חסד ספרדי

1/ סַנְטְיָגוֹ דֶה קוֹמפּוֹסְטֶלָה

רק עם כניסתם בחצות לילה אל רחבת אבן ענקית, חמורת־סבר, עירומה מכל קישוט, פסל או מזרקה, למעֵט שלשלאות ברזל כבדות הכובלות אותה בפינותיה, חש הבמאי שהנה שוככת חרדתה של בת־לווייתו. ובעוד שני שרתים כסופי שיער נחפזים אליהם במדרגות בית־החולים־לצליינים לשעבר, שנהפך למלון פָּארָאדוֹר, כבר קורנת אליו תודתה של השחקנית, שהצטרפה אליו לבקשתו. אבל לאחר שנאספות המזוודות לא נרתע המארח מן השעה המאוחרת, גם לא מעייפותם הגלויה־לעין של אורחיו, והוא מושך אותם בתקיפות אל לב הכיכר כדי שיתפעלו בדממת הלילה מן הקתדרלה המפורסמת, שבין צריחיה הצהבהבים מזדקפים עתה לכבודם מלכים וקדושים. באנגלית מוזרה אבל שופעת הוא נוקב בשמות קדמוניה ובוניה ומשתבח בגודל הכיכר שהמאמינים נוהרים אליה, וניכר שהוא נחוש להוכיח לאורחיו שקדושת המקום שאליו הגיעו הלילה אינה נופלת מקדושת הארץ שממנה באו.
ואכן, לנוכח תפארת הקתדרלה והדרו של המלון הממתין לצידה טוב בעיני הבמאי, יאיר מוזס, שלא סירב לבקשת השגרירות, ולמרות גילו המתקדם יצא אל חבל ארץ מרוחק זה כדי להיות נוכח ברטרוספקטיבה שעורכים לסרטיו, ולא רק כאורח־כבוד שתקני, אלא כמשתתף פעיל. וכמו בשנים האחרונות, שוב חוזר הצער על היעדרו של הצלם שלו, שלבטח כבר היה עכשיו מכתיף מצלמה, ובזוך הלילה החורפי היה מנסה להטמיע אם לא את הקתדרלה עצמה, שהונצחה אינספור פעמים, לפחות את אור הירח המוטל בחיוורונו על שלשלאות הברזל, או אפילו את הצל של מדרגות האבן הרחבות, שמובילות אל העיר הישנה. ואם היה הבמאי מתרעם, כמו פעם, על בזבוז של חומר יקר, הוא היה מחייך ושותק, שהרי כבר הוכח שצילומים אקראיים, לא־תכליתיים, שאינם קשורים לא לעלילה ולא לדמויות, יש בכוחם, על שולחן העריכה, להעשיר מעברים סתמיים בין סצנות ולהעניק גם לסרט ריאליסטי מובהק אותו נופך מיסטי וסמלי שהתסריטאי־לשעבר שלו היה חותר אליו.
טוֹלֶדָנוֹ, הצלם, אילו היה עדיין בחיים, לא היה ניצב דומם להאזין להסברים הדקדקניים של המארח, שכבר ברור שיהיה צריך להציב לו גבול, אלא היה חומק לאחור, ובגנֵבה ושלא בגנֵבה היה משׂביע שוב את מצלמתו הרעבתנית בצדודית פניה ובתווי גופה או אפילו רק בצלליתה של רות, שאהבתו אליה הביאה למותו.
ואולי בגללה הוא מרבה להיזכר בו גם שנים לאחר מותו, שכן השחקנית, מושא אהבתו הנכזבת של הצלם, הפכה להיות לעתים בת־­לווייתו של מוזס, או נכון יותר ״דמות״ שהופקדה בידיו. הנה היא נסמכת אליו עכשיו, לבושה במעיל־שיער מהוה, כפופה מעט, מסורבלת, אך למרות הסימנים שחרצו בה השנים היא עדיין מושכת לב, והקשבתה מסבירת־הפנים, שנראית אמיתית גם כשאיננה כזאת, ממריצה את שטף הדיבור הלילי, שבאמת הגיעה השעה לקטוע אותו.
