כשהיה רבי ישראל בעל שם טוב רואה שפורענות מתרגשת לבוא על ישראל, היה הולך למקום אחד ביער ומתיחד עם נפשו. שם היה מדליק אש, אומר תפילה אחת, ונס היה מתרחש, והגזירה היתה מתבטלת.
לאחר זמן, כשהיה תלמידו רבי דוב בר, המגיד ממזריץ', צריך לבקש רחמים על ישראל, היה הולך לאותו מקום ביער ואומר: ריבונו של עולם, הטה אזנך. איני יודע כיצד מדליקים את האש, אבל עדיין יכול אני לומר את התפילה. והנס היה מתרחש.
ולאחר זמן היה רבי משה לייב מסַסוֹב הולך אף הוא, כדי להציל את עמו, אל היער ואומר: איני יודע כיצד מדליקים את האש, איני יודע את התפילה, אבל יכול אני למצוא את המקום, וצריך שיהא די בכך. ודי היה בכך: שוב מתרחש היה נס.
והגיע זמנו של רבי ישראל מרוז'ין לבטל את הגזירה. יושב היה בכורסתו, ראשו נתון בין כפות־ידיו, ומשׂיח עם הקדוש־ברוך־הוא: איני יכול להדליק את האש, איני יודע את התפילה, אף איני יודע למצוא את המקום ביער. איני יודע אלא לסַפּר סיפור זה. צריך שיהיה די בכך. ודי היה בכך.
אלוהים ברא את האדם, לפי שהוא אוהב סיפורים.
אביב
שם לא היה לו, לכן מסר לו את שמו. בתורת משכון, בתורת מתנה, אחת היא! בימי מלחמה המילים כולן שקוּלוֹת אלו כנגד אלו. אין לו לאדם אלא מה שהוא נותן.
גריגוֹר אהב ושנא את צחוקו, שלא דמה לשום צחוק אחר, שלא דמה אף לעצמו.
דַמוּ לכם מלחמה לחיים ולמוות בין שני מלאכים, מלאך־האהבה ומלאך־הזעם, מלאך־הרע ומלאך־ההבטחה; דמוּ ששניהם השיגו את תכליתם ונחלו איש־איש את נצחונו האחרון; דמוּ את הצחוק העולה מעל לפגרם, כאומר להם: מותכם הוא שהולידני, נשמת מלחמתכם אני, אף תולדתה.
צחוקו של האיש אשר הצילוֹ ממוות.
היה לילה ללא ירח. בלילה שעבר ירד גשם; העננים מיאנו להסתלק מאותה פיסת־שמים שתחתיה הצטופפו הבתים המצטמקים בעיר שלמטה; נוח היה להם שם. לאחר זמן הבין גריגוֹר מדוע: לא עננים ממש היו אלה, אלא יהודים, שלאחר שגורשו מבתיהם נהפכו לעננים; בתחפושת זו יכלו לשוב אל נוויהם, שהיו נחלה לזרים.
הוא עמד להירדם, והנה קלטה אוזנו רעש לא רגיל שבא מן היער. קפץ ממיטתו והתקרב אל פתח המערה. עצביו מתוחים, ניצב והקשיב. העננים? אלה לא השמיעו רעש. עדיין לא. ובכן, מי? עיניו פקוחות לרווחה, הביט באפלה. הבדידות לימדתהו להיזקק לחושיו, להניח להם שינחוהו. הוא הלך ונעשה חיה הנכונה לקפוץ, נכונה להימלט. חדל לחשוב, לזכור. לא היה חי עוד מחוץ לגופו.
מאַיִן בא הרעש הזה? שוב אין רעש. בוודאי טעיתי. לך, שוב שכב. אזעקת־שווא. רוח לחה מנשבת בעצים. זה הכול? זה הכול.
אף־על־פי־כן ציפה וארב. הוא אהב את הלילה, בעל בריתו. אהב את העננים שהעיקו על הלילה. שוב לא יוכל להירדם. הוא קילל את הרוח, המייללת בקול גדול יותר מדי. המלחמה לימדתהו לקלל.
