ממרן עד מרן
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ממרן עד מרן
הוספה למועדפים

ממרן עד מרן

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

הרב ד"ר בנימין צבי (בני) לאו (נולד בי' בחשוון ה'תשכ"ב, 20 באוקטובר 1961) הוא רב בית כנסת הרמב"ן בשכונת קטמון בירושלים, ראש מיזם 929 - תנ"ך ביחד ועמית מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה.

בין השנים 2007-2009 פרסם טור בימי שישי במוסף תרבות וספרות של עיתון "הארץ". הופיע בימי שישי בערוץ הראשון בתוכנית פרשת שבוע יחד עם אבי רט. הוא מרבה להתראיין בכלי התקשורת בתחומי דת ומדינה.

תקציר

ספר הסוקר את משנתו ההלכתית של הרב עובדיה יוסף. זוהי אינה ביבליוגרפיה שלו במובן המקובל של מונח זה, אלא שיש כאן ניסיון להתבונן באישיותו ובתולדות חייו מתוך עולמו שלו – היינו מתוך ספריו וכתביו בהלכה. במשך השנים רכש הרב עובדיה יוסף את מעמדו כאחד מפוסקי הדור; מפעל פרטי של הלכה כבר למעלה משישים שנה, פוסק אמיץ בעל כוח היתר משמעותי, מנהיג עדתי. בשונה מדמותו התורנית, מכירה החברה הישראלית את הרב עובדיה יוסף בעיקר בהקשרו הפוליטי. מתוך הערכה למפעלו הספרותי, ביקש הרב בני לאו לתווך בין הרב הלמדן לחברה הישראלית ולחשוף את הרב עובדיה יוסף לעיני החברה בדמותו העיקרית כ"איש ההלכה". הבסיס לספר זה הינו עבודת הדוקטורט של הרב בני לאו במחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר אילן. לאו, מתגורר בירושלים, אב לשישה ילדים, רב קהילת רמב"ן בירושלים, עומד בראש בית המדרש "בית מורשה" בירושלים, מרצה במחלקה לתלמוד באוני` בר-אילן ובביה"ס לקולנוע "מעלה". מקורב לרב עובדיה יוסף, ואף קיבל את אישורו לספר בצורת מכתב בכתב ידו של הרב.

פרק ראשון

חלק ראשון: ביבליו-ביוגרפיה


הרב עובדיה: תולדות-חייו במבט דרך ספריו ושיטת לימודו

 

"ספריו הם הם זכרונותיו"
(תלמוד ירושלמי, שקלים פרק ד הלכה ה)

חלק זה, הפותח את הספר, מבקש להציג את הביוגרפיה של הרב עובדיה יוסף לצד תיאור ביבליוגרפי של ספריו. עוד בהיותו תלמיד צעיר החל הרב עובדיה לכתוב הערות וחידושים בצידי ספרים. מילדותו ועד היום הכתיבה היא החלק המרכזי של עולמו.
שוטטתי בכל ספריו, חפרתי בחומר ארכיוני רב, והעליתי את סיפור חייו של הרב עובדיה. אין לי יומרה לכתוב כתיבה ביוגרפית מקפת, גם לא להרחיב לתיאורים משפחתיים או ציבוריים-פוליטיים, אלא לתאר ולהדגיש את הצדדים הלימודיים-הלכתיים שלו. הפרק נפתח במסמך הכתוב הראשון שמצאתי מפרי עטו של הרב עובדיה - מגיל תשע - ומסתיים בזמן שבו ממשיך מכבש הדפוס להוציא לאור את ספריו בקצב מהיר.
בתחנות העיקריות בחייו של הרב עובדיה הוא היה: תלמיד בישיבת "פורת יוסף", חבר בית-הדין של העדה הספרדית בירושלים, נושא בשליחות רבנית בקהיר, חבר בית-הדין בפתח-תקווה, חבר בית-הדין הגבוה לערעורים בירושלים, רבה הראשי של תל-אביב, הראשון-לציון - הרב הראשי הספרדי, נשיא התאחדות הספרדים שומרי תורה (ש"ס). התבוננות כרונולוגית בספריו מראה את המגמות העיקריות שהניעו את הרב, ואת יעדיו בכל אחד משלבי חייו.


פרק א

חיבור תורני בגיל 17

ילדות בתלמוד-תורה "בני ציון"
הרב עובדיה יוסף נולד בבגדאד בחודש תשרי תרפ"א (1920), בכור לאביו - ר' יעקב - שהיה צורף כסף. בהיותו כבן ארבע עלתה המשפחה לארץ-ישראל והתיישבה בשכונת בית-ישראל בירושלים. את שנותיו הראשונות עשה הילד עובדיה בתלמוד-תורה (הספרדי) "בני ציון" של אגודת-ישראל, בהנהלת הרב משה פרוש (האשכנזי). בהספד שנשא הרב עובדיה על הרב פרוש[21] הוא הפליג בשבחו, והדגיש ש"אלמלא מעשיו נשתכחה תורה מקרב בני עדות המזרח." באותו הספד תיאר הרב עובדיה כיצד היה הרב פרוש מקפיד להפעיל את בית-הספר בכל ימות השבוע, כולל בשבת. הוא הדגיש את לימוד המקרא והמשנה, ואת מסירותם של המורים לתלמידים. (שניים מן המורים הללו מוזכרים בשמותיהם: הרב שלמה עבו והרב נתן סאלם). כבר שם גילו חבריו את עוצמת אהבתו ללימוד. הוא סירב לצאת להפסקות[22] וישב במקומן לכתוב את סיכומי השיעורים ולהעתיק מדרשים בכתב-יד מסוגנן (חצי קולמוס).
יצירתו הספרותית הראשונה של הרב עובדיה יוסף היא הערות שכתב, בהיותו בן תשע(!) בשולי ראשית חכמה. הספר ראשית חכמה לרב אליהו די וידאש (תלמידו של הרב משה קורדובירו), שנכתב בשלהי המאה ה-16, הוא ספר מוסר המרכז הרבה מאמרי חז"ל וקבלה בענייני יראה ותשובה. בתוך עמוד הפתיחה של ספר ראשית חכמה שבספריית הרב עובדיה, כתוב בכתב יד מסוגנן (כנ"ל):
בהיות שהייתי בן תשע שנים השמעתי לרב הגאון הגדול מעוז ומגדול כבוד קדושת שם תפארתו ר' שלמה עבו שליט"א [=שיזכה לחיים טובים אמן] ולרב הגאון ר' עמרם בלוי את המשניות של מסכת שבת, פסחים, אבות, סוכה, מכות, וגם גמרא מסכת בבא מציעא פרק שניים אוחזין בטלית, ופרק אלו מציאות והמפקיד והזהב - בעל פה, לכן נתנו לי הספר הזה במתנה בכדי ללמוד בו ואנכי הדל העירותי כאשר השיגה ידי.

כך התחיל הילד עובדיה למלא את כרסו בש"ס על-פה.

הספר הראשון: מחברת העתקת חידות
בשנת תרצ"ג (1933), בהיותו בן 12, כתב הילד עובדיה את ספרו הראשון. יחד עם עוד שניים מחבריו, העתיק חידות משני ספרים: פרי עץ הגן ואמרי בינה, וקרא לקובץ החדש - "מחברת העתקת חידות". בהקדמה למחברת הוא מספר בחשיבות רבה על ההחלטה להוציא לאור את הספר: "ותודות להשם יתברך שיעזרני ואוציא הספר הזה לאורה. המחבר עבדיא יעקב יוסף הי"ו" [=השם ישמרני ויצילני]. ה"ספר" הוא מחברת בית-ספר רגילה, אך כולה מלאה בטורים של חידות, ממוספרות ומשורטטות מעשה אמן. בסוף המחברת יש דף עם פתרון החידות. המחברת שמורה בארכיון הפרטי של הרב יצחק יוסף.
מחברת נוספת מאותה שנה היא מחברת סיפורים מן התלמוד שהילד עובדיה העתיק ממה ששמע בכיתה. המעניין במחברת זו הוא שבכריכתה האחורית מופיעה חתימת הכותב: "עבדי' יוסף בן יעקב יצ"ו [=ישמרהו צורו ויעזרהו], יבי"ע אומר" (יבי"ע הם ראשי תיבות במהופך של ע'ובדיה י'וסף ב'ן י'עקב). מכאן שהשם "יביע אומר", שבחר הרב לספריו החשובים, מלווה אותו מימי ילדותו ממש. (בכל אחד מן הכרכים הוא מסביר את השם: "לרמוז את שמי כי ראשי תיבות 'יביע' (למפרע) עובדיה יוסף בן יעקב. גם אומר [הוא ב]גימטריה עבדיה יוסף. וכן הכתוב 'יום ליום יביע אומר' בגימטריה עבדיה יוסף בן יעקב".)

זכרונות מתקופת הלימודים הראשונה ב"פורת יוסף"
בגיל 12 הגיע הרב עובדיה לישיבת "פורת יוסף". שם מצא את מקומו ושם עיצב את השקפת עולמו.
מהתקופה הראשונה בישיבה נשארו איתו כמה מחברות המעידות על נביעה מתפרצת של לימוד ויצירה. בשנת תרצ"ד (1934) הוא העתיק לפנקסו פזמונים (פיוטים) שלמד בישיבה מהחבר שאול עבוד. בראש הפנקס מתנוססת הכותרת "ספר פזמונים", ובכל עמוד מקוטלג ומתואר מאַיִן הפזמון, ממי נלמד, ומהו משקלו.[23] אחד השירים בפנקס (דף ג) מוקדש ליום הנחת תפילין, ומתאר את חוויית הנער הנקשר לראשונה לתפיליו.
מחברת אחרת משנת תרצ"ד (1934) נקראת "מחברת הכללים", והיא "נכתבה בכיתת ר' יוסף שרבני, ונשלמה ביום ג' לחודש כסליו התרצ"ד לפ"ג [=לפרט גדול] פה עיר הקודש ירושלם תובב"א [=תיבנה ותיכונן במהרה בימינו אמן]." גם מחברת זו מסודרת ומקוטלגת להפליא, ומכילה את כללי הבניינים בלשון.[24] בסוף המחברת מצויר דגם של חותם רבני מפואר הנושא את השם "עבדיה יוסף יצ"ו [=ישמרהו צורו ויעזרהו]..."
לאחר שנים, באחת מתשובותיו, סיפר הרב עובדיה על לימודי החשבון והעברית שניתנו בישיבה, בהסכמת ראשיה - הרב עטייה והרב עדס (יביע אומר חלק ז אורח חיים סימן כא). בדבריו שם הוא מחזק את החשיבות שיש להשכלה הכללית כהכנה לחיים - במיוחד לבני עניים שיהיו זקוקים לכך. גם בהערותיו על הספר אור לציון חלק ב של הרב בן-ציון אבא שאול (נדפס ביביע אומר חלק ט אורח חיים, סימן קח סעיף עז), הוא חוזר על ההיתר ללמוד "חשבון וכתיבה" בתוך כיתות ה"תלמוד-תורה", ומסתמך על תשובת רב האי גאון.

