רומן בכתובים

החטא ועונשו

מכל החדרים בבניין המערכת הארוך והמכוער אהבתי ביותר את חדרה של עורכת מדור הספרות. היו בו ספרים רבים, ברובם חדשים, שהגיעו לשולחנה של העורכת כדי שתיתן עינה עליהם ותקדם את מכירותיהם, והיתה בו אווירה תרבותית אינטלקטואלית, שכמותה יש רק בחדרים של עורכי מדור ספרות; ומעל כל זה היתה בו רוח נשית נאה, גאה, אצורה, בזכותה של עורכת מדור הספרות ובזכותה של העורכת הגרפית שחלקה עמה את החדר.

את עורכת מדור הספרות אהבתי. אני הייתי מצחיק אותה, והיא היתה מצחיקה אותי, ויחד היינו מדברים ומרכלים וגועים בצחוק, עד שמעוצמת הצחוק היא לא היתה מרגישה כיצד, בהבלעה, הייתי לוקח איתי שניים-שלושה ספרים שהיו פזורים בשפע על השולחנות והמדפים, וכך יצאנו שנינו נשכרים. היא משיחה נאה, ואני משיחה נאה ומספרים נאים עוד יותר. כיוון שבאותו היום לא היה שום ספר חדש על השולחן, והרי אי אפשר לסיים שיחה סתם כך בלא פעולה של ממש, נקטתי דרך שאני נוקט לעתים בחוסר אחריותי, ובדרך כלל גם משלם עליה מחיר כבד. לפתע שיניתי במפגיע את טון השיחה לטון ענייני וביקשתי ממנה את הדבר הראשון שעלה על דעתי: שתאפשר לי לכתוב מפעם לפעם ביקורות ספרים, אף שאין דרכי בכך. את יודעת, אמרתי, תבחרי דברים שמתאימים לי. אני אכתוב ברצון, למה לא? איני יודע לשם מה ביקשתי את מה שביקשתי, אבל כבר היה מאוחר מדי. השיחה אכן הסתיימה בחן ובנימוס בזכות הבקשה העניינית וההסכמה הגורפת והמחויכת שבאה בעקבותיה.
 

