פרולוג
היא רצתה לשכוח הכול.
רסיסי זיכרונות התנפצו בזה אחר זה על סלעי המציאות כהלומי קרב, עלו וצפו כגלים כואבים, עצובים ולא מרפים. הזיכרונות התרסקו על נפשה, השתלטו על גופה, על רצונותיה ועל חלומותיה. הרסיסים הותירו בה פצעים שלא יגלידו לעולם, פצעים שהיו תוצאתה של הדחקה בת שנים בניסיון לשכוח את הלילה ההוא. הלילה בו קולה של אמה נדם.
היא מעולם לא שכחה.
מעולם לא שכחה את צעקותיה החנוקות של אמה, נישאות באוויר הלילה השקט, מסתננות אל לבה שכאב עם כל מהלומה. הקולות תקפו אותה שוב ושוב, מסרבים להרפות.
גם את הפצעים, שלכאורה הגלידו עם הזמן, מעולם לא שכחה. הגלדים שבו ונפתחו עם כל מכה מחודשת והצלקות שנפערו בנפשה הקטנה היו כתהומות ללא קרקעית. מעולם לא שכחה את החבורות על רגליה הרועדות של אמה שניסתה לכסות בידיה הקטנות ואת החתכים על ידיה שניסתה לכסות עם בגדיה של בובתה. המראות שבים ועולים מול עיניה הדומעות בכל לילה.
בלילות, במיטות זרות, נהגה להתעורר לקול הרפאים של הירייה שניפצה את הדממה והפכה את כל עולמה. היא ניסתה לעצום את עיניה ולהירגע, אך מראות הזוועה שבו ועלו אל מול עיניה. שלולית הדם שבה שכבה אמה, עיניה הפעורות מביטות בה בעת שנשמה את נשימתה האחרונה.
מדי בוקר אספה את השברים למקום נסתר בלבה, מקום השייך רק לה ולזיכרונות הכואבים שפצעו את נפשה. אמרו לה לא פעם שזמן מרפא את הכאב אך היא דיממה בכל יום מחדש והזמן הפך למלכודת.
היא הפכה להיות הקורבן של פחדיה.
הכול קרה ביום הולדתה השמיני. מבעד לווילון שעוטר בהדפסים של ברבי היא הביטה אל החשיכה. עננים הסתירו את הכוכבים ואפלה איימה לכסות את הרחובות. קולות זועמים הסתננו מהסלון אל אוזניה הקטנות ומיד נכנסה אל מתחת למיטה, אוספת בדרכה את בובת ההיפו ומאמצת אותה אל לבה.
כך נהגה לעשות בכל פעם כששמעה את צעקותיו של אביה ואת בכייה של אמה. בכל פעם מחדש גופה היה נשטף בצמרמורת אימה ודמעותיה החנוקות שטפו את דרכן אל לבה שהתכווץ עם כל חבטה ששמעה.
דרך דלת חדרה הפתוחה לכדי חריץ הסתננו פנימה עד מקום מחבואה מעט אור מהסלון ומראות מזוויעים שניסתה לשווא להסתיר מעיניה בכפות ידיה הזעירות. מראות שלא מרפים ממנה גם היום, לאחר כמעט עשרים שנה.
במשך לילות רבים היא חשה בטוחה מספיק כדי לחזור למיטתה רק לאחר שצעקותיהם נרגעו. גם בלילה ההוא היא המתינה עד שקולות הכעס המהולים בבכי שהדהדו באוזניה ישככו. בניסיון לגבור על הרעשים סיפרה סיפור בקולי קולות לבובת ההיפו. רעם הרעיד את קירות הבית ולאחריו השקט המיוחל התפשט בחדריו וליטף את הלילה ברכות.
בכי חרישי נשמע מהסלון, אחריו נשמעה צעקה: "לאאא!" קול נפץ שלא הכירה הרעים את לבה, ניפץ את הדממה. היא שמעה את דלת הבית נטרקת ולאחריה דממה.
