פוטין, האיש ללא פנים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
פוטין, האיש ללא פנים
מכר
מאות
עותקים
פוטין, האיש ללא פנים
מכר
מאות
עותקים

פוטין, האיש ללא פנים

4.6 כוכבים (5 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

מאשה גסן

מאשה גֶסֶן כותבת עבור עיתונים שונים, ובהם Slate, Vanity Fair, The New York Times ואחרים. היא כתבה עוד שישה ספרים. גֶסֶן חיה ברוסיה.

תקציר

פוטין: האיש ללא פנים מציג תיאור מבהיל של האופן שבו איש ק-ג-ב פשוט וצר אופקים הצליח לכבוש לעצמו עמדה של שלטון מוחלט – ומושחת – במדינה הגדולה בעולם, וכיצד מחק בתוך זמן קצר שנים של התפתחויות דמוקרטיות ברוסיה והחזיר את מצבה הפוליטי והאזרחי אל הימים הרעים, האפלים, הטוטליטריים, של ברית המועצות.
 
ב-1999, בזמן שהתמיכה בנשיא החולה בוריס יצלין הלכה ופחתה, החלו מקורביו – "המשפחה" – לחפש לו יורש. ולדימיר פוטין צבר רק ניסיון דל בממשל ובמִנהל, כשהיה סגן ראש העיר סנט פטרבורג ובכהונתו הקצרה כראש סוכנות הביון של רוסיה. ולמרות זאת, הוא הצטייר כמועמד מושלם: מין יצור "חסר פנים", שילצין וחבריו חשבו שיוכלו לעצב בדמותם. הילד שהלך מכות בחצרות בתי ספר בלנינגרד לאחר מלחמת העולם השנייה, נעשה פתאום בבגרותו לדמות ציבורית, והפופולריות שלו הרקיעה שחקים. רוסיה והמערב המוקסם היו נחושים לראות בו את המנהיג שוחר הקִדמה שעליו חלמו – גם אחרי שפירק ביעילות חסרת רחמים את התקשורת הרוסית החופשית, גזל בכוח את ההון של קהילת העסקים המשגשגת, וחיסל חלקים ניכרים מן המנגנונים הדמוקרטיים. בתוך כמה שנים הוסרו כל המכשולים שעמדו בדרכו לשליטה בלתי מוגבלת. קולות המתנגדים לו הושתקו, יריבים פוליטיים מצאו את עצמם בגלות או הועלמו בקבר.
 
מאשה גֶסֶן, עיתונאית המתגוררת במוסקבה, חוותה ממקור ראשון את האירועים האלה ודיווחה עליהם. בפוטין: האיש ללא פנים היא מתארת בפירוט את השתלשלות המאורעות עד לשיאם הנוכחי, שבו שיכרון התקווה נמהל באי-ודאות מבהילה.
 
גסן התבססה על מידע ומקורות שעד כה לא היו שמישים. הסיפור המרתק של עלייתו של פוטין לשלטון ועל עידן שלטונו הוא מסמך תיעודי מאלף.
 
"ספר מבריק המתאר את השיטות המאפיונריות של משטרו של פוטין."
 
- דיילי מייל
 
" בספר האמיץ שכתבה, גסן מנתצת אינספור מיתוסים ואגדות."
 
- גרדיאן
 
מאשה גסן היא עיתונאית שחיברה כמה ספרים, ובהם חידת פרלמן, שראה גם הוא אור ב"ספרי עליית הגג". מאמריה התפרסמו במגזינים רבים, ובהם ואניטי פייר, ניו רפבליק, גרנטה וסלֵייט. היא היתה עורכת המגזין סנוב בשפה הרוסית.

פרק ראשון

1
נשיא לעת מצוא

תארו לעצמכם שיש לכם מדינה ואין מי שינהל אותה. בעיני בוריס ילצין ומקורביו, זה היה המצב שנאלצו להתמודד עמו בשנת 1999.

ילצין היה חולה במשך תקופה ארוכה. הוא לקה בכמה התקפי לב, ועבר ניתוח לב פתוח זמן קצר אחרי שנבחר לכהונה שנייה, ב-1996. רבים סברו שהוא שתיין כבד — בעיה נפוצה וקלה לזיהוי ברוסיה — אם כי כמה מאנשי שלומו טענו בתוקף שהתקפי הבלבול ותסמיני הנסיגה שהפגין לפעמים נבעו ממחלותיו הממושכות, ולא מבעיית שתייה. כך או אחרת, ילצין איבד את צלילות דעתו, או שנעלם בעיצומם של ביקורים ממלכתיים, למגינת ליבם של תומכיו ולאכזבת בוחריו.

ילצין של שנת 1999, עם שיעור פופולריות שצנח לאחוזים חד־ספרתיים, היה רחוק מרחק שנות אור מהפוליטיקאי שהיה בעבר. הוא עדיין השתמש ברבים מהכלים שבזכותם נחשב פעם למנהיג משכמו ומעלה, כמו החלטות על מינויים פוליטיים מפתיעים, זגזוּג בין מדיניות של מעורבות פעילה ובין מתן יד חופשית, או שימוש אסטרטגי בדמותו הציבורית הגדולה מהחיים; אבל כעת הוא דמה בעיקר למתאגרף שהתעוור ועודנו מקרטע בזירה, חובט במטרות דמיוניות ומחטיא כל מטרה של ממש.

המחצית השנייה של כהונתו השנייה התאפיינה בחילופי גברי קדחתניים ובלתי פוסקים שערך ילצין בממשלתו. הוא פיטר ראש ממשלה אחרי שש שנים בתפקיד, החליף אותו באלמוני בן 36, החזיר לתפקידו את ראש הממשלה הקודם כעבור שישה חודשים, ושוב החליף אותו באחר כעבור שלושה שבועות. ילצין משח יורשים בזה אחר זה, אבל עד מהרה היה סר חינם בעיניו, והוא היה מתנער מהם בפומבי באופן שהביך גם את מושא אכזבתו וגם את העדים למורת הרוח שלו.

ככל שהתנהגותו של הנשיא נעשתה פחות יציבה, הוא צבר אויבים רבים יותר ויותר, שהלכו והתלכדו. שנה לפני תום כהונתו השנייה והאחרונה כבר ניצב ילצין בראש פירמידה רעועה במיוחד. חילופי האישים התכופים הביאו לסילוקם של אנשי ממשל מיומנים ועתירי ניסיון. רבים מראשי המשרדים הממשלתיים והסוכנויות הפדרליות היו עכשיו צעירים בינוניים ואפורים שנשאבו אל הרִיק שנוצר בצמרת. בעלי בריתו הנאמנים של ילצין היו עכשיו מעטים ומבודדים כל כך, שהתקשורת כינתה אותם ״המשפחה״. הם כללו את בתו של ילצין, טטיאנה; את ראש הצוות שלו, אלכסנדר ווֹלוֹשין; את ראש הצוות הקודם, ולנטין יוּמַשֶב, שעתיד לשאת לאישה את טטיאנה; עוד ראש צוות לשעבר, כלכלן ואבי ההפרטה ברוסיה, אנטולי צ’וּבַּייֶס; ואת היזם בוריס בֶּרֶזוֹבסקי. מבין חצי תריסר ה״אוליגרכים״ — אנשי העסקים שהתעשרו מאוד בתקופת ילצין וגמלו לו בארגון מסע הבחירות שלו לכהונה נוספת — בֶּרֶזוֹבסקי הוא היחיד שנשאר נאמן בכל ליבו לנשיא.

החוק לא התיר לילצין להציג את מועמדותו לכהונה שלישית, והוא גם לא היה בריא דיו לנסות. היו לו סיבות טובות לחשוש שמחליפו בתפקיד לא יהיה לרוחו. ילצין לא היה סתם נשיא לא אהוד; הוא היה הפוליטיקאי הראשון מאז ומעולם שהרוסים בטחו בו, ועומק האכזבה שחשו תומכיו עכשיו השתווה רק לעוצמת ההתלהבות שחשו כשתמכו בו בעבר.

