, אביב וסתיו, דפוס קבוע. האם והבת מדברות על נושאים שלרוב יש בהם עניין רק לשתיהן. בדרך כלל שושנה מספרת, מרים מקשיבה, מעירה הערות ורק לעתים רחוקות מגיבה באריכות. רק קולה של שושנה נשמע בחדר. רק היא יכולה לשמוע את קולה של אמה.
לפני כל שיחה מצטיידת שושנה מראש ברשימה של נושאים שעשויים לעניין את אמה: מי ממכריהם נפל למשכב או מת, למי נולד ילד ומה שמו, מי עקר לדירה חדשה, מי פשט רגל, מי התחתן עם מי, מי התגרש. בזמן האחרון היא מספרת לאמה פחות על אחרים ויותר על עצמה. עכשיו היא מדברת בעיקר על הריונה, קובלת שרגליה שוב אינן נושאות אותה כקודם ושהיא חשה צורך לנוח לעתים תכופות. אמה שואלת מה אומרים הרופאים. שושנה משיבה לה שהם שבעי־רצון, העובר מתפתח יפה ובסך־הכול הבדיקות טובות מאוד. שושנה מגלה שהשבוע כבר קנו את כל הריהוט לחדר הילדים, לקראת הלידה שתהיה, אם ירצה השם, בעוד חודש, ושאם יש משהו שהיא מצטערת עליו זו העובדה שאמה לא תהיה לצידה בשעת הלידה. מרים אומרת שגם היא הייתה רוצה בזה, אבל מה לעשות שהגורל החליט אחרת.
אחרי שעה, כמו תמיד, מרים אומרת שלום ונעלמת. שושנה נשארת לבדה. לבה, שכמו מצבר ריק התמלא מן החיבור עם אמה, שב ומתרוקן עתה במהירות. שוב היא מתגעגעת, רוצה להתרפק, לשאוב מן האם את החום ואת התמיכה שידעה להעניק לה תמיד בעת הצורך, אבל האם כבר איננה ולא תחזור אלא ביום ג׳, בתשע, בשבוע הבא.

שושנה ריסקין היא בת עשרים ושמונה. בעלה יוסף הוא סוחר עתיקות אמיד, המבוגר ממנה בתשע שנים. הם מתגוררים באפקה, שכונת יוקרה בצפון תל אביב, בחווילה גדולה הנטועה בתוך גן מטופח. חייהם משופעים באושר ובעושר, שהם מנת־חלקם של אנשים אוהבים ועשירים. הם מארחים ומתארחים, ומפנקים את עצמם בכל מה שמתאווה נפשם.
ליוסף אין כל חלק בפגישה בין אשתו ואמה. כשהן מסתגרות בחדר, הוא נשאר בחוץ, מנסה להעביר את הזמן בקריאת עיתונים או בצפייה בטלוויזיה, אבל אינו מצליח לרכז את מחשבותיו. הפגישות האינטימיות מעוררות בו אי־שקט ורתיעה. גם הוא וגם שושנה יודעים היטב שאילו היה יכול, לא היה מהסס לשים להן קץ. הוא סבור שאשתו מתמכרת לשיחות האלה כמו מי שמתמכר לסמים וזה אינו מוצא־חן בעיניו.
בעלה של שושנה מטיח כלפיה לא פעם שרוחות אינן קיימות במציאות, שהקשר בינה לבין אמה הוא קשר הזוי, משהו שהיא בודה מדמיונה, איזה סוג של מופרעות שבוודאי עבר אליה בירושה מאמה. שושנה כועסת כשבעלה מעיר לה. "אתה לא מבין," היא אומרת, "בשבילי השיחות האלה הן כמו אוויר לנשימה."
״אבל אמא שלך מתה,״ מנסה בעלה בפעם המי־יודע־כמה להחדיר מעט היגיון למוחה, ״את יודעת שהיא מתה לפני שלוש שנים. את בכית בהלוויה שלה, את ראית שמכסים אותה בעפר.״
״הגוף שלה מת, לא הנשמה,״ משיבה שושנה בלחש, ״ואני עם הנשמה אני מדברת.״