דממת מוות.
במשך דקות ארוכות עדיין שכבה מתחת למיטה, מחזיקה חזק בשמיכה עד שפרקי אצבעותיה הלבינו, עד שיכלה שוב לחזור ולנשום, עד שהצליחה לעצור את הדמעות.
כשבגרה וזוועות העבר לא הניחו לה, היא רקמה תכנית. היא הבטיחה לעצמה שמקרה כזה לא ישנה, לא לה ולא לאף אישה אחרת. היא עמדה מעל גופתו, הביטה בעיניו הפעורות, חייכה ולחשה: 'יום הולדת שמח, אבא,' ובאותה נשימה החליטה שהחוק היחיד שהיא תכיר מאותו רגע ואילך הוא שאין חוק.
פרק 1
מבטה ריחף בתוגה החוצה מבעד לחלון משרדה החדש אל האפור הקודר. על אף שהייתה זו שעת בוקר מאוחרת, ערפל עטף את העיר צפת. מחשבותיה נדדו אל חייה הקודמים, העגומים, אלה שנכחה בהם אך לא באמת חייתה אותם. החיים בהם העדיפה למות.
דמותה השתקפה בראי הקטן שעל שולחנה ונראתה חסרת חיים, חלולה. דפנה לא אהבה להתבונן בפניה. שכבות של מייק אפ לא הצליחו להסתיר את מה שהנשמה שלה ראתה. עיני האיילה השחורות שלה היו עצובות והיא קיוותה שיום אחד יהיה בזוויות עיניה קמט של צחוק. היא פיזרה את שיערה השחור כך שנפל בגלים על כתפיה וניסתה לחייך.
משרדה החדש היה פשוט למראה ועם זאת היה בדיוק כפי שתמיד חלמה שיהיה. מעברו השני של השולחן, שהיה עשוי מעץ אורן, ניצבו שני כיסאות עץ. בקצה המשרד ניצבה עמדת מטבחון קטנה ואפילו הייתה לה פינת ישיבה צנועה שכללה ספה ארוכה ולצדה שולחן קפה צנוע עשוי זכוכית. וילון בצבע תכלת הסתיר את מסגרת החלון המתפוררת ואת הסורגים המחלידים. על הקיר נתלתה בגאווה תעודת ההכשרה שלה, מוקפת במסגרת לבנה וטהורה. החפץ היחיד שעיטר את משרדה והוסיף לו צבעוניות עליזה היה עציץ של רקפות. קירות המשרד, ששמעו כבר הכול וידעו לספר על כאב שהשתיקה יפה לו, נצבעו לכבודה בלבן.
התרגשות מהולה בפחד חלחלה לתוכה בשעה שהמתינה לפגישה הראשונה שנקבעה לה. שלוש שנים של הכשרה מקצועית לא הכינו אותה נפשית לבאות. כעת, לראשונה, תשב מעברו השני של השולחן ותהיה מקצועית, קשובה ומלאת חמלה. היא תשדר ביטחון ככל שתוכל. חשש התגנב אל לבה- האם תצליח בתפקידה?
זיכרונות העבר מהפגישה הראשונה שהשתתפה בה במקום הזה עם העובדת הסוציאלית שלחו זרועות ארוכות אל ראשה ואחזו בו, לפתו בחוזקה את לבה ואת גופה. היא ישבה אז בדיוק כאן, חבולה וכואבת, והקשיבה בחצי אוזן לדבריה של העובדת הסוציאלית בשעה שכל שרצתה באותו רגע היה למות, להתאדות מהחיים האלה ולמחוק מהם את זיכרון חייה כאילו לא הייתה נוכחת כאן מעולם.
חייה החדשים העירו לחיים זיכרונות מחייה של דפנה שלפני עמוס, דפנה החזקה, השמחה והקופצנית, זו שתמיד מוקפת בחברים, רוקדת על שולחנות ואוהבת את החיים. לא היה קל להפיח חיים בזיכרונות האלה משום שכל שעמוס עשה בשנים בהן היו יחד הוא לרמוס פיסה אחר פיסה מישותה ולהפוך אותה לצל של עצמה.
