הציירת משנחאי

מוֹנפַּרְנַס, 1957

בתום המפגש פורשת יוּ-ליאנג אל הכיור הפגום בפינת הסטודיו שלה. אחת משתי המודליסטיות שלה עוזבת מיד. השנייה, ליאן, משתהה מעט, מיישרת את התחתונית שלה ומחליקה את הביריות למקומן, במעלה ירכיה. היא מחברת את הרצועות לגרבי הניילון שלה, ואגב כך רוכנת מעל הציור של יו-ליאנג והיבול הלח עדיין של חמש השעות האחרונות: עץ, אגם. והיא, הכורעת ברך לצד עירומה נוספת.
יו-ליאנג מנגבת את כפות ידיה המוכתמות בסינר הציור ומביטה בליאן, הבוחנת את הנערה שהפכה להיות זה עתה. היא עשתה עבודה טובה היום, מסכמת יו-ליאנג. למודליסטיות חדשות נדרש בדרך כלל זמן רב כדי להתפשט, כדי להרגיש נוח בעירום שלהן בפני זרים. אבל ליאן הפתיעה אותה בעליזות שבה נחלצה משמלת האוֹרלוֹן ומהלבנים שלה, כמו התפשטה לעיני כול כל חייה. היא לא היתה עסוקה בגוף שלה; לא התנצלה על הפצעון שהתנוסס על ירכה השמאלית ואף לא ניסתה להסתירו. אך בכל הפסקה במהלך המפגש בן חמש השעות היא חצתה את החדר ובחנה - עדיין בעירום חסר בושה - את התקדמותה של יו-ליאנג.
יו-ליאנג, הממשיכה בדרך כלל לעבוד במהלך הפסקות המנוחה של המודליסטיות שלה, חשה מוטרדת מכך. היא לא הפסיקה לעבוד, אך עבדה בשונה מהמתוכנן, בשל תחושת אי-נוחות לשפר את גופה המצויר של הנערה תחת מבטה הבוחן. היא עבדה על פרטים אחרים - עץ הערבה שלה, השמיכה המקומטת - ובאפה עלה ריחה של הצופה שלה: הבושם הזול שלה, הסיגריות שעישנה קודם לכן, רמז חמוץ-מתוק לזיעה. אבל גם משהו נקי ודמוי תלתן, המזכיר סדינים שיובשו באור השמש. ליאן סיפרה שאביה מנהל מכבסה בסמוך לגאר דֶה ליוֹן.
מים זורמים מהברז, מוכתמים בחלודה. יו-ליאנג ממתינה, קצות אצבעותיה לוחצים על הברז הצונן העוטה דוק של סבון. כשמי הברז צלולים סוף-סוף, היא מכניסה את המכחולים תחת הזרם. הצבעים נשטפים אל מרכיביהם הנפרדים: כחול אוּלטרָה-מָרין לכחול מטאלי לכחול לצהוב אוֹכְרָה, הגוונים המרהיבים מתערבבים זה בזה לכדי שטף בגוון בוץ שנעלם במורד צינור הניקוז.
היא מתחילה לרחוץ את ידיה כאשר לפתע ליאן מתעטשת, בצליל מתפרץ גבוה כל כך, שהוא כמעט מתוק.
"פּארדוֹן," אומרת ליאן.
"נוֹ, נוֹ," אומרת יו-ליאנג. "אני מצטערת שכל כך קר פה." היא אומרת זאת בצרפתית; הסינית של ליאן, כך הבחינה, אינה טובה דיה.
"אולי זה החתול. לפעמים הם גורמים לי לגירוד באף," מצמידה הנערה ממחטה אל שפתה העליונה.