הוא ציפה, קשוב לכל רחש קל הבא מן היער, אשר בו נצטיירה לו ישות לילית מאחורי כל עץ.
בילדותו פחד מן היער אף בצהרי היום. אמרו לו, שהוא מסתיר בקרבו דובים טורפים הנוטלים ממך את נשמתך, בּריוֹת־דמים הגוזלות ממך את גאונך, ויצורים מזיקים שנשלחו אל האדמה להטות את האדם מדרכו: הם כולאים את מבט עינך, בולמים את זינוקך.
עכשיו, להיפך, נוסך בו היער הרגשת ביטחון. כשהוא מלטף את קליפת האורנים, הוא חש עצמו קרוב יותר לאדמה; כשהוא שומע את המיית העלים, אומר לו ליבו שסודו של האדם מאריך ימים מן האדם. ובינתיים למד שיער אמיתי הוא יער ההופך את הדובים לטורפים, ואת בני־האדם לצמאי דם ורחמים. לא תוכל לנוס מפני יער זה, הוא בּכול; הוא מה שמפריד את האדם מדמות גורלו שבדה לו, ממותו של גורל זה. מי הוא זה שפקח את עיניך, גריגור? הוא. כלום זה הכאיב לך? הן ולאו.
גריגור נחרד. פסיעות! הוא הבחין בהן בבירור. לא חלמתי. מישהו שם. מישהו מבקש אותי. הוא העיף עיניו בלוח־השעון המאיר: שתיים ועשר. הוא ידע מה השעה, אבל לא ידע מה היום. אפשר שהיום יום שישי או יום ראשון, וכי מה בכך! הוא חי בשעותיה של המלחמה, מחוץ לזמן.
מאימתי גר הוא במערה? שוב לא ידע. אביו הבטיח לו לחזור בתוך שלושה ימים. גריגור ספר שלושה ימים, ועוד שלושה. אחר־כך חדל לספור. האב הלך ועימו הלכו המספרים. לעולם.
הפסיעות היו הולכות וקרבות. החריקה נעשתה ברורה יותר. עיני גריגור בלשו במרחב, אבל לא העלו אלא אפלה. וחרדה. הוא השתדל לטרדה, להטעותה. הוא דיבר אל עצמו, חזר ואמר לעצמו: אינך מפחד, לא, אינך מפחד; בחור בגילך - בן שבע־עשרה - שוב אינו מפחד מן הלילה ומן הנעלם המסתתר בו. רועד אתה - במקצת? הרי קר בחוץ; קופא אתה על עמדך? הרי אין לך כל סיבה לזוז; עוצר אתה את נשימתך? לא מפני שירא אתה לנשום נשימה חזקה מדי, אלא אך ורק כדי שתיטיב לשמוע את הקול הטמיר שמשמיע הלילה כשהוא חודר אל היער: שני יצורים מתחבקים. פעמים הם מכאיבים זה לזה, ואז עולה מן הארץ אנחה חרישית מאוד; פעמים הם מלטפים זה את זה, ושירתם מטלטלת את העצים. לכן נושם אתה חרש: כדי להקשיב. ואף כדי לקלוט שירה זו ולהפקיר עצמך לה. אבל אינך מפחד, לא כן? גריגור אינו מפחד משום דבר, עדיין לא. מבוגר הוא גריגור, עד כדי שיוכל להבחין ברגע המסוים שבו מגיח הפחד ושבט בידו, ומתחיל להלום בליבו, כאילו כדי להכריחו לחיות ולהשלים עם עצמו. מבוגר הוא גריגור, עד כדי לסתום את הפתח בפניו, לא כן? איני מפחד, איני אוהב את הפחד, הוא מנַוול. גריגור דיבר אל עצמו ורעד. אכן, קרירים הם לילות האביב בטרנסילבניה.