השעון התלוי על הקיר הראה כי הפגישה תחל בעוד רבע שעה. היא סידרה את השולחן בפעם השנייה, יישרה את הכוס השחורה שבה המתינו עטים ועפרונות, הניחה דפים לבנים בצד ימין, לפניה הניחה פנקס צהוב לכתיבת מהלך הטיפול, ליד מסך המחשב שבקצהו השמאלי של השולחן.
נקישה קלה בדלת הקפיצה אותה. הנה זה קורה, חשבה ונשמה עמוק. היא ניגשה בהיסוס אל הדלת ופתחה אותה. בפתח עמדה בחורה צעירה. במבט ראשון היא נראתה כבת עשרים וחמש, אבודה ונבולה. משקפי השמש שעל פניה הסתירו את עיניה. מעיל היה מונח על כתפיה ברישול והיא החזיקה בידה תיק גדול. לצדה עמדה ילדה קטנה כבת שלוש, מחבקת כרית של 'הלו קיטי' בצבע ורוד. פניה הקטנות נראו נפולות ובעיניה השתקף עצב רב. נראה היה כי עברה תלאות רבות בחייה הקצרים.
"שלום, שמי דפנה, נעים מאד." היא פתחה את הדלת לרווחה והזמינה אותן פנימה.
כניסתן למשרד לוותה בשתיקה רועמת. הילדה נאחזה בחוזקה ברגלה של אמה ולא הרפתה.
"בואו היכנסו, שבו. להביא לכן משהו לשתות?" הלמות לבה של דפנה בלבלו אותה. היא ניסתה להתרחק מעט כדי להשיב לעצמה את ביטחונה העצמי שהתאדה לפתע.
הן התקדמו באטיות אל הכיסאות והתיישבו בזהירות. הילדה הקטנה התחפרה בחיקה של אמה וטמנה את פניה בצווארה. דפנה ניגשה למטבחון הקטן והכינה לילדה הקטנה כוס שוקו חם ולבחורה האבודה כוס קפה. היא הניחה את הכוסות על השולחן לפניהן ופנתה להתיישב בכיסאה.
הבחורה הסירה בחשש את משקפיה תוך שהיא חושפת עיניים נפוחות מדמעות והגישה לדפנה תיקייה ובה המסמכים העוסקים במקרה שלה.
דפנה חייכה ולקחה את התיקייה לידיה. היא עיינה בכתוב ברצינות ובכובד ראש.
שרון לוין, בת עשרים ושש. מקום מגורים: רמת גן. סטטוס: נשואה.
ילדים: ליהי. בת שלוש.
מקום עבודה: חנות בגדים ברח' ביאליק, רמת גן. עיסוק: מוכרת.
היא דילגה על שאר הפרטים היבשים וחיפשה את סיבת הגעתה של שרון אליה. בגרונה הצטבר גוש ומעיניה איימו לפרוץ דמעות אך דפנה הזכירה לעצמה שכעת היא יושבת מצדו השני של המתרס. היא חצתה את התהום השחורה ושרדה כדי לעזור לאחרות כמוה. עליה למחוק את התמונות שמתרוצצות כעת בראשה, תמונות כואבות כמו המכות שחטפה, ולעזור לשרון ולליהי הקטנה לחצות את התהום הזאת יד ביד, צעד אחר צעד.
לבה של דפנה נצבט בקרבה כשהציצה מעל הדפים בליהי הקטנה. עמוק בלבה שמחה שלא הביאה עם עמוס ילדים לעולם.
לטופס ההפניה ל'בית חווה' שמילאו במשטרה צורפו מסמכים נוספים: דו"ח משטרתי על האירוע, התלונה שהוגשה במשטרה על ידי שרון וצו ההרחקה שהבעל המכה קיבל מבית המשפט.