"אה," חוזרת יו-ליאנג אל המכחולים שלה, פיסת הבד נחרתת לרגע בעיני רוחה: הלבן הכוכבי, הברק שמאצילים עליו חום המגהץ ומגע העמילן. משפחתה של ליאן, מגוּאנג-סי במקור, ניהלה את אחד הבנקים הסיניים בהאנוי עד לשנת 1954. ליאן לא פירטה; יו-ליאנג מניחה שהקומוניסטים השתלטו על הבנק במהלך השתלטותם על יתר הצפון. האם היא מתגעגעת לזה? היא תוהה.
מאחר שהיא עצמה אכן מתגעגעת לסין - למרות הכול. "האם את שוקלת לנסוע הביתה?" שאל אותה כתב במהלך התערוכה האחרונה שלה. "בוודאי, לפעמים," היא השיבה, אף שלמעשה היא "שוקלת" זאת כל הזמן. למען האמת, המושג "בית" כיום אינו ממש מקום כשם שהוא חלק פנימי בה, איבר המענה אותה בגעגועים כגידול סרטני. הכאב פוחת כשהיא מציירת, אבל הייסורים על כל שאיבדה - אלה אינם מרפים אף פעם. מקומות ואנשים עדיין צצים להרף עין, כה אמיתיים שהיא כמעט יכולה לגעת בהם. החן הפריזאי של דרך פוֹאוּ-ג'וֹאוּ, שדרות עצי הבוקיצה שלה והאחוזות בסגנון תקופת טיוּדוֹר. שוק בסגנון שנחאי, שהאוויר בו רווי ניבים וריח עז של בשר חרוך. נשים שוטפות מזון וכלים על שפת נהר בעודן מיניקות תינוקות אדומים מייללים. ההמולה הלחה של שוק המסחר ביאנג-טְסֶה, קללותיו שאינן פוסקות מלהתחדש.
היא עוצמת את עיניה. ברגע היא נמצאת שוב ברציף אוניית הקיטור, זרועותיו של דְזאן-הוּאָה אוחזות בה, נוקשות ונואשות, המקל המגוחך תחוב היישר בשקע כתפה. נראה לה אז - בשנת 1937 - כה ברור ש"החיים החדשים" לכאורה של צ'יאנג קאי-שֶק כבר מתים למחצה. צ'איפֵּיי שקעה תחת הריסות מפוחמות. חייליו של הירוֹהיטוֹ שוטטו בשנחאי כזאבים החגים במעגל לפני תקיפה נוספת. אך הסכנה האמיתית הגיעה דווקא מאנשי עירה של יו-ליאנג, בריוני הכנופיה הירוקה ואנשי החולצות הכחולות של צ'יאנג - הקבוצה העריצה של הגנרליסימו עצמו. לכולם היה ברור באותה העת שיו-ליאנג היא יעד שסומן - אם לא גופה, אזי לבטח עבודתה. ובכל זאת התחנן דְזאן-הוּאָה שתשקול שוב. את יכולה להישאר, הוא התעקש, עוד לא מאוחר מדי. העניינים פה עומדים להשתנות. אני מרגיש את זה. אפילו כעת - האם באמת חלפו עשרים שנה תמימות? - יו-ליאנג כמעט שומעת את קולו של דְזאן-הוּאָה, ולרגע מחלחל הספק. האם היה עליה להישאר?
אל תהיי מגוחכת. יו-ליאנג פוקחת את עיניה וסותמת את הגולל על הרגש באותה הנוקשות שבה היא סוגרת את הברז. עבודתה היא חייה. נכון, היא בודדה כאן, אך יש לה הציורים שלה, החתולים שלה. הלקוחות והמעריצים שלה. החוג הקטן של מכריה הקרובים, שכל אחד מהם יאשר שקיבלה את ההחלטה הנכונה. חברתה ג'וּנבּי אמרה משהו כזה לפני כמה ימים, בשעה שסקרה את הדיוקן העצמי האחרון שיו-ליאנג ציירה: "יש משהו חדש בציור הזה."
"את מתכוונת לזה שהצגתי את עצמי מעשנת, מהמרת וגם שותה?" יו-ליאנג השמיטה את העירום. הוא, כמובן, אינו חדש.
