נשים קטנות

משחק בעולים לרגל

״חג מולד בלי מתנות איננו חג מולד,״ רטנה ג'וֹ, בשוכבה על השטיח.
״כל כך נורא להיות עניים!״ נאנחה מֶג והביטה בשמלתה הישנה.
״אני חושבת שזה לא הוגן שלילדות רבות יש המון דברים יפים, ולאחרות אין ממש כלום,״ הוסיפה אֵיימִי הקטנה, במשיכת־חוטם של נעלבת.
״יש לנו אבא ואמא וזו את זו,״ אמרה בֶּת׳ בשביעות־רצון מפינתה.
ארבעת הפרצופים הצעירים המוארים באור האש קרנו למשמע המלים המעודדות, אך שבו וקדרו כאשר אמרה ג'וֹ בעצבות, ״אבא לא כאן, ולא יהיה אתנו עוד זמן רב.״ היא לא אמרה, ״אולי לעולם לא,״ אך כל אחת מהן השלימה את המשפט בלבה וחשבה על אבא שנמצא במרחקים, במקום שבו התנהלו הקרבות.
לרגע שתקו כולן; ואז אמרה מֶג בנעימת קול שונה, ״אתן יודעות שהסיבה שאמא הציעה שלא נקנה שום מתנות לחג היא שעומד לבוא חורף קר, והיא חושבת שאסור לנו לבזבז כסף על הנאות, כשהגברים שלנו סובלים כל כך בצבא. איננו יכולות לעשות הרבה, אבל נוכל להקריב מעט, ועלינו לעשות את זה בשמחה, אלא שאני חוששת שלא אעשה את זה בשמחה.״ ומֶג הנידה בראשה כשהרהרה בצער על כל הדברים היפים שחשקה בהם.
״אבל אני לא חושבת שהמעט שנבזבז יועיל למישהו. לכל אחת מאתנו יש דולר אחד, והצבא לא ייוושע מהסכום המועט הזה. אני מסכימה לא לצפות למתנה כלשהי מאמא או מכן, אבל אני מאוד רוצה לקנות לעצמי את הספר ׳פיית־המים וסינטרם׳. אני כבר רוצה אותו זמן כה רב,״ אמרה ג'וֹ, שהיתה תולעת ספרים.
״אני תכננתי להוציא את הכסף שלי על תווי־נגינה חדשים,״ אמרה בֶּת׳ באנחה קלה שאיש לא שמע, מלבד מברשת האח וידית הקומקום.
״אני אקנה קופסה יפה של עפרונות ציור. אני באמת זקוקה לזה,״ אמרה אֵיימִי בהחלטיות.
״אמא לא אמרה שום דבר על הכסף שלנו, והיא לא היתה רוצה שנוותר על כולו. בואו נקנה מה שאנחנו רוצות ונהנה קצת. אין ספק שאנחנו עובדות די קשה בשביל להשיג את זה,״ קראה ג'וֹ, ובחנה את עקבי נעליה כדרכם של גברים.
״אני בוודאי עובדת קשה - להכניס דעת בילדים המייגעים האלה כמעט יום שלם, בשעה שהדבר שאני משתוקקת לו הוא ליהנות לי בבית,״ פתחה מֶג, שוב בנעימה של טרוניה.
״העבודה שלך היא כאין וכאפס לעומת שלי,״ אמרה ג'וֹ. ״היית רוצה להיות כלואה במשך שעות עם גברת זקנה, עצבנית ונרגזת, שאינה נותנת לך מנוח, לעולם איננה מרוצה ויורדת לחייך עד שאת מוכנה לעוף מבעד לחלון או לפרוץ בבכי?״
״לא יפה להתמרמר, אבל אני חושבת שלהדיח כלים ולסדר את הבית זו העבודה הנוראה ביותר בעולם. זה מכעיס אותי, וכפות הידיים שלי נעשות גסות ונוקשות כל כך, עד שאני לא יכולה להתאמן כראוי.״ ובֶּת׳ הביטה בידיה המחוספסות באנחה שכולן יכלו לשמוע הפעם.