רוסיה היתה מוכה, חבולה ומאוכזבת. היא חוותה תקווה ואחדות בסוף שנות השמונים. השיא היה באוגוסט 1991, כאשר העם, בתמיכתו הגלויה של ילצין, סילק את החוּנטה שניסתה להפיל את משטרו של גורבצ’וב. העם הרוסי הביע אמון בבוריס ילצין, המנהיג הרוסי היחיד בהיסטוריה שנבחר בבחירות חופשיות. בתמורה קיבל העם אינפלציה דוהרת שבלעה את חסכונותיו בתוך כמה חודשים; בירוקרטים ויזמים שגנבו מהמדינה וזה מזה לעיני כול; ואי־שוויון כלכלי וחברתי בממדים שלא הכירו. וגרוע מכול, רבים מהרוסים, קרוב לוודאי רובם, איבדו כל תחושת ביטחון לגבי העתיד, ועמה גם את תחושת האחדות שפיעמה בהם מתחילת שנות השמונים עד לשנות התשעים המוקדמות.

ממשל ילצין טעה טעות חמורה כשהתעלם מכאביהם ומפחדיהם של האזרחים. ילצין, שהיה פעם פופוליסט אמיתי, כזה שנוסע באוטובוסים או מטפס על טנקים — לפי דרישות המצב — הלך ונסוג באותן עשר שנים אל עולם בלתי חדיר ושמור בקפידה, עולם של לימוזינות שחורות וּועידות סגורות. ראש הממשלה הראשון שלו, הכלכלן הצעיר המבריק יֶגוֹר גַיידאר, האיש שנעשה להתגלמות הרפורמה הכלכלית הפוסט־סובייטית, הכריז בפומבי שהעם טיפש מכדי להשתתף בדיון כלשהו על רפורמה. הרוסים, שמנהיגיהם בעצם נטשו אותם בשעתם הקשה, חיפשו נחמה בנוסטלגיה — לאו דווקא באידיאולוגיה הקומוניסטית, שמיצתה את כוחה כגורם מעורר השראה כבר עשרות שנים קודם לכן, כי אם בשאיפה להשיב לרוסיה את מעמדה כמעצמת־על. ב-1999 כבר היה אפשר לחוש באוויר בתוקפנות של ממש, דבר שהיה במידה רבה, ובצדק, הסיבה לבהלה שחשו ילצין וה״משפחה״.

היטב ידוע כי שילוב של עלבון ושל תוקפנות עשוי לסמא את עיניהם של אנשים. ואכן, הרוסים לא היו מודעים כמעט להישגים הממשיים שהושגו בתקופתו של ילצין. אף שבוצעו טעויות, רוסיה הצליחה להפריט חברות רבות, והחברות המופרטות הגדולות ביותר אף התייעלו באופן משמעותי ונעשו תחרותיות. אי־השוויון גדל אומנם, אבל רמת החיים של רובם המכריע של הרוסים עלתה: גדל מספר בתי האב שיש בהם טלוויזיות, מכונות כביסה ומקררים; הוכפל מספר המכוניות הפרטיות; ומספר האנשים שנסעו לחוץ לארץ כתיירים כמעט שילש את עצמו בשנים 2000-1993. באוגוסט 1998 התחולל אומנם משבר פיננסי וממשלת רוסיה הודיעה שלא תוכל לעמוד בתשלום חובותיה, דבר שהוביל לזינוק חד, אם כי קצר מועד, באינפלציה, אבל אחר כך החלה צמיחה כלכלית.

התקשורת פרחה: בתוך פרק זמן קצר להפליא הרוסים לימדו את עצמם לעשות טלוויזיה מתוחכמת ומרהיבה, הוציאו לאור כמות אדירה של פרסומים בדפוס והעלו לרשת מספר עצום של פרסומים מקוונים מבטיחים. רבות מבעיות התשתית של המדינה, גם אם לא כולן, טופלו. הרכבות הבין־עירוניות שבו לפעול כסדרן, שירותי הדואר תיפקדו, מספר בתי האב שיש בהם טלפון קווי הלך וגדל. חברת תקשורת סלולרית רוסית, שנוסדה ב-1992, אף הונפקה בהצלחה בבורסה של ניו יורק.

למרות הכול לא הצליחה הממשלה לשכנע את הציבור שהמצב אכן טוב משהיה כמה שנים לפני כן, ובלי ספק טוב משהיה עשור שנים קודם לכן. מאז חזו בהתפוררותה של ברית המועצות, היתה אי־הוודאות שחשו הרוסים כה גדולה, עד שכל הפסד נתפס בעיניהם כאישור לגורל המר הממשמש ובא, וכל הצלחה תורגמה לפחד מפני הפסד בעתיד. ילצין היה יכול להשתמש רק בשיטותיו הפופוליסיטיות, אבל לא לקרוא תיגר על ציפיות הציבור או לעצב אותן מחדש. הוא לא היה מסוגל לעצב אידיאלים חדשים ורטוריקה חדשה. כל שהיה ביכולתו לעשות הוא לנסות לספק את רצונו של העם.

ורצונו של העם בהחלט לא כלל את בוריס ילצין. עשרות מיליוני רוסים האשימו אותו, באופן אישי, בכל צרה שפקדה אותם בעשר השנים הקודמות, ראו בו אחראי לתקוותיהם הנכזבות ולחלומותיהם המנופצים — נדמה שאפילו לנעוריהם האבודים — ושנאו אותו בכל ליבם. כל מנהיג לעתיד היה עשוי לגרוף אהדה בקלות אם היה מעמיד לדין את ילצין. יותר מכול חשש הנשיא החולה שמא מפלגה בשם ״אוֹטֶצֶ’סְטְבוֹ — וְסְיָה ראסִייָה״ (״מולדת — כל רוסיה״; השם הזה, המורכב משמותיהם של שני גופים פוליטיים, נשמע מסורבל ברוסית לא פחות מכפי שהוא נשמע בתרגום), בהנהגת ראש ממשלה לשעבר וכמה ראשי ערים ומושלים, תתפוס את השלטון ותנקום בילצין וב״משפחה״, כך שימצא את עצמו בסוף ימיו מאחורי סורג ובריח.

וכאן פוטין נכנס לתמונה.

לפי התיאור של בֶּרֶזוֹבסקי, ה״משפחה״ תרה אחר יורש. הבעיה בסיפור הזה נעוצה במידתיות. קבוצה קטנטונת, מכותרת ומבודדת, חיפשה אדם שייטול לידיו את השליטה בכברת הארץ הגדולה ביותר בעולם, על כל ראשי הנפץ הגרעיניים ועל כל תולדותיה הטרגיות, ומאגר המתמודדים המצומק עלה בגודלו, ככל הנראה, רק על רשימת הכישורים שנדרשו מהם. כל מי שטיפח שאיפות פוליטיות והיה בעל משקל פוליטי אמיתי — כלומר, כל מי שאישיותו הלמה את דרישות התפקיד — כבר נטש את ילצין. המועמדים כולם היו אנשים מן השורה בחליפות אפורות.

ברזובסקי טוען שפוטין היה בן טיפוחיו. כפי שסיפר לי בווילה שלו ליד לונדון — הבטחתי למחוק מזיכרוני את המיקום המדויק — ברזובסקי פגש את פוטין ב-1990, כשרצה להרחיב את עסקיו ללנינגרד. ברזובסקי היה אקדמאי שנהפך לסוחר מכוניות. היה לו עסק למכירת מכוניות לאדָה — השם שהדביקו הרוסים לגרסה ירודה של מכונית פיאט מיושנת. הוא גם ייבא מכוניות אירופיות משומשות והקים תחנות שירות למכוניות שמכר. פוטין, שהיה אז אחד מעוזריו של ראש מועצת העיר, אנטולי סוֹבְּצַ’ק, עזר לברזובסקי להקים תחנת שירות בלנינגרד וסירב לקבל שוחד. די היה בכך שברזובסקי יזכור אותו. ״הוא היה הבירוקרט הראשון שסירב לקחת שוחד,״ התפעל ברזובסקי. ״באמת. זה הרשים אותי מאוד.״

ברזובסקי נהג ״לעבור״ במשרד של פוטין בכל פעם שהיה בסנט פטרבורג. בהתחשב במזג התזזיתי של ברזובסקי, סביר להניח שאלה היו באמת ביקורים חטופים: האוליגרך מתפרץ בסערה למשרד, מלהג בלהט, ואז יוצא בסערה, קרוב לוודאי בלי שיבחין ממש בתגובה של המארח. בשיחה שקיימתי עם ברזובסקי, הוא התקשה להיזכר בדבר מן הדברים שאמר לו פוטין באותן פגישות. ״אבל ראיתי בו סוג של בעל ברית,״ הוא אמר. הרשימה אותו גם העובדה שפוטין, שהתקדם והיה לסגן ראש העיר סנט פטרבורג כשסוֹבְּצַ’ק נעשה לראש העיר, סירב כעבור זמן לעבוד תחת ראש העיר החדש אחרי שסוֹבְּצַ’ק לא הצליח לשוב ולהיבחר לתפקיד.