מחברת "יביע אומר" - כתב-יד
בשנת תרצ"ו (1936) כתב הנער עובדיה מחברת הנושאת את הכותרת "יביע אומר - כתב-יד": "והם חידושי תורה שחידשתי בימי עלומי על ברכות ועל חומש".[25]
חבריו מספרים על שנים של התמדה עצומה, שבהן לא עסק אלא בלימוד, בדרך-כלל לבד. גם הרב עובדיה מספר בכתביו משהו על אותה תקופה.
אמר הכותב, בהיותי בטל מלימודים ביום י"ג וי"ד וט"ו אדר תרצ"ז (כי בישיבתנו "פורת יוסף" אין למודים אצל המורים בימים הנ"ל) אמרתי לכתוב כאן רמזים על מגילת אסתר וקצת פירושים ורמזים על פיוט "מי כמוך". ועוד כתבתי בתחילת המחברת דרוש לשבת זכור והדרוש הזה דרשתיהו לפני חברי תלמידי ישיבתנו כי סדרנו חברה להתחנך בדרשות וכל שבת יקום אחד מן החברים מטעם המנהלים ה"ה [=הלא הם:]. הראשון כבת אישון מר דוד שרבאני נר"ו [=נטריה רחמנא ופרקיה. כלומר, ה' ישמרהו ויצילהו]. והשני אשר על ידו השני, מר שלום חבשוש נר"ו. והוא יכין אז במשך השבוע דרוש לדרוש ביום השבת לפני החברים. ועוד הבאנו תלמידים משאר הישיבות, ועוד אנשים באו לשם. וקודם יקראו פרשה רש"י עד הסוף ואחר כך קם הדורש והוא ידרוש לפניהם. והם יתחילו לקרות בשעה 10 אירופית לפני הצהרים ובשעה 12 קם הדורש וידרוש לפניהם, ועליהם תבוא ברכת טוב ויהיו רעננים כגן רטוב כי הרביצו תורה גם בשאר ילדים שיצאו מן הישיבות והלכו לעבוד, והיו מאספים אותם ביום שבת קודש וגם הם באו ללמוד.
ובהגיע תור נער ונער לדרוש, יכין באותו שבוע, או מדעתו או מספרים שיש לו, כל אחד ואחד כפי חלקו. ובהגיע תורי הכנתי את הדרוש הזה וכתבתיו בשנת ויתן להם ארצות גוים, וקראתיו לפני מורי הרב הגדול המפורסם לשם ולתהילה, רבי אליאו בן כבור מורנו הרב רבי יעקב לופס שליט"א וערב לו (מאור ישראל, מאור ההגדה חלק שני, דרוש לשבת זכור תרצ"ז, הקדמה).

כשכל הישיבה הושבתה שלושה ימים לחופשת הפורים, בילה הבחור בן ה-16 בכתיבת פירוש למגילת אסתר ולפיוט לימי הפורים. הוא לא ידע מהו יום חופשי מלימודים, וכפי שמעידים חבריו ובני משפחתו - מעולם לא יצא לחופשה כלשהי.[26]
הרב בן-ציון אבא שאול סיפר שהרב עובדיה לא למד עם חברותא [=בן זוג ללימוד עצמי], בגלל שאי-אפשר היה להדביק את קצב לימודו, ורק בהליכתם יום-יום הביתה, מן הישיבה שבעיר העתיקה לשכונת בית-ישראל, היו משננים דף גמרא על-פה.[27]
עוד דבר העולה מקטע זה שהבאנו מזכרונותיו של הרב עובדיה, הוא כיצד התגבשה קבוצת צעירים בעלי מוטיבציה גדולה להתקדם וליצור בעולמה של תורה. הם לא היו בשלים עדיין לדרוש בפני בני הישיבה, ולכן אירגנו חבורה אשר ליקטה לעצמה קבוצת שומעים. הקבוצה כללה הן חברים מן הישיבה והן נערים שכבר נפלטו ממעגל הלימודים, אבל היו קשורים בקשרי חברות לבני הישיבה. הרב עובדיה עצמו היה בין בני הישיבה ולא בין הנערים העובדים שנפלטו ממעגל הלימודים, בזכות ראש הישיבה, הרב עזרא עטייה. בקרב בני משפחתו של הרב עובדיה ובסביבתו הקרובה, מסופר על אירוע מכריע בחיי הנער עובדיה יוסף. אביו היה בעל חנות מכולת, והוא נזקק לעזרת בנו הבכור בחנות. הנער נאלץ לעזוב את הישיבה ולעבוד בחנות, עד שיום אחד הגיע הרב עטייה לחנות ודרש מן האב להחזיר את הבן לישיבה. "אם צריך עזרה בחנות", אמר ראש הישיבה, "אני אבוא לעזור. ביטול התורה שלי קטן מביטול התורה שלו." כך חזר הנער לישיבה, והמשיך בצמיחתו המופלאה.[28] דומני שזהו סיפור של תהליך אימוץ, שבו הילד נפרד מביתו הביולוגי ועובר לאפוטרופסות של אב רוחני, כאשר בני משפחתו החדשים הם חבריו לישיבה.

ראשית הערעור על פסקי ה"בן איש חי"
כשהיה הרב עובדיה בן 17, ביקש ממנו הרב עטייה ללמד שיעור יומי בהלכה לקהל מעולי פרס בבית-כנסת בשכונת בית-ישראל, על-פי הספר בן איש חי. ה"בן איש חי" הוא הרב יוסף חיים, גדול חכמי בגדאד בסוף המאה ה-19 (תקצ"ה-תרס"ט, 1909-1835), שנודע בעיקר בזכות ספרו זה. ספר זה היה נלמד בבתי-כנסת ספרדיים, במסגרת לימודי הלכה-יומית, בין תפילת מנחה לתפילת ערבית. הספר בנוי בצורת דרשה על סדר פרשת-השבוע, שאותה נתן הרב בבגדאד בכל שבת, לפני סעודה שלישית. הספר נתקבל כספר קאנוני, נדפס במהדורות רבות וזכה לפרשנויות מגוונות.[29] בהקדמה לחלק א של ספרו הליכות עולם, משחזר הרב עובדיה את הכנת השיעור:
וקודם מסירת השיעור הייתי מעמיק חקר בכל הלכה והלכה, לדעת איך לנהוג הלכה למעשה ולהורות את בית ישראל. ראה ראיתי בספר "בן איש חי" כמה וכמה הלכות נגד דעת מרן ה"שולחן ערוך", הן משום שהרב "בן איש חי" חסדאין מליה[30] [=דבריו דברי חסידות] הן משום שכן הסכים מדעתו הרחבה, אולם לדעתינו דברי מרן ה"שולחן ערוך" נכונים יותר ואמיתיים, ובפרט שאנו קבלנו הוראות מרן "שולחן ערוך" בין להקל ובין להחמיר, מפני שהוא מרא דאתרא... ואף שהיו כמה מבני בבל מתרעמים עלי שאני פוסק נגד "בן איש חי", החזיק בידי מורי הגאון רבי עזרא עטייה זצ"ל ועודד אותי להמשיך להורות הלכה כאשר עם לבבי, ולא להשגיח על דברי ההמון האלה אשר לא ידעו ולא יבינו (הליכות עולם, הערות והארות על הספר בן איש חי, ירושלים תשנ"ח, עמ' ה. בהקדמה לכרך ב השמיט הרב עובדיה את המילים האחרונות: "ולא להשגיח על דברי ההמון האלה אשר לא ידעו לא יבינו").

הרב עובדיה רומז כאן בעדינות למלחמה קשה שהיתה לו עם חלק ממנהיגי העדה הבגדאדית, שחשו כי הוא פוגע בכבודו של ה"בן איש חי". כעבור עשרות שנים סיפר, באחת מתשובותיו, על חוויית המחלוקת עם הקהילה הבבלית:
הנה אזכרה ימים מקדם בימי חרפי לפני יותר מארבעים שנה, כאשר בישרתי צדק בקהל רב, בעצת רבותי, אשר הרשו לי להורות ברבים, הוריתי להלכה ולמעשה שצריך להפריש חלה בברכה משיעור תק"כ [=520] דרהם קמח, כדברי הרמב"ם ומרן, ושלא כדברי הרב "בן איש חי".[31] ומבין התלמידים השומעים את ההוראה הנ"ל, היו קצת מעדת הבבלים, והלכו וסיפרו הדברים לפני זקני חכמי בבל, והמה ראו כן תמהו שצעיר לימים כמוני ירהיב עוז לחלוק על הרב "בן איש חי", וכשטענתי לפניהם מה יענו לדברי הרמב"ם ומרן ה"שולחן ערוך", השיבו לי: "וכי הגאון רבי יוסף חיים בעל 'בן איש חי' לא ידע מדבריהם? אלא שיתכן שהגאון רבי יוסף חיים הבין שהדרהם שכתבו הרמב"ם ומרן הוא מיתקאל, שמשקלו דרהם וחצי, וידוע הוא אצל צורפי כסף וזהב... יהיה איך שיהיה אסור לחלוק על רבינו הגאון רבי יוסף חיים בעל 'בן איש חי', כי מה נדע אנחנו והוא לא ידע, לכן אין לזוז מדבריו ימין ושמאל."
ובאמת שכל דבריהם אין להם שחר, שאין זו דרכה של תורה... (שו"ת יחוה דעת חלק ד סימן נה).

במכתב שהרב עובדיה כותב ל"רב אחד", בשנת תשי"ב (1952), נחשף עוד טפח בפרשת יחסי הרב עובדיה עם רבני בבל. הרב עובדיה מביא את התכתובת הזו בספרו הליכות עולם (בהקדמה), ואיננו מפרש מיהו אותו רב. אבל בזכרונות מתגלה הסוד: מדובר ברב נסים, הראשון-לציון בשנים תשט"ו-תשל"א (1971-1955). נראה שהרב נסים הגן על הרב עובדיה פעם ופעמיים, אך כתב לו שמכיוון שהרב עובדיה שם לו למטרה לחלוק על ה"בן איש חי", לכן לא יגן עליו עוד. במכתב זה עונה הרב עובדיה לרב הנ"ל "שאמר להמוני העם והבטיחם שיגעור בי", וממשיך:
ואינני מכחיש שיש לי קונטרס מיוחד הערות על דברי הרב "בן איש חי", ומה יש בזה?... וידעתי כי כל מלחמתו של מר עתה היא להטיל עלי אימה שלא אדפיס את הקונטרס הלזה, אבל כבר למדונו רבותינו לא תגורו מפני איש, לא תאגור דבריך מפני איש, אלא שאין בדעתי עתה להדפיסו ועוד חזון למועד.