״אני לא מאמינה שמישהי מכן סובלת כמוני,״ קראה אֵיימִי, ״מפני שאתן לא צריכות ללכת לבית־הספר עם נערות חצופות, שמציקות לכן אם אתן לא יודעות את השיעורים, ולועגות ללבוש שלכן, ומחמיצות את אבא שלכן אם הוא לא עשיר, ומעליבות אתכן אם האף שלכן אינו יפה.״
״אם את מתכוונת לומר משמיצות, אמרי זאת, ואל תגידי מחמיצות כאילו אבא הוא איזו צנצנת מלפפונים,״ יעצה ג'וֹ בצחוק.
״אני יודעת למה אני מתכוונת, ואת לא צריכה להיות ציניקלית בגלל זה. זה יפה להשתמש במלים נאות ולהעשיר את אוצר המילון שלנו,׳׳ השיבה אֵיימִי בארשת של חשיבות.
״אל תעקצו זו את זו, בנות. לא היית שמחה אילולא הפסיד אבא את כספו כשהיינו קטנות, ג'וֹ? בחיי! כמה מאושרות יכולנו להיות, אילולא היו לנו דאגות!״ אמרה מֶג, שזכרה זמנים טובים יותר.
״לפני כמה זמן אמרת שלדעתך אנו מאושרות יותר מילדי משפחת קִינְג, מפני שהם רבים ומוטרדים כל הזמן, למרות כספם הרב.״
״כן, כך אמרתי, בֶּת׳. ואני באמת חושבת שאנחנו מאושרות; אף־על־פי שעלינו לעבוד, אנחנו יודעות לשעשע את עצמנו, ואנחנו מין חבורה שכזאת, כפי שג'וֹ נוהגת לאמר.״
״ג'וֹ משתמשת במלים של רחוב!״ העירה אֵיימִי ושלחה מבט של תוכחה לעבר הדמות ארוכת־הגו שהיתה שרועה על השטיח. ג'וֹ התרוממה מייד, תחבה את ידיה בכיסים והחלה לשרוק.
״די, ג'וֹ, זה נערי כל כך!״
"לכן אני עושה את זה.״
״אני לא סובלת נערות גסות וגבריות!״
״ואני שונאת ילדות מעושות ומפונדרקות!״
״׳ציפורים בקן חיות בשלווה,'״ שוררה בֶּת׳, רודפת השלום, בארשת פנים כה משעשעת עד ששני הקולות החדים נתרככו ופרצו בצחוק, וכך הסתיימו בפעם הזאת העקיצות ההדדיות.
״באמת, בנות, שתיכן אשמות,״ אמרה מֶג, והחלה להטיף בסגנון האחות־הבכירה שלה. ״את גדולה דייך בשביל לחדול משעשועים של נערים ולהתנהג יפה יותר, ג'וֹזֶפִין. לא היה בכך כל דופי כשהיית ילדה קטנה; אבל עכשיו, כיוון שצמחת לגובה ושערך אסוף למעלה, עלייך לזכור שאת גברת צעירה.״
״אני לא! ואם איסוף השיער למעלה עושה אותי גברת כזאת, אקלע אותו בשתי צמות עד שאהיה בת עשרים,״ קראה ג'וֹ, משכה את רשת השיער ופיזרה את רעמתה הערמונית. ״אני שונאת את המחשבה שאני צריכה לגדול ולהיות גברת מארץ׳, וללבוש שמלות ארוכות ולהיראות קפדנית ודקדקנית כמו איזו דודה זקנה! כבר כך קשה להיות נערה, כשאני בעצם אוהבת משחקים ועבודות וגינונים של נערים! אני לא יכולה להתגבר על אכזבתי מכך שאינני נער; ועכשיו זה גרוע מתמיד, מפני שאני משתוקקת ללכת ולהילחם עם אבא, וכל מה שנותר לי לעשות הוא לשבת בבית ולסרוג, כמו אשה זקנה ומשעממת!״ וג'וֹ טלטלה את הגרב הצבאי הכחול, עד שהמסרגות קשקשו ככלי הקשה וכדור הצמר דילג על פני החדר.
״ג'וֹ המסכנה! זה באמת קשה, אבל אין מה לעשות. עלייך לנסות להסתפק בכך ששינית את שמך לשם של נער, ובכך שאת משחקת את תפקיד האח שלנו,״ אמרה בֶּת׳, וליטפה את הראש הפרוע שלרגליה בכף יד שכל שטיפות הכלים וניקוי־האבק שבעולם לא יכלו לפגום בעדנת מגעה.