עתה דומה היה שהפסיעות קרובות מאוד. כיוון שהקולות ביער מתעים הם, לא ידע גריגור מה מקומן. נצנוץ־אור: אולי אביו הוא? לא. אי־אפשר. אבא לא ישוב עוד. לעולם. הוא היה מידת הדייקנוּת עצמה. לא היה מסוגל לשקר ואף לא לרמות. אם לא בא, הרי שנשתנה; בוודאי נמצא הוא בעולם שבו המספרים ממיתים, וההבטחות ריקות הן מתוכן.
לפנים חשב גריגור את אביו לאדיר־כוח לא־ימוט; גלוי־עיניים, שדבריו הרעיפו ניחומים והטילו אימה כאחד על אלה שאהבוהו, על אלה שיראוהו. נתלו בו, בדבריו, בחזונו. במעמדו חש אדם עצמו חזק וטהור, לא־ינוצח. היה ממעט לדבּר, אבל מה שאמר הורגשו בו טעמה וכוחה של אמת. הוא היה אומר: "מחר יהיה יום נאה"; והשמש נשמעה לו. הוא היה אומר: "ההולך לקראת המעיין יהיה למעיין זה"; והלכו. אבל הוא אמר: "אשוב בתוך שלושה ימים". והוא אינו כאן.
גריגור זכר את ציווייו האחרונים: שלא יפצה פיו בשום פנים, שלא יגלה את עצמו. אבל הציפייה ואי־הוודאות שוב אי־אפשר היה לעמוד בהן. וגריגור חש צורך להמרות את פי אביו: אצעק. אתה לא עמדת בדיבורך, אף אני לא אעמוד בדיבורי. הזמן שוב החל לנוע.
"מי שם?" שאל בהונגרית.
קולו הידהד במערה, ביער, קיפץ מעץ לעץ, מענן לענן. והרי רק לחש דברו.
"מי שם?" חזר ושאל.
דממה. אין מאומה. הלילה, העננים, היער. והלב ההולם עד כדי להישבר. נחבא מאחורי העץ העבה, שהסתיר את הפתח, עצר גריגור את נשימתו. הוא לא נע, והלה אף הוא לא נע. הם לא יכלו לראות זה את זה. כלום אף הוא מפחד? כלום פּחדו הוא שמרעידני, מעורר בי ספקות.
הלה שב ללכת.
"עמוד!" קרא גריגור, מבוהל. "עמוד! אַל תתקרב! אני אוסר עליך לפסוע ולו פסיעה אחת!"
הלה הוסיף ללכת. לא עלה בידי גריגור לקבוע את מקומו. לרגעים היה נדמה לו שהיער מלא ציידי־ליל. ולכל אחד מהם, כלמלאך־המוות, אלף עיניים, המושכות את הקולות כדי להחניקם, ואת הגוויות כדי להשחית את צורתן. זהו העונש, הירהר גריגור. המריתי את פי אבי, ואענש. עכשיו היו המילים מתפרצות מגרונו, והוא לא היה יכול לשלוט בהן!
"מי אתה? מה רצונך? מי שלח אותך? מה מבקש אתה? לאן אתה הולך? מי קורא לך ומי נלווה אליך?"
הוא בז לכל מידה של זהירות והוציא את ראשו אל מחוץ למערה. סברות רבות ושונות עלו במוחו. שוטר מסייר? איכר מלשין הבא לשם סחיטה? הֵלֶך בן־הרים? רועה סהרורי? הנעלם הפיל עליו אימה. כשתהיה הסכנה כאן, מול פניו, כשתהיה לצרה דמות, יעזבנו הפחד ושוב יהיה חופשי. הוא החל, אפוא, לצעוק, והפעם בגרמנית, ובזעם:
"די! אם אותי אתה מבקש, בוא, הנני כאן, אני מחכה לך!"
ואז שמע בפעם הראשונה את הצחוק. רעד עברוֹ. רגליו שמטו תחתיו. מאחורי כל עץ ובכל קרע של ענן עמד מישהו וצחק. זה לא היה צחוקו של איש אחד, אלא צחוקם של מאה איש, של שבע מאות שבעים ושבעה.