לו ידעתי מה יבוא מכאן ואילך, סביר להניח שלא הייתי מעז להעלותה על דל שפתי, ואולי הייתי עומד בשיחה עד היום הזה, או עד שהיה מגיע שליח ובאמתחתו ספר חדש. מהשלא הבאתי בחשבון היה שעם כל ההומור והחן, היופי והחיבה ההדדית, עורכת מדור הריהי בסופו של דבר עורכת מדור; ומשמבקשים ממנה דבר מה, היא מתייחסת אליו ברצינות גמורה. ואכן, שבועיים לאחר מכן התייצבתי בפני ידידתי העורכת, לאחר שהזמינה אותי בטלפון לפגישה בחדרה, ובעליצות אינטלקטואלית, כשעיניה בורקות, הטילה על השולחן שלפנינו ספר כתום. מה זה, שאלתי. ציפקין, השיבה. ציפקין? כן, ציפקין. זה הגיע. היום. עד לאותו רגע לא ידעתי כיצד מתנהג אדם כשמגיע אליו ציפקין, וסביר להניח שלו היו שואלים אותי, הייתי מנחש שמדובר בתרופה חדשנית לכיב מעיים, אולם נוכח הנהרה שהיתה שפוכה על פניה היפות, הנחתי כי הגעת ציפקין היא יום חג לעורכי מדורים ספרותיים. חייכתי קלות כמי שמשתתף בשמחת חברו, ותוך כדי כך עיינתי בעדינות בכריכת הספר הכתום, שכך נכתב עליו: ליאוניד ציפקין קיץ בבאדן באדן ממרכז הכריכה הביט בי קלסתר אדם בארשת טרגית מפחידה, מעוטר בזקן מאיים, שחור ולבן. מיד נזכרתי בסצנה מתוך מותחן שקראתי פעם, על סוכן חשוד שמוצא את עצמו לפתע מול האח הגדול. פיודור מיכאילוביץ' דוסטויבסקי. מבוהל מעט, הפכתי את הספר וקראתי בבהילות את מה שנכתב על הכריכה האחורית: ". . . מחזק את נקמתו של ציפקין בפיודור דוסטויבסקי, גאון הספרות הרוסית, ששנאתו ליהודים ולשפתם היא נקודת המוצא של המספר. . ." שמע , אומרת לי עורכת המדור. זה פרויקט במיוחד בשבילך. כבר שבועיים, מאז ביקשת ממני לכתוב, אני חושבת מה הכי מתאים לך, והיום, כשזה הגיע, נפל לי האסימון. לך על זה. אתה הרי אוהב את דוסטויבסקי, אתה הרי תתחבר לקטע היהודי, אתה הולך לבלות. הנה, קח את הטלפון של אנדריי ציפקין, הבן שלו, הוא גר בלונדון, מחכה לטלפון שלך. יש לך שבוע לכתוב, היא הוסיפה ואמרה. וחתמה: אני בטוחה שזה יצא מצוין. בהצלחה. מה אתה אומר?"
והנה כאן, ברגע הקובע והגורלי הזה, נתפרדה נפשי המבולבלת לשני חלקים. החלק האחד כולו יצר טוב של היגיון ואחריות והגינות ומוסריות, היודע את דרכו ומכיר את אדונו. יודע הוא שאין סיכוי אחד בעולם שאשב ואקרא את הספר ואשוחח שיחה בטלפון בשפה שאיני יודע עם איש שאיני מכיר היושב במקום מרוחק מעבר לים; הוא עומד, קטן ונחבא, סמוק מזעם ומתסכול נורא ומצעק בקול נורא: לא
לא, אמור לה לא, והחלק השני, זה החלוש והנשבר, החלקלק ומעמיד הפנים, בעל הנימוסים המזויפים, קלות הדעת החולנית וחוסר האחריות המשתק, יושב נינוח ויורק מפיו רעל חמים מאלחש חושים, הלופת את כולי בכוח מצמית, וכבר אני מרגיש את ידי נוטלת ממנה את הספר הכתום, ואת פי הפושע אומר לה בחיוך רחב: כן. זה טוב. זה יפה. אני אכתוב. תני לי. תודה רבה. אני אכתוב. חולהאנוכי. זה זמן רב שהנני עומד מול אמת זו, וכבר יש בי העוז לקרוא אותה בשם ולהישיר מבט כנגדה. טיב המחלה אינו ידוע במדויק, ומה שנגלה לעין הוא תסמיניה, אשר הבולט והעיקרי שבהם הוא חוסר היכולת שלי לסרב לכל דבר. אוצר מילותי עשיר ורב. יכולת הביטוי שלי מן המעולות. אך בין כל מיליוני המילים יש אחת שאיני מסוגל להגות: "לא?. שעה שהבטתי בעיניה של העורכת ואמרתי בקול צלול, "כן", ידוע ידעתי בידיעה ברורה שאין עמה צל צלו של ספק, כי לעולם לא אראה את פניו של ציפקין הבן, ואפילו בטלפון לא אשוחח עמו.

ומה שמעניין ביותר, ומה שמטיל עלי רתת וזיע כל אימת שאני הוגה בעניין, הוא העובדה כי ידיעה זו נהירה היתה לי גם תוך כדי אמירת ה"הן". רוצה לומר ששפתי מלחשות "כן", בוטח והחלטי, ומוחי ותודעתי מרחפים כבר הלאה משם, במה שצפוי לי מכאן ואילך. יום או יומיים של דממה וציפייה, ותכף לאחריהם ימים ארוכים של רדיפה ומהומה ומגערת, של מנוסת בהלה ושל בושת קדורנית. את כל זאת ידעתי. מה שלא ידעתי הוא עד היכן יגיעו להיטותה ושיגעונה,

או שמא מצוינותה והקפדתה המקצועית, של עורכת מדור הספרות.