״ובנוגע אלייך, אֵיימִי,״ המשיכה מֶג, ״כל כולך דקדקנית ומגונדרת יתר על המידה. ההתנהגות שלך משעשעת עכשיו, אבל תגדלי להיות אווזה פתיה ומעושה, אם לא תישמרי. אני אוהבת את הנימוסים הנאים ואת צורת הדיבור המעודנת שלך, כשאת לא מנסה להיות מגונדרת מדי. אבל המלים חסרות ההיגיון שלך גרועות ממש כמו שפת הרחוב של ג'וֹ.״
״אם ג'וֹ היא נערית ואֵיימִי אווזה, מה אני, בבקשה?״ שאלה בֶּת׳, מוכנה לקבל את חלקה בהרצאה.
״את חמודה, ותו לא,״ השיבה מֶג בחמימות; ואיש לא התנגד לדבריה, מפני ש״עכברונת״ היתה אכן חביבת־המשפחה כולה.
מאחר שקוראים צעירים אוהבים לדעת ״כיצד אנשים נראים״, ננצל אתנחתה זו כדי לתת תיאור קל של ארבע האחיות, שישבו סורגות באור הערבים, שעה ששלג דצמבר ירד בדממה בחוץ, והאש התפצחה בעליצות בפנים. זה היה חדר ישן ונוח, אף שגון השטיח דהה והרהיטים היו פשוטים; שכן על הקירות היו תלויות כמה תמונות יפות, ספרים מילאו את המדפים, פרחי כריזנטמות וורדי חג־המולד פרחו בחלונות, ואווירה נעימה של שלוות־בית שררה בכול.
מַרְגָרֶט, הבכירה שבהן, היתה בת שש־עשרה, והיתה יפה מאוד, מלאת־גו ובהירה, בעלת עיניים גדולות, שיער חום, רך ושופע, פה חמוד וידיים לבנות, שעליהן היתה גאוותה. ג'וֹ בת החמש־עשרה היתה גבוהה מאוד, כחושה ושחומה, ומראה הזכיר סייח צעיר, שכן דומה היה כי לעולם אינה יודעת מה לעשות בגפיה הארוכות, שעמדו בדרכה כמכשול. היה לה פה החלטי, אף משעשע ועיניים חדות, אפורות, שנדמה כאילו ראו הכול, והיו, לסירוגין, חודרות, משעשעות או מהורהרות. שערה העבות והארוך היה מקור יופיָה היחיד, אך הוא היה אסוף בדרך כלל ברשת, כדי שלא יפריע לה בדרכה. כתפיים עגולות היו לה לג'וֹ, כפות רגליים וידיים גדולות, מראה מרושל לבגדיה, וחזות של נערה ההופכת במהירות ונגד רצונה לאשה. אֵלִיזַבֶּת׳ - או בֶּת׳, כפי שהכול קראו לה - היתה ילדה ורדרדה בת שלוש־עשרה, חלקת שיער ובהירת עיניים, בעלת גינונים ביישניים, קול חרישי ומבע שליו, שנעכר רק לעתים רחוקות. אביה כינה אותה ״אוצר השלווה״ והשם הלם אותה להפליא, מפני שדומה היה כי היא חיה לה בעולמה הפרטי והמאושר, שממנו הגיחה רק כדי לפגוש במעטים שבהם בטחה ואותם אהבה. אֵיימִי, אף שהיתה הצעירה באחיות, היתה אישיות חשובה ביותר - לדעתה, מכל מקום. עלמת־שלג לכל דבר, עם עיניים כחולות ושיער זהוב המסתלסל על כתפיה, ענוגה וחיוורת, והליכותיה כשל גברת צעירה המודעת לגינוניה. מה היה אופיין של ארבע האחיות, זאת נניח לקורא לגלות בהמשך.
השעון הקיש שש פעמים, ובֶּת׳, שהיתה גורפת את האח, הניחה לידו זוג נעלי־בית כדי לחממן. למראה הנעליים הישנות היתה השפעה טובה על הנערות, שכן אמא עמדה להגיע, ופניהן עטו ארשת קורנת לקראתה. מֶג חדלה מנאומה והדליקה את המנורה, איימי קמה מהכורסה בלא שנתבקשה לעשות זאת, וג'וֹ שכחה עד כמה היתה עייפה והתיישבה עם נעלי־הבית סמוך יותר אל האש.