ב-1996, כשפוטין עקר למוסקבה כדי למלא תפקיד מִנהלי בקרמלין, השניים החלו להתראות לעיתים קרובות יותר במועדון הסגור שהחזיק ברזובסקי במרכז העיר. בעזרת קשריו הטובים הבטיח ברזובסקי שיוצבו שלטי ״אין כניסה״ משני צידיו של גוש בניינים בעיר, ובעצם הפקיע לשימושו קטע של רחוב מגורים (בעקבות זאת, דיירים בכמה בנייני דירות שמעבר לכביש קופחו מזכותם החוקית להגיע במכונית עד הבית.).

אבל בתחילת שנת 1999 ברזובסקי מצא את עצמו במצור, כמו שאר בני ה״משפחה״, אבל קצת יותר, שכן היה היחיד מהם שייחס חשיבות למעמדו בחברה המוסקבאית. ברזובסקי, שנקלע למאבק כוחות נואש, וככל הנראה גם אבוד, מול ראש הממשלה לשעבר יבגני פְּרימָקוֹב, שהנהיג את הברית הפוליטית של מתנגדי ילצין, נהפך למעין מנודה. ״זה היה יום ההולדת של אשתי, לֶנָה,״ הוא סיפר לי. ״והחלטנו לא להזמין הרבה אנשים כדי לא לאלץ אף אחד לסכן את יחסיו עם פְּרימָקוֹב. ערכנו אירוע לחברים בלבד. ואז המאבטח שלי אומר לי, ‘בוריס אברמוביץ’, ולדימיר ולדימירוביץ’ פוטין יגיע עוד עשר דקות.’ שאלתי, ‘מה קרה?’ והוא ענה, ‘הוא רוצה לברך את לֶנָה.’ כעבור עשר דקות הוא הופיע עם זר פרחים. אמרתי לו, ‘ווֹלוֹדְיָה, למה אתה עושה את זה? הרי יש לך מספיק בעיות. אתה פשוט רוצה שכולם יראו?’ והוא ענה, ‘כן, אני רוצה שכולם יראו.’ ככה הוא הידק את החברוּת בינינו. זה התחיל בזה שסירב לקבל שוחד. אחר כך הוא סירב לזנוח את סובצ’ק. ואז האירוע הזה, ששיכנע אותי שהוא אדם טוב וגלוי לב — איש ק־ג־ב, אבל בכל זאת בן אדם.״ כל זה סיחרר את ברזובסקי.

ברזובסקי לא היה שונה משאר היזמים הרוסים הראשונים. כמו כולם, הוא היה אינטליגנטי מאוד, משכיל וחובב סיכונים. כמו רובם, הוא היה יהודי, כלומר נחשב כזר כבר מקטנוּת. כמו כולם, הוא ניחן בשאפתנות בלתי רגילה ובמרץ בלתי נדלה. הוא היה דוקטור למתמטיקה שנכנס לעולם העסקים כשפתח חברה ליבוא, יצוא ותיקון של מכוניות. על ידי מינוף אשראי מול האינפלציה המשתוללת הוא גזל בעצם מיליוני דולרים מיצרן המכוניות הגדול ביותר ברוסיה. במחצית הראשונה של שנות התשעים הוא נכנס לתחום הבנקאות, המשיך להיות מעורב בעסקי המכוניות, רכש חלק מחברת נפט גדולה (לא ברור איזה חלק, אבל ידוע שמשך מהחברה משכורת שמנה), וחשוב מכול, השתלט על עמדת כוח אדירה בטלוויזיה הציבורית הרוסית כשרכש — או לכל הפחות ניהל — את ערוץ 1, הערוץ הנצפה ביותר במדינה, דבר שהִקנה לו גישה בלתי מוגבלת ל-98 אחוזים מבתי האב ברוסיה.

כמו אוליגרכים נוספים, ברזובסקי תרם למסע הבחירות של ילצין כשניסה להיבחר לכהונה נוספת ב-1996. שלא כמו אחרים, הוא ניצל זאת כדי להתערב בשורה של מינויים פוליטיים. הוא נסע ברחבי המדינה, תיווך בעסקאות פוליטיות, ניהל משא ומתן לשלום בצ’צ’ניה והתענג על אור הזרקורים. הוא טיפח דימוי של ממליך מלכים. אין שום ספק שייחס לעצמו השפעה מופרזת, אבל אין שום ספק גם שהאמין לחלק גדול מהדברים שאמר או רמז. כמה וכמה דורות של כתבים זרים ברוסיה האמינו שברזובסקי בעצם שולט במדינה מאחורי הקלעים.

אין אדם קל יותר לתמרוּן מזה המפריז בהשפעתו שלו. בעוד ה״משפחה״ תרה אחר המנהיג הבא של רוסיה, החלה סדרה של פגישות בין ברזובסקי ופוטין. פוטין כבר היה אז ראש המשטרה החשאית של רוסיה. ילצין, מצידו, השלים את תהליך סילוק הבכירים מכל המוסדות והארגונים הממשלתיים, כולל הפ־ס־ב, שירות הביטחון הפדרלי שהוקם במקום הק־ג־ב. אם להאמין לברזובסקי, הוא זה שהעלה את שמו של פוטין באוזני ולנטין יוּמָשֶב, ראש הצוות של ילצין. ״אמרתי, ‘ישנו פוטין, שהיה פעם בשירות החשאי, לא?’ וּוַלְיָה ענה, ‘כן,’ ואני אמרתי, ‘תשמע, נראה לי שזאת אפשרות. תחשוב על זה: הרי הוא חבר.’ וּוַלְיָה אמר, ‘אבל הוא בדרגה די נמוכה.’ ואני אמרתי, ‘תראה, יש מהפכה, הכול משתנה, כך ש...’״

כתיאור של תהליך קבלת החלטות לצורך מינוי ראש סוכנות ביטחון מרכזית של מעצמה גרעינית, השיחה הזאת נשמעת אבסורדית כל כך, שאני נוטה להאמין שאכן התקיימה. הדרגה של פוטין אכן היתה נמוכה: הוא סיים את שירות החובה שלו בדרגת לויטננט קולונל והועלה באופן אוטומטי לדרגת קולונל במילואים. כעבור זמן הוא טען שהוצעה לו דרגת גנרל כשהתמנה לראש הפ־ס־ב, אבל שדחה את ההצעה. ״לא צריך להיות גנרל כדי לתת פקודות לקולונלים,״ הסבירה אשתו את החלטתו. ״צריך פשוט מישהו שמסוגל לעשות את זה.״

בין שהיה מסוגל ובין שלא, פוטין לא היה משוכנע שמעמדו בפ־ס־ב כה איתן. הוא מיהר למנות אנשים שהכיר מתקופת שירותו בק־ג־ב בלנינגרד למשרות בכירות במערכת הפדרלית. הוא לא הרגיש בטוח אפילו בין כותלי משרדו; כל פגישותיו עם ברזובסקי התקיימו בפיר של מעלית מושבתת מאחורי המשרד של פוטין. פוטין סבר שזהו המקום היחיד בבניין שבו לא יצותתו לשיחות שלהם. שם נפגש ברזובסקי עם פוטין כמעט מדי יום כדי לדון במאבקו בראש הממשלה לשעבר פְּרימָקוֹב, ובסופו של דבר גם במינויו לנשיא רוסיה. למיטב זיכרונו של ברזובסקי, המועמד הפוטנציאלי גילה ספקות בתחילה, אבל הסכים להקשיב. פעם אחת סגר פוטין בהיסח הדעת את הדלת המפרידה בין הפיר לבין הפרוזדור שליד המשרד, והשניים ננעלו. פוטין נאלץ להלום על הקיר כדי שמישהו יחלץ אותם.