זה היה השלב הראשון שבו ביטא הרב עובדיה עמדה עצמאית ומקורית, הקוראת לכל יהודי המזרח להתיישר בהלכותיהם על-פי פסקי רבי יוסף קארו בכל כתביו, גם במחיר עזיבת מסורת ה"בן איש חי" שהביאו עימם מן המזרח. הטענה העיקרית שלו כלפי ה"בן איש חי" היתה שהוא פוסק במידת חסידות: "חסדאין מיליה", היינו - נוטה להחמיר כדי לצאת ידי כל הדעות, גם אם הדעה המחמירה היא של הרמ"א [ר' משה איסרליש, מגדולי פוסקי אשכנז, בן המאה ה-16], שפוסק על-פי המסורת האשכנזית.[32] טענה נוספת שיש לו על פסקי ה"בן איש חי" היא, שהוא מעדיף את פסקי האר"י על פסקי השולחן-ערוך, ולדעת הרב עובדיה זהו סדר עדיפות מוטעה (ראו על כך בהרחבה בחלק הרביעי, בפרק על קבלת האר"י במשנתו של הרב עובדיה). לאמיתו של דבר, החריג בפסיקה הספרדית הוא דווקא הרב עובדיה, שביחס לקבלה פוסק על-פי מסורת הקרובה לפסיקה האשכנזית מחוגי ה"חתם סופר". ואילו ה"בן איש חי" פוסק כמקובל בכל קהילות המזרח - להעמיד את מנהגי האר"י מעל פסקי השולחן-ערוך.
עברו שנים רבות עד שהרב עובדיה החל לפרסם את קובץ ה"הערות על דברי הרב בן איש חי", שנזכר במכתבו לרב נסים. קובץ זה הופיע כסדרת ספרים בשם הליכות עולם. החלק הראשון של הליכות עולם יצא לאור בשנת תשנ"ח (1998), ובשנת תשס"ג (2003) יצא הכרך השמיני.
צורת העבודה על הכרכים היא זו: אחד מבחירי התלמידים מקליד את החוברת המקורית, שנכתבה - כאמור - בשנות ה-40. הרב עובדיה עובר ומעיר הערות בכל דף (בדרך-כלל מדובר בתוספת מרובה). החוברת, בתוספת ההערות, חוזרת להקלדה חדשה, ושוב עובר עליה הרב עובדיה להגהה ולהערות נוספות. מתכונת הספר הפוכה מן הצפוי: הוא מסודר על-פי סדר ההלכות של הספר בן איש חי, אבל פסקי ההלכה של הרב עובדיה מופיעים בחלק העליון של כל דף, ובחלק ההערות נפתחת כל הערה בציטוט (באותיות מודגשות) של ההלכה המקבילה מן הבן איש חי. המשך ההערה עוסק בבירור נקודת המחלוקת בין הרב עובדיה לבין הרב יוסף חיים. נראה באופן ברור שמתכונת הספר מבקשת להביא בהדרגה לכך שהליכות עולם ישמש תחליף לבן איש חי.[33]

קונטרס "יביע אומר הוריות"
"יוסף בן שבע-עשרה-שנה" (בראשית לז, 2). יש שלב בלימוד שבו הנביעה מחפשת מקום לפרוץ, אך לא כל הנתיבים פתוחים בפניה. בעולמה של ההלכה אין שום לגיטימציה לבחור בן 17 לכתוב שו"ת. זהו דבר שנוגד את תרבות בית-המדרש, המחייבת את הצעירים להסתפק בשמיעה ובקליטה לפני שלב הדיבור. את נתיב הפריצה מצא הרב עובדיה בדמות קובץ הערות על סדר לימוד מסכת הוריות, ובו בעיקר הערות בענייני כרונולוגיה של חכמים. זהו נושא "מחקרי" ולא הלכתי, ובו יכול נער צעיר להרשות לעצמו להתבטא בלי להרגיז עליו את בית-המדרש.
המקורות שעמדו לפניו במחקר זה היו המקורות הקלאסיים שמצויים בכל בית-מדרש, אשכנזי וספרדי כאחד. אומנם בקונטרס זה כבר מובאים ספרי שו"ת אחדים, אך העיקר הוא החומר התלמודי הקלאסי. אחד הספרים שהיו מצויים על שולחנו כבר במהלך כתיבתו של ספר זה, ספר שהוא מצטט פעמים רבות, הוא שער יוסף, ספרו של החיד"א [הרב חיים יוסף דוד אזולאי, מחכמי ארץ-ישראל של המאה ה-18, שנתפרסם בזכות ספריו הרבים הן כפוסק, הן כמקובל, וכן כביבליוגרף].[34] עיקר חידושו של הרב עובדיה בקונטרס זה אינו השימוש החלקי בספרות השו"ת, אלא היכולת לרכז מקורות תלמודיים כדי להוכיח את טענותיו. כך הוא מבקש להוכיח שסדר אִזכוּר השמות בתלמוד אינו נעשה בצורה כרונולוגית, ושמן הסדר אי-אפשר ללמוד מי התלמיד ומי רבו.
כבר בקונטרס זה ניתן לגלות כיצד עיניו של הרב עובדיה צדות את כל ההערות המלוות את הכתוב שאותו הוא לומד. בפִּסקה על הוריות יג ע"ב, למשל, הוא מצטט מדברי רד"ל במבוא לפרקי דרבי אליעזר (רד"ל - רבי דוד לוריא - מפרש את המדרש פרקי דרבי אליעזר מאמצע המאה ה-19). היינו - אין הוא מסתפק בקריאת הספר, אלא הוא קורא את המבואות, ומשם מפיק חלק גדול מידיעותיו על הספרים. הקונטרס עירני לכל שינוי נוסח. כבר בשורת הפתיחה של הקונטרס מעיר הרב עובדיה שגרסת תוספות אינה תואמת את גרסת רש"י, שהיא גם גרסת הגמרא המודפסת שלפניו. במהלך החיבור יש עוד הערות רבות לגרסאות התלמוד על-פי גרסאות הראשונים, וכן הערות מהדירי הראשונים, אולם אין שום רמז לעיון בכתבי-יד ובמקורות מחקריים חיצוניים. הוא גם נעזר בכל כלי העזר בענייני כללי לימוד ופסיקה.[35]
הקונטרס יצא לאור בחוגים הפנימיים של לומדי התורה בירושלים, ואף זכה למכתבי ברכה ועידוד.[36]
בשנים תרח"צ-תש"א (1941-1938) אנו מוצאים במחברותיו של הרב עובדיה תשובות רבות שעתידות למצוא את דרכן לדפוס בשנים שלאחר מכן, ולהופיע בכל כרכי יביע אומר. הוא עדיין למד אז בישיבת "פורת יוסף", בשילוב עם לימודי ערב בישיבת חברון (שעברה לירושלים אחרי הטבח בתרפ"ט, ושכנה סמוך לביתו) ועם הוראת הלכה בבית-הכנסת של עולי פרס. שנים אלו היו לו גם שנים של היכרות עם כל גדולי הדור שהיו בירושלים, ספרדים ואשכנזים. הרב עובדיה מספר שהיה נוהג לבקר בחגים את כל גדולי הדור. כשהיה הולך לבקר את הרב עוזיאל (שכבר כיהן כראשון-לציון), היה מרצה לפניו דברי הגמרא עם תוספות, והרב עוזיאל היה אומר לו: "אל תסתפק בדברי ראשונים בלבד, עיין הרבה בספרי השו"ת של הראשונים והאחרונים." ולעומת זאת, כשהיה מבקר בביתם של הרב פנחס עפשטיין, ראב"ד [=ראש אב בית-דין] של העדה החרדית בירושלים, ואצל הרב זווין, היה מרצה לפניהם רעיונות מתוך שו"תים, והם היו מעודדים אותו שישים מעייניו בדברי התוספות והראשונים. ואמר על זה הרב עובדיה: "ב"ה קיימתי בעצמי מזה ומזה אל תנח ידך".[37]

המותר לצעיר לכתוב ספרים?
עיון בשאלות הראשונות שהעלה הרב עובדיה בשנת תרח"צ (1938),[38] בהיותו בן 17, מלמד על תחילת ההבשלה של נער שמכיר בכוחותיו, ועובר משלב הלימוד הפסיבי לכתיבה יוצרת בהלכה. כך, למשל, הוא מברר האם מותר ללומד "לתת ציונים" לספרי הקודש שהוא מעיין בהם:
אודות מי שהיה מעיין בספר. ובכלותו נענה ואמר: ספר זה טוב הוא טוב מאד. ויצאו עליו עוררים שאין לומר כן. כי נראה מזה שספרים אחרים חס ושלום אינם טובים.[39]

ניכר מדברי הרב עובדיה שבדידיה עסקינן. הוא, ככל הנראה, היה האיש שננזף על העזתו לתת ציונים לספרים ולמחברים. עיונו מתגלגל לסוגיית ערובין (בבלי, עירובין, סד) שבה אומר רב נחמן על מסורת שמסר רב יהודה (בשם שמואל) "זו נאה וזו אינה נאה". ראשית, הוא מביא את החומר הפרושׂ לפניו (בתלמוד דפוס וילנא): רש"י, מהרש"א, רש"ש. משווה לסוגיה נוספת, בכתובות, וגם שם נעזר בפרשני הגמרא המודפסים לפניו.
בין לבין, הוא עובר על ספרות שו"ת וחידושים מגוונת למדי: קיצור השל"ה, בן יהוידע (על מסכת ערובין), שו"ת הבית יוסף, שו"ת מהריט"ץ, שו"ת הרמב"ם (ספר שנדפס רק שלוש שנים קודם)[40] ועוד.
באמצע התשובה הוא נזקק לשאלה של סגנון הוויכוח בין חכמים. הוא מביא שורה של מקרים שבהם חכמים התבטאו בזלזול ובביטול כנגד דברי חבריהם, ומוכיח שבדרך-כלל ניתן להצדיק סגנון זה, שלא נאמר "במרד ומעל", אלא תוך כדי מלחמתה של תורה. מן העובדה שהרב עובדיה מקדיש לעניין זה פסקה שלמה בתשובה, נראה שהנושא הטריד אותו. ואכן, באחת ממחברותיו שטרם נתפרסמו (מחברת כג, אייר תשי"ב, הקדמה), הוא מספר על מתח גדול שעוררו תשובותיו בגלל סגנונן הפוגע בגדולים. בסוף דבריו כותב הרב עובדיה: "ולא אכחד כי אילו נתיישבתי, או היה מי שיעיר לי על זה בשעת ההדפסה, לא הייתי כותב מליצה זו לתת חרב ביד חכמים קנטרנים כיו"ב ששווים לע"ה [=לעמי הארצות] ואינם רוצים לדון אותי לכף זכות, ובראותם כי לא יוכלו להתמודד אתי בשקו"ט [=בשקלא וטריא, משא ומתן] בהוויות דאביי ורבא, פנו לחטט אחר מליצות ודקדוקי עניות".
בפסקה האחרונה של תשובתו, שופט הנער בן ה-17 את מעמדה ההלכתי של המִמרה התלמודית הנ"ל, ומגיע למסקנה שאינה אלא בגדר המלצה טובה. מכאן מסקנתו:
שמותר לומר "שמועה זו נאה" [שמועה = מסורת או פסיקה הלכתית שנאמרה בשם חכם ידוע], כשאינו מסיים "ושמועה זו אינה נאה". ובלבד שלא יתכוין לפגוע בשמועות אחרות. וכל זה כשאינו חולק בדין על ההלכה ההיא שעוסק בה. אבל כשחולק בדין רשאי לומר גם כן שמועה זו אינה נאה.