"לא, זה לא זה," הרהרה ג'ונבי לרגע, מצחה הרך נחרש קמטים. "אה! עכשיו הבנתי. את מחייכת. את ממש נראית שמחה."
"נו, באמת." אך בעודה בוחנת את עצמה - הפנים הסמוקות, קווי המתאר העגולים, העמידה הנינוחה שלא כבדרך כלל - נאלצת יו-ליאנג להודות שגם היא ראתה זאת: סוף-סוף נראתה כאישה הנהנית מחייה.
פעמוני שָׁפֶּל דֶז'אוקְזיליטריס קוטעים את הרהוריה. היא מביטה בשעונה, אחר כך בליאן, שעדיין עומדת לצד השולחן בגרבי ניילון. האם הנערה אכן עמדה כאן במשך חצי שעה תמימה?
כמעט כאילו שמעה את אנחתה הדוממת של יו-ליאנג, ליאן מתרחקת מהציור. היא נושכת את שפתה התחתונה.
"קרה משהו?" שואלת אותה יו-ליאנג.
"הרגליים שלי. ציירת אותן - איך להגיד את זה? די... שמנות."
אהה. אז זו הסיבה לשיטוט שלה פה. "אני מתנצלת," אומרת יו-ליאנג בחדות. אך בעודה אומרת זאת היא רואה בפניה של הנערה שלא זה העניין. זו אינה יוהרה, אחרי הכול. זו פשוט שאלה. למה? למה עשית זאת ככה?
יו-ליאנג אינה נוהגת להסביר את האמנות שלה. לא למבקרים, ובוודאי לא למודליסטיות; ועם זאת, היא מוצאת את עצמה נעמדת לצד הנערה. "אָלוֹר," היא אומרת ומצביעה על הציור במכחול. שלושה קווים: מירכה של ליאן עד לקצה ראשה; מראשה ועד לישבנה של סיָא-הֶה; ולבסוף לאורך רגלה המתוחה של סיָא-הֶה ועד לבוהן שלה, המונחת מול ברכה החשופה של ליאן. "אלה לא רק הרגליים שלך. הן רגליים המשמשות את מבנה הקומפוזיציה. משולש. רואה? אם אצייר אותן רזות מדי, זה יפר את האיזון. אפילו הקווים עבים. את מבינה קצת בקליגרפיה?" וכשהנערה מנידה בראשה לשלילה, ממשיכה יו-ליאנג: "ובכן, אילו היית מבינה בזה קצת, היית מזהה את משיכת המכחול. היא דומה מאוד לאלה שמשתמשים בהן במגילות קלף."
ליאן שומטת את מבטה אל הרצפה. היא משחילה את רגלה לנעל סירה עם עקב. יו-ליאנג עוקבת אחר התנועה בהרהור. לאחר מכן היא עושה את הדבר היחיד שממש לא היתה צריכה לעשות כרגע: היא שבה להביט בציור שלה.
המראה מדכדך אותה: המוני פגמים צצים ועולים. משיכות מכחול שנדמו מדויקות לפני חצי שעה, הופכות לטעויות תהומיות. עץ הערבה נראה רופס. שערה של ליאן - שניסתה לצייר כך שתיווצר תחושת שקיפות - נראה כעת פשוט סיבי. ויותר מכול, כן, ללא שום ספק - רגליה של הנערה עבות מדי.
מובסת, היא נשענת על השולחן. אני פשוט בדיחה, היא חושבת. אפילו אחרי כל כך הרבה שנים...
"מדאם, את בסדר?"
כשנעליה לרגליה, ליאן גבוהה ממנה בשבעה סנטימטרים לפחות. לרגע עובר בה דחף לכרוך את זרועותיה סביב הצוואר הלבן, להתוודות. לבכות. אך אז נוגעת ליאן בזרועה, ויו-ליאנג מתקשחת כמו תמיד כאשר נוגעים בה ללא רשותה. "דיברנו על חמישה פרנקים, נכון?" היא לוקחת את ארנקה, פותחת אותו ומושיטה את השטרות בנוקשות. ליאן ממצמצת.