״הן בלות למדי. אמא זקוקה לזוג חדש.״
״חשבתי שאקנה לה זוג חדש בדולר שלי,״ אמרה בֶּת׳.
״לא, אני אקנה!״ קראה אֵיימִי.
״אני הבכורה,״ פתחה מֶג, אך ג'וֹ שיסעה אותה בהחלטיות -
״אני הגבר במשפחה עכשיו כשאבא איננו, ואני אדאג לנעלי־הבית, מפני שאבא אמר לי להשגיח בהעדרו במיוחד על אמא.״
״אני אומר לכן מה נעשה,״ אמרה בֶּת׳, ״כל אחת מאתנו תקנה לה משהו לחג־המולד, ולא נקנה שום דבר לעצמנו.״
״זה רעיון שמתאים לך, חמודה! מה נקנה לה?״ קראה ג'וֹ.
כולן הרהרו לרגע בכובד־ראש, ואז הכריזה מֶג, כאילו בא לה הרעיון למראה כפות ידיה הנאות, ״אני אקנה לה זוג כפפות נחמדות.״
״נעליים צבאיות, הטובות ביותר שיש,״ קראה ג'וֹ.
״ממחטות אחדות, עם אמרות בשוליים,״ אמרה בֶּת׳.
״אני אקנה לה בקבוק קטן של מי־בושם. היא אוהבת את זה, וזה לא יעלה הרבה, וכך יישאר לי קצת כסף לעפרונות,״ הוסיפה אֵיימִי.
״איך נגיש לה את הדברים?״ שאלה מֶג.
״נניח אותם על השולחן, ונכניס אותה פנימה, ואז נעמוד ונראה כיצד היא פותחת את החבילות. אתן לא זוכרות איך נהגנו לעשות בימי ההולדת שלנו?״ השיבה ג'וֹ.
״תמיד פחדתי כל כך כשהיה תורי לשבת בכיסא הגדול עם הכתר על הראש, ולראות את כולכן צועדות בסך להגיש לי את המתנות בתוספת נשיקה. אהבתי את המתנות ואת הנשיקות, אבל זה היה נורא לפתוח את המתנות ולדעת שאתן מביטות בי,״ אמרה בֶּת׳, שחרכה את פניה יחד עם הצנימים לתה.
״בואו נניח לאמא לחשוב שאנחנו קונות דברים לעצמנו, ואז נפתיע אותה. עלינו לצאת לקניות מחר אחר הצהריים, מֶג. יש כל כך הרבה דברים לעשות לקראת הצגת חג־המולד,״ אמרה ג'וֹ, בעודה צועדת הלוך ושוב, ידיה מאחורי גבה ואפה זקור אל על.
״אינני מתכוונת לשחק עוד אחרי הפעם הזאת. אני נעשית גדולה מדי לדברים האלה,״ הצהירה מֶג, שהיתה ממש ילדה קטנה בכל הנוגע להתחפשות ולהשתובבות.
״את לא תפסיקי, אני יודעת, כל עוד תוכלי להסתובב על עקבייך בגלימה לבנה ובשיער פזור ולענוד תכשיטי זהב מנייר. את השחקנית הטובה ביותר שיש לנו, ואם תרדי מהבימה יקיץ הקץ על הכול,״ אמרה ג'וֹ. ״עלינו לערוך חזרה הערב. בואי הנה אֵיימִי, וחזרי על מחזה ההתעלפות, מפני שאת נוקשה כמו שיפוד בקטע הזה.״
״אני לא אשמה; מעולם לא ראיתי מישהו מתעלף, ואין לי כוונה להשתטח כמוך ולקבל סימנים כחולים על כל הגוף. אם אוכל לצנוח בקלות, אצנח; אם לא - אצנח לתוך כיסא בחן רב. לא אכפת לי אם הוּגוֹ יבוא אלי עם אקדח,״ השיבה אֵיימִי, שלא ניחנה בכשרון דרמטי, אך נבחרה לתפקיד מפני שהיתה זעירה דיה בשביל להיחטף על ידי הנבל שבהצגה בעודה מצווחת.