ברזובסקי, שהאמין בכל ליבו שהוא מייצג את רוסיה, ממש חיזר אחרי פוטין. ביולי 1999 טס ברזובסקי לביאריץ, עיירת נופש בדרום־מערב צרפת, שם נפש פוטין. ״התקשרתי אליו קודם,״ נזכר ברזובסקי. ״אמרתי לו שאני רוצה לבוא ולדון איתו בעניין רציני. הגעתי לשם; הוא היה בחופשה עם אשתו ועם שתי הבנות, שהיו אז קטנות מאוד, במין יחידת דיור צנועה. במין מלון שהוא בעצם בניין דירות. מטבח קטן, חדר שינה או כמה חדרים. באמת צנוע מאוד.״ באותו זמן כבר התרגלו המיליונרים הרוסים, שפוטין היה בלי ספק אחד מהם, לבלות את חופשותיהם בווילות ענקיות בריביירה הצרפתית; לכן התרשם ברזובסקי כל כך מסגנון החופשה החף מראוותנות של פוטין.

״שוחחנו יום שלם. בסוף הוא אמר, ‘בסדר, בוא ננסה. אבל אתה מבין שבוריס ניקוֹלאייביץ’ [ילצין] הוא זה שצריך להגיד לי את זה.’״

הסיפור הזה מזכיר בדיחה יהודית ישנה. שדכן מגיע לביתו של חייט מזדקן כדי לדון עמו באפשרות לחתן את בתו האמצעית עם יורש האימפריה של רוטשילד. החייט מעלה אי־אלו הסתייגויות: הוא לא מעוניין לחתן את בתו האמצעית לפני שאחיותיה הגדולות ימצאו שידוך, הוא לא רוצה שבתו תגור הרחק מהבית, הוא לא בטוח שהרוטשילדים מספיק אדוקים לטעמו. השדכן הודף את כל טענותיו: אחרי הכול, מדובר ביורש ההון של רוטשילד. בסופו של דבר, החייט הזקן מתרצה. ״מצוין,״ אומר השדכן. ״עכשיו נשאר לי רק לדבר עם הרוטשילדים.״

ברזובסקי הרגיע את פוטין. ״אמרתי, ‘ווֹלוֹדיה, על מה אתה מדבר? הרי הוא שלח אותי הנה כדי לוודא שאין שום אי־הבנה, שלא נגיע למצב שהוא יגיד לך את זה ואתה תענה שאתה לא רוצה, כמו שענית לי לא פעם ולא פעמיים.’ ואז הוא הסכים. חזרתי למוסקבה וסיפרתי ליוּמשב על השיחה שלנו. כעבור זמן קצר — אני לא זוכר כמה ימים בדיוק — פוטין חזר למוסקבה ונפגש עם בוריס ניקולאייביץ’. התגובה של בוריס ניקולאייביץ’ לא היתה חד־משמעית. אני זוכר לפחות דבר אחד שאמר לי: ‘הוא נראה בסדר, אבל הוא די קטן.’״

בתו של ילצין, טטיאנה יוּמָשֶבָה, מתארת את הדברים אחרת. היא זוכרת ויכוח בין ווֹלוֹשין, שהיה אז ראש הצוות של ילצין, ובין ראש הצוות הקודם, אנטולי צ’וּבַּייֶס. שניהם הסכימו שפוטין הוא בחירה ראויה כיורש, אבל צ’וּבַּייֶס לא האמין שהפרלמנט הרוסי יאשר את מינויו לראשות הממשלה. בזמן שהשניים הציגו את טענותיהם באוזני ילצין, ברזובסקי טס לביאריץ כדי להציג את השאלה, שכן רצה שפוטין וכל שאר המדינה יאמינו שהוא שקבע מי ישלוט ברוסיה.

בדומה לשאר המשתתפים בתהליך הבחירה של הנשיא הבא, גם טטיאנה יוּמָשֶבָה זוכרת עד כמה מבוהלים היו כולם מהמצב הפוליטי ומעתיד המדינה. ״צ’ובייס היה בטוח שהדוּמה לא תאשר את המינוי של פוטין. יהיו שלוש הצבעות [המספר המרבי שילצין רשאי לכפות בנוגע למועמדות לתפקיד ראש הממשלה, לפי החוקה הרוסית], ואז יפוזר הפרלמנט בהוראת הנשיא. הקומוניסטים, שיתאחדו עם פרימקוב [ראש הממשלה לשעבר] ועם [ראש עיריית מוסקבה, יוּרי] לוּשְקוֹב, ישיגו רוב מוצק בבחירות הבאות, אולי אפילו רוב חוקתי [כלומר, שני שלישים מהמושבים בפרלמנט]. בעקבות זאת תחל המדינה להידרדר במדרון חלקלק המוביל לאסון, עד כדי מלחמת אזרחים. התסריט האפשרי הטוב ביותר היה משטר ניאו־קומוניסטי, בהתאמות קלות למציאות מודרנית יותר; אבל העסקים שוב יולאמו, הגבולות ייחסמו וגופי תקשורת רבים ייסגרו.״

״היינו על סף אסון,״ תיאר זאת ברזובסקי. ״איבדנו זמן ואיבדנו את היתרון המצבי שלנו. פרימקוב ולוּשְקוֹב היו בעיצומו של מבצע התארגנות כלל־ארצי. בערך חמישים מושלי מחוזות [מתוך שמונים ותשעה] כבר הצטרפו לתנועה הפוליטית שלהם. ופרימקוב הוא מפלצת ורצה לבטל את כל מה שהושג באותן שנים.״

אם בעיני ה״משפחה״ היה המצב נואש כל כך, מדוע ראו בפוטין מושיע? צ’ובייס אמר שהוא מועמד אידיאלי. ברזובסקי האמין שפוטין הוא בחירה מבריקה. מה מצאו השניים האלה בפוטין, ומדוע חשבו שיש לו הכישורים הדרושים לנהל את המדינה?

הפרט המוזר ביותר בנסיקתו הפוליטית של פוטין הוא כנראה העובדה שהאנשים שהעלו אותו לשלטון לא ידעו עליו הרבה יותר מכפי שידוע לכם, למשל. ברזובסקי אמר לי שמעולם לא ראה בפוטין חבר ומעולם לא חשב שהוא אדם מעניין — הצהרה רבת־משמעות מפי אדם שאישיותו התוססת היתה ממגנטת אליו כל אדם שניחן בשאפתנות אינטלקטואלית. העובדה שברזובסקי מעולם לא הוקסם מפוטין במידה שתעורר בו רצון להדק את הקשר עמו, מלמדת שפוטין כלל לא נתפס בעיניו כאדם מסקרן. אבל כשבחן את האפשרות שפוטין יירש את ילצין בתפקידו, כנראה הניח ברזובסקי שאותן תכונות שמנעו את הידוק הקשרים ביניהם הן שהופכות את פוטין למועמד אידיאלי: הוא ראה בו אדם חסר אישיות ובלתי מעניין בעליל, וחשב שיהיה ממושמע ונוח להשפעה. זאת היתה טעות חייו.

באשר לצ’ובייס, הוא הכיר את פוטין באופן שטחי כששימש יועץ כלכלי לראש העיר סובצ’ק, שפוטין כיהן כסגנו בסנט פטרבורג. צ’ובייס זכר את פוטין מהשנה הראשונה שבה עבד תחת ראש העיר. זאת היתה שנה טעונה במיוחד, ופוטין היה נמרץ וסקרן שלא כדרכו והִרבּה לשאול שאלות. צ’ובייס עזב את סנט פטרבורג בנובמבר 1991 כדי להצטרף לממשל במוסקבה, כך שהתרשמותו הראשונית לא קהתה.