"תודה," היא אומרת, ולוקחת את התשלום. השתהות מביכה משתררת. "הארנק שלך מוצא חן בעיני," היא מוסיפה.
יו-ליאנג מחייכת בקרירות. הנערה מסתובבת כדי לקחת את מעילה הוורדרד. "מחר שוב באחת-עשרה?"
"מחר אנחנו נחות," אומרת יו-ליאנג, אף שלמעשה קיבלה את ההחלטה באותו רגע. היא תיקח יום לעצמה. לתיקון הנזק. "תבואי ביום שישי בארבע." וכאשר ליאן מהססת, שואלת יו-ליאנג, "יום שישי לא מתאים?"
"לא, זה בסדר. אני מסיימת אצל אבי בשלוש."
"טוב." יו-ליאנג מתיישבת. כבר מאוחר. מה שהיא רוצה הוא לעשן, לשקוע כל כולה בעבודה המעגלית המרגיעה של טחינת דיו. אבל בשש מגיע תלמיד, אחד הבנים מהבּוֹזאר. תינוק, בעצם, אבל נאה להפליא: איטלקי בעל עיניים בהירות. הוא נענה לרצונה ללמד אותו בשפתו - אם כי בימים אלה האיטלקית של יו-ליאנג אינה טובה בהרבה מהסינית שלו.
היא מגששת אחר הז'יטאן שלה, ממתינה לרשרוש הצמרי של מעילה של ליאן, לצליל הנקישה העדין של הדלת הנסגרת. אף אחד מהשניים אינו מגיע, והיא מביטה בראי הקטן שתלתה מול הדלת (לא כדי למנוע את כניסתן של רוחות רפאים, כמו מתוך רצון לזהות את המקבילות האנושיות שלהן המרגיזות יותר). הראי חושף את ליאן, עדיין על מפתן הדלת; ידה עטוית הכפפה על ידית הדלת.
"יקירתי," יו-ליאנג אומרת, "יש לי עבודה."
"אני מצטערת. אני רק..." קולה של הנערה מלא כבוד, אך גם שופע ביטחון.
נדמה שהיא משוכנעת שיו-ליאנג תקשיב לדבריה. יו-ליאנג נאנחת, נשענת לאחור וממתינה, מבטה נתון בבניין ממול.
"מאז הפגישה שלנו בשבוע שעבר," מתחילה ליאן בשקט, "הרגשתי שזה יותר מ... צירוף מקרים. הדרך שבה הגעת אלי."
"את מתכוונת לגורל."
הנימה של יו-ליאנג אירונית, והנערה מישירה אליה מבט מהיר. "אולי, כן."
יש לך הרבה מה ללמוד, חושבת יו-ליאנג בינה לבינה. אך היא אומרת, "אני לא מצאתי אותך, יקרה שלי. פשוט ראיתי פנים יפות." אם כי מה שגרם לה לעצור כשראתה את ליאן יוצאת ממעדניית העוגות קֶה דֶה בֶּרסי, טארט הביצים בידה וריחות חמים ומתוקים מתפזרים בדרכה, לא היה התווים הקלאסיים שלה - הפה האדום הרחב, המצח הגבוה - אלא התחושה שדבר-מה חמקמק, ועם זאת שברירי, מדגיש את תוויה. מעטה הגנה שהותירו אחריהם צער או מצוקה.
"בבית הספר של הבנות בבית," ממשיכה ליאן (אם כך, האנוֹי עדיין נחשבת בית), "למדנו אמנות. אהבתי את זה." היא נושמת נשימה. "אני מניחה שמשהו בי תמיד קיווה שיום אחד..."
