רוקסאנה

לפני הכול

חמש שנים לאחר שיצא לאור ספרו עטור התהילה רובינזון קרוזו, בגיל שישים וארבע, פונה דניאל דיפו, ממבשרי הרומן בספרות המערבית, לכתיבת רומנים בעלי אופי שונה לחלוטין. דיפו, ששמו המקורי היה "פו", הוסיף לעצמו את התואר המפוקפק "די" - ספק משום שביקש להעניק נופך מכובד יותר לשמו, ספק משום שמשמעות המילה "פו" באנגלית היא "אויב". במהלך חייו עד לרוקסאנה עסק דיפו כמעט בכל תחום: הוא כתב לא פחות מחמש מאות מסות, מאמרים ופמפלטים בנושאים שונים, רבים מהם שנויים במחלוקת, שימש כמרגל ואף נכלא בעוון חוב כספי של שבע מאות לירות סטרלינג.

אי־אפשר להפריד את יצירתו הספרותית של דיפו מדעותיו הרדיקליות בנושאי דת, כלכלה, חברה ופוליטיקה של זמנו שבהם היה שקוע עד צוואר. הדים מובהקים לכל אלה נמצא בשלושת הרומנים שכתב.

יצירותיו הספרותיות של דיפו זכו לפרשנות נרחבת ומעמיקה בהיבטים שונים: פרשנות פסיכולוגית, סוציולוגית ופמיניסטית. רוב הפרשנויות הנוגעות, למשל, לקונפליקט בין המגמות השונות של הדת הנוצרית באנגליה במאה ה־18, אין בהן עניין מיוחד לקורא בן ימינו. לעומת זאת, הערותיו־הארותיו - כפי שנתן להן ביטוי בפיה של גיבורת הסיפור, רוקסאנה - לעליית הקפיטליזם ודחיקת מעמד האצולה במאה ה־18, וכן ראייתו הרדיקלית את מעמדה של האישה, עומדות גם היום במרכז העניין הציבורי.

שמה המלא של היצירה רוקסאנה הוא הגבירה בת המזל, תולדות חייה ותהפוכות גורלה של מדמואזל בלו. לאחר מכן קרויה הרוזנת מווינטלשיים שבגרמניה, היא הידועה בשם הליידי רוקסאנה בימי צ'רלס השני.

הכינוי "הגבירה" הוא דו משמעי. ניתן לפרש את המילה "mistress" כך, ואפשר במוּבנוּת האחרת - "המאהבת, הפילגש".

דיפו מרחיק עדותו בעלילותיה המרתקות של רוקסאנה למאה הקודמת לזו שבה הוא חי, אולי מחשש להסתבכות נוספת על כל שנפל עליו עד אז; או משום שהמאה ה־17, בימי מלכותו של צ'רלס השני, היתה ידועה כמאה "הפרוצה" מבחינת אמות המידה המוסריות. אולם השאלות שהוא מעלה הן השאלות המטרידות אותו כבן תקופתו - המאה ה־18 - כאשר נפלו כל החומות בין המעמדות, מעמד האצולה הלך והתערער ואת מקומו תפס המעמד האגרסיבי החדש - מעמד הסוחרים. זהו עידן לידתו של הקפיטליזם. הכסף, לא התואר, הוא עגל הזהב החדש בעיני הכול. וכך אומר דיפו, מפי רוקסאנה, כמובן:

"הסוחר עלה על רבים מבני האצולה... וסוחרים רכשו ידע על העולם ושליטה בניהול עסקים... רכושם רב יותר מרכוש רוב בני האצולה... אפילו החנוונים בלונדון, שעסקיהם פורחים, יכולים להוציא כסף רב יותר על משפחותיהם מכפי שיכולים בני המעמד הגבוה". ואם הכסף הוא לבדו אמת המידה, מדוע לא תתמכר לו גם אישה שמעמדה הוא בתחתית שבתחתית. מדוע לא תנצל אף היא את טיפשותם של הגברים, ותמכור את גופה בעבור מחיר הולם? שכן, אומרת רוקסאנה, "אין דבר מגוחך יותר מהמחיר שגברים מוכנים לשלם בשביל לקנות את חורבנם..."