הרושם העולה מקריאת התשובה הוא שלפנינו בחור המתחיל לשפוט את הספרים שאותם הוא קורא. לדעתו, כשמגיעים לשלב מתקדם של לימוד, ומאגר הנתונים מתרחב בצורה משמעותית, מותר ללומד לומר על פסיקה או מסורת שהיא נאה, ואם מדובר במחלוקת בדין, מותר אף לומר על פסיקה שאיננה נאה.
גם שאלה נוספת שהעלה הרב עובדיה בן ה-17 (ופורסמה רק כעשרים שנה מאוחר יותר)[41] עוסקת בו ובבשלותו לכתוב ספרי הלכה:
עמדתי ואתבונן במחבר חיבורים בהלכה בטרם הגיע לארבעים שנה, אם כדאי הדבר להדפיסם ולהוציאם לאור עולם, אחר קבלת הסכמות מגדולי הדור כנהוג, או דילמא [=אולי] שב ואל תעשה עדיף.

הרב עובדיה מאריך כאן בבירור תלמודי לגבי זמן "מלכותו" של רבה, מגדולי האמוראים בבבל, ומראה שהוא נפטר בגיל ארבעים והורה במשך 22 שנה, היינו - מגיל 18. הוא דן בפסיקת הרמב"ם ומביא תשובה של רבי יוסף קארו המתיר להורות לכל מי שנסמך מרבותיו. הוא מזכיר חרמות של קהילות אשכנזיות שלא לפרסם ספרים בהלכה לפני גיל 40, אך לדבריו אין זה מחייב אותו, כי כספרדי הוא נשען על פסקי מרן. בסיום דבריו, כדי להקל ולהתיר כתיבה הלכתית בגיל צעיר, הוא משתמש בכלי ההלכתי של ספק ספיקא:
שמא הלכה כמו שכתב מרן, אליבא דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש שאפילו בזמן התלמוד כל שהגיע להוראה אין צריך שיגיע לארבעים שנה,
ואם תמצא לומר כהתוספות וסיעתם [שפסקו לאסור], שמא הלכה כהרדב"ז והרשד"ם דבזמן הזה לכולי עלמא אין הגבלה של מ' שנה, הואיל ורוב ככל ההוראות יוצאות מפי ספרים. וא"כ [ואם כן] גם לענין חיבורים ופסקים יש להקל להדפיסם ולהגדיל תורה ולהאדירה.

בהמשך התשובה, מחלק הרב עובדיה בין דיני איסור והיתר, שבהם דורש הרמ"א שיהיו הפוסקים לפחות בני 40, לבין הוראה בדיני ממונות, שממילא הפוסק לא דן יחידי אלא בהרכב של שלושה דיינים, ולכן, אפילו לפי מסורת האשכנזים, כבר מגיל 13 מותר להורות.
לקראת סיום דבריו, מעלה הרב עובדיה סברה למהות ההבדל בין ההתנגדות האשכנזית לכתיבה מוקדמת לבין הלגיטימציה הספרדית.
דבריו מבוססים על פתיחתו של ה"בן איש חי" לספרו ההלכתי רב פעלים חלק א, שבו הוא מסביר שמנהג גדולי ספרד הוא להזדקק לכל הספרים, ראשונים ואחרונים עד לאחרון שבהם, לעומת מסורת הפסיקה האשכנזית שמורה על-פי ש"ס וראשונים בלבד. על-פי זה, טוען הרב עובדיה, יפה עשו האשכנזים שאסרו על צעירי הצאן לפרסם את פסקיהם, שחששו מאוד לתקלה שיוצאת מכתיבה המבוססת על סברה ועיון. אך פוסקים ספרדים, המבססים את כל תורתם על מי שקדמם, אין תקלה יוצאת מתחת ידם, וממילא אין מקום לחוש לגילו של הפוסק: ואם כן "אנן בדידן ואיהו בדידהו" (אנחנו בשלנו והם בשלהם) - היינו אנו הספרדים מותרים לכתוב בצעירותנו, מה שאין כן האשכנזים. ומסיים הרב עובדיה את דבריו:
מה גם כי לא ידע האדם את עתו, ואם בגפו יבוא בגפו יצא, הרי זה בבַל יראה ובבל ימצא, וכמה גדולי עולם אשר השאירו ברכה אחרי פטירתם לחיי העולם הבא, נשארו חיבוריהם כאבן שאין לה הופכים, והעש מכרסם אותם בכל פה. חבל על דאבדין ולא משתכחין. וכבר אמרו: אם אין אני לי מי לי. ורוח הוא באנוש להוציא לאור חיבוריו לאדפוסי הדרא. והשם יתברך יאיר עינינו בתורתו הקדושה ויזכנו לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא [=ללמוד את הסוגיה לפי ההלכה] ולהפיץ מעינותינו חוצה לזכות את הרבים. אמן.

יש כאן מודעות גדולה של הרב עובדיה הצעיר לעצמו, לכך שיש לו כבר מה להראות לעולם. הוא מבטא רצון עז לתת למעיין לפרוץ דווקא בתחום ההלכה, שהיא עיקר עיסוקו, וכפי שאמר "רוח הוא באנוש להוציא לאור חיבוריו."
באותה שנה, כתב הרב עובדיה תשובה (הנושאת יותר אופי של מאמר) בנושא בעלי תפקידים בעולמה של תורה: רב, ראש ישיבה ואב בית-דין.[42] נקודת המוצא לדיונו היא הערה של החיד"א:
שבכמה מערי אשכנז נוהגים למנות מלבד הרב אב בית דין ובית דינו שמיוחדים לדיני ממונות וגיטין, עוד ממנים חכמים להורות בדיני איסור והיתר בלבד וכו', והוא מנהג ותיקין, כי בית-דין שמתמנה על חלק פרטי כל מעינותיו ומחשבותיו במקצוע ההוא, והוא בקי מאד בדינים ההם ובפרטיהם.

במהלך דבריו שוזר הרב עובדיה מקורות תלמודיים רבים המתארים את בעלי התפקידים בימי התנאים: נשיא, אב בית-דין, חכם. חקירתו העיקרית עוסקת ביחס שבין החכם ואב בית-הדין, במגמה להוכיח שהחכם הוא הממונה על הוראת איסור והיתר, ואב בית-הדין ממונה על ענייני הממונות (ושוב הוא יוצא נגד ה"בן איש חי", ועוד אחרונים, המזהים את ה"חכם" עם ראש הישיבה. לדבריו, אין לזה כל יסוד). הוא גם מבקש לדרג אותם בסדר חשיבות, ומוכיח שאב בית-הדין נחשב יותר מהחכם. העיון המוקדם בנושא זה מקבל משנה עניין כשעוקבים אחרי מהלך חייו של הרב עובדיה, ורואים כיצד סלל את צעדיו הראשונים בבתי-הדין: בית-הדין של העדה הספרדית בירושלים (תש"ד), בית-הדין בקהיר (תש"ח), בית-הדין בפתח-תקווה (תשי"א, ושוב תשט"ז), בית-הדין המחוזי בירושלים (תשי"ט) ובית-הדין הגדול (תשכ"ה) - כל אלה לפני שנתמנה לתפקיד הרבנות בתל-אביב (תשכ"ט). לימים, כשהתמנה לרב ראשי בתל-אביב, חזר הרב עובדיה על עיקרי הדברים האלה, בהקדישו את דבריו ליחס שבין רבנות לדיינות, אך שם לא חזר וחידד את העדפת הדיינות, ורק הדגיש את הצורך שלו להתמקד מעתה בעבודת הרבנות: כשרות, מקוואות, נישואין והוראת תורה.[43]

"לזעוק חמס על התלמידי חכמים הספרדים"
באותה שנה (תרח"צ, 1938) למד הרב עובדיה בכיתתו של הרב יעקב עדס הלכות איסור והיתר. במהלך התקופה הוא כתב מחברת של חידושי הלכה בענייני איסור והיתר. הוא לא קרא שם לחיבור זה, וכותרתו היא "מחברת איסור והיתר חידושים על טור יורה דעה ונושאי כליו (כיתת ר' יעקב עדס)". המחברת עודנה בכתב-יד וטרם פורסמה. בהקדמה למחברת הוא כותב: "באמת יש לזעוק חמס על התלמידי חכמים הספרדים שאין נותנים ליבם להראות גדולתם וחכמתם, ונחבאים אל הכלים". הוא מונה ארבעה טעמים להצדיק את כתיבת המחברת למרות גילו הצעיר, ולבאר מדוע אין בזה יוהרה:
1. שאין כבר כל הערכה למחבר ספר בזמן הזה, שהרי אפילו ההמוניים מחברי ספרים נעשו...
2. אם הייתי חפץ להתגדל לעיני תלמידי חכמים, הייתי מחדש פלפולים בש"ס.
3. אין זה שבח למלאכתי, שעל פי רוב היא מלאכה כבדה ואינה חכמה לאסוף וללקט מספרים.
4. הפסד הזמן רב בהרבה מהשבח הצפוי על הספר.