"את רוצה לצייר," קוטעת יו-ליאנג את דבריה.
ליאן מסמיקה. "רציתי. פשוט לא ידעתי איך להתחיל." היא משחקת בצמיד אבן הירקן שלה, התכשיט היחיד שלא הסירה היום. "אין לי הרבה כסף, אבל אני אדגמן בחינם. אני גם יכולה לעזור בשטיפה."
הציפייה שלה כה כנה, עד שיו-ליאנג מחווירה. בשפתיים חשוקות היא פונה שוב אל החלון. הבניין הוא זוהַר של לבנים באור פנסי הערב. היא צופה בחלון שמואר כשנדלק בו אור. צללית קטנה - ילד? כלב? - מאפילה את השמשה, ואז נעלמת.
זה בטח נראה קל כל כך, פשוט להחליף מקום. לחצות את הסטודיו, לקחת מכחול ליד. ו... זהו, עוד ציירת. שלא במפתיע, ליאן אינה המודליסטית הראשונה המבקשת זאת ממנה. אין להן מושג, לנערות הללו, על הכאב - כאב אמיתי - הכרוך בכך. האמת היא שגם אם ארנקה של יו-ליאנג באופנה, עבודתה לבטח איננה. היום אנשים אינם מעוניינים בנערות ובפרחים. הם רוצים התזות וחיתוכים. כתמי הדיו של רוֹרשָך. צבעי ידיים... מה זה היה, מה אמר לה הסוחר משדרות מוֹנטֵניי? "הלקוחות שלנו רוצים אמנות שמגיעה אל מעֵבר לפיגורטיבי. הם רוצים..." - ואת זה אמר בארשת רצינית - "רב-ערכיות מטאפורית. הומור. משחקי משמעויות בצורה. את מבינה?"
למען האמת, יו-ליאנג לא הבינה. למען האמת, היא עדיין אינה מבינה. עצם המחשבה על המונח הזה (מונח שלא הצליחה למצוא באף אחד מששת המילונים שלה) מצחיק אותה. אך היא מבינה דבר אחד: אם רב-ערכיות מטאפורית היא מה שמוֹכֵר, היא לבטח אינה יכולה לתת הנחה על שיעורים. בטח לא למתחילה.
כשליאן מושכת על כתפיה את המעיל, היא שומעת את עצמה אומרת, "יש לך ציורים? תביאי אותם בפעם הבאה."
עיניה של הנערה מתרחבות. "תודה, מדאם."
"עדיין לא אמרתי 'כן'," משקרת יו-ליאנג בפסקנות, ומפנה את הגב, זו הפעם השנייה. "בבקשה אל תיתני לחתול לצאת," היא מוסיפה אל הראי. "הוא קצת כמו הודיני."
צליל קהה וחלול נשמע כשהחתול מושלך על כיסא. לאחר מכן - סוף-סוף! - הדלת נסגרת. העקבים הגבוהים נוֹקשים במורד המדרגות.
יו-ליאנג עדיין לא רגועה משום-מה, ומוזגת לעצמה כוס יין בּוֹרדוֹ. היא שולפת סיגריה מהקופסה, מציתה אותה. אני עדיין רכה מדי, היא חושבת, ונושפת ערפל מעל לאגם שלה. לכן אני נמצאת איפה שאני נמצאת: בקושי מצליחה לשלם על האוכל של החתול. היא מרימה את ספל האמייל שלה וסוקרת את עוף החול המביט בקדרות מהצד (כבר דהוי, אך עדיין גא). לאחר מכן סוקרת את ידה. טבעת הזהב מסביב לאצבע המורה שלה שרוטה ומוכתמת. רשת של ורידים כחולים וקמטים נמתחת מקצות אצבעותיה ועד למפרק כף היד: הגיל מהדק את אחיזתו בה. כשהחתול מתיישב בחיקה ומתחיל ללוש את רגלה, מדקרות קלות של אי-נוחות מעקצצות דרך חצאיתה הדקה. הכאב מחזיר אותה למציאות כרוח פרצים חורפית. היא שותה עוד קצת, מלטפת את גבו הלבן של החתול. "אתה מפונק," היא גוערת בו בסינית. "היו לך חיים מאוד קלים. אתה יודע? כן, מר חתול?"