גריגור התאווה לסתום את אוזניו: הלה רוצה להוציאו מדעתו.
"חדל! אַל תצחק!" צעק, ושוב בגרמנית. "בודד אני, והמלחמה נמשכת; היא תימשך עוד זמן רב, ובדידותי תגבר. לכן שתוק! שמע את קול המלחמה, ולא תצחק עוד!"
היתה דממה ממושכת. פתאום דומה היה שהעננים נתעבּוּ. מן הסתם משלוח חדש של יהודים החוזרים ממרחק להעלות את בתיהם באש.
"אני שומע את קול המלחמה, וצוחק."
גריגור לא האמין למשמע אוזניו. הקול, שהיה קרוב מאוד, דיבר אידיש. לא הונגרית, לא גרמנית, אידיש.
"גמרתי בליבי פעם אחת לא לבכות עוד, הוסיף הלה. אם אבכה, אהיה כעושה רצונם. אני נגד."
עכשיו התאווה גריגור אף הוא לצחוק. מדוע לא חשב על כך? והרי זה פשוט ביותר. יהודי! יהודי כמותו, יהודי הנמלט מגורלו, ומבקש מקלט במעבה האדמה, מקום שיהיה סמוי מעינו הנוקבת של המוות. יהודי הממאן להתחפש לענן.
"ואתה?" שאל הזר. "אוהב אתה לבכות?"
ושוב החל לצחוק.
גריגור המתין רגע, קודם שיצא מן המערה, לא כדי לראותו, אלא כדי שהלה יראנו, כדי להנחותו אליו. לא השיב על השאלה שנשאל. הסתפק בכך שאמר בקול רועד במקצת:
"תהיה מי שתהיה, ותבוא ממקום שתבוא, קרב הנה. מצאתי מחבוא בטוח. יש בו מקום לשניים."
הרגיש שדיבר גרמנית, ולכן מיהר והוסיף:
"אַל תפחד, ידיד אני."
"ידיד?"
"כן, ידיד," אמר גריגור באידיש.
גריגור עמד גלוי, במרחק שתי פסיעות מן העץ. פתאום פנה לאחור. הלה עמד שם, מאחוריו; צילו כיסה את היער.
"גם אתה יהודי," העיר הזר.
"כן, ידעת?"
"לא ידעתי."
"אם כן, מדוע צחקת?"
"דווקא מפני שלא ידעתי. חשבתי שאני האחרון, האחד שנשאר בחיים. משום כך היתה לי זכות לצחוק, אינך סבור כן?"
הוא היה גבוה מגריגור ועמד כפוף במקצת, כנושא משא כבד על כתפיו, או כנזהר מלנגוע בעננים.
"בוא," אמר גריגור. "ניכנס. מסוכן לעמוד כאן."
כדי להנחותו החזיק בזרועו; הוליכוֹ אל תוך המערה, אל הפינה שבה עמדה המיטה הצבאית. ישבו זה ליד זה.
"אסור להעלות אור," העיר גריגור כדי לפתוח בשיחה. "מלמעלה רואים כל נצנוץ."
"טוב."
"אבל אתה רשאי לעשן, אם רצונך בכך."
"אינני מעשן."
"אני מעשן."
"טוב, עשן."
"בטוח אתה שהעשן לא יפריע לך?"
"בטוח."
בבית לא עישן גריגור מעולם; אביו אסר עליו. אבל כיוון שמצא בשק הצידה, מלבד המזון, חפיסות אחדות של סיגריות, החל לעשן, בייחוד בערב, כשהוא מחפה בכף ידו על האש.
"בן כמה אתה?" שאל האורח.
גריגור השיב לו.
"אתה צעיר מאוד."
"אולי."
"ממתי אתה מסתתר?"
"שוב איני יודע. כמה ימים, כמה שבועות. שכחתי את תורת הספירה."