כן, אדוני... אוחז האורח בזרועו של המארח שמרוב עייפות כבר פרח שמו מן הזיכרון. הקתדרלה שלך ראויה להערצה, ואני מקווה שמחר בבוקר היא עדיין לא תיפרד מהכיכר שלה, כך שבשלושת הימים שנתארח כאן עוד יהיה שפע זמן לחזור ולהתפעל ממנה. ומנהל הארכיון לאמנות הקולנוע, איש קטן־קומה מן הגזע הקלטי, קירח ובעל פני ירח, מחייך וחוזר בענווה אבל בהקפדה על שמו, חוּאן דה וִיוֹלָה, ומזהיר מפני אשליית ״שפע הזמן״. תוכנית הרטרוספקטיבה, שעדיין לא נמסרה לאורחים, עמוסה ודחוסה; בכל יום יקרינו לפחות שני סרטים - מלבד ארוחות ודיונים. לא רק בארכיון הסרטים, אלא גם במכון עצמו, מתעוררת סקרנות כלפי אמנות הקולנוע במדינת היהודים; וכבר רוחשות קושיות של מורים ותלמידים, שמכירים את יצירתו של הישראלי, ואין ספק שיתווספו עליהן גם תהיות של חובבים.

ב

יש רטרוספקטיבות שבהן מזמינים בשביל הבמאי והשחקנית שני חדרים, כי בביוגרפיות שלהם, כפי שהן נחשפות באינטרנט, שוררת עמימות בנוגע למהות האמיתית של יחסיהם. לעומת זאת, יש שהמארחים, מתוך ידיעה, שמועה, או סתם תקווה לחסוך, מכינים בבית־המלון חדר אחד בלבד. כשמוצעים לבמאי ולשחקנית שני חדרים, הם לוקחים את שניהם ומשתמשים בהם על־פי נטיית לבם באותה תקופה, אבל כשמעמידים לרשותם חדר אחד בלבד, הם מקבלים את הדין בהשלמה.
במלון היסטורי זה, שכל פינה שבו אומרת מאמץ אסתטי להמיר את עברו הרפואי בנוֹחוּת הדורה, העמידו לרשות האורחים חדר מרווח בקומה העליונה, עליית־גג שקורות עץ רחבות תומכות את תקרתה בהרמוניה מוקפדת. הרהיטים אומנם ישנים, אבל מבהיקים בלכה אדמונית, ווילונות הקטיפה עטורים בגדילי משי, שצבעם תואם את השטיח הרך. ארונות־הקיר חרותים בגילופים אמנותיים, ובתוכם ממתינים מדפים רחבים ושפע של קולבי־עץ מרופדים. אומנם אין שתי מיטות נפרדות, אבל המיטה המשותפת נדיבה מאוד בממדיה, ופרושים עליה מצעים רעננים מקושטים ברקמה כפרית. גם חדר־הרחצה רחב־ידיים, אריחיו מבהיקים ואביזריו חדישים ומתוחכמים, פרט לאמבט ענק, בעל רגלי חרס, שהשתמר אולי כמוצג רפואי, שכן לפי סגנונו וממדיו דומה שבימים רחוקים היו רוחצים בו שני צליינים חולים ולא אחד. וכבר עיניה הבוחנות של רות - שבילדותה גדלה בעיירת פיתוח דרומית, והיא כמהה תמיד לשהות במקומות שלא יזכירו את מצוקות ילדותה - מאשרות את יופיו של החדר, ובלי היסוס היא פושטת את בגדיה ומתכרבלת מתחת לכסת הגדולה, נכונה להתמסר לתרדמה חסרת־דאגה.