ברור מהקדמה זו שהוא חש צורך להצדיק את המעשה, הנראה כיהיר ללומד בן 18. הוא מבטא בה גם את הכאב שהוא חש לנוכח דלותה של היצירה התורנית בכתב של החכמים הספרדים.
ואומנם, בשנים הבאות (תרצ"ט-תש"א) כתב הרב עובדיה כמה תשובות בעניין מליחה, ובהן כבר ניתן לראות הן את כוח דהיתירא שלו[44] והן את בקיאותו בספרות השו"ת, וחתירתו לפסיקה ברורה.[45] כבר בתקופה ההיא הוא הביע את עמדתו ביחס לפסקי מרן רבי יוסף קארו כ"מרא דאתרא" שאין לזוז מפסיקותיו, גם אם גדולי הפוסקים שאחריו חלקו עליו.[46]

הרב ד"ר בנימין צבי (בני) לאו (נולד בי' בחשוון ה'תשכ"ב, 20 באוקטובר 1961) הוא רב בית כנסת הרמב"ן בשכונת קטמון בירושלים, ראש מיזם 929 - תנ"ך ביחד ועמית מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה.

בין השנים 2007-2009 פרסם טור בימי שישי במוסף תרבות וספרות של עיתון "הארץ". הופיע בימי שישי בערוץ הראשון בתוכנית פרשת שבוע יחד עם אבי רט. הוא מרבה להתראיין בכלי התקשורת בתחומי דת ומדינה.

עוד על הספר

ממרן עד מרן בנימין לאו

חלק ראשון: ביבליו-ביוגרפיה


הרב עובדיה: תולדות-חייו במבט דרך ספריו ושיטת לימודו

 

"ספריו הם הם זכרונותיו"
(תלמוד ירושלמי, שקלים פרק ד הלכה ה)

חלק זה, הפותח את הספר, מבקש להציג את הביוגרפיה של הרב עובדיה יוסף לצד תיאור ביבליוגרפי של ספריו. עוד בהיותו תלמיד צעיר החל הרב עובדיה לכתוב הערות וחידושים בצידי ספרים. מילדותו ועד היום הכתיבה היא החלק המרכזי של עולמו.
שוטטתי בכל ספריו, חפרתי בחומר ארכיוני רב, והעליתי את סיפור חייו של הרב עובדיה. אין לי יומרה לכתוב כתיבה ביוגרפית מקפת, גם לא להרחיב לתיאורים משפחתיים או ציבוריים-פוליטיים, אלא לתאר ולהדגיש את הצדדים הלימודיים-הלכתיים שלו. הפרק נפתח במסמך הכתוב הראשון שמצאתי מפרי עטו של הרב עובדיה - מגיל תשע - ומסתיים בזמן שבו ממשיך מכבש הדפוס להוציא לאור את ספריו בקצב מהיר.
בתחנות העיקריות בחייו של הרב עובדיה הוא היה: תלמיד בישיבת "פורת יוסף", חבר בית-הדין של העדה הספרדית בירושלים, נושא בשליחות רבנית בקהיר, חבר בית-הדין בפתח-תקווה, חבר בית-הדין הגבוה לערעורים בירושלים, רבה הראשי של תל-אביב, הראשון-לציון - הרב הראשי הספרדי, נשיא התאחדות הספרדים שומרי תורה (ש"ס). התבוננות כרונולוגית בספריו מראה את המגמות העיקריות שהניעו את הרב, ואת יעדיו בכל אחד משלבי חייו.


פרק א

חיבור תורני בגיל 17

ילדות בתלמוד-תורה "בני ציון"
הרב עובדיה יוסף נולד בבגדאד בחודש תשרי תרפ"א (1920), בכור לאביו - ר' יעקב - שהיה צורף כסף. בהיותו כבן ארבע עלתה המשפחה לארץ-ישראל והתיישבה בשכונת בית-ישראל בירושלים. את שנותיו הראשונות עשה הילד עובדיה בתלמוד-תורה (הספרדי) "בני ציון" של אגודת-ישראל, בהנהלת הרב משה פרוש (האשכנזי). בהספד שנשא הרב עובדיה על הרב פרוש[21] הוא הפליג בשבחו, והדגיש ש"אלמלא מעשיו נשתכחה תורה מקרב בני עדות המזרח." באותו הספד תיאר הרב עובדיה כיצד היה הרב פרוש מקפיד להפעיל את בית-הספר בכל ימות השבוע, כולל בשבת. הוא הדגיש את לימוד המקרא והמשנה, ואת מסירותם של המורים לתלמידים. (שניים מן המורים הללו מוזכרים בשמותיהם: הרב שלמה עבו והרב נתן סאלם). כבר שם גילו חבריו את עוצמת אהבתו ללימוד. הוא סירב לצאת להפסקות[22] וישב במקומן לכתוב את סיכומי השיעורים ולהעתיק מדרשים בכתב-יד מסוגנן (חצי קולמוס).
יצירתו הספרותית הראשונה של הרב עובדיה יוסף היא הערות שכתב, בהיותו בן תשע(!) בשולי ראשית חכמה. הספר ראשית חכמה לרב אליהו די וידאש (תלמידו של הרב משה קורדובירו), שנכתב בשלהי המאה ה-16, הוא ספר מוסר המרכז הרבה מאמרי חז"ל וקבלה בענייני יראה ותשובה. בתוך עמוד הפתיחה של ספר ראשית חכמה שבספריית הרב עובדיה, כתוב בכתב יד מסוגנן (כנ"ל):
בהיות שהייתי בן תשע שנים השמעתי לרב הגאון הגדול מעוז ומגדול כבוד קדושת שם תפארתו ר' שלמה עבו שליט"א [=שיזכה לחיים טובים אמן] ולרב הגאון ר' עמרם בלוי את המשניות של מסכת שבת, פסחים, אבות, סוכה, מכות, וגם גמרא מסכת בבא מציעא פרק שניים אוחזין בטלית, ופרק אלו מציאות והמפקיד והזהב - בעל פה, לכן נתנו לי הספר הזה במתנה בכדי ללמוד בו ואנכי הדל העירותי כאשר השיגה ידי.

כך התחיל הילד עובדיה למלא את כרסו בש"ס על-פה.

הספר הראשון: מחברת העתקת חידות
בשנת תרצ"ג (1933), בהיותו בן 12, כתב הילד עובדיה את ספרו הראשון. יחד עם עוד שניים מחבריו, העתיק חידות משני ספרים: פרי עץ הגן ואמרי בינה, וקרא לקובץ החדש - "מחברת העתקת חידות". בהקדמה למחברת הוא מספר בחשיבות רבה על ההחלטה להוציא לאור את הספר: "ותודות להשם יתברך שיעזרני ואוציא הספר הזה לאורה. המחבר עבדיא יעקב יוסף הי"ו" [=השם ישמרני ויצילני]. ה"ספר" הוא מחברת בית-ספר רגילה, אך כולה מלאה בטורים של חידות, ממוספרות ומשורטטות מעשה אמן. בסוף המחברת יש דף עם פתרון החידות. המחברת שמורה בארכיון הפרטי של הרב יצחק יוסף.
מחברת נוספת מאותה שנה היא מחברת סיפורים מן התלמוד שהילד עובדיה העתיק ממה ששמע בכיתה. המעניין במחברת זו הוא שבכריכתה האחורית מופיעה חתימת הכותב: "עבדי' יוסף בן יעקב יצ"ו [=ישמרהו צורו ויעזרהו], יבי"ע אומר" (יבי"ע הם ראשי תיבות במהופך של ע'ובדיה י'וסף ב'ן י'עקב). מכאן שהשם "יביע אומר", שבחר הרב לספריו החשובים, מלווה אותו מימי ילדותו ממש. (בכל אחד מן הכרכים הוא מסביר את השם: "לרמוז את שמי כי ראשי תיבות 'יביע' (למפרע) עובדיה יוסף בן יעקב. גם אומר [הוא ב]גימטריה עבדיה יוסף. וכן הכתוב 'יום ליום יביע אומר' בגימטריה עבדיה יוסף בן יעקב".)

זכרונות מתקופת הלימודים הראשונה ב"פורת יוסף"
בגיל 12 הגיע הרב עובדיה לישיבת "פורת יוסף". שם מצא את מקומו ושם עיצב את השקפת עולמו.
מהתקופה הראשונה בישיבה נשארו איתו כמה מחברות המעידות על נביעה מתפרצת של לימוד ויצירה. בשנת תרצ"ד (1934) הוא העתיק לפנקסו פזמונים (פיוטים) שלמד בישיבה מהחבר שאול עבוד. בראש הפנקס מתנוססת הכותרת "ספר פזמונים", ובכל עמוד מקוטלג ומתואר מאַיִן הפזמון, ממי נלמד, ומהו משקלו.[23] אחד השירים בפנקס (דף ג) מוקדש ליום הנחת תפילין, ומתאר את חוויית הנער הנקשר לראשונה לתפיליו.
מחברת אחרת משנת תרצ"ד (1934) נקראת "מחברת הכללים", והיא "נכתבה בכיתת ר' יוסף שרבני, ונשלמה ביום ג' לחודש כסליו התרצ"ד לפ"ג [=לפרט גדול] פה עיר הקודש ירושלם תובב"א [=תיבנה ותיכונן במהרה בימינו אמן]." גם מחברת זו מסודרת ומקוטלגת להפליא, ומכילה את כללי הבניינים בלשון.[24] בסוף המחברת מצויר דגם של חותם רבני מפואר הנושא את השם "עבדיה יוסף יצ"ו [=ישמרהו צורו ויעזרהו]..."
לאחר שנים, באחת מתשובותיו, סיפר הרב עובדיה על לימודי החשבון והעברית שניתנו בישיבה, בהסכמת ראשיה - הרב עטייה והרב עדס (יביע אומר חלק ז אורח חיים סימן כא). בדבריו שם הוא מחזק את החשיבות שיש להשכלה הכללית כהכנה לחיים - במיוחד לבני עניים שיהיו זקוקים לכך. גם בהערותיו על הספר אור לציון חלק ב של הרב בן-ציון אבא שאול (נדפס ביביע אומר חלק ט אורח חיים, סימן קח סעיף עז), הוא חוזר על ההיתר ללמוד "חשבון וכתיבה" בתוך כיתות ה"תלמוד-תורה", ומסתמך על תשובת רב האי גאון.