ומה ידע בוריס ילצין עצמו על מי שיומלך בקרוב כיורשו? הוא ידע עליו שהוא אחד האנשים הבודדים שנשארו נאמנים לו. הוא ידע שפוטין שייך לדור אחר: בניגוד לילצין, ליריבו פרימקוב ולצבא המושלים שסר למרותם, פוטין לא טיפס במעלה ההייררכיה של המפלגה הקומוניסטית, ולכן לא נאלץ להחליף נאמנויות באופן פומבי עם התפרקותה של ברית המועצות. הוא גם נראה שונה: כל אותם גברים, בלי יוצא מן הכלל, היו כבדי גוף ומקומטים ללא תקנה, ואילו פוטין הרזה והקטן, הלבוש בקפידה בחליפות אירופיות משובחות, דמה הרבה יותר לאותה רוסיה חדשה שהבטיח ילצין לעמו עשר שנים קודם לכן. ילצין גם ידע, או חשב שידע, שפוטין לא יאפשר להעמידו לדין או לרדוף אותו אחרי שיפרוש מתפקידו. ואם נותר לילצין ולוּ שמץ מהחוש הפוליטי המדהים שניחן בו בעבר, הרי שידע גם כי הרוסים יאהבו את האיש הזה שעמדו לרשת ושיירש אותם.

כל אחד היה יכול למצוא באיש האפור והסתמי הזה את התכונות שרצה למצוא בו.

ב-9 באוגוסט 1999 מינה בוריס ילצין את ולדימיר פוטין לראש ממשלת רוסיה. כעבור שבוע זכה המינוי לאישור הדוּמה ברוב גדול. התברר שפוטין אכן מעורר חיבה, או לכל הפחות לא מעורר התנגדות, בדיוק כפי שחושיו של ילצין הורו לו.

 

 

מאשה גסן

מאשה גֶסֶן כותבת עבור עיתונים שונים, ובהם Slate, Vanity Fair, The New York Times ואחרים. היא כתבה עוד שישה ספרים. גֶסֶן חיה ברוסיה.

עוד על הספר

פוטין, האיש ללא פנים מאשה גסן

1
נשיא לעת מצוא

תארו לעצמכם שיש לכם מדינה ואין מי שינהל אותה. בעיני בוריס ילצין ומקורביו, זה היה המצב שנאלצו להתמודד עמו בשנת 1999.

ילצין היה חולה במשך תקופה ארוכה. הוא לקה בכמה התקפי לב, ועבר ניתוח לב פתוח זמן קצר אחרי שנבחר לכהונה שנייה, ב-1996. רבים סברו שהוא שתיין כבד — בעיה נפוצה וקלה לזיהוי ברוסיה — אם כי כמה מאנשי שלומו טענו בתוקף שהתקפי הבלבול ותסמיני הנסיגה שהפגין לפעמים נבעו ממחלותיו הממושכות, ולא מבעיית שתייה. כך או אחרת, ילצין איבד את צלילות דעתו, או שנעלם בעיצומם של ביקורים ממלכתיים, למגינת ליבם של תומכיו ולאכזבת בוחריו.

ילצין של שנת 1999, עם שיעור פופולריות שצנח לאחוזים חד־ספרתיים, היה רחוק מרחק שנות אור מהפוליטיקאי שהיה בעבר. הוא עדיין השתמש ברבים מהכלים שבזכותם נחשב פעם למנהיג משכמו ומעלה, כמו החלטות על מינויים פוליטיים מפתיעים, זגזוּג בין מדיניות של מעורבות פעילה ובין מתן יד חופשית, או שימוש אסטרטגי בדמותו הציבורית הגדולה מהחיים; אבל כעת הוא דמה בעיקר למתאגרף שהתעוור ועודנו מקרטע בזירה, חובט במטרות דמיוניות ומחטיא כל מטרה של ממש.

המחצית השנייה של כהונתו השנייה התאפיינה בחילופי גברי קדחתניים ובלתי פוסקים שערך ילצין בממשלתו. הוא פיטר ראש ממשלה אחרי שש שנים בתפקיד, החליף אותו באלמוני בן 36, החזיר לתפקידו את ראש הממשלה הקודם כעבור שישה חודשים, ושוב החליף אותו באחר כעבור שלושה שבועות. ילצין משח יורשים בזה אחר זה, אבל עד מהרה היה סר חינם בעיניו, והוא היה מתנער מהם בפומבי באופן שהביך גם את מושא אכזבתו וגם את העדים למורת הרוח שלו.

ככל שהתנהגותו של הנשיא נעשתה פחות יציבה, הוא צבר אויבים רבים יותר ויותר, שהלכו והתלכדו. שנה לפני תום כהונתו השנייה והאחרונה כבר ניצב ילצין בראש פירמידה רעועה במיוחד. חילופי האישים התכופים הביאו לסילוקם של אנשי ממשל מיומנים ועתירי ניסיון. רבים מראשי המשרדים הממשלתיים והסוכנויות הפדרליות היו עכשיו צעירים בינוניים ואפורים שנשאבו אל הרִיק שנוצר בצמרת. בעלי בריתו הנאמנים של ילצין היו עכשיו מעטים ומבודדים כל כך, שהתקשורת כינתה אותם ״המשפחה״. הם כללו את בתו של ילצין, טטיאנה; את ראש הצוות שלו, אלכסנדר ווֹלוֹשין; את ראש הצוות הקודם, ולנטין יוּמַשֶב, שעתיד לשאת לאישה את טטיאנה; עוד ראש צוות לשעבר, כלכלן ואבי ההפרטה ברוסיה, אנטולי צ’וּבַּייֶס; ואת היזם בוריס בֶּרֶזוֹבסקי. מבין חצי תריסר ה״אוליגרכים״ — אנשי העסקים שהתעשרו מאוד בתקופת ילצין וגמלו לו בארגון מסע הבחירות שלו לכהונה נוספת — בֶּרֶזוֹבסקי הוא היחיד שנשאר נאמן בכל ליבו לנשיא.

החוק לא התיר לילצין להציג את מועמדותו לכהונה שלישית, והוא גם לא היה בריא דיו לנסות. היו לו סיבות טובות לחשוש שמחליפו בתפקיד לא יהיה לרוחו. ילצין לא היה סתם נשיא לא אהוד; הוא היה הפוליטיקאי הראשון מאז ומעולם שהרוסים בטחו בו, ועומק האכזבה שחשו תומכיו עכשיו השתווה רק לעוצמת ההתלהבות שחשו כשתמכו בו בעבר.

רוסיה היתה מוכה, חבולה ומאוכזבת. היא חוותה תקווה ואחדות בסוף שנות השמונים. השיא היה באוגוסט 1991, כאשר העם, בתמיכתו הגלויה של ילצין, סילק את החוּנטה שניסתה להפיל את משטרו של גורבצ’וב. העם הרוסי הביע אמון בבוריס ילצין, המנהיג הרוסי היחיד בהיסטוריה שנבחר בבחירות חופשיות. בתמורה קיבל העם אינפלציה דוהרת שבלעה את חסכונותיו בתוך כמה חודשים; בירוקרטים ויזמים שגנבו מהמדינה וזה מזה לעיני כול; ואי־שוויון כלכלי וחברתי בממדים שלא הכירו. וגרוע מכול, רבים מהרוסים, קרוב לוודאי רובם, איבדו כל תחושת ביטחון לגבי העתיד, ועמה גם את תחושת האחדות שפיעמה בהם מתחילת שנות השמונים עד לשנות התשעים המוקדמות.

ממשל ילצין טעה טעות חמורה כשהתעלם מכאביהם ומפחדיהם של האזרחים. ילצין, שהיה פעם פופוליסט אמיתי, כזה שנוסע באוטובוסים או מטפס על טנקים — לפי דרישות המצב — הלך ונסוג באותן עשר שנים אל עולם בלתי חדיר ושמור בקפידה, עולם של לימוזינות שחורות וּועידות סגורות. ראש הממשלה הראשון שלו, הכלכלן הצעיר המבריק יֶגוֹר גַיידאר, האיש שנעשה להתגלמות הרפורמה הכלכלית הפוסט־סובייטית, הכריז בפומבי שהעם טיפש מכדי להשתתף בדיון כלשהו על רפורמה. הרוסים, שמנהיגיהם בעצם נטשו אותם בשעתם הקשה, חיפשו נחמה בנוסטלגיה — לאו דווקא באידיאולוגיה הקומוניסטית, שמיצתה את כוחה כגורם מעורר השראה כבר עשרות שנים קודם לכן, כי אם בשאיפה להשיב לרוסיה את מעמדה כמעצמת־על. ב-1999 כבר היה אפשר לחוש באוויר בתוקפנות של ממש, דבר שהיה במידה רבה, ובצדק, הסיבה לבהלה שחשו ילצין וה״משפחה״.