ואכן רוקסאנה לומדת את הלקח. היא מסרבת להינשא לאיש ומעלה טיעונים מוצדקים, בעיניה, בעד הזנות:

"גיליתי כי באישה נוהגים בשוויון נפש ואילו בפילגש בתשוקה רבה, אישה היא בבחינת מנהלת משק הבית ופילגש היא מלכה... האישה סופגת אלף עלבונות ונאלצת לשתוק או להיפרד מבעלה. פילגש שנעלבה, מתכבדת ולוקחת לה גבר אחר..."

וכך מבשרת רוקסאנה, בת המאה ה־17, בקולה ובעלילות חייה הרצופות בתהפוכות את הקול החדש של האישה הנעורה ממאות שנות ניצול ודיכוי.

כאמור, רוקסאנה הוא מהרומנים הראשונים שנכתבו, ועניין המתח האמנותי שבין "המציאות" לבין "הבידיון" עדיין אינו מוכר דיו ואין לו מקום בתודעת הקוראים. מכאן, כפי שנראה להלן, חוזר דיפו ומדגיש את היותו של הסיפור "היסטוריה" - כלומר, מעשה שהתרחש במציאות שהיא, לפי שעה, ההצדקה היחידה להתקיימותו של הבידיון.

רובינזון קרוזו של דיפו תורגם פעמים רבות לעברית. אולם מסיבות לא ברורות, יצירתו רוקסאנה לא תורגמה עד כה. כשלוש מאות שנה לאחר שהופיעה היא מתגלה רעננה ואקטואלית כפי שהיתה.

ח.פ.

פתח דבר

מאת המחבר (1724)

סיפורה של הגברת היפה הזאת מדבר בעד עצמו. אם אין הוא משתווה ביופיו ליופייה של הגברת עצמה, כפי שתיארו אותה; אם אין הוא משעשע את הקורא עד שקנה את לבו, ועוד יותר משהעלה בדעתו, ואם צדדיו המשעשעים אינם ערוכים להדריך את הקורא ולהשביחו, מייחס זאת המספר לעשייה הלקויה שלו, בכך שהלביש את הסיפור בגדים נחותים מהמחלצות שהגברת, שהוא משמש לה לפה, הכשירה לעולם.

המספר נוטל חירות לעצמו לומר שסיפור זה שונה מרוב בני מינו המודרניים, אף שאחדים מהם זכו לקבלת פנים טובה מאוד בעולם. אני אומר שהוא שונה מהם במובן גדול ומהותי, היינו, שיסודותיו נטועים באמת לאמיתה, ולכן יצירה זו אינה סיפור אלא היסטוריה.

זירת האירועים מוצבת כה קרוב למקום שבו התרחשו עיקריהם, עד שהיה נחוץ לכסות על שמות ועל דמויות; זאת מפני החשש שדברים שטרם נשכחו לחלוטין בחלק זה של העיר יעלו בזיכרון, והעובדות ייחשפו בבהירות רבה מדי לפני אנשים רבים שעדיין חיים, והם יכירו את הדמויות על פי מאפייניהן.

לא תמיד נחוץ לגלות את שמות הדמויות, אף שהתולדות עשויות להביא תועלת רבה; ואם ניאלץ תמיד להכריע בין חשיפת הדמויות לבין הימנעות מהצגת סיפורן, התוצאה עלולה להיות זאת, שסיפורים רבים נעימים ומענגים ייקברו בעלטה, והעולם יקופח הן מההנאה שבקריאתם והן מהתועלת שבה.

המחבר אומר שהכיר היטב את בעלה הראשון של הגברת, מבשל השיכר, ואת אביו, וכן את נסיבות חייו העגומות, והוא יודע שחלקו הראשון של הסיפור אינו אלא אמת לאמיתה.