הוא מצמצם את עיניו בישנוניות. היא עוקבת אחר מבטו האיטי לעבר הציור. "אני באמת צריכה להתחיל מההתחלה," היא אומרת לו.
אך למרבה הפלא - ואולי רק בהשפעת היין - נראה לפתע הציור שלה בר-ישועה. השמים משכנעים לפחות. השדיים של ליאן, התְפוחים כתַפּוחים, נחמדים גם הם. והחיוך הקטן העצוב הזה, שאינו אומר דבר. המונה ליזה הקטנה בהֵיי-בֵּיי. יו-ליאנג חושבת על הפצע שראתה בגבה של הנערה, דמוי כווייה. האם זו פריחה? זכר לפגישה רומנטית? תוצאה של מאבק עם תוקף חבוש מסיכה? נערה סינית-צרפתית זו מהודו-סין מעוררת את סקרנותה. אולי משום כך הסכימה. אם אכן תצטרף ליאן לתלמידיה (והיא תצטרף, מדוע להכחיש זאת?) יהיה להן מפגש. הן ישתו יין שולחני זול, ידונו במה שהביא אותן לשם. יו-ליאנג עושה זאת עם כל החדשים. זה מתבקש, שכן רובם מגיעים לשֵם הסיפור, לא פחות מאשר לשם המיומנות. מה שהם רוצים זו אגדה תאוותנית: גברים גסים, חייתיים, ולבסוף, מכחול הקסמים שצבע את בריחתה, כפי שעשה זה של ליאנג* בסיפור הישן. מובן שיו-ליאנג אינה מספקת להם את זה. היא צובעת מסביב לחלקים המסוכנים של עברה, ובסופו של דבר יש באמתחתה תריסר גרסאות המספרות רק את העיקר. היא כבר חכמה דיה לדעת שהיסטוריה - ובייחוד ההיסטוריה שלה - מוֹכרת. והיא זקוקה לפרסום עכשיו, משוויתרה על הסוחרים.
[*. "ליאנג ומכחול הקסמים" - אגדת עם סינית המספרת על ילד ושמו ליאנג שקיבל מכחול שבכוחו להפיח רוח חיים בציוריו.]
בחוץ שוב מצלצלים הפעמונים. פעם אחת בלבד: שש ורבע. דלת נטרקת; היא שומעת את צעדיהן של נעליים איטלקיות על גרם המדרגות. יו-ליאנג מביטה בערגה באבן הדיו שלה. ואז היא נאנחת. אני זקוקה לכסף, היא מזכירה לעצמה.
היא קמה על רגליה, מציצה בראי בשערה, מנגבת כתם של צבע אולטרה-מרין מלחייה הנקייה יחסית. היא חושבת על מחר, יום שתהיה בו לבד עם הגבירות שלה והאגם שלה. גשם קל המכה בתריסים מרומם את רוחה עוד. יו-ליאנג אוהבת לצייר בגשם, אוהבת את האופן שבו הגשם גורם לעולם להיראות סגור ובטוח. היא תטחן דיו חדש כדי לעבות את שערה של ליאן, תגרום למשיכות קווי העשב לזהור באור השחר. כשתסיים, תציב בתחושת ניצחון את שמה. בסינית:

פּאן יו-ליאנג

עצם העובדה שהקונה, אם בכלל יימצא כזה, לא יוכל לקרוא זאת כפי הנראה, אינה משמעותית. יו-ליאנג אינה חותמת בשבילו. היא חותמת בשביל עצמה, כדי לקשור אליה את עבודתה. כדי לקעקע בה מסר: היא ניצחה.