כבר למחרת אותו היום טרחה וטלפנה אלי לבדוק אם אכן יצרתי קשר עם ציפקין, ואם לא אז מתי אני עתיד לשוחח עמו או להיפגש איתו. ברי שמיד הודעתיה כי אני פועל בצורה אחרת, וכי קודם כול עלי לקרוא את הספר, ויותר מפעם אחת. כאשר צלצלה כעבור ארבעה ימים, הפלגתי בדברים על אודות הספר, אך הבהרתי לה הבהר היטב כי לפני שאוכל לשוחח עם ציפקין ולו שיחה אחת, עלי להעמיד מבנה איתן ויאה לכתבה שאכתוב, לנסח היטב את שאלותי ולהכין עצמי לקראת תשובותיו. בסדר, היא אמרה. רק תצלצל.
לא, התעקשתי. כל עוד איני מוכן, לא אצלצל אליו.
חלף שבוע שלם, שבו היטלטלתי ממקום למקום כשהספר הכתום נכרך בין ניירותי, חדש ומהודק כאילו עתה יצא ממכבש הדפוס. במהלך אותו שבוע לא אירע דבר. לא דיברתי עם ציפקין, לא העמדתי מבנה איתן ומחוכם לכתבה ולא קראתי את הספר. מה שעשיתי היה לשוב ולהבין שאת הכתבה הזאת לא אכתוב לעולם, וגם עוד דבר: שמכאן ואילך הולך להיות רע. רע מאוד.
ונהיה רע. היא, העורכת, יימח שמה ויאבד זכרה לעד, מנוע אובססיבי נורא ניעור בה, אימתני, אדיר, בוכנות שאול בוכנותיו וכעשן כבשן עשנו. נדמה כי כל חייה הקודמים נמחקו ואינם, ומה שנותר הוא רק ישות מפלצתית העומדת ומצפה לכתבה הארורה ההיא. הכתבה. מה עם הכתבה? ציפקין, דיברת עם ציפקין?

זה התחיל לוכד ומקיף אותי. בוקר, צהריים וערב. לעתים בדילוגים של פחות משעה בין שיחה לשיחה. זה מכבר תהיתי בלבי מה תכלית בריאתו של המאוס בהמצאות אנוש, הטלפון הנייד. הנה תכלית בריאתו: שוט האלוהים. מגלב זעם. סד עינויים. כף קלע. היא החלה סוגרת עלי ברשעותה. מדי רגע היתה מצלצלת. מותירה הודעות זועמות בתא הקולי. משגרת הודעות כתובות. מצלצלת הביתה. מנסה בדואר האלקטרוני וחוזרת אל הנייד. והביתה. ועוד הודעה. ותשדורת פקס.

ואני בורח. כל עוד נפשי בי בורח. במשך שעות ארוכות נמנעתי מלענות לשיחות טלפון. עתים ניתקתי את המכשיר כליל לפרקי זמן ארוכים ככל שניתן, אולם אז, מרגע שהפעלתי אותו, החל המרדף מתחדש. גם בשעה שמכשירי שתק, מצבי כבורח לא השתנה. פני נפלו. כתפי שחו. מאסתי בחיי.

כאן צריך לשאול שאלה אחת: ומדוע לא לקרוא את הספר, לשוחח עם ציפקין ולכתוב את הכתבה? שאלה של הבל, כמובן. של הבל מוחלט. מחשבה מעין זו לא התגנבה כלל אל מוחי ולו לרגע. לחמוק, לשקר, לברוח, למות, אבל לכתוב? בשום פנים ואופן לא. ייהרג ואל יעבור.

וככל שאני בורח, וככל שאני הולך ומתחפר בבריחתי, משתעבד לה, מתייסר בה וחי בצלה, כך הולכת רוחי ונעכרת. אין אני בעיני אלא כעלה נידף, כהלך במדבר, כתינוק הבורח. כנרדף עד צווארו שאינו מאמין בעצמו ובחייו. וכל מה שנותר כדי למלא את תודעתי המוכה והמתרוקנת הוא רגשי השנאה הנוראה המציפה אותי, מחיה ומעניקה לי תכלית בעולמי. המפלצת, אין רשע כרשעתה, מארה תבוא על ראשה. ברק ורעם ייקחוה, ובדרכם יאספו גם את בני השטן המרקדים סביבה, את ציפקין האב וציפקין הבן ופיודור מיכאילוביץ' דוסטויבסקי, ושם רשעים יירקב ויימק לנצח, אמן.

