עיר המזל - כתבי אלי ויזל

תפילה ראשונה

בחוץ צנחו הדמדומים על העיר כאגרופו הכבד של פושע. פתאום, ללא אזהרה. על הבתים הנמוכים שגגותיהם אדומים ואפורים, על החומה החיה של נמלים המקיפה את בית־הקברות, על הכלבים שמבטם חרד. שום אור בשום מקום. כל החלונות סומים. הרחובות - ריקים מאדם. בכיכר, בסמוך לתיאטרון העירוני, מתמוגגת עד בלי די רק מַרתה הזקנה, שיכּוֹרת־העיירה. כל העיר מהווה במה עבורה, והיא עורכת הופעתה במעֵין התלהבות דימוֹנית. היא רוקדת, מפשילה את השמלה הרחבה, חושׂפת בטן מוּכּת־גרדת, מנבלת תנועותיה, פולטת עלבונות וזורה קללות לארבע רוחות השמים. מאושרת, היא משחקת לעיני היקום כלעיני הקהל, האספקלריה שלה.

"מה אתה אומר?"

מיכאל פקח עיניו. הקול קולו של אדם שאינו מתושבי העיר. הוא לא נשא עימו כל זיכרון, כל עושר.

"לא־כלום," אמר. "לא אמרתי דבר."

הוא חזר אל תמונותיו. הקצב מסיר את סינרו המגואל בדם: שום לקוח לא יבוא עוד היום. בחנות המכולת, ממול לכנסיה, איכרה צעירה מצטלבת וממלמלת תפילה. בשוק הגדול צונף בעצבנות הסוס הרתום אל העגלה הירוקה של האופה. גם הוא דרוך, אורב. למעלה נקפץ האגרוף בכוח גובר והולך. דומה כי העיר מבקשת להצטמצם. הבתים מצטמצמים, העצים נעשים דקים יותר. לפתע נגלית סכנה אחרת: ההרים העוטרים את העיר. דומה, קץ הימים.

"מה אתה אומר?"

"לא־כלום," ענה מיכאל. "לא אמרתי דבר."

"שמעתי שמילמלת משהו."

"אמרתי שהגיע קץ הימים."

"זה יהיה קצך, אם לא תחליט לשתף פעולה."

קולו של הקצין, המגיע אליו מעבר לגבו, שָׁלֵו, נינוח, נטול כל סימן של קוצר־רוח או אפילו עניין.

"אינך אלא אידיוט," המשיך הקצין. "מאמין אתה שתוכל לעמוד בזה. אתה מאמין בכוחך. אחרים האמינו בכוחם לפניך. יום אחד, שניים, שלושה... לבסוף דיברו. גם אתה תפתח פיך. רצונך לחכות? אני מסכים. נחכה. יש לי פנאי. רצונך לשחק? נשחק. אבל אני מזהירך: המשחק זויף; התוצאה ידועה מראש. אתה מפסיד. כבר הפסדת. בחדר זה אדם נעשה פטפטן על־כרחו. עוד מעט, בעוד שעה, אולי בעוד שלושה ימים, תתחיל לצעוק, לזעוק. לא תבקש אלא לרוקן את נפשך, להתפרק. כל רגע יעלה את משקלו של המשא על גבך. תרגיש את כובדו ברגליך. כאן הרגליים הן שנעשות פטפטניות."

לפתע פרצה הסערה. הברקים חצו את השמים בקווי עקלתון. הרוח התחילה שואגת כאלף חיות זועמות. הקצין השתתק ומיכאל חזר אל עירו. אין הוא אוהב את הגשם המתון, אך הסערה קוסמת לו. הוא אהב לראות את הטבע מתנער ומיטלטל מעט. בים, לבדו על גשר הפיקוד, קיווה תמיד כי יינתן לו להסתכל בהשתוללות הנחשולים. ביבשה משכה אותו הסערה ברחוב, בשדות. גם עתה עדיין הוא רואה את עצמו יורד אל כיכר השוק, מאזין למחאותיהם של העצים הנצלפים ברוח. מרתה הזקנה כאן. היא רוקדת, היא שרה, היא צועקת, היא חגה על עקביה, כאילו ביקשה ליהפך ליסוד מיסודות הטבע, להיות לחלק של התוהו. פתאום הבחינה בו וקפאה תחתיה, הלוּמת תדהמה. להרף עין עצרה החיה את נשימתה. הסערה נתלתה על שפתי האשה. ואז, כביכול לפי אות של השיכורה, נתחדשו השאגות והלילה הוסיף לפלוט שלהבות־אש.

"מי אתה?" קראה מרתה.