״עשי זאת כך: ספקי כפיים והתהלכי לאורך החדר בצעדים כושלים כשאת צווחת כמטורפת, ׳רוֹדְרִיגוֹ! הצילני! הצילני! ׳״ וג'וֹ צנחה ארצה בצווחה מלודרמטית, שהיתה מצמררת ממש.
אֵיימִי עשתה כמותה, אך הושיטה את ידיה הנוקשות לפנים, וקרטעה לאורך החדר כאילו היתה מונעת על ידי מכונה, וקריאת ה״אוֹוֹוֹ!״ שלה נשמעה כקריאה של מי שדקרו את גופו בסיכות ולא כקריאה הנובעת מאימה וייסורים. ג'וֹ נאנחה אנחת ייאוש ומֶג פרצה בצחוק, ובֶּת׳ שרפה את פרוסות הלחם שלה כשעקבה אחר הנעשה בעניין רב.
״אין טעם! עשי כמיטב יכולתך בשעת ההצגה, ואם הקהל יצחק, אל תאשימי אותי. בואי, מֶג.״
אחר כך התנהלו העניינים כשורה, מפני שדוֹן פֶּדְרוֹ קרא תיגר על העולם בנאום בן שני עמודים, בלא להפסיק; הָגָר, המכשפה, מלמלה מלמול כישוף נורא מעל הקדרה הרותחת שלה, המלאה קרפדות רוחשות, במין פעלול מוזר; רוֹדְרִיגוֹ ביתק את שלשלאותיו כגבר, והוּגוֹ מת בייסורים של חרטה ורעל, בהשמיעו קריאות ״הא! הא!״ פראיות.
״זוהי ההצגה הטובה ביותר שהיתה לנו,״ אמרה מֶג, כשהנבל המת התיישב ושפשף את מרפקיו.
״אני לא מבינה איך את יכולה לכתוב ולשחק דברים נהדרים כאלה, ג'וֹ. את ממש שֵיקְסְפִיר!״ קראה בֶּת׳, שהאמינה בכל לבה כי אחיותיה ניחנו בתכונות מופלאות בכל התחומים.
״לא לגמרי,״ השיבה ג'וֹ בצניעות. ״אני באמת חושבת ש׳קִלְלַת הַמַכְשֶפָה, טרגדיה אופראית׳ היא מחזה נחמד למדי, אבל הייתי רוצה לנסות את ׳מַקְבֶּת׳, אילו רק היתה לנו דלת־סתרים בשביל בַּאנְקוֹ. תמיד רציתי לשחק את תפקיד הרוצח. 'האם פגיון הוא זה הניצב לנגד עיני?'" מלמלה ג'וֹ, בגלגלה עיניים ובלופתה את האוויר, כפי שראתה פעם שחקן־טרגדיות מפורסם עושה זאת.
״לא, זהו מזלג הקלייה, ועליו הנעל של אמא במקום פרוסת־לחם. ג'וֹ ממש חולת־במה!״ קראה מֶג, והחזרה נסתיימה כרגיל בפרץ של צחוק.
״אני שמחה למצוא אתכן במצב רוח כה מרומם, ילדות שלי,״ אמר קול שמח בפתח, והשחקנים והקהל פנו לאחור לקבל את פניה של גברת אימהית, גבוהת־קומה, עם הבעת פנים נעימה כל כך, כמו שואלת ״במה אוכל לעזור לכן״. היא לא היתה לבושה בהידור, אבל היתה אצילית למראה, והילדות היו בטוחות שהגלימה האפורה והמגבעת המיושנת עטפו את האם הנפלאה ביותר בעולם.