ובכל פעם שהטלפון משמיע את צלצולו המאיים אני רואה בדמיוני תמונות זוועה של דם ניתז וצוואר אישה משוסף ומודעות של אבל וסופרים ועורכים ומוציאים לאור במשקפי שמש ובבגדים שחורים מצולמים בשמש צהריים קופחת בחצר בית קברות, ואני מנסה לשווא לנפנף בכפותי הכבולות ולזעוק מרה כי ידה היתה בי בראשונה, ואין שומע ומאזין, וכבר בא עוד צלצול טלפון ומטיח בי אמת מרה. קחי, קחי, אני אומר לרעייתי. תעני. תגידי שאני ישן וחולה. קבלי הודעה. קחי, קחי. הניחי לי. קחי. דרכםשל הבורחים להעמיד לעצמם יעד. ככל שהדבר נכון בבורח מפני רודפיו או מפני הקמים עליו, הוא נכון גם בבורח מפני עצמו או מפני רודפיו הדמיוניים. מבלי יעד, חסר הבורח את הדלק המניע לבריחתו. אחרת נותר הוא תלוי ועומד וחסר את הכוח להמשיך במסעו.

אף לי בבריחתי נולד לפתע פתאום יעד מן המוכן, כאילו היה שם מששת ימי בראשית.

כבר שבועות אחדים קודם שקפץ עלי רוגזה של העורכת (מיתה משונה עליה ועל צאצאיה), נועדה לי טיסה קצרה לניו יורק. בימים כתיקונם לא היתה נסיעה זו מן הדברים המסבים לי נחת רוח. כל כולה לא היתה אלא נסיעה של עבודה, הרצאה בפני קהל יהודים קשישים בעיירה אחת בניו ג'רזי ושיבה מיידית לארץ. אמת, מחובבי הנסיעות לחוץ לארץ אני. אלא שכדי שאחפוץ בנסיעה, צריך שיתקיימו בה התנאים המקובלים: שיהיה בה די זמן לקנייה ולבילוי, ושיהיו בה חברה יאה וממון וכל מה שצריך התייר המבלה. בזו לא עמד להתקיים אף אחד מהללו. נהפוך הוא. היא עמדה להיות מיותרת וטורדנית, ואף שקלתי לבטל אותה באיזושהי תואנה של שקר.

והנה עתה הפכה נסיעה זו שמן רקח בעצמות בריחתי המבוהלת. יעד, יש לי יעד. הרי ברור שאין ידה הארוכה של המכשפה הרוצחת מגעת עד ארצות הברית של אמריקה הרחוקה, ועוד יותר מזה: הטיסה
שתים-עשרה שעות מלאות של חופש וחירות מוחלטים. ואני, שגם בעבור שתים-עשרה דקות כאלה הייתי מוותר על אחת מעיני, זינקתי על הנסיעה הזאת כמוצא שלל רב.

עוד ימים אחדים נותרו עד הנסיעה, ואני עדיין שרוי במנוסה. המצוד שהעמידה לי העורכת הולך ומתהדק. עתה כבר לא הסתפקה הפושעת )תיבש זרועה( בניסיון להשיגני, אלא אף טרחה וסיפרה את סירחוני לכל מי שאבה לשמוע. ואני? במריי עומד. חיי קרסו. התקשיתי לתפקד אפילו בדברים פשוטים, לא כל שכן להמשיך את חוק עבודתי ככותב וכעובד. תקוותי היחידה היתה נסיעת ההצלה הזאת, שעתה כבר לא נותרו אלא יומיים-שלושה עד שתגיע. בלילה האחרון, רגע לפני גאולתי השלמה, בא אלי בחלום איש שזקנו הלבן יורד על פי מידותיו. דימיתי לזהות בו את סבי או את אחד מגדולי הדורות, אולם משממש התקרב אלי ועמד מולי, קפצתי בבעתה על יצועי וחישבתי למות. דוסטויבסקי. פיודור מיכאילוביץ' דוסטויבסקי. הוא רק הביט בי ונעלם. מנוע יהמטוס כבר רעמו בעוז שעה שעליתי עליו.

אפסנתי את מעט מיטלטלי מעל מקומי בירכתי המטוס, היטבתי את משענת המושב ועצמתי את עיני להירדם. שקט עכשיו. שתים-עשרה שעות של שקט. בוקרו של אותו יום היה מן הקשים בכל התקופה. היא צלצלה הביתה תשע פעמים, ובאחת מהן אף הרימה קול צעקה, חירפה וגידפה כאחת הנקלות. את הטלפון הנייד סגרתי כבר בבוקר, ועל כן לא יכולתי לדעת עד כמה בערה בה האובססיה החולנית.