מחברת "יביע אומר" - כתב-יד
בשנת תרצ"ו (1936) כתב הנער עובדיה מחברת הנושאת את הכותרת "יביע אומר - כתב-יד": "והם חידושי תורה שחידשתי בימי עלומי על ברכות ועל חומש".[25]
חבריו מספרים על שנים של התמדה עצומה, שבהן לא עסק אלא בלימוד, בדרך-כלל לבד. גם הרב עובדיה מספר בכתביו משהו על אותה תקופה.
אמר הכותב, בהיותי בטל מלימודים ביום י"ג וי"ד וט"ו אדר תרצ"ז (כי בישיבתנו "פורת יוסף" אין למודים אצל המורים בימים הנ"ל) אמרתי לכתוב כאן רמזים על מגילת אסתר וקצת פירושים ורמזים על פיוט "מי כמוך". ועוד כתבתי בתחילת המחברת דרוש לשבת זכור והדרוש הזה דרשתיהו לפני חברי תלמידי ישיבתנו כי סדרנו חברה להתחנך בדרשות וכל שבת יקום אחד מן החברים מטעם המנהלים ה"ה [=הלא הם:]. הראשון כבת אישון מר דוד שרבאני נר"ו [=נטריה רחמנא ופרקיה. כלומר, ה' ישמרהו ויצילהו]. והשני אשר על ידו השני, מר שלום חבשוש נר"ו. והוא יכין אז במשך השבוע דרוש לדרוש ביום השבת לפני החברים. ועוד הבאנו תלמידים משאר הישיבות, ועוד אנשים באו לשם. וקודם יקראו פרשה רש"י עד הסוף ואחר כך קם הדורש והוא ידרוש לפניהם. והם יתחילו לקרות בשעה 10 אירופית לפני הצהרים ובשעה 12 קם הדורש וידרוש לפניהם, ועליהם תבוא ברכת טוב ויהיו רעננים כגן רטוב כי הרביצו תורה גם בשאר ילדים שיצאו מן הישיבות והלכו לעבוד, והיו מאספים אותם ביום שבת קודש וגם הם באו ללמוד.
ובהגיע תור נער ונער לדרוש, יכין באותו שבוע, או מדעתו או מספרים שיש לו, כל אחד ואחד כפי חלקו. ובהגיע תורי הכנתי את הדרוש הזה וכתבתיו בשנת ויתן להם ארצות גוים, וקראתיו לפני מורי הרב הגדול המפורסם לשם ולתהילה, רבי אליאו בן כבור מורנו הרב רבי יעקב לופס שליט"א וערב לו (מאור ישראל, מאור ההגדה חלק שני, דרוש לשבת זכור תרצ"ז, הקדמה).

כשכל הישיבה הושבתה שלושה ימים לחופשת הפורים, בילה הבחור בן ה-16 בכתיבת פירוש למגילת אסתר ולפיוט לימי הפורים. הוא לא ידע מהו יום חופשי מלימודים, וכפי שמעידים חבריו ובני משפחתו - מעולם לא יצא לחופשה כלשהי.[26]
הרב בן-ציון אבא שאול סיפר שהרב עובדיה לא למד עם חברותא [=בן זוג ללימוד עצמי], בגלל שאי-אפשר היה להדביק את קצב לימודו, ורק בהליכתם יום-יום הביתה, מן הישיבה שבעיר העתיקה לשכונת בית-ישראל, היו משננים דף גמרא על-פה.[27]
עוד דבר העולה מקטע זה שהבאנו מזכרונותיו של הרב עובדיה, הוא כיצד התגבשה קבוצת צעירים בעלי מוטיבציה גדולה להתקדם וליצור בעולמה של תורה. הם לא היו בשלים עדיין לדרוש בפני בני הישיבה, ולכן אירגנו חבורה אשר ליקטה לעצמה קבוצת שומעים. הקבוצה כללה הן חברים מן הישיבה והן נערים שכבר נפלטו ממעגל הלימודים, אבל היו קשורים בקשרי חברות לבני הישיבה. הרב עובדיה עצמו היה בין בני הישיבה ולא בין הנערים העובדים שנפלטו ממעגל הלימודים, בזכות ראש הישיבה, הרב עזרא עטייה. בקרב בני משפחתו של הרב עובדיה ובסביבתו הקרובה, מסופר על אירוע מכריע בחיי הנער עובדיה יוסף. אביו היה בעל חנות מכולת, והוא נזקק לעזרת בנו הבכור בחנות. הנער נאלץ לעזוב את הישיבה ולעבוד בחנות, עד שיום אחד הגיע הרב עטייה לחנות ודרש מן האב להחזיר את הבן לישיבה. "אם צריך עזרה בחנות", אמר ראש הישיבה, "אני אבוא לעזור. ביטול התורה שלי קטן מביטול התורה שלו." כך חזר הנער לישיבה, והמשיך בצמיחתו המופלאה.[28] דומני שזהו סיפור של תהליך אימוץ, שבו הילד נפרד מביתו הביולוגי ועובר לאפוטרופסות של אב רוחני, כאשר בני משפחתו החדשים הם חבריו לישיבה.

ראשית הערעור על פסקי ה"בן איש חי"
כשהיה הרב עובדיה בן 17, ביקש ממנו הרב עטייה ללמד שיעור יומי בהלכה לקהל מעולי פרס בבית-כנסת בשכונת בית-ישראל, על-פי הספר בן איש חי. ה"בן איש חי" הוא הרב יוסף חיים, גדול חכמי בגדאד בסוף המאה ה-19 (תקצ"ה-תרס"ט, 1909-1835), שנודע בעיקר בזכות ספרו זה. ספר זה היה נלמד בבתי-כנסת ספרדיים, במסגרת לימודי הלכה-יומית, בין תפילת מנחה לתפילת ערבית. הספר בנוי בצורת דרשה על סדר פרשת-השבוע, שאותה נתן הרב בבגדאד בכל שבת, לפני סעודה שלישית. הספר נתקבל כספר קאנוני, נדפס במהדורות רבות וזכה לפרשנויות מגוונות.[29] בהקדמה לחלק א של ספרו הליכות עולם, משחזר הרב עובדיה את הכנת השיעור:
וקודם מסירת השיעור הייתי מעמיק חקר בכל הלכה והלכה, לדעת איך לנהוג הלכה למעשה ולהורות את בית ישראל. ראה ראיתי בספר "בן איש חי" כמה וכמה הלכות נגד דעת מרן ה"שולחן ערוך", הן משום שהרב "בן איש חי" חסדאין מליה[30] [=דבריו דברי חסידות] הן משום שכן הסכים מדעתו הרחבה, אולם לדעתינו דברי מרן ה"שולחן ערוך" נכונים יותר ואמיתיים, ובפרט שאנו קבלנו הוראות מרן "שולחן ערוך" בין להקל ובין להחמיר, מפני שהוא מרא דאתרא... ואף שהיו כמה מבני בבל מתרעמים עלי שאני פוסק נגד "בן איש חי", החזיק בידי מורי הגאון רבי עזרא עטייה זצ"ל ועודד אותי להמשיך להורות הלכה כאשר עם לבבי, ולא להשגיח על דברי ההמון האלה אשר לא ידעו ולא יבינו (הליכות עולם, הערות והארות על הספר בן איש חי, ירושלים תשנ"ח, עמ' ה. בהקדמה לכרך ב השמיט הרב עובדיה את המילים האחרונות: "ולא להשגיח על דברי ההמון האלה אשר לא ידעו לא יבינו").

הרב עובדיה רומז כאן בעדינות למלחמה קשה שהיתה לו עם חלק ממנהיגי העדה הבגדאדית, שחשו כי הוא פוגע בכבודו של ה"בן איש חי". כעבור עשרות שנים סיפר, באחת מתשובותיו, על חוויית המחלוקת עם הקהילה הבבלית:
הנה אזכרה ימים מקדם בימי חרפי לפני יותר מארבעים שנה, כאשר בישרתי צדק בקהל רב, בעצת רבותי, אשר הרשו לי להורות ברבים, הוריתי להלכה ולמעשה שצריך להפריש חלה בברכה משיעור תק"כ [=520] דרהם קמח, כדברי הרמב"ם ומרן, ושלא כדברי הרב "בן איש חי".[31] ומבין התלמידים השומעים את ההוראה הנ"ל, היו קצת מעדת הבבלים, והלכו וסיפרו הדברים לפני זקני חכמי בבל, והמה ראו כן תמהו שצעיר לימים כמוני ירהיב עוז לחלוק על הרב "בן איש חי", וכשטענתי לפניהם מה יענו לדברי הרמב"ם ומרן ה"שולחן ערוך", השיבו לי: "וכי הגאון רבי יוסף חיים בעל 'בן איש חי' לא ידע מדבריהם? אלא שיתכן שהגאון רבי יוסף חיים הבין שהדרהם שכתבו הרמב"ם ומרן הוא מיתקאל, שמשקלו דרהם וחצי, וידוע הוא אצל צורפי כסף וזהב... יהיה איך שיהיה אסור לחלוק על רבינו הגאון רבי יוסף חיים בעל 'בן איש חי', כי מה נדע אנחנו והוא לא ידע, לכן אין לזוז מדבריו ימין ושמאל."
ובאמת שכל דבריהם אין להם שחר, שאין זו דרכה של תורה... (שו"ת יחוה דעת חלק ד סימן נה).

במכתב שהרב עובדיה כותב ל"רב אחד", בשנת תשי"ב (1952), נחשף עוד טפח בפרשת יחסי הרב עובדיה עם רבני בבל. הרב עובדיה מביא את התכתובת הזו בספרו הליכות עולם (בהקדמה), ואיננו מפרש מיהו אותו רב. אבל בזכרונות מתגלה הסוד: מדובר ברב נסים, הראשון-לציון בשנים תשט"ו-תשל"א (1971-1955). נראה שהרב נסים הגן על הרב עובדיה פעם ופעמיים, אך כתב לו שמכיוון שהרב עובדיה שם לו למטרה לחלוק על ה"בן איש חי", לכן לא יגן עליו עוד. במכתב זה עונה הרב עובדיה לרב הנ"ל "שאמר להמוני העם והבטיחם שיגעור בי", וממשיך:
ואינני מכחיש שיש לי קונטרס מיוחד הערות על דברי הרב "בן איש חי", ומה יש בזה?... וידעתי כי כל מלחמתו של מר עתה היא להטיל עלי אימה שלא אדפיס את הקונטרס הלזה, אבל כבר למדונו רבותינו לא תגורו מפני איש, לא תאגור דבריך מפני איש, אלא שאין בדעתי עתה להדפיסו ועוד חזון למועד.