מוזס - איש בינוני בקומתו, אשר בשנים האחרונות גידל כרס עגלגלה שלא נודעה במשפחתו, ולכן החליט לאזן אותה בזקן סנטר קטן, אינטלקטואלי - מרוצה מן החדר ומגודלה של המיטה הכפולה, אם כי מטרידה אותו מעט ההודעה על דחיסותה של הרטרוספקטיבה שלפניהם. למרות השעה המאוחרת הוא אינו ממהר להצטרף אל הישֵׁנה בַּמיטה, אלא חולץ את נעליו ומתהלך חרש, שלא להפריע לה להעמיק בתרדמתה. כבר זמן־מה הוא נוהג בה ברוך מיוחד, כי עדיין מחכה לה צער הידיעה שלא יהיה לה שום תפקיד בסרט הבא שלו. ואף כי שעת חצות חלפה מזמן, לא כדאי לסמוך על כוחה של עייפות טבעית, ולפיכך הוא מקדים לבלוע כמוסה שמומחיותה בעמעום החרדה. אבל כשהוא מבקש להחליש מעט את להט החימום אין הוא מצליח לגלות היכן מסתתר מנגנון השליטה, ולכן הוא פוער חלון, לשובב מעט את החדר ברעננות חורפית, ולהפתעתו הוא מגלה שהקתדרלה העתיקה לא הסתפקה ברחבת האבן האדירה הפרושׂה בחזיתה, אלא הצמיחה מאחוריה כיכר נוספת, כלל לא קטנה, שבמרכזה, על כן גבוה, ניצב מלאך אבן המניף כלפי האורח את חרבו.
בחדווה גומע מוזס את האוויר הצונן לפני שהוא מגיף את החלון ומחפה אותו היטב בווילון הקטיפה הכהה, כדי שאור השחר לא יזרז את ההתעוררות, ובזהירות, בלי שום נגיעה בגוף הרדום לידו, הוא משתחל תחת הכסת הגדולה. כבר כמה פעמים ביקשה רופאת־המשפחה מרות שתחזור על בדיקת הדם שתוצאותיה התגלו כמדאיגות, אבל היא, למרות הפצרותיו, דוחה שוב ושוב את הבדיקה. אולם כשנקבע תאריך לרטרוספקטיבה הזאת חשב מוזס שעדיף שתקיז מדמה לאחר שובם מספרד. גם אם יתברר שיש בעיה אמיתית בתמונת הדם שלה, עדיין תהיה שהות להתמודד איתה אחר־כך, ובינתיים מוטב לנצל את ההפוגה שנסיעה כזו מאפשרת כדי להשקיט מעט את הדאגה, בעיקר שלו, לא שלה.
במתג שלצד המיטה הוא מסלק את שאריות האור בחדר, כי רק בעלטה גמורה מסוגלת שנתו לגבור על דמיונותיו. אלא שבקיר הסמוך למיטה, קרוב לתקרה, נותרה נקודת אור עקשנית, שמן־הסתם נועדה להאיר את התמונה במסגרת המוזהבת התלויה מתחתיה, או לפחות להסב את תשומת־הלב אליה, ובעוד הוא מהסס אם ראוי לקום ולהיאבק באור חלוש כל־כך, הוא חש בעוצמתה של העייפות שהתעוררה עכשיו כדי להמתיק את שנתו, והוא מתכווץ לתנוחה עוברית, ובמבט חטוף הוא קולט באפלולית שתי דמויות מיתולוגיות - גבר קירח, עירום בפלג גופו העליון, יושב או כורע למרגלותיה של נימפה חשופת חזה. אז הוא מסיר את משקפיו, שולף מאוזניו את מכשירי־השמיעה, ונרדם.

את ההידרדרות בשמיעתו איבחנה דווקא רות, ששמה לב שבהופעות לפני קהל הוא מרים את קולו שלא לצורך ועונה תשובות שאינן תמיד לעניין. אומנם גם תשובות שאינן מתאימות לשאלות עשויות להתקבל באהדה אצל אנשים מנומסים, הזוכרים לטובה את סרטיו שנגעו בלבם, אלא שקם דור חדש אשר שאלותיו תובעניות וממוקדות, ואם עונה הבמאי תשובה שמתנכרת לשאלה, אין מוותרים לו. לפעמים מזדקף אדם חביב בקהל, שלא רק משחזר את השאלה אלא אף משיב עליה, אבל סיוע כזה, אפילו אם הוא נעשה ברוח טובה, אינו מאושש את כבודו של שום מרצה.