״ובכן, יקירותי, כיצד הסתדרתן היום? היתה עבודה כה רבה בהכנת הקופסאות למחר, עד שלא יכולתי להגיע הביתה לארוחת הצהריים. מישהו בא, בֶּת׳? איך ההצטננות שלך, מֶג? ג'וֹ, את נראית עייפה עד מוות. בואי תני לי נשיקה, מתוקה.״
בעודה עורכת חקירה אמהית זו פשטה הגברת מַארְץ׳ את בגדיה הרטובים, נעלה את נעלי־הבית החמימות, ובהתיישבה בכורסה משכה את אֵיימִי אל חיקה, והתכוונה להתענג על השעה המאושרת ביותר ביומה הטרוד. הילדות ריחפו מסביב, מנסות לעזור בכול, כל אחת בדרכה. מֶג ערכה את שולחן־התה, ג'וֹ הביאה עצים, הציבה כיסאות ובתוך כך הפילה, הפכה, ופגעה ברעש גדול בכל אשר נגעה, בֶּת׳ צעדה הלוך ושוב בין הטרקלין למטבח, שקטה ופעלתנית, ואילו אֵיימִי חילקה הוראות לכול, בעודה יושבת בידיים שלובות.
כשנאספו כולן מסביב לשולחן אמרה הגברת מארץ׳ בפנים מאושרות במיוחד, ״יש לי הפתעה בשבילכן אחרי ארוחת־הערב.״
חיוך מהיר, זוהר, חלף סביב כקרן אור השמש. בֶּת׳ מחאה כפיים, ושכחה את העוגייה שאחזה בידה, וג'וֹ השליכה באוויר את מטפחתה וקראה, ״מכתב! מכתב! שלוש קריאות הידד לאבא!״
״כן, מכתב יפה וארוך. שלומו טוב, והוא סבור שיצליח לעבור את העונה הקרה בשלום, ולא כפי שחששנו. הוא שולח כל מיני איחולי אהבה לחג־המולד, וברכה מיוחדת לכן, בנות,״ אמרה הגברת מארץ׳ וטפחה על כיסה כאילו היה טמון בו אוצר.
״מהרו וסיימו! חדלי לעשות העוויות מעל הצלחת שלך, אֵיימִי,״ קראה ג'וֹ, בעודה גומעת מן התה ונשנקת, ומרוב חיפזון להגיע להפתעה הפילה את פרוסת הלחם שלה, כשצדה המרוח בחמאה כלפי מטה, על השטיח.
בֶּת׳ לא אכלה עוד, אלא התגנבה אל פינתה האפלולית, שם ישבה מהרהרת בתענוג המזומן להן, ומחכה שהאחרות תהיינה מוכנות.
״אני חושבת שזה היה נהדר מצדו של אבא להתנדב להיות כומר צבאי כשהוא בכלל קשיש מכדי להתגייס ואיננו די חזק כדי להיות חייל,״ אמרה מֶג בחביבות.
״הלוואי שהייתי יכולה להתגייס כמתופפת או כמוכרת מזון לחיילים - איך קוראים לזה? או כאחות, כדי שאוכל להיות לצדו ולעזור לו,״ קראה ג'וֹ באנחה.
״זה בוודאי מאוד לא נעים לישון באוהל ולאכול כל מיני דברים לא טעימים ולשתות מתוך ספל פח,״ נאנחה אֵיימִי.
״מתי הוא ישוב הביתה, אמא?״ שאלה בֶּת׳ ורעד קל נשמע בקולה.
״עוד חודשים רבים, יקירתי, אלא אם יחלה. הוא יישאר שם ויעשה את עבודתו באמונה כל עוד יוכל, ואנו לא נבקש שיחזור אף לא רגע קודם, כל עוד זקוקים לו שם. עכשיו בואנה והקשבנה למכתב.״
הכול קרבו אל האש, אמא בכיסא הגדול ובֶּת׳ למרגלותיה, מֶג ואֵיימִי ישובות על שתי זרועות הכיסא, וג'וֹ נשענת אל גב המושב, מקום שם לא יוכל איש לראות כל סימן של התרגשות אם המכתב יהיה נוגע ללב. מעטים היו המכתבים שנכתבו באותם ימים קשים ולא נגעו ללב, במיוחד המכתבים ששלחו אבות למשפחותיהם. במכתב זה נכתב מעט על התלאות והסבל שהיו מנת חלקם של הלוחמים, על הסכנות שעמדו בפניהם או על הגעגועים שהם נאלצו לכובשם. זה היה מכתב מעודד, חדור־תקווה, מלא תיאורים חיים מחיי המחנה, המצעדים, החדשות מהמלחמה, ורק בסוף עלה לבו של הכותב על גדותיו באהבת־אב ובגעגועים לבנותיו הקטנות שבבית.