היטב ידוע כי שילוב של עלבון ושל תוקפנות עשוי לסמא את עיניהם של אנשים. ואכן, הרוסים לא היו מודעים כמעט להישגים הממשיים שהושגו בתקופתו של ילצין. אף שבוצעו טעויות, רוסיה הצליחה להפריט חברות רבות, והחברות המופרטות הגדולות ביותר אף התייעלו באופן משמעותי ונעשו תחרותיות. אי־השוויון גדל אומנם, אבל רמת החיים של רובם המכריע של הרוסים עלתה: גדל מספר בתי האב שיש בהם טלוויזיות, מכונות כביסה ומקררים; הוכפל מספר המכוניות הפרטיות; ומספר האנשים שנסעו לחוץ לארץ כתיירים כמעט שילש את עצמו בשנים 2000-1993. באוגוסט 1998 התחולל אומנם משבר פיננסי וממשלת רוסיה הודיעה שלא תוכל לעמוד בתשלום חובותיה, דבר שהוביל לזינוק חד, אם כי קצר מועד, באינפלציה, אבל אחר כך החלה צמיחה כלכלית.

התקשורת פרחה: בתוך פרק זמן קצר להפליא הרוסים לימדו את עצמם לעשות טלוויזיה מתוחכמת ומרהיבה, הוציאו לאור כמות אדירה של פרסומים בדפוס והעלו לרשת מספר עצום של פרסומים מקוונים מבטיחים. רבות מבעיות התשתית של המדינה, גם אם לא כולן, טופלו. הרכבות הבין־עירוניות שבו לפעול כסדרן, שירותי הדואר תיפקדו, מספר בתי האב שיש בהם טלפון קווי הלך וגדל. חברת תקשורת סלולרית רוסית, שנוסדה ב-1992, אף הונפקה בהצלחה בבורסה של ניו יורק.

למרות הכול לא הצליחה הממשלה לשכנע את הציבור שהמצב אכן טוב משהיה כמה שנים לפני כן, ובלי ספק טוב משהיה עשור שנים קודם לכן. מאז חזו בהתפוררותה של ברית המועצות, היתה אי־הוודאות שחשו הרוסים כה גדולה, עד שכל הפסד נתפס בעיניהם כאישור לגורל המר הממשמש ובא, וכל הצלחה תורגמה לפחד מפני הפסד בעתיד. ילצין היה יכול להשתמש רק בשיטותיו הפופוליסיטיות, אבל לא לקרוא תיגר על ציפיות הציבור או לעצב אותן מחדש. הוא לא היה מסוגל לעצב אידיאלים חדשים ורטוריקה חדשה. כל שהיה ביכולתו לעשות הוא לנסות לספק את רצונו של העם.

ורצונו של העם בהחלט לא כלל את בוריס ילצין. עשרות מיליוני רוסים האשימו אותו, באופן אישי, בכל צרה שפקדה אותם בעשר השנים הקודמות, ראו בו אחראי לתקוותיהם הנכזבות ולחלומותיהם המנופצים — נדמה שאפילו לנעוריהם האבודים — ושנאו אותו בכל ליבם. כל מנהיג לעתיד היה עשוי לגרוף אהדה בקלות אם היה מעמיד לדין את ילצין. יותר מכול חשש הנשיא החולה שמא מפלגה בשם ״אוֹטֶצֶ’סְטְבוֹ — וְסְיָה ראסִייָה״ (״מולדת — כל רוסיה״; השם הזה, המורכב משמותיהם של שני גופים פוליטיים, נשמע מסורבל ברוסית לא פחות מכפי שהוא נשמע בתרגום), בהנהגת ראש ממשלה לשעבר וכמה ראשי ערים ומושלים, תתפוס את השלטון ותנקום בילצין וב״משפחה״, כך שימצא את עצמו בסוף ימיו מאחורי סורג ובריח.

וכאן פוטין נכנס לתמונה.

לפי התיאור של בֶּרֶזוֹבסקי, ה״משפחה״ תרה אחר יורש. הבעיה בסיפור הזה נעוצה במידתיות. קבוצה קטנטונת, מכותרת ומבודדת, חיפשה אדם שייטול לידיו את השליטה בכברת הארץ הגדולה ביותר בעולם, על כל ראשי הנפץ הגרעיניים ועל כל תולדותיה הטרגיות, ומאגר המתמודדים המצומק עלה בגודלו, ככל הנראה, רק על רשימת הכישורים שנדרשו מהם. כל מי שטיפח שאיפות פוליטיות והיה בעל משקל פוליטי אמיתי — כלומר, כל מי שאישיותו הלמה את דרישות התפקיד — כבר נטש את ילצין. המועמדים כולם היו אנשים מן השורה בחליפות אפורות.

ברזובסקי טוען שפוטין היה בן טיפוחיו. כפי שסיפר לי בווילה שלו ליד לונדון — הבטחתי למחוק מזיכרוני את המיקום המדויק — ברזובסקי פגש את פוטין ב-1990, כשרצה להרחיב את עסקיו ללנינגרד. ברזובסקי היה אקדמאי שנהפך לסוחר מכוניות. היה לו עסק למכירת מכוניות לאדָה — השם שהדביקו הרוסים לגרסה ירודה של מכונית פיאט מיושנת. הוא גם ייבא מכוניות אירופיות משומשות והקים תחנות שירות למכוניות שמכר. פוטין, שהיה אז אחד מעוזריו של ראש מועצת העיר, אנטולי סוֹבְּצַ’ק, עזר לברזובסקי להקים תחנת שירות בלנינגרד וסירב לקבל שוחד. די היה בכך שברזובסקי יזכור אותו. ״הוא היה הבירוקרט הראשון שסירב לקחת שוחד,״ התפעל ברזובסקי. ״באמת. זה הרשים אותי מאוד.״

ברזובסקי נהג ״לעבור״ במשרד של פוטין בכל פעם שהיה בסנט פטרבורג. בהתחשב במזג התזזיתי של ברזובסקי, סביר להניח שאלה היו באמת ביקורים חטופים: האוליגרך מתפרץ בסערה למשרד, מלהג בלהט, ואז יוצא בסערה, קרוב לוודאי בלי שיבחין ממש בתגובה של המארח. בשיחה שקיימתי עם ברזובסקי, הוא התקשה להיזכר בדבר מן הדברים שאמר לו פוטין באותן פגישות. ״אבל ראיתי בו סוג של בעל ברית,״ הוא אמר. הרשימה אותו גם העובדה שפוטין, שהתקדם והיה לסגן ראש העיר סנט פטרבורג כשסוֹבְּצַ’ק נעשה לראש העיר, סירב כעבור זמן לעבוד תחת ראש העיר החדש אחרי שסוֹבְּצַ’ק לא הצליח לשוב ולהיבחר לתפקיד.

ב-1996, כשפוטין עקר למוסקבה כדי למלא תפקיד מִנהלי בקרמלין, השניים החלו להתראות לעיתים קרובות יותר במועדון הסגור שהחזיק ברזובסקי במרכז העיר. בעזרת קשריו הטובים הבטיח ברזובסקי שיוצבו שלטי ״אין כניסה״ משני צידיו של גוש בניינים בעיר, ובעצם הפקיע לשימושו קטע של רחוב מגורים (בעקבות זאת, דיירים בכמה בנייני דירות שמעבר לכביש קופחו מזכותם החוקית להגיע במכונית עד הבית.).