זה היה השלב הראשון שבו ביטא הרב עובדיה עמדה עצמאית ומקורית, הקוראת לכל יהודי המזרח להתיישר בהלכותיהם על-פי פסקי רבי יוסף קארו בכל כתביו, גם במחיר עזיבת מסורת ה"בן איש חי" שהביאו עימם מן המזרח. הטענה העיקרית שלו כלפי ה"בן איש חי" היתה שהוא פוסק במידת חסידות: "חסדאין מיליה", היינו - נוטה להחמיר כדי לצאת ידי כל הדעות, גם אם הדעה המחמירה היא של הרמ"א [ר' משה איסרליש, מגדולי פוסקי אשכנז, בן המאה ה-16], שפוסק על-פי המסורת האשכנזית.[32] טענה נוספת שיש לו על פסקי ה"בן איש חי" היא, שהוא מעדיף את פסקי האר"י על פסקי השולחן-ערוך, ולדעת הרב עובדיה זהו סדר עדיפות מוטעה (ראו על כך בהרחבה בחלק הרביעי, בפרק על קבלת האר"י במשנתו של הרב עובדיה). לאמיתו של דבר, החריג בפסיקה הספרדית הוא דווקא הרב עובדיה, שביחס לקבלה פוסק על-פי מסורת הקרובה לפסיקה האשכנזית מחוגי ה"חתם סופר". ואילו ה"בן איש חי" פוסק כמקובל בכל קהילות המזרח - להעמיד את מנהגי האר"י מעל פסקי השולחן-ערוך.
עברו שנים רבות עד שהרב עובדיה החל לפרסם את קובץ ה"הערות על דברי הרב בן איש חי", שנזכר במכתבו לרב נסים. קובץ זה הופיע כסדרת ספרים בשם הליכות עולם. החלק הראשון של הליכות עולם יצא לאור בשנת תשנ"ח (1998), ובשנת תשס"ג (2003) יצא הכרך השמיני.
צורת העבודה על הכרכים היא זו: אחד מבחירי התלמידים מקליד את החוברת המקורית, שנכתבה - כאמור - בשנות ה-40. הרב עובדיה עובר ומעיר הערות בכל דף (בדרך-כלל מדובר בתוספת מרובה). החוברת, בתוספת ההערות, חוזרת להקלדה חדשה, ושוב עובר עליה הרב עובדיה להגהה ולהערות נוספות. מתכונת הספר הפוכה מן הצפוי: הוא מסודר על-פי סדר ההלכות של הספר בן איש חי, אבל פסקי ההלכה של הרב עובדיה מופיעים בחלק העליון של כל דף, ובחלק ההערות נפתחת כל הערה בציטוט (באותיות מודגשות) של ההלכה המקבילה מן הבן איש חי. המשך ההערה עוסק בבירור נקודת המחלוקת בין הרב עובדיה לבין הרב יוסף חיים. נראה באופן ברור שמתכונת הספר מבקשת להביא בהדרגה לכך שהליכות עולם ישמש תחליף לבן איש חי.[33]

קונטרס "יביע אומר הוריות"
"יוסף בן שבע-עשרה-שנה" (בראשית לז, 2). יש שלב בלימוד שבו הנביעה מחפשת מקום לפרוץ, אך לא כל הנתיבים פתוחים בפניה. בעולמה של ההלכה אין שום לגיטימציה לבחור בן 17 לכתוב שו"ת. זהו דבר שנוגד את תרבות בית-המדרש, המחייבת את הצעירים להסתפק בשמיעה ובקליטה לפני שלב הדיבור. את נתיב הפריצה מצא הרב עובדיה בדמות קובץ הערות על סדר לימוד מסכת הוריות, ובו בעיקר הערות בענייני כרונולוגיה של חכמים. זהו נושא "מחקרי" ולא הלכתי, ובו יכול נער צעיר להרשות לעצמו להתבטא בלי להרגיז עליו את בית-המדרש.
המקורות שעמדו לפניו במחקר זה היו המקורות הקלאסיים שמצויים בכל בית-מדרש, אשכנזי וספרדי כאחד. אומנם בקונטרס זה כבר מובאים ספרי שו"ת אחדים, אך העיקר הוא החומר התלמודי הקלאסי. אחד הספרים שהיו מצויים על שולחנו כבר במהלך כתיבתו של ספר זה, ספר שהוא מצטט פעמים רבות, הוא שער יוסף, ספרו של החיד"א [הרב חיים יוסף דוד אזולאי, מחכמי ארץ-ישראל של המאה ה-18, שנתפרסם בזכות ספריו הרבים הן כפוסק, הן כמקובל, וכן כביבליוגרף].[34] עיקר חידושו של הרב עובדיה בקונטרס זה אינו השימוש החלקי בספרות השו"ת, אלא היכולת לרכז מקורות תלמודיים כדי להוכיח את טענותיו. כך הוא מבקש להוכיח שסדר אִזכוּר השמות בתלמוד אינו נעשה בצורה כרונולוגית, ושמן הסדר אי-אפשר ללמוד מי התלמיד ומי רבו.
כבר בקונטרס זה ניתן לגלות כיצד עיניו של הרב עובדיה צדות את כל ההערות המלוות את הכתוב שאותו הוא לומד. בפִּסקה על הוריות יג ע"ב, למשל, הוא מצטט מדברי רד"ל במבוא לפרקי דרבי אליעזר (רד"ל - רבי דוד לוריא - מפרש את המדרש פרקי דרבי אליעזר מאמצע המאה ה-19). היינו - אין הוא מסתפק בקריאת הספר, אלא הוא קורא את המבואות, ומשם מפיק חלק גדול מידיעותיו על הספרים. הקונטרס עירני לכל שינוי נוסח. כבר בשורת הפתיחה של הקונטרס מעיר הרב עובדיה שגרסת תוספות אינה תואמת את גרסת רש"י, שהיא גם גרסת הגמרא המודפסת שלפניו. במהלך החיבור יש עוד הערות רבות לגרסאות התלמוד על-פי גרסאות הראשונים, וכן הערות מהדירי הראשונים, אולם אין שום רמז לעיון בכתבי-יד ובמקורות מחקריים חיצוניים. הוא גם נעזר בכל כלי העזר בענייני כללי לימוד ופסיקה.[35]
הקונטרס יצא לאור בחוגים הפנימיים של לומדי התורה בירושלים, ואף זכה למכתבי ברכה ועידוד.[36]
בשנים תרח"צ-תש"א (1941-1938) אנו מוצאים במחברותיו של הרב עובדיה תשובות רבות שעתידות למצוא את דרכן לדפוס בשנים שלאחר מכן, ולהופיע בכל כרכי יביע אומר. הוא עדיין למד אז בישיבת "פורת יוסף", בשילוב עם לימודי ערב בישיבת חברון (שעברה לירושלים אחרי הטבח בתרפ"ט, ושכנה סמוך לביתו) ועם הוראת הלכה בבית-הכנסת של עולי פרס. שנים אלו היו לו גם שנים של היכרות עם כל גדולי הדור שהיו בירושלים, ספרדים ואשכנזים. הרב עובדיה מספר שהיה נוהג לבקר בחגים את כל גדולי הדור. כשהיה הולך לבקר את הרב עוזיאל (שכבר כיהן כראשון-לציון), היה מרצה לפניו דברי הגמרא עם תוספות, והרב עוזיאל היה אומר לו: "אל תסתפק בדברי ראשונים בלבד, עיין הרבה בספרי השו"ת של הראשונים והאחרונים." ולעומת זאת, כשהיה מבקר בביתם של הרב פנחס עפשטיין, ראב"ד [=ראש אב בית-דין] של העדה החרדית בירושלים, ואצל הרב זווין, היה מרצה לפניהם רעיונות מתוך שו"תים, והם היו מעודדים אותו שישים מעייניו בדברי התוספות והראשונים. ואמר על זה הרב עובדיה: "ב"ה קיימתי בעצמי מזה ומזה אל תנח ידך".[37]

המותר לצעיר לכתוב ספרים?
עיון בשאלות הראשונות שהעלה הרב עובדיה בשנת תרח"צ (1938),[38] בהיותו בן 17, מלמד על תחילת ההבשלה של נער שמכיר בכוחותיו, ועובר משלב הלימוד הפסיבי לכתיבה יוצרת בהלכה. כך, למשל, הוא מברר האם מותר ללומד "לתת ציונים" לספרי הקודש שהוא מעיין בהם:
אודות מי שהיה מעיין בספר. ובכלותו נענה ואמר: ספר זה טוב הוא טוב מאד. ויצאו עליו עוררים שאין לומר כן. כי נראה מזה שספרים אחרים חס ושלום אינם טובים.[39]

ניכר מדברי הרב עובדיה שבדידיה עסקינן. הוא, ככל הנראה, היה האיש שננזף על העזתו לתת ציונים לספרים ולמחברים. עיונו מתגלגל לסוגיית ערובין (בבלי, עירובין, סד) שבה אומר רב נחמן על מסורת שמסר רב יהודה (בשם שמואל) "זו נאה וזו אינה נאה". ראשית, הוא מביא את החומר הפרושׂ לפניו (בתלמוד דפוס וילנא): רש"י, מהרש"א, רש"ש. משווה לסוגיה נוספת, בכתובות, וגם שם נעזר בפרשני הגמרא המודפסים לפניו.
בין לבין, הוא עובר על ספרות שו"ת וחידושים מגוונת למדי: קיצור השל"ה, בן יהוידע (על מסכת ערובין), שו"ת הבית יוסף, שו"ת מהריט"ץ, שו"ת הרמב"ם (ספר שנדפס רק שלוש שנים קודם)[40] ועוד.
באמצע התשובה הוא נזקק לשאלה של סגנון הוויכוח בין חכמים. הוא מביא שורה של מקרים שבהם חכמים התבטאו בזלזול ובביטול כנגד דברי חבריהם, ומוכיח שבדרך-כלל ניתן להצדיק סגנון זה, שלא נאמר "במרד ומעל", אלא תוך כדי מלחמתה של תורה. מן העובדה שהרב עובדיה מקדיש לעניין זה פסקה שלמה בתשובה, נראה שהנושא הטריד אותו. ואכן, באחת ממחברותיו שטרם נתפרסמו (מחברת כג, אייר תשי"ב, הקדמה), הוא מספר על מתח גדול שעוררו תשובותיו בגלל סגנונן הפוגע בגדולים. בסוף דבריו כותב הרב עובדיה: "ולא אכחד כי אילו נתיישבתי, או היה מי שיעיר לי על זה בשעת ההדפסה, לא הייתי כותב מליצה זו לתת חרב ביד חכמים קנטרנים כיו"ב ששווים לע"ה [=לעמי הארצות] ואינם רוצים לדון אותי לכף זכות, ובראותם כי לא יוכלו להתמודד אתי בשקו"ט [=בשקלא וטריא, משא ומתן] בהוויות דאביי ורבא, פנו לחטט אחר מליצות ודקדוקי עניות".
בפסקה האחרונה של תשובתו, שופט הנער בן ה-17 את מעמדה ההלכתי של המִמרה התלמודית הנ"ל, ומגיע למסקנה שאינה אלא בגדר המלצה טובה. מכאן מסקנתו:
שמותר לומר "שמועה זו נאה" [שמועה = מסורת או פסיקה הלכתית שנאמרה בשם חכם ידוע], כשאינו מסיים "ושמועה זו אינה נאה". ובלבד שלא יתכוין לפגוע בשמועות אחרות. וכל זה כשאינו חולק בדין על ההלכה ההיא שעוסק בה. אבל כשחולק בדין רשאי לומר גם כן שמועה זו אינה נאה.