למרות היותו של הטלפון כבוי להפליא, לא נטשה אותי תחושת המנוסה עד לרגע שבו דרכו רגלי על המטוס עצמו. שקט עכשיו. תענוג. כשהקצתי מתוך שינה שנדמתה עלי כנצח, כבר היו המושבים שלידי מאוכלסים בצפיפות. המטוס היה מלא עד גדותיו. הבטתי בשעוני, גיליתי שכבר חלפה שעה ומחצה. הבטתי החוצה, וחרדה ניעורה בי. המטוס עמד על הקרקע כשמנועיו פועלים. כבר מזמן היה אמור לשייט בשחקים ולספק לי את הנוחה שבחירויות. מה קרה עכשיו? כשהחלו הנוסעים לנוע באי-נוחות ולקבול על עיכובם, נמנעתי מלהסתכל בפניהם, ורק שקעתי בפחדי המשתקים, וכשעלו למטוס שני אנשי ביטחון ועשו את דרכם אל הירכתיים, לא צריך הייתי להמתין כדי לראות לאן פניהם מועדות. קמתי, הוצאתי את תיקי מתא המטען שמעלי וצעדתי לקראתם. זה אני, אמרתי. בואו נרד. האמת היא שלא היה לי מושג על מה ולמה אני מורד מן המטוס. עיני מאות הנוסעים ליוו אותי דרך הילוכי במסלול הארוך שמן הירכתיים אל קדמת המטוס במבטי תדהמה וטרוניה. שני אנשי הביטחון מיקמו עצמם, אחד לפני ואחד מאחורי, ואני בתווך. הלכתי שחוח. נפשי, נפש הבורח, נתכנסה לתוך עצמה בהשלמה של מי שנתפס, כאילו גזרה היא שיוטל מן המטוס ואי-אפשר למונעה. מתוך הערפל הנוגה שהשתלט על כולי וגרם לי להשתופף אל תוך המצב המשונה שאליו נקלעתי, שמעתי קולות מצווים. זו המזוודה שלך? פתח אותה. פתחתי. רוקן אותה לכאן. מבולבל ומיואש התחלתי מרוקן. מאחורינו, על משטח האספלט הגדול, החל רועם קול מנועים. המטוס הגדול שהיה צריך להטיס אותי בשובה ובנחת אל גן העדן של הבריחה יצא לדרכו. עוד רגעים אחדים יאיץ את מהלכו, ימריא אל השמים ויטוס מהלך שתים-עשרה שעות לניו יורק. בלעדי.

אני כאן, בחדר ביטחון, לצד ספסל מתכת לריקון כבודות חשודות, מוקף באנשי ביטחון ובשוטרים, ואף כלב שחור אחד עמד שם, מתקין עצמו לרחרח את הדורש רחרוח ולהפליל את שדורש שיפלילוהו. כל מיטלטלי היו פרושים על השולחן שלפנינו. הבטתי בהם קפוא ואטום.

אנשי הביטחון נברו בחפצי. חפץ אחר חפץ. לא יכולתי שלא לחייך במרירות כשאחד מהם שלף מתוך מגבת מקופלת ספר כתום. ליאוניד ציפקין קיץ בבאדן באדן.

"טוב", פתח אחד ואמר במגומגם. "הכל בסדר. תארוז את זה בבקשה".