אבל בתחילת שנת 1999 ברזובסקי מצא את עצמו במצור, כמו שאר בני ה״משפחה״, אבל קצת יותר, שכן היה היחיד מהם שייחס חשיבות למעמדו בחברה המוסקבאית. ברזובסקי, שנקלע למאבק כוחות נואש, וככל הנראה גם אבוד, מול ראש הממשלה לשעבר יבגני פְּרימָקוֹב, שהנהיג את הברית הפוליטית של מתנגדי ילצין, נהפך למעין מנודה. ״זה היה יום ההולדת של אשתי, לֶנָה,״ הוא סיפר לי. ״והחלטנו לא להזמין הרבה אנשים כדי לא לאלץ אף אחד לסכן את יחסיו עם פְּרימָקוֹב. ערכנו אירוע לחברים בלבד. ואז המאבטח שלי אומר לי, ‘בוריס אברמוביץ’, ולדימיר ולדימירוביץ’ פוטין יגיע עוד עשר דקות.’ שאלתי, ‘מה קרה?’ והוא ענה, ‘הוא רוצה לברך את לֶנָה.’ כעבור עשר דקות הוא הופיע עם זר פרחים. אמרתי לו, ‘ווֹלוֹדְיָה, למה אתה עושה את זה? הרי יש לך מספיק בעיות. אתה פשוט רוצה שכולם יראו?’ והוא ענה, ‘כן, אני רוצה שכולם יראו.’ ככה הוא הידק את החברוּת בינינו. זה התחיל בזה שסירב לקבל שוחד. אחר כך הוא סירב לזנוח את סובצ’ק. ואז האירוע הזה, ששיכנע אותי שהוא אדם טוב וגלוי לב — איש ק־ג־ב, אבל בכל זאת בן אדם.״ כל זה סיחרר את ברזובסקי.

ברזובסקי לא היה שונה משאר היזמים הרוסים הראשונים. כמו כולם, הוא היה אינטליגנטי מאוד, משכיל וחובב סיכונים. כמו רובם, הוא היה יהודי, כלומר נחשב כזר כבר מקטנוּת. כמו כולם, הוא ניחן בשאפתנות בלתי רגילה ובמרץ בלתי נדלה. הוא היה דוקטור למתמטיקה שנכנס לעולם העסקים כשפתח חברה ליבוא, יצוא ותיקון של מכוניות. על ידי מינוף אשראי מול האינפלציה המשתוללת הוא גזל בעצם מיליוני דולרים מיצרן המכוניות הגדול ביותר ברוסיה. במחצית הראשונה של שנות התשעים הוא נכנס לתחום הבנקאות, המשיך להיות מעורב בעסקי המכוניות, רכש חלק מחברת נפט גדולה (לא ברור איזה חלק, אבל ידוע שמשך מהחברה משכורת שמנה), וחשוב מכול, השתלט על עמדת כוח אדירה בטלוויזיה הציבורית הרוסית כשרכש — או לכל הפחות ניהל — את ערוץ 1, הערוץ הנצפה ביותר במדינה, דבר שהִקנה לו גישה בלתי מוגבלת ל-98 אחוזים מבתי האב ברוסיה.

כמו אוליגרכים נוספים, ברזובסקי תרם למסע הבחירות של ילצין כשניסה להיבחר לכהונה נוספת ב-1996. שלא כמו אחרים, הוא ניצל זאת כדי להתערב בשורה של מינויים פוליטיים. הוא נסע ברחבי המדינה, תיווך בעסקאות פוליטיות, ניהל משא ומתן לשלום בצ’צ’ניה והתענג על אור הזרקורים. הוא טיפח דימוי של ממליך מלכים. אין שום ספק שייחס לעצמו השפעה מופרזת, אבל אין שום ספק גם שהאמין לחלק גדול מהדברים שאמר או רמז. כמה וכמה דורות של כתבים זרים ברוסיה האמינו שברזובסקי בעצם שולט במדינה מאחורי הקלעים.

אין אדם קל יותר לתמרוּן מזה המפריז בהשפעתו שלו. בעוד ה״משפחה״ תרה אחר המנהיג הבא של רוסיה, החלה סדרה של פגישות בין ברזובסקי ופוטין. פוטין כבר היה אז ראש המשטרה החשאית של רוסיה. ילצין, מצידו, השלים את תהליך סילוק הבכירים מכל המוסדות והארגונים הממשלתיים, כולל הפ־ס־ב, שירות הביטחון הפדרלי שהוקם במקום הק־ג־ב. אם להאמין לברזובסקי, הוא זה שהעלה את שמו של פוטין באוזני ולנטין יוּמָשֶב, ראש הצוות של ילצין. ״אמרתי, ‘ישנו פוטין, שהיה פעם בשירות החשאי, לא?’ וּוַלְיָה ענה, ‘כן,’ ואני אמרתי, ‘תשמע, נראה לי שזאת אפשרות. תחשוב על זה: הרי הוא חבר.’ וּוַלְיָה אמר, ‘אבל הוא בדרגה די נמוכה.’ ואני אמרתי, ‘תראה, יש מהפכה, הכול משתנה, כך ש...’״

כתיאור של תהליך קבלת החלטות לצורך מינוי ראש סוכנות ביטחון מרכזית של מעצמה גרעינית, השיחה הזאת נשמעת אבסורדית כל כך, שאני נוטה להאמין שאכן התקיימה. הדרגה של פוטין אכן היתה נמוכה: הוא סיים את שירות החובה שלו בדרגת לויטננט קולונל והועלה באופן אוטומטי לדרגת קולונל במילואים. כעבור זמן הוא טען שהוצעה לו דרגת גנרל כשהתמנה לראש הפ־ס־ב, אבל שדחה את ההצעה. ״לא צריך להיות גנרל כדי לתת פקודות לקולונלים,״ הסבירה אשתו את החלטתו. ״צריך פשוט מישהו שמסוגל לעשות את זה.״

בין שהיה מסוגל ובין שלא, פוטין לא היה משוכנע שמעמדו בפ־ס־ב כה איתן. הוא מיהר למנות אנשים שהכיר מתקופת שירותו בק־ג־ב בלנינגרד למשרות בכירות במערכת הפדרלית. הוא לא הרגיש בטוח אפילו בין כותלי משרדו; כל פגישותיו עם ברזובסקי התקיימו בפיר של מעלית מושבתת מאחורי המשרד של פוטין. פוטין סבר שזהו המקום היחיד בבניין שבו לא יצותתו לשיחות שלהם. שם נפגש ברזובסקי עם פוטין כמעט מדי יום כדי לדון במאבקו בראש הממשלה לשעבר פְּרימָקוֹב, ובסופו של דבר גם במינויו לנשיא רוסיה. למיטב זיכרונו של ברזובסקי, המועמד הפוטנציאלי גילה ספקות בתחילה, אבל הסכים להקשיב. פעם אחת סגר פוטין בהיסח הדעת את הדלת המפרידה בין הפיר לבין הפרוזדור שליד המשרד, והשניים ננעלו. פוטין נאלץ להלום על הקיר כדי שמישהו יחלץ אותם.

ברזובסקי, שהאמין בכל ליבו שהוא מייצג את רוסיה, ממש חיזר אחרי פוטין. ביולי 1999 טס ברזובסקי לביאריץ, עיירת נופש בדרום־מערב צרפת, שם נפש פוטין. ״התקשרתי אליו קודם,״ נזכר ברזובסקי. ״אמרתי לו שאני רוצה לבוא ולדון איתו בעניין רציני. הגעתי לשם; הוא היה בחופשה עם אשתו ועם שתי הבנות, שהיו אז קטנות מאוד, במין יחידת דיור צנועה. במין מלון שהוא בעצם בניין דירות. מטבח קטן, חדר שינה או כמה חדרים. באמת צנוע מאוד.״ באותו זמן כבר התרגלו המיליונרים הרוסים, שפוטין היה בלי ספק אחד מהם, לבלות את חופשותיהם בווילות ענקיות בריביירה הצרפתית; לכן התרשם ברזובסקי כל כך מסגנון החופשה החף מראוותנות של פוטין.