הרושם העולה מקריאת התשובה הוא שלפנינו בחור המתחיל לשפוט את הספרים שאותם הוא קורא. לדעתו, כשמגיעים לשלב מתקדם של לימוד, ומאגר הנתונים מתרחב בצורה משמעותית, מותר ללומד לומר על פסיקה או מסורת שהיא נאה, ואם מדובר במחלוקת בדין, מותר אף לומר על פסיקה שאיננה נאה.
גם שאלה נוספת שהעלה הרב עובדיה בן ה-17 (ופורסמה רק כעשרים שנה מאוחר יותר)[41] עוסקת בו ובבשלותו לכתוב ספרי הלכה:
עמדתי ואתבונן במחבר חיבורים בהלכה בטרם הגיע לארבעים שנה, אם כדאי הדבר להדפיסם ולהוציאם לאור עולם, אחר קבלת הסכמות מגדולי הדור כנהוג, או דילמא [=אולי] שב ואל תעשה עדיף.

הרב עובדיה מאריך כאן בבירור תלמודי לגבי זמן "מלכותו" של רבה, מגדולי האמוראים בבבל, ומראה שהוא נפטר בגיל ארבעים והורה במשך 22 שנה, היינו - מגיל 18. הוא דן בפסיקת הרמב"ם ומביא תשובה של רבי יוסף קארו המתיר להורות לכל מי שנסמך מרבותיו. הוא מזכיר חרמות של קהילות אשכנזיות שלא לפרסם ספרים בהלכה לפני גיל 40, אך לדבריו אין זה מחייב אותו, כי כספרדי הוא נשען על פסקי מרן. בסיום דבריו, כדי להקל ולהתיר כתיבה הלכתית בגיל צעיר, הוא משתמש בכלי ההלכתי של ספק ספיקא:
שמא הלכה כמו שכתב מרן, אליבא דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש שאפילו בזמן התלמוד כל שהגיע להוראה אין צריך שיגיע לארבעים שנה,
ואם תמצא לומר כהתוספות וסיעתם [שפסקו לאסור], שמא הלכה כהרדב"ז והרשד"ם דבזמן הזה לכולי עלמא אין הגבלה של מ' שנה, הואיל ורוב ככל ההוראות יוצאות מפי ספרים. וא"כ [ואם כן] גם לענין חיבורים ופסקים יש להקל להדפיסם ולהגדיל תורה ולהאדירה.

בהמשך התשובה, מחלק הרב עובדיה בין דיני איסור והיתר, שבהם דורש הרמ"א שיהיו הפוסקים לפחות בני 40, לבין הוראה בדיני ממונות, שממילא הפוסק לא דן יחידי אלא בהרכב של שלושה דיינים, ולכן, אפילו לפי מסורת האשכנזים, כבר מגיל 13 מותר להורות.
לקראת סיום דבריו, מעלה הרב עובדיה סברה למהות ההבדל בין ההתנגדות האשכנזית לכתיבה מוקדמת לבין הלגיטימציה הספרדית.
דבריו מבוססים על פתיחתו של ה"בן איש חי" לספרו ההלכתי רב פעלים חלק א, שבו הוא מסביר שמנהג גדולי ספרד הוא להזדקק לכל הספרים, ראשונים ואחרונים עד לאחרון שבהם, לעומת מסורת הפסיקה האשכנזית שמורה על-פי ש"ס וראשונים בלבד. על-פי זה, טוען הרב עובדיה, יפה עשו האשכנזים שאסרו על צעירי הצאן לפרסם את פסקיהם, שחששו מאוד לתקלה שיוצאת מכתיבה המבוססת על סברה ועיון. אך פוסקים ספרדים, המבססים את כל תורתם על מי שקדמם, אין תקלה יוצאת מתחת ידם, וממילא אין מקום לחוש לגילו של הפוסק: ואם כן "אנן בדידן ואיהו בדידהו" (אנחנו בשלנו והם בשלהם) - היינו אנו הספרדים מותרים לכתוב בצעירותנו, מה שאין כן האשכנזים. ומסיים הרב עובדיה את דבריו:
מה גם כי לא ידע האדם את עתו, ואם בגפו יבוא בגפו יצא, הרי זה בבַל יראה ובבל ימצא, וכמה גדולי עולם אשר השאירו ברכה אחרי פטירתם לחיי העולם הבא, נשארו חיבוריהם כאבן שאין לה הופכים, והעש מכרסם אותם בכל פה. חבל על דאבדין ולא משתכחין. וכבר אמרו: אם אין אני לי מי לי. ורוח הוא באנוש להוציא לאור חיבוריו לאדפוסי הדרא. והשם יתברך יאיר עינינו בתורתו הקדושה ויזכנו לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא [=ללמוד את הסוגיה לפי ההלכה] ולהפיץ מעינותינו חוצה לזכות את הרבים. אמן.

יש כאן מודעות גדולה של הרב עובדיה הצעיר לעצמו, לכך שיש לו כבר מה להראות לעולם. הוא מבטא רצון עז לתת למעיין לפרוץ דווקא בתחום ההלכה, שהיא עיקר עיסוקו, וכפי שאמר "רוח הוא באנוש להוציא לאור חיבוריו."
באותה שנה, כתב הרב עובדיה תשובה (הנושאת יותר אופי של מאמר) בנושא בעלי תפקידים בעולמה של תורה: רב, ראש ישיבה ואב בית-דין.[42] נקודת המוצא לדיונו היא הערה של החיד"א:
שבכמה מערי אשכנז נוהגים למנות מלבד הרב אב בית דין ובית דינו שמיוחדים לדיני ממונות וגיטין, עוד ממנים חכמים להורות בדיני איסור והיתר בלבד וכו', והוא מנהג ותיקין, כי בית-דין שמתמנה על חלק פרטי כל מעינותיו ומחשבותיו במקצוע ההוא, והוא בקי מאד בדינים ההם ובפרטיהם.

במהלך דבריו שוזר הרב עובדיה מקורות תלמודיים רבים המתארים את בעלי התפקידים בימי התנאים: נשיא, אב בית-דין, חכם. חקירתו העיקרית עוסקת ביחס שבין החכם ואב בית-הדין, במגמה להוכיח שהחכם הוא הממונה על הוראת איסור והיתר, ואב בית-הדין ממונה על ענייני הממונות (ושוב הוא יוצא נגד ה"בן איש חי", ועוד אחרונים, המזהים את ה"חכם" עם ראש הישיבה. לדבריו, אין לזה כל יסוד). הוא גם מבקש לדרג אותם בסדר חשיבות, ומוכיח שאב בית-הדין נחשב יותר מהחכם. העיון המוקדם בנושא זה מקבל משנה עניין כשעוקבים אחרי מהלך חייו של הרב עובדיה, ורואים כיצד סלל את צעדיו הראשונים בבתי-הדין: בית-הדין של העדה הספרדית בירושלים (תש"ד), בית-הדין בקהיר (תש"ח), בית-הדין בפתח-תקווה (תשי"א, ושוב תשט"ז), בית-הדין המחוזי בירושלים (תשי"ט) ובית-הדין הגדול (תשכ"ה) - כל אלה לפני שנתמנה לתפקיד הרבנות בתל-אביב (תשכ"ט). לימים, כשהתמנה לרב ראשי בתל-אביב, חזר הרב עובדיה על עיקרי הדברים האלה, בהקדישו את דבריו ליחס שבין רבנות לדיינות, אך שם לא חזר וחידד את העדפת הדיינות, ורק הדגיש את הצורך שלו להתמקד מעתה בעבודת הרבנות: כשרות, מקוואות, נישואין והוראת תורה.[43]

"לזעוק חמס על התלמידי חכמים הספרדים"
באותה שנה (תרח"צ, 1938) למד הרב עובדיה בכיתתו של הרב יעקב עדס הלכות איסור והיתר. במהלך התקופה הוא כתב מחברת של חידושי הלכה בענייני איסור והיתר. הוא לא קרא שם לחיבור זה, וכותרתו היא "מחברת איסור והיתר חידושים על טור יורה דעה ונושאי כליו (כיתת ר' יעקב עדס)". המחברת עודנה בכתב-יד וטרם פורסמה. בהקדמה למחברת הוא כותב: "באמת יש לזעוק חמס על התלמידי חכמים הספרדים שאין נותנים ליבם להראות גדולתם וחכמתם, ונחבאים אל הכלים". הוא מונה ארבעה טעמים להצדיק את כתיבת המחברת למרות גילו הצעיר, ולבאר מדוע אין בזה יוהרה:
1. שאין כבר כל הערכה למחבר ספר בזמן הזה, שהרי אפילו ההמוניים מחברי ספרים נעשו...
2. אם הייתי חפץ להתגדל לעיני תלמידי חכמים, הייתי מחדש פלפולים בש"ס.
3. אין זה שבח למלאכתי, שעל פי רוב היא מלאכה כבדה ואינה חכמה לאסוף וללקט מספרים.
4. הפסד הזמן רב בהרבה מהשבח הצפוי על הספר.

ברור מהקדמה זו שהוא חש צורך להצדיק את המעשה, הנראה כיהיר ללומד בן 18. הוא מבטא בה גם את הכאב שהוא חש לנוכח דלותה של היצירה התורנית בכתב של החכמים הספרדים.
ואומנם, בשנים הבאות (תרצ"ט-תש"א) כתב הרב עובדיה כמה תשובות בעניין מליחה, ובהן כבר ניתן לראות הן את כוח דהיתירא שלו[44] והן את בקיאותו בספרות השו"ת, וחתירתו לפסיקה ברורה.[45] כבר בתקופה ההיא הוא הביע את עמדתו ביחס לפסקי מרן רבי יוסף קארו כ"מרא דאתרא" שאין לזוז מפסיקותיו, גם אם גדולי הפוסקים שאחריו חלקו עליו.[46]