עדות זו, הוא מקווה, היא ערובה לכך שגם היתר ראוי לאמון, אף שהחלק המאוחר של הסיפור התרחש מחוץ לארץ ואי־אפשר לערוב לנכונותו בה במידה; עם זאת, היות שהגיבורה היא שסיפרה אותו מפיה, אין לנו סיבה ממשית לפקפק גם באמיתותו של החלק הזה.

על פי האופן שבו סיפרה את הסיפור, גלוי לעין שאין היא עומדת על צדקתה בנוגע לשום חלק ממנו; עוד פחות מכך המליצה שנסגל לעצמנו את אורחות חייה, או למעשה נלמד דבר מכל פרק בחייה לבד מחזרה בתשובה. נהפוך הוא, היא מגנה תכופות את דרכיה ומותחת עליהן ביקורת ראויה. פעמים רבות היא מכה על חטא באופן הנמרץ ביותר, ומכוונת אותנו לחשיבה נכונה בנסיבות דומות!

אמנם היא זכתה להצלחה בלתי צפויה בכל נתיבותיה הנלוזות; אבל גם בשיאי שגשוגה היא מודה תכופות שתענוגותיה הנלוזים לא היו שווים את החרטה, וכל סאת הסיפוק שזכתה לה, כל השמחה בשגשוגה, לא, אף לא העושר שהתפלשה בו, צורתה החיצונית העליזה, הפמליה והכבוד הרב שנהגו בה - אף דבר אחד מכל אלה לא הרגיע את מחשבותיה, לא שיכך את גינויי מצפונה ולא הבטיח את שנתה כאשר הרהורי חרטה גרמו לה להתהפך במיטתה.

מוסר ההשכל שאפשר ללמוד מחלק זה של הסיפור עולה בערכו על כל חלקיו האחרים, ומצדיק מאוד (שכן זוהי הכוונה) את ההוצאה לאור.

אף אם ישנם קטעים בסיפורה שחובה לתאר בהם מעשי חטא - ונראה שהם מתוארים ללא כחל ושרק - אומר המחבר שנעשה כל שניתן להעלות על הדעת כדי להישמר מניבול פה ומביטויים בלתי צנועים; ויש לקוות שהקורא לא ימצא בו דבר המדיח את הנפש לרעה, אלא הרבה שנועד להרתיע ממדוחים כאלה ולחושפם.

חזיונות פשע קשים לתיאור באופן שימנע מאחדים לעשות בהם שימוש נפשע, אבל כאשר מציירים שחיתות בצבעים בוטים, לא נועד הדבר לחבב אותה על הקוראים אלא לחשוף אותה; וקורא שיעשה שימוש לרעה במה שיתואר, הרשעות היא מתוכו.

בין לבין, יתרונותיה של היצירה הזאת כה רבים, והקורא ישר הדרך יכול להפיק ממנה לקח כה רב, עד שאין ספק בלבנו שהסיפור, אף אם יסופר באורח נחות, ימצא מסילות ללבו ולעתותיו, והקריאה בו תביא הן תועלת והן הנאה.

פרק 1

נולדתי, כפי שאמרו לי ידידי, בעיר פוּאטיֶה, באזור או במחוז פּוּאטוּ שבצרפת, משם הובאתי לאנגליה על ידי הורי, שנמלטו בשל אמונתם הדתית בשנת 1683, כאשר הפרוטסטנטים גורשו ברשעות מצרפת על ידי רודפיהם.

אני, שכמעט לא ידעתי דבר על נסיבות בואי, הייתי שבעת רצון למדי משהותי כאן. לונדון, עיר גדולה ושוקקת, היטיבה איתי מאוד, שכן עוד בילדותי אהבתי לשהות בקהל ולחזות בהמון גדול של אנשים נאים.