מיכאל שותק. היא מטילה עליו פחד. מכוערת, גופה סחוּף, נבוּל, וכה זקנה עד שבעיר רואים אותה כראות אֵם הסָבוֹת.

שאלה:

"מה שמך, ילד?"

פנים צמוקות אלה מושכות את מיכאל. מעולם לא ראה אותה בדמות זו. הילדים אהבו לרוץ אחריה וליַדוֹת בה חלוקי אבנים, אך כשהיתה פונה אליהם היו בורחים, באימה של עליצות. היא ניסתה לתפסם תוך קריאות: "בגיהנום תישרפו. ילדיכם ימותו באִבּם. תדבק לשונכם לעפר. ועיניכם..."

"אינך רוצה לומר לי את שמך?"

"לא."

"מדוע? אני מפחידה אותך?"

"כן."

"ומדוע אני מפחידה אותך?"

מרחק מועט מפריד ביניהם. מיכאל אמר בליבו, שאם תקרב אליו צעד אחד יתחיל לרוץ.

"מספרים עלייך דברים שונים."

"אילו דברים?"

השפיל עיניו, מבויש.

"שאת מכשפה. שאת אשתו של השטן. לילית, אשת אשמדאי מלך השדים."

"ואתה מאמין בזה?"

"לא בלב שלם. לילית יפה, צעירה, מלבבת. אני יודע זאת. הדבר כתוב בספרים."

דומה, כי השיכורה לא העריכה כראוי מחמאה זו על מידותיה הטובות. היא רשפה זעם, נופפה באגרופה לעיני הילד וקולה אף הוסיף מידת צרימה וחריקה:

"שוטה שכמותך! אני יפה, צעירה, מלבבת. בוא, שכב עימי ותדע מה יפה גופי ומה צעיר דמי. בוא! נשכב לנו כאן, ברחוב, בנחל. אתה תהיה מרכז העולם, ליבה של הסערה. ובכן, מה תאמר?"

נשימתו של מיכאל כבדה מעט. רגליה מפוּשׂקות, הסתכלה בו הזקנה והלגלוג על פניה. "ובכן?" אמרה.

"איני מבין," השיב.

"מה אינך מבין?"

"את האהבה."

"אין איש מבין אותה. מגדירים אותה בדרך השלילה. האהבה אינה לא דא ולא הא, אלא משהו אחר. לעולם משהו אחר."

"ולהתנות אהבים? מה פירושו?"

"להתנות אהבים, ילדי, פירושו להעמיד פנים של אוהב. וזו מידה גדולה."

הזקנה צעדה צעד אחד לקראתו. הילד נבהל. הוא אמר לברוח. היא הבחינה בכך. עיניה נהפכו לגחלים לוחשות:

"אתה עוזב אותי, מה? אינך רוצה להישאר איתי? אם כן, הקשב לדברים אשר בפי, הקשב היטב: כן, שוכבת אני עם השטן, כן, אני אשתו ופילגשו. כן, אני נושאת את ילדו ברחמי, אלא שאין אני כשאר הנשים. אני, לא די לי בתשעה ירחי־המלטה. ילדי הוא העולם כולו, אתה, חבריך. שומרת אני את ילָדי בקירבתי, בקרבי, ברחמי מאה שנה, אלף שנים. כולכם ברחמי. סירחון דמי נודף מכם, טמונים אתם בסבך מעי. ועדיין אתם מאמינים בזכּוּתכם? עדיין טהורים אתם בעיניכם? סולדת אני מכם, צחוק אתם עושים לי, כה סולדת אני מכם!"

משסיימה ירקה ברפש, ומיכאל, שאינו אלא בן שמונה, תשע, עשר, הופך פניו ומתחיל לרוץ. הוא רטוב עד עורו. למזלו אין ביתו רחוק מכאן. ארבעה רחובות. זהו הבית שבקרן רחוב קיגיוֹ ורחוק קאמאר. הוריו מחכים לו בוודאי, חרדים: לפני שעה ארוכה צריך היה לחזור מהחדר. מיכאל שאל את נפשו כיצד יסביר להוריו את איחורו. ביקש לחשוב על כך, להכין תירוץ, אלא שמרתה רצה בעקבותיו, שפתיה זועמות: "אתפוס אותך! לא תימלט מידי! אני אהיה הייאוש על לשונך והצחיחות בליבך! בלילה אַחיה את ייסוריך וביום אצנן את השמש! הכול יקללוך ויפנו לך עורף, אני אשר אמרתי זאת."