ועכשיו מה?
ייאוש ההשלמה עטה עתה על גופו הרופס מחלצות של אירוניה. המטוס שלי כבר מצוי מעל כרתים או קפריסין, ואני כאן, אורז אל תוך מזוודה אדומה בגדים ומנעלים, כלים וניירות וספר כתום אחד שבשלו הסער הגדול הזה.
הו, כמה עלוב. כבר נכון הייתי לשקוע בעצבות מדכדכת ולהרים את ידי בכניעה של התפכחות והתעשתות, כבר נכון הייתי לכרוע תחת משא הרדיפה, להסב פני אליה וליפול לרגליה מובס, להסכין עם סאת ייסורי שהוגדשה ולהבין כי בדרך לא טובה הלכתי - ואז בא פישנזון.
אמנון פישנזון. זה מה שהיה כתוב על פס המתכת שנתפס בכיס החולצה שלו. שלום. הוא אמר. אני אמנון מחברת התעופה. בוא איתי. לא נכון, רציתי לומר לו. אתה פישנזון. שתקתי.
תשמע, הוא אמר. אתה צריך להבין. אירעה טעות. אנחנו מצטערים, אתה יודע. זה רק עניין של ביטחון. אתה יודע, הוא הוסיף. המצב מאוד רגיש עכשיו, ואנחנו לא מקילים ראש בשום התרעה או פיסת מודיעין. הביקורות שלנו נעשות נוקשות יותר ויותר. במצב של התרעת מודיעין, כשמערכת הבקרה הסופית מעלה שהוזמן ברגע האחרון כרטיס טיסה לכיוון אחד, אין לנו ברירה אלא להוריד ולבדוק כדי לא לעכב עוד את המטוס. אני יודע שזה גורם לך נזק. אנחנו נפצה אותך, אדוני.
היה בו, בפישנזון, משהו חמים ועוטף. הוא היה בחור נחמד, ואילולא ריח ההרינג שנדף מאצבעותיו, הייתי אפילו שמח על קרבתו. בעודו בודק במסוף כיצד יוכל לסייע בידי לעלות על טיסה אחרת, ובעודי חוכך בדעתי אם עלי לקבל את הצעתו, או שמא כדאי לוותר על הנסיעה כולה ולהישאר בארץ, הוא החל קושר עמי שיחה. קושר שיחה שאמרתי, לשון נימוס נקטתי. הוא החל מדבר ומדבר ולא חדל, מבהיר ומתנצל, מצטדק ומסביר, והולך ומספר תלי תלים של סיפורים ומקרים ועובדות עד שהמוח נעכר. ביקשתי להימלט ממנו, אך נותרתי לכוד בו ובפתרון שהוא עתיד לספק לי. נפשי יצאה. מן המטוס הושלכתי, ובמעי הפישנזון הזה נבלעתי.

פתאום צפו ועלו מולי קורותי בכל הימים שקדמו ליום הזה, ובושה נוראה מילאה את כל ישותי. נלעג הייתי בעיני. כך דרכם של הבורחים והמסתתרים: משהם עוצרים לרגע את שטף מנוסתם, נפשם נעכרת והם מתביישים מפני עצמם. שוטה, אמרתי אל לבי. ראה עד לאן הגעת. מפני מי אתה בורח? מפני מה אתה בורח? מפני עצמך אתה בורח. שמע, אמר פישנזון. מצאתי בשבילך משהו. יש לי טיסה בעוד ארבעים דקות. נושיב אותך במחלקת עסקים. תודה, אמרתי. אין בעיה. כן, אמר פישנזון. אבל זו טיסה עם חניית ביניים. אתה תצטרך לשהות יום שלם בלונדון. לונדון. יום שלם. בלונדון. ופתאום, ברגע אחד, הייתי לאיש אחר. כוחות נמסכו בי. קומתי נזקפה. הותרו ספקותי. היתה עלי יד ה'. כן , אמרתי לו. אני נוסע דרך לונדון. מהר. סדר לי את הכרטיס. עכשי ואני כותב. יושב במטוס וכותב. חמשת אלפים ארבע מאות ושישים מילה כבר כתבתי בניו יורק, ועוד אלפיים אני עתיד להשלים בטיסה זו. כותב על פי מה שקראתי ושניתי ושילשתי בדרך ללונדון, ועל פי הדברים ששמעתי מאנדריי ציפקין בפגישה הארוכה ההיא, במסעדת הבשר הכשרה "הולי מיט? בסטמפורד היל, לונדון. רציתי להפתיע אותך, אמרתי לו. לכן צלצלתי רק כשכבר הייתי פה. זו היתה הפתעה עבורך, הנסיעה הזאת אליו, הסברתי לעורכת הספרותית. לכן לא רציתי לדבר איתך. שלא תדעי. עוד מעט אבוא ארצה, ועוד בטרם אסור אל ביתי, אשלח אליה את הכתבה המלאה והשלמה. אפילו לא אדבר איתה. רק אשלח. אחת היא לי מה תהיה דעתה על הכתבה. היא יכולה, מצדי, גם לא לפרסם אותה. וכי מה היא כתבה בעיתון, שבן לילה נדפס ובן לילה אבד אל מול מלחמת היצר הגדולה, בין אדם לשיגעון מידותיו.