דבר לא השתמר בי מצרפת לבד משׂפתה. אבי ואמי, שמעמדם היה טוב משל רוב אלה שכונו אז פליטים, מאחר שנמלטו בעוד מועד, כאשר עדיין קל היה להבטיח את הרכוש, שלחו, לפני בואם לכאן, סכומי כסף ניכרים, או כפי שאני זוכרת, כמויות ניכרות של ברנדי צרפתי, נייר וטובים אחרים. אלה נמכרו ברווח יפה, וכאשר אבי הגיע לכאן היו נסיבות חייו מצוינות ולא היה לו כל צורך לבקש עידוד וסעד מבני עמנו האחרים ששהו כאן. נהפוך הוא, בפתח ביתו נערמו ללא הרף חפצים עלובים של היצורים העניים והרעבים שברחו לכאן באותה עת מטעמי מצפון או מטעמים אחרים וביקשו כאן מחסה.

אכן שמעתי את אבי אומר שהציקו לו רבים מאוד שהחזיקו בדת זו או אחרת ושיכולים היו להישאר במקומם, אך בחרו להתקבץ כאן בהמוניהם למטרת מה שמכנים באנגלית פרנסה, כיוון שנודע להם שהפליטים מתקבלים באנגליה בזרועות פתוחות, ומיד הם מוצאים לעצמם עיסוקים, שכן אנשי לונדון מעודדים אותם ברוחב לב לעבוד בחרושתם בספיטלפילד, קנטרברי ובמקומות אחרים, ושכר עבודתם טוב בהרבה מאשר בצרפת ודומותיה.

אבי, אני אומרת, סיפר לי שהוטרד יותר מזעקותיהם של אלה מאשר ממצוקתם של מי שהיו פליטים אמיתיים, אלה שברחו רק מטעמי מצפון.

כאשר הובאתי לכאן הייתי בת עשר לערך, וכאן, כפי שאמרתי, אבי חי בתנאים טובים מאוד ומת אחת־עשרה שנים לערך מאוחר יותר. באותה עת, משום שנעשיתי מיומנת בהלכות החברה, התוודעתי לכמה משכנינו האנגלים - כפי שמקובל בלונדון - ומאחר שבהיותי צעירה יותר התחברתי לשלושה או ארבעה חברים למשחק ובני לוויה התואמים לגילי, כאשר התבגרנו למדנו לכנות זה את זה מקורבים וחברים, ובזכות קרבה זאת התקדמתי והשתלמתי בשיחה ובהליכות העולם.

למדתי בבתי ספר אנגליים, ובהיותי צעירה למדתי את השפה האנגלית באורח מושלם, ואת נוהגי נשי אנגליה הצעירות, כך שלא נותר בי דבר צרפתי לבד מהיכולת לשוחח, ולא השתמר בי כל שריד מהלשון הצרפתית שהיה מתייג את מבטאי, כפי שקורה לרוב הנוכרים, אלא דיברתי מה שאנחנו מכנים אנגלית טבעית, כאילו נולדתי כאן.

לפני שאתאר את עצמי אבקש רשות לעשות זאת בלא משוא פנים ככל יכולתי, וכאילו שאני מדברת על גוף אחר; ובהמשך תוכל לשפוט האם אני מחניפה לעצמי אם לאו.

הייתי (אז, בת ארבע־עשרה) גבוהה ובנויה לתלפיות, חדת תפיסה כנץ בכל הנוגע בנושאים השגורים, זריזה ופיקחית בחילופי דברים, נוטה להיות לגלגנית, מלאת שנינות, ומעט להוטה מדי בשיחה, או בוטה, כפי שנוהגים לכנות זאת באנגלית, אף כי צנועה לחלוטין בהתנהגותי. היות שנולדתי בצרפת, רקדתי, כפי שאומרים, באורח טבעי, אהבתי זאת מאוד, וכן שרתי היטב, למעשה כה טוב עד שכפי שאתה עתיד לשמוע הועילה לי השירה במידה מסוימת במועד מאוחר יותר. עם כל אלה לא חסרתי חוכמה, יופי או כסף. וכך יצאתי אל העולם, מצוידת בכל היתרונות הנחוצים לאישה צעירה כדי לשאת חן בעיני הזולת ולהקנות לעצמי תקווה לחיים מאושרים.