לכן השתכנע מוזס להיעזר במכשירי־שמיעה, שלמרות זעירותם אינם ניתנים להסתרה גמורה מעין בוחנת, ולפיכך הם מעמיקים את ההכרה בגילו. כשהוא תוקע את המכשירים הוורדרדים בשתי אוזניו, הם משמיעים מנגינה קצרה, לאמור, אנחנו לשירותך, ומיד הם מגבירים את המולת העולם. אבל לעתים הם מצפצפים ומזמזמים להנאתם, אם משום שאיזה מכשיר־שמיעה באוזן זרה משדר אליהם אות אחווה, ואם משום שמכ״ם צבאי נסתר כלשהו חוקר את זהותם. כשהסוללה באחד המכשירים ממצה את עצמה, היא מודיעה על גסיסתה בפעימה רציפה, עקשנית, שלא ניתן להתעלם ממנה, ולכן גם בזמן שיחת־רעים, או אפילו באמצע הרצאה, עליו לשלוף את המכשיר ולהחליף בו סוללה.
בסך־הכל היטיבו המכשירים עם מוזס. בעבודת הבימוי התבהר הדיאלוג בינו לבין השחקנים וצוות ההפקה, ובהופעות מול קהל הוא נראה ממוקד ונינוח. ובאורח מוזר, דווקא המכשירים הזעירים הללו לימדו אותו שהחירשות אינה רק עניין פיזיולוגי אלא גם פסיכולוגי. כשהוא שוכח לנעוץ אותם באוזניו, עדיין הוא מסוגל לפעמים לקלוט נימות דקות וחרישיות בדברי אחרים. גם בלוטת הערמונית שלו, שתפחה בשנים האחרונות, לימדה אותו לקח דומה. הוא והיא יכולים להתעלם זה מקיומו של זה במשך שעות רבות, גם לאחר שתייה מרובה, אבל לפעמים, בלי סיבה ברורה, רק בעקבות התרגשות ממחשבה חדשה או מביטוי רגשי מורכב, ואפילו עקב נסיעה איטית במעלית צרה, יכולה הערמונית לאיים על בעליה בלי כל התראה, ואז, כאשר השירותים רחוקים, או מיקומם אינו ידוע, אין ברירה אלא למהר לפינת סתר מאחורי מכונית חונה, או ליד פחי־האשפה ובלוני הגאז בחצרו של בית־מגורים מקרי. פעם, בייאושו, הוא חמק לגינה פרטית, אלא שבעל־הבית כבר ארב לו שם כדי לגעור בו. ואם הייתי רק כלב־חוצות, התגונן מוזס בחיוך, גם אותו היית מעליב ככה? אבל אתה לא כלב, הפטיר האיש בבוז, ואפילו אם תתאמץ לא תוכל להיות. מוזס רכס את מכנסיו והסתלק בשתיקה, אף שהיה יכול לספר לו שבתחילת עבודתו כבמאי יצרו הוא והתסריטאי שלו, שאול טְריגָנוֹ, סרט סוריאליסטי בן שלושים דקות על בעל קנאי שחושד כי אשתו בוגדת בו, ולכן, כדי לעקוב אחריה, הוא מתחפש לכלב. למרבה פליאתם הם הצליחו לעשות סרט שאינו מהתלה גרידא. התסריט המתוחכם והצילום המעודן, בתוספת מוסיקה מתאימה, אפשרו להפיק מן הכלב ששיחק את הבעל הקנאי מחוות אנושיות אמינות. דמותו עדיין משוטטת בזיכרונו של מוזס. בן־תערובת גדול וצהבהב, שעיר ומלנכולי, דומה יותר לצבוע מאשר לכלב, אוזניו גדולות ומשתפלות, אולי ירושה מסבתא סְפַּניֶלית קדומה. הכלב היה נאמן כל־כך להוראות הבימוי, עד שהיה דומה שנפשו הכלבית הטמיעה את טירופו של הבעל הקנאי. גם לאחר שתמו הצילומים הוא נשאר זמן־מה צמוד לבמאי שלו - בן־לוויה מוזר, נאמן, מיוסר, כאילו באמת הצליח מוזס להפיח בו נשמת אדם; עד שלבסוף חצה כביש בפזיזות ונדרס.