למזלו נזכר מיכאל חיש בתפילה הנותנת לאדם שליטה על שליחיו של אשמדאי, מלך החשכוֹת; אמר אותה וחזר עליה פעמים אחדות: "שדי ישמרני ויצילני מכל רע". לפתע לא ראה עוד את השיכורה הרודפת אחריו. והנה גם ביתו. רוטט, נשק למזוזה ופתח את הדלת. במקום אבא קיבל את פניו קול: "עוד לא די לך בתפילה?" לא קול אביו הוא. הקול מתמיה אותו לחלוטין. מיהו האיש? איפה אבא? ומדוע איש זה מדבר אליו הונגרית ולא אידיש?

"עוד לא די לך להתפלל, מה?"

לפתע מתנפץ החלום לאלף רסיסים. התא, הקיר, קולו החד־גוני של הקצין. כמה שעות כבר חלפו? ניתורים אלה מעולם אחד אל עולם אחר קטלו את תחושת הזמן. אין נקודת מוצא עוד. ייתכן שחלפה שעה אחת וייתכן שחלפו שבע. מכל מקום, לא שמונה. זאת הוא מסיק מכך שהקצין הראשון עדיין נמצא כאן. הוא ידע, כי לאחר שמונה שעות יחליפנו קצין אחר.

אם כן, זוהי התפילה, התפילה הנודעת, הירהר מיכאל. עינוי זה, אשר שמו ניתן לו על־ידי רב־תליינים משכיל, נועד לשבור את התנגדות האסיר על־ידי אילוצו לעמוד עד שיתעלף. מכיוון שהיהודים מתפללים בעמידה נקרא עתה עינוי זה בשם "תפילה". האסיר מוצב ופניו אל הקיר; הוא יעמוד כאן ימים ולילות. אסור לו לנוע, להישען. מותר לאסיר לעצום עיניו ואף לישון - ובלבד שלא ייגע בשעת מעשה בקיר. אסור גם לשלב את הרגליים. כל שמונה שעות מוליכים את האסיר לבית כיסא, ובשובו הוא מוצא בחדר את הקצין התורן החדש. רובם של האסירים אינם עומדים בכך אפילו יממה אחת.

הקולונל, שלפניו הובא מיכאל מייד לאחר מאסרו על־ידי שירות הביטחון, הסביר לו את העניין בבהירות, כמעט בחיבה.

"אל תהיה שוטה, יודעים אנו מי אתה. כן יודעים אנו שאינך מרגל. חוסר הזהירות שלך מוכיח. משרד הביון שלנו אף הוא סבור כך. למה תעמיד איפוא פני אוויל?"

לקולונל עיניים ירוקות, לא שכיחות, ומבט צונן. פה חושני, עדין. שפם דק הדגיש את קווי הפנים החדים. שיער שחור האפיר בצדעים.

"השב על שתי שאלות ואֶראה את החקירה מוגמרת. מדוע חזרת? ובאילו אמצעים?"

מיכאל דחה את ההצעה:

"אך זאת אוכל לומר לך, שצדקת בהערכתך כי איני מרגל. איש לא שלחני לכאן בשליחות כלשהי. הסיבות לחזרתי הן אישיות מובהקות ונטולות כל אופי צבאי או מדיני."

מיכאל ידע כי בכך לא תסתיים השיחה; כי יוסיפו לענותו. כן ידע שלא יאריך לעמוד בעינויים אלה. הוא השלה את נפשו לגבי כוחו. הוא הודה בפחדנותו ובחולשתו. מסוגל היה לעמוד בראש מוּרם בייסורים מוסריים, אך עינויי־הגוף הטילו עליו אימה. השליטה בגוף אינה ניתנת על־נקלה. אף־על־פי־כן דחה את ההצעה. הוא חשב על פֶּדרוֹ ושתק. פני ידידו עלו בזכרונו ושפתיו נשארו חתומות.

"במקרה זה," אמר הקולונל בעל המבט הצונן, "אני חייב לאלץ אותך להמשיך בתפילה."

"זה יהיה לטובה," אמר מיכאל.

"אתה סבור כך?"

"כן. כבר עברו ימים רבים מאז התפללתי."

הקולונל שמר על אדישותו. בקול צונן כקרח המשיך:

"התפילה מכניעה את בעלי הרוח האיתנה ביותר, הייתי אומר: את הרגליים האיתנות ביותר. אדם יוצא מכאן מנוצח, מושפל. אתה מסתכן להפסיד כאן את השכל, האמונה, הדיבור והגאווה. עצתי לך: דבּר. אתה צעיר, חף מפשע; אל תתחיל במשחק בו הפסדת מראש."

אלא שמיכאל רואה את פדרו. את צחוקו הגלוי, את צחוקו העצוב.

המשך העלילה בספר המלא