כאשר הייתי בת חמש־עשרה נתן לי אבי, כפי שהוא כינה זאת בצרפתית - 25,000 לירות, היינו, נדוניה בת אלפיים פאונד, והשיא אותי למבשל שיכר מהידועים ברובע העסקים של לונדון. סלח לי אם אסתיר את שמו, שכן אף שהיה אבן הפינה בהידרדרותי, איני יכולה לנקום בו נקמה כה קשה.

עם הדבר הזה המכונה בעל חייתי בטוב במשך שמונה שנים, ובחלק מהזמן היתה לי כרכרה, כלומר, מעין מרכבה, שכן במשך כל השבוע משכו הסוסים את עגלות המשא, אבל בימי ראשון נהניתי מזכות היתר של טיול במרכבתי, לכנסייה או למקום אחר שבעלי ואני יכולנו להסכים עליו; מה שדרך אגב לא אירע לעתים תכופות. אבל על כך בהמשך.

לפני שאתקדם בסיפור חלקם של הנישואים בחיי, הרשה לי לתאר את בעלי, תיאור נטול פניות, ממש כשם שתיארתי את עצמי. הוא היה בחור נאה וטוב מזג, בן זוג שכל אישה מתאווה לו, גבוה ובנוי היטב, יהיר למדי, אבל לא עד כדי גסות רוח; הוא רקד היטב, וזה הדבר, אני חושבת, שקירב אותנו זה לזה. היה לו אב זקן שניהל את העסק בקפדנות ובזהירות, כך שחובותיו בעניין זה היו מזעריים, וכל שעליו לעשות היה להופיע מדי פעם ולהראות את עצמו; והוא ניצל היטב את המצב: לא הטריח את עצמו בטרדות העסקים, ובמקום זאת נסע לחוץ לארץ, אירח לחברה, יצא לצוד פעמים רבות, ואהב את חירותו אהבת נפש.

אחרי שאמרתי לך שהיה גבר נאה וספורטאי טוב, אמרתי בעצם הכול; והייתי אומללה - כרבות מבנות מיני הצעירות, בחרתי בו בשל מראהו הנאה וטוב מזגו, כפי שאמרתי - שכן בשאר המובנים הוא היה יצור חלש, בור ועם הארץ שראשו נבוב, ששום אישה לא היתה מאווה לה לעולם לבן זוג. וכאן עלי ליטול לעצמי חירות, ללא קשר לכל הראוי לגנאי בהתנהגותי מאוחר יותר, לפנות לבנות מיני, הגברות הצעירות של מדינה זאת, ולדבר אליהן בלשון אזהרה. אם יש בכן מחשבה כלשהי בנוגע לאושרכן העתידי, ציפייה כלשהי לחיי נוחות עם בעל, תקווה כלשהי לשמר את עושרכן, או להשיבו אליכן בעקבות אסון כלשהו, לעולם גבירותי, אל תינשאו לשוטה. כל בעל ובלבד שלא יהיה שוטה. בחברת בעלים אחרים אולי לא תהיו מאושרות, אבל עם שוטה תהיו אומללות; בחברת בעל אחר, אני אומרת, אפשר שתהיו עצובות, אבל עם שוטה - ללא כל ספק; ויותר מכך, אף אם ירצה אין הוא יכול לעשותך מרוצה, שכן כל מה שהוא עושה מגושם בתכלית, כל מה שהוא אומר חלול בתכלית, אישה בעלת תבונה כלשהי אינה יכולה אלא לחוש אליו בחילה ורצון להקיא עשרים פעם ביום. מה נורא יותר לאישה מאשר לבוא בין אנשים בחברת בעל נאה, בחור כארז, ואז להיאלץ להסמיק עבורו בכל פעם שהיא שומעת אותו מדבר; להאזין לגברים אחרים אומרים דברי טעם בעוד הוא אינו יכול לומר דבר ולכן להיראות כשוטָה; או, חמור מכך, לשמוע אותו דובר הבלים ולהיות ללעג ולקלס בפי כול.