דפנה העמידה פנים שהיא קוראת עוד משום שחששה להרים את עיניה ולהביט בשרון. היא זיהתה את מבוכתה ואת חוסר הביטחון שלה, זיהתה בכל תנועה קטנה בגופה את חוסר האמון שלה ואת הפחד. היא הייתה שם, במקום הזה, בדיוק כמו שרון. היא לא תוכל להימנע מלהביט בה עוד הרבה. הימנעות מקשר עין מעידה על פחד והרי עליה להפגין מקצועיות, אמינות וביטחון, שיננה לעצמה שוב ושוב.
לבסוף הרימה את עיניה מהדפים והביטה באהדה בשרון. "שרון," היא פתחה בעדינות, "אני מבינה שהכול עדיין טרי ואני מניחה שקשה לך לתת אמון במישהי זרה ולסמוך עליה. אני רוצה שתדעי שאני כאן כדי ללוות אותך, לעזור לך, לתת מענה לכל צורך שלך. אינך צריכה להתבייש ממני. נסי לסמוך עליי. את בטוחה כאן." דפנה הקפידה שמבטה לא ישדר רחמים.
שרון הרימה את מבטה, שהיה עד כה מושפל לרצפה, אל עיניה של דפנה. עיניה הכחולות היו כים סוער ומסוכן. היא הסיטה את שערה השחור מעיניה בתנועה קלה. האמון שנתנה בבני אדם התרסק לרסיסים מזמן. 'בית חווה' היה התחנה האחרונה שלה. לא היה לה יותר על מי לסמוך, ועיניה של דפנה היו טובות. היא תנסה למען ליהי. היא הנהנה לאות הסכמה.
"אראה לך את המגורים שלך ושל ליהי. תהיו בטוחות ומוגנות שם ותוכלו להתחיל מחדש את חייכן." שרון הקשיבה לדפנה וניעורה. בטוחות ומוגנות, חזרה על המשפט בלבה והנהנה.
דפנה קמה מכיסאה ושרון קמה בעקבותיה, הרימה את ליהי אל חיקה ופסעה בעקבות דפנה בשביל ארוך, מרוצף באבנים צבעוניות. משני צדי השביל היו עצים מרובי ענפים שהטילו צל על העוברים ושבים, כמו מגנים עליהם מכל רע. לראשונה, שרון החלה להרגיש שהיא קיימת. היא אימצה את ליהי אל לבה.
הבניין העתיק שאמור היה להיות מקום מגוריהן לזמן הקרוב היה בנוי מאבן ירושלמית והיו לו שלוש קומות. על החלונות הגבוהים היו סורגים. בכניסה הייתה צמחיה מטופחת שהוסיפה למקום מעט שמחה. המראה השרה בה רוגע, הרגשה שלא חוותה בשנים האחרונות. הפחד פינה את מקומו לשלווה. לרגע עצמה את עיניה ונשמה עמוק, שואפת לתוכה את התקווה שהשנים הבאות יהיו טובות יותר.
"בואו ניכנס." קולה של דפנה ניער את שרון ממחשבותיה. הן פסעו אל תוך הבניין. השקט ששרר שם גרם לשרון לתהות האם דרות במקום הזה נשים נוספות כמוה. היא קיוותה שכן. דפנה ענתה, כמו קראה את מחשבותיה: "גרות כאן נשים נוספות ולהן ילדים בכל הגילאים. אל תדאגי, את לא תהיי לבד. את תכירי חברות חדשות וגם לליהי תהיה מסגרת חינוכית מתאימה עם חברות בגילה." שרון הנהנה בהקלה. היא ניסתה להתרגל למושגים החדשים שנכנסו לחייה: ביטחון, הגנה וחברות.