״שוחחנו יום שלם. בסוף הוא אמר, ‘בסדר, בוא ננסה. אבל אתה מבין שבוריס ניקוֹלאייביץ’ [ילצין] הוא זה שצריך להגיד לי את זה.’״

הסיפור הזה מזכיר בדיחה יהודית ישנה. שדכן מגיע לביתו של חייט מזדקן כדי לדון עמו באפשרות לחתן את בתו האמצעית עם יורש האימפריה של רוטשילד. החייט מעלה אי־אלו הסתייגויות: הוא לא מעוניין לחתן את בתו האמצעית לפני שאחיותיה הגדולות ימצאו שידוך, הוא לא רוצה שבתו תגור הרחק מהבית, הוא לא בטוח שהרוטשילדים מספיק אדוקים לטעמו. השדכן הודף את כל טענותיו: אחרי הכול, מדובר ביורש ההון של רוטשילד. בסופו של דבר, החייט הזקן מתרצה. ״מצוין,״ אומר השדכן. ״עכשיו נשאר לי רק לדבר עם הרוטשילדים.״

ברזובסקי הרגיע את פוטין. ״אמרתי, ‘ווֹלוֹדיה, על מה אתה מדבר? הרי הוא שלח אותי הנה כדי לוודא שאין שום אי־הבנה, שלא נגיע למצב שהוא יגיד לך את זה ואתה תענה שאתה לא רוצה, כמו שענית לי לא פעם ולא פעמיים.’ ואז הוא הסכים. חזרתי למוסקבה וסיפרתי ליוּמשב על השיחה שלנו. כעבור זמן קצר — אני לא זוכר כמה ימים בדיוק — פוטין חזר למוסקבה ונפגש עם בוריס ניקולאייביץ’. התגובה של בוריס ניקולאייביץ’ לא היתה חד־משמעית. אני זוכר לפחות דבר אחד שאמר לי: ‘הוא נראה בסדר, אבל הוא די קטן.’״

בתו של ילצין, טטיאנה יוּמָשֶבָה, מתארת את הדברים אחרת. היא זוכרת ויכוח בין ווֹלוֹשין, שהיה אז ראש הצוות של ילצין, ובין ראש הצוות הקודם, אנטולי צ’וּבַּייֶס. שניהם הסכימו שפוטין הוא בחירה ראויה כיורש, אבל צ’וּבַּייֶס לא האמין שהפרלמנט הרוסי יאשר את מינויו לראשות הממשלה. בזמן שהשניים הציגו את טענותיהם באוזני ילצין, ברזובסקי טס לביאריץ כדי להציג את השאלה, שכן רצה שפוטין וכל שאר המדינה יאמינו שהוא שקבע מי ישלוט ברוסיה.

בדומה לשאר המשתתפים בתהליך הבחירה של הנשיא הבא, גם טטיאנה יוּמָשֶבָה זוכרת עד כמה מבוהלים היו כולם מהמצב הפוליטי ומעתיד המדינה. ״צ’ובייס היה בטוח שהדוּמה לא תאשר את המינוי של פוטין. יהיו שלוש הצבעות [המספר המרבי שילצין רשאי לכפות בנוגע למועמדות לתפקיד ראש הממשלה, לפי החוקה הרוסית], ואז יפוזר הפרלמנט בהוראת הנשיא. הקומוניסטים, שיתאחדו עם פרימקוב [ראש הממשלה לשעבר] ועם [ראש עיריית מוסקבה, יוּרי] לוּשְקוֹב, ישיגו רוב מוצק בבחירות הבאות, אולי אפילו רוב חוקתי [כלומר, שני שלישים מהמושבים בפרלמנט]. בעקבות זאת תחל המדינה להידרדר במדרון חלקלק המוביל לאסון, עד כדי מלחמת אזרחים. התסריט האפשרי הטוב ביותר היה משטר ניאו־קומוניסטי, בהתאמות קלות למציאות מודרנית יותר; אבל העסקים שוב יולאמו, הגבולות ייחסמו וגופי תקשורת רבים ייסגרו.״

״היינו על סף אסון,״ תיאר זאת ברזובסקי. ״איבדנו זמן ואיבדנו את היתרון המצבי שלנו. פרימקוב ולוּשְקוֹב היו בעיצומו של מבצע התארגנות כלל־ארצי. בערך חמישים מושלי מחוזות [מתוך שמונים ותשעה] כבר הצטרפו לתנועה הפוליטית שלהם. ופרימקוב הוא מפלצת ורצה לבטל את כל מה שהושג באותן שנים.״

אם בעיני ה״משפחה״ היה המצב נואש כל כך, מדוע ראו בפוטין מושיע? צ’ובייס אמר שהוא מועמד אידיאלי. ברזובסקי האמין שפוטין הוא בחירה מבריקה. מה מצאו השניים האלה בפוטין, ומדוע חשבו שיש לו הכישורים הדרושים לנהל את המדינה?

הפרט המוזר ביותר בנסיקתו הפוליטית של פוטין הוא כנראה העובדה שהאנשים שהעלו אותו לשלטון לא ידעו עליו הרבה יותר מכפי שידוע לכם, למשל. ברזובסקי אמר לי שמעולם לא ראה בפוטין חבר ומעולם לא חשב שהוא אדם מעניין — הצהרה רבת־משמעות מפי אדם שאישיותו התוססת היתה ממגנטת אליו כל אדם שניחן בשאפתנות אינטלקטואלית. העובדה שברזובסקי מעולם לא הוקסם מפוטין במידה שתעורר בו רצון להדק את הקשר עמו, מלמדת שפוטין כלל לא נתפס בעיניו כאדם מסקרן. אבל כשבחן את האפשרות שפוטין יירש את ילצין בתפקידו, כנראה הניח ברזובסקי שאותן תכונות שמנעו את הידוק הקשרים ביניהם הן שהופכות את פוטין למועמד אידיאלי: הוא ראה בו אדם חסר אישיות ובלתי מעניין בעליל, וחשב שיהיה ממושמע ונוח להשפעה. זאת היתה טעות חייו.

באשר לצ’ובייס, הוא הכיר את פוטין באופן שטחי כששימש יועץ כלכלי לראש העיר סובצ’ק, שפוטין כיהן כסגנו בסנט פטרבורג. צ’ובייס זכר את פוטין מהשנה הראשונה שבה עבד תחת ראש העיר. זאת היתה שנה טעונה במיוחד, ופוטין היה נמרץ וסקרן שלא כדרכו והִרבּה לשאול שאלות. צ’ובייס עזב את סנט פטרבורג בנובמבר 1991 כדי להצטרף לממשל במוסקבה, כך שהתרשמותו הראשונית לא קהתה.

ומה ידע בוריס ילצין עצמו על מי שיומלך בקרוב כיורשו? הוא ידע עליו שהוא אחד האנשים הבודדים שנשארו נאמנים לו. הוא ידע שפוטין שייך לדור אחר: בניגוד לילצין, ליריבו פרימקוב ולצבא המושלים שסר למרותם, פוטין לא טיפס במעלה ההייררכיה של המפלגה הקומוניסטית, ולכן לא נאלץ להחליף נאמנויות באופן פומבי עם התפרקותה של ברית המועצות. הוא גם נראה שונה: כל אותם גברים, בלי יוצא מן הכלל, היו כבדי גוף ומקומטים ללא תקנה, ואילו פוטין הרזה והקטן, הלבוש בקפידה בחליפות אירופיות משובחות, דמה הרבה יותר לאותה רוסיה חדשה שהבטיח ילצין לעמו עשר שנים קודם לכן. ילצין גם ידע, או חשב שידע, שפוטין לא יאפשר להעמידו לדין או לרדוף אותו אחרי שיפרוש מתפקידו. ואם נותר לילצין ולוּ שמץ מהחוש הפוליטי המדהים שניחן בו בעבר, הרי שידע גם כי הרוסים יאהבו את האיש הזה שעמדו לרשת ושיירש אותם.

כל אחד היה יכול למצוא באיש האפור והסתמי הזה את התכונות שרצה למצוא בו.

ב-9 באוגוסט 1999 מינה בוריס ילצין את ולדימיר פוטין לראש ממשלת רוסיה. כעבור שבוע זכה המינוי לאישור הדוּמה ברוב גדול. התברר שפוטין אכן מעורר חיבה, או לכל הפחות לא מעורר התנגדות, בדיוק כפי שחושיו של ילצין הורו לו.