יתרה מזאת, יש סוגי שוטים כה רבים, ממש מגוון אינסופי של שוטים, וכה קשה לדעת איזה סוג הוא הגרוע מכולם, עד שמחובתי לומר, לא שוטה, גבירותי, בכלל לא, שום סוג של שוטה; לא שוטה מטורף ולא שוטה צלול בדעתו, לא שוטה נבון ולא שוטה טיפש, קחי כל דבר אבל לא שוטה; ויותר מכך, היי מה שתהיי, אפילו בתולה זקנה, הגרועה שבקללות הטבע, ואל תיקחי לך שוטה.

אבל נניח לזאת זמן מה, שכן עוד יזדמן לי לדבר על כך. המקרה שלי היה קשה במיוחד, שכן מגוון דברים טיפשיים סיבכו את הזיווג האומלל.

ראשית, ועלי להודות בבלתי נסבל ביותר, הוא היה שוטה עיקש כפרד, קשה ולא זז מדעתו; כל מה שיצא מפיו היה נכון, הטוב ביותר, ומעצם העניין, בכל חברה ובלי להתחשב במה שנאמר על ידי הזולת, אף אם בענווה רבה. ואז, כאשר היה עליו להגן על דבריו בדיון ובשום שכל, נימוקיו היו כה חלשים, כה ריקים מתוכן, וכה זרים לנושא, עד שהיה בהם די לעורר במאזיניו בחילה ובושה.

שנית, הוא היה בטוח בעצמו ועקשן, לא מוכן לפקפק בדברים שהשניות ניכרת על פניהם - תכונה בלתי נסבלת.

שני אלה, ולו השניים בלבד, עיצבו אותו כטיפוס הבעל הבלתי נסבל ביותר, וכבר אפשר לשער מהו אורח החיים שניהלתי איתו. בכל זאת, עשיתי כמיטב יכולתי ונצרתי את לשוני - וזה היה ניצחוני היחיד עליו; שכן בכל פעם שהיה מקשקש לי בריקנות בלשונו, ואני לא השבתי ולא טענתי כנגד העניין שרצה להעלות, הוא היה קם ממקומו בחמת זעם הגדולה ביותר שאפשר לדמיין ומסתלק, וזו היתה הדרך הזולה ביותר להיוושע ממנו.

יכולתי להרחיב כאן הרבה בנוגע לאמצעים שנקטתי כדי לעשות את חיי נסבלים וקלים בחברת המזג חסר התקנה ביותר שבעולם, אבל הנושא ארוך מדי ופרטיו תפלים. בהמשך אזכיר אחדים מאלה כאשר הם יעלו בהכרח מתוך נסיבות סיפורי.

אחרי ארבע שנות נישואים, אבי מת. אמי מתה עוד לפניו. דעתו על זיווגי היתה כה רעה, ואורח חיי בעלי לא הותיר שמץ סיפוק בעיניו, עד שאף שמסר לי 5,000 לירות ואף יותר בצוואתו, הוא הניח את כל הכסף בידי אחי הבוגר, והלה, שנהג פזיזות רבה בהרפתקאותיו העסקיות, נכשל ואיבד לא רק את מה שקיבל לעצמו, אלא גם את מה שנמסר לו עבורי, כפי שתשמע במהרה.

כך איבדתי את המתנה האחרונה מנדבת לב אבי מפני שהיה לי בעל שאי־אפשר היה להפקידה בביטחון בידיו, הרי לך אחד מיתרונות הנישואים לשוטה!

בתוך שנתיים ממות אבי, מת גם אביו של בעלי, וכפי שחשבתי, הניח בירושה לבעלי תוספת נכבדה לנכסיו: כל עסקי מבשלת השיכר, שהיו טובים מאוד, היו עתה בבעלותו.