דפנה הובילה אותן במסדרון של הקומה הראשונה לדלת האחרונה בשורה. "ברוכות הבאות לביתכן החדש." בעת שפתחה את הדלת, הבזקי זיכרון מיומה הראשון כאן היכו בה. הרגשת החופש שחשה אז הייתה מהולה בפחד תמידי, הבדידות שהייתה חברתה הטובה בנישואיה נכנסה יחד אתה לדירה הקטנה שהקצו לה. היא זכרה את חששה מהעתיד לבוא, את השמחה שחשה על שלא תראה אותו שוב. לבה האיץ את פעולתו לנוכח הזיכרון והיא מיד ניערה את ראשה והביטה בשרון שסרקה את הדירה.
"יש כאן סלון, מטבח וחדר שינה עם מקלחת ושירותים," דפנה הסבירה תוך שהיא מובילה אותן בין החדרים. "יש במקרר כל מה שתזדקקו לו בשבוע הקרוב. לאחר מכן תוכלי לרכוש מצרכים במכולת שנמצאת במתחם, בשכר שתקבלי תמורת עבודתך כאן." שרון הנהנה. "יש במתחם מרפאה, גן ילדים, בית ספר וסניף דואר המשמש גם כבנק, בו תוכלי להפקיד את שכרך." שרון שתקה ולא שאלה דבר, קיבלה בהכרת תודה את הדברים כפי שהם. המחשבה שהכסף שהיא תרוויח יעמוד לרשותה והיא תוכל להשתמש בו ככל העולה על רוחה שימחה אותה.
"תתארגנו לכן בדירה. ניפגש שוב מחר ונדבר על שאר הפרטים." שרון הניחה את התיק שהביאה עמה על הרצפה ליד הדלת ובפרץ מפתיע של שמחה חיבקה את דפנה בחוזקה. "תודה," לחשה. זאת הייתה הפעם הראשונה שהוציאה הגה מפיה. דפנה השיבה לה חיבוק והשרתה עליה תחושת ביטחון. "אין לך ממה לחשוש. החלונות מסורגים והמתחם שמור, אף אחד אינו יכול להיכנס ללא אישור." אמרה לשרון והגישה לה את המפתח.
קולה המלאכי של ליהי נשמע לפתע. "אימא, זה הבית החדש שלנו?"
"כן מתוקה, מהיום את ואני נגור כאן."
"ומתי אבא יבוא לכאן?"
שרון נדרכה. לבה התכווץ לנוכח תמימותה של ליהי. מחשבות רבות חלפו בראשה. כיצד תוכל להסביר לפעוטה על חייהן החדשים? היא ניסתה להרגיע את עצמה וענתה בשלווה: "אבא לא יבוא. הוא לא יגור אתנו. הוא גר רחוק." ליהי הקשיבה בחצי אוזן ונראתה עסוקה בהאכלה מדומה של הבובה שהספיקה לקחת עמה כשיצאו לדרכן.
שרון ארגנה בארון הגדול את מעט הבגדים שהביאה עמה ופנתה להכין להן משהו לאכול. "בואי נאכל, ליהי." ליהי לקחה עמה את הבובה והושיבה אותה על כיסא לצדה. "את תשבי בכיסא של אבא," הסבירה לבובה. שרון התאמצה להסתיר את דמעותיה. נפשה הטהורה של ליהי לא צריכה לספוג את הכאב הזה. איך מספרים לילדה בת שלוש שאבא שלה הוא מפלצת? היא הדחיקה את המחשבות לפעם אחרת. אולי כשליהי תגדל מעט היא תוכל להבין.
לעת ערב, לפני שהתארגנו לשינה, עברה שרון בכל חדרי הבית ובדקה שהחלונות סגורים, ניערה את ידית הדלת כמה פעמים כדי לוודא שהיא נעולה ואז הקריאה לליהי סיפור והשכיבה אותה לישון. כשליהי נרדמה שרון התיישבה על הכורסא בסלון ונותרה דרוכה, הקשיבה לקולות הלילה ונשארה ערה עד הבוקר.