"וקודם? ידעת לספור קודם?"
"שוב איני בטוח בזה."
"טוב," קיבל האורח.
"יש שאני רואה את השמש זורחת, שוקעת, אבל אין היא מורה עוד את הזמן. ואם תחדל לנוע, לא אתמה. היא מחממת את האדמה מתוך הרגל או שיעמום. בני־האדם אינם מעניינים אותה עוד."
"אתה חושב את השמש לאל חכם, והרי האלים בחרו בשיגעון."
היה בקולו שמץ של אירוניה שאין להביעה. דומה היה שהוא מאשר וסותר מסקנה אחת: הכול אמת, הכול אף שקר. בני־האדם אוהבים ורוצחים זה את זה; אלוהים מצווה אותם להתפלל, ותפילותיהם אינן משנות כלום.
"מאיִן אתה בא?" שאל גריגור.
"משם."
"איפה הוא בדיוק אותו 'שם'?"
"שם, אמרתי לך. בכל מקום, מעֵבר לכאן."
כדי שלא להרגיזו, לא הפציר בו גריגור. לכל אדם תחום הדממה שלו. הוא פנה לנושא אחר.
"מה שמך?"
"אין לי שם."
גריגור לא הסתיר את תמהונו:
"לכל אדם יש שם," אמר.
"יהי כן. אבל אני, אבד לי שמי."
הוא צחק צחוק־לועג, אבל בלי רוע־לב:
"שמי עזב אותי. שלום! הוא מת, שמי. הסתלק לו באחד הימים, סתם, ללא סיבה, אף ללא הצדקה. הוא שכח לקחתני עימו. לכן אין לי שם. ודאי, מייד התחלתי לחפשו; בל יימצא! אתה מבין?"
"לא," אמר גריגור.
הוא הבין את המילים, אבל לא את תוכנן. הדברים ששמע היו נוּגים ויפים, אבל לא היה להם מובן הגיוני.
"מה, אינך מבין?" קרא האורח, כועס ומלגלג כאחד. "אינך מבין כי זה עלול לקרות? ולכל אדם? בימי מלחמה חיים מיליוני אנשים במסווה שמות בדויים, והאדם ושמו נפרדים זה מזה. לפעמים הדבר נמאס על האחרון, והוא מסתלק לו. כלום קשה כל־כך להבין זאת?"
"כן," הודה גריגור, שאי־נוֹחוּת סתומה השתלטה עליו.
"טוב, בוא ואסביר לך. ראשית, בוודאי מודה אתה, שלַשֵׁם תפקיד חשוב ביצירה: בעשרה מאמרות ברא אלוהים את העולם, בקראו כל דבר בשמו. אתה מסכים?"
"כן," לחש גריגור.
"אם כן, חייב אתה להודות, שלַשֵׁם יש חיים משלו, גורל עצמי משלו, והם נפרדים מחייו ומגורלו של האדם הנקרא בו. יש ויזדקן השם, יחלה ויגוַע זמן רב לפני האדם המזדהה עימו. ובכן, שמי נטשני. ברור עכשיו?"
הוא לועג לי, חשב גריגור ברוגז. אספתי אלי אדם שבא ללעוג לי. מדבר הוא, כדי שלא אבין אותו; צוחק הוא, כדי שאהרהר שמא אינו שפוי בדעתו ושמא אני איני שפוי.
"אבד לך שמך, אתה אומר? יהי כן," קרא בכעס, כמי שעלבו בו. "אבל לפני־כן? מה היה שמך לפני־כן?"
"אתה מבקש לדעת יותר מדי," השיב הזר בקול רך. "שמי נהגה ונכתב בדרכים שונות. הוא היה בן־חורין ברוחו, וכשהתנשא על כנפי דמיונו, דבר לא עצרוֹ: בני־האדם והדברים לא הספיקו לו. הוא הגביה עוף. הוא היה בן־חורין, כן. ועדיין הוא בן־חורין. אני איני כן."
המשך העלילה בספר המלא
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