אבל תוספת זו לנכסיו בישרה את חורבנו, שכן לא היה לו כל כישרון לעסקים. הוא לא ידע דבר על מצב חשבונותיו; אמנם בהתחלה דיבר כמי שמבין והעמיד פני איש עסקים, אבל עד מהרה שב להיות נרפה. בחינת ספרי החשבונות היתה מתחת לכבודו, כל זאת הפקיד בידי פקידים ומנהלי חשבונות, ואף שנמצאו לו די מזומנים לתשלום לספקים ולגובי המיסים, ואפילו מעט לשים בכיסו, הוא היה עצלן וקל דעת, והניח לשעת הכושר לחלוף מבלי משים.

אני צפיתי את תוצאות התנהגותו וניסיתי פעמים אחדות לשכנע אותו שיקדיש עצמו לעסק. הסבתי את תשומת לבו מצד אחד לתלונות הלקוחות בדבר רשלנות העובדים, ומצד שני לחובותיו הצומחים מחמת הזנחת הפקידים וכיוצא באלה, אבל הוא סילק אותי מדרכו, לעתים במילים קשות ולעתים על ידי הצגה שקרית של המקרים ולא כפי שהיו.

מכל מקום, כדי לקצר סיפור משעמם שאין צורך להאריך בו, הוא החל להבין שמסחרו שוקע, מניותיו צונחות, ובקצרה שאין הוא יכול להמשיך בעסקיו. פעם או פעמיים שועבדו מתקני בישול השיכר כדי לעמוד בתשלום מס הבלו, ובפעם האחרונה הוא התקשה מאוד לשחררם.

הדבר הפחיד אותו, והוא החליט להיפטר ממסחרו, ואני לא הצטערתי בשל כך, כי צפיתי שאם לא יעשה זאת במועד, הוא ייאלץ לעשות זאת בדרך אחרת, כלומר בפשיטת רגל. כמו כן רציתי שימשוך את ידיו מהעסק כל עוד נותר לו משהו, שאם לא כן יפשיטו אותי מכול ויסלקו אותי אל מחוץ לביתי עם ילדי, שכן ילדתי לו חמישה ילדים: זו (כנראה) העבודה היחידה ששוטים יודעים לעשות.

הייתי מאושרת כאשר הוא מצא אדם אחר שקנה ממנו את כל מבשלת השיכר, שכן, אחרי ששילם סכום כסף גדול, בעלי נחשב שוב אדם ישר, שכל חובותיו כוסו, ואף נותרו בכיסו בין אלפיים לשלושת אלפים פאונד. עתה היה עלינו לצאת את מגורינו במבשלה, ועברנו להתגורר בית ב... כפר הנמצא כשלושה קילומטרים מחוץ לעיר; ואני חשבתי עצמי מאושרת אחרי הכול, שהצלחתי להיחלץ בתנאים סבירים, ולו היתה לברנש הנאה שלי מעט תבונה בראשו, הייתי נותרת במצב טוב למדי.

הצעתי לו שיקנה בית כלשהו בכל הכסף או בחלקו, והצעתי לצרף גם את חלקי, זה שעדיין היה בנמצא ובדרך זו גם יהיה מובטח; כך היינו יכולים לחיות ברמה סבירה לפחות בימי חייו. אבל דרכם של השוטים להתעלם מעצה טובה, והוא הזניח את הדבר, המשיך לחיות כמקודם, החזיק בסוסים ובמשרתים, רכב כל יום לציד ביער, ודבר לא נעשה בכל פרק הזמן הזה. אבל הכסף הלך ופחת, ואני חשבתי שראיתי את חורבני מתקרב בלא כל דרך אפשרית למנוע אותו.

לא חסכתי תחנונים ומאמצי שכנוע, אבל כולם היו לשווא. תיארתי לפניו כמה מהר אוזל כספנו, ואת מצבנו כאשר זה יכלה עד תום, והוא לא התרשם כלל, אלא כטיפש מוחלט המשיך בדרכו, בלי שהעריך את משמעות הדמעות והקינות ובלי שיצמצם את ההוצאות על מראהו החיצוני או על פמלייתו, על סוסיו ומשרתיו, עד לרגע האחרון, עד שלא נותרו לו בכל העולם אף לא מאה פאונד.

המשך הפרק בספר המלא