המבוך האבוד

כרתים, 1553 לפנה"ס

המזון טרם אזל כליל, אך זה עמד לקרות במהרה. ובליל אמש הגיעו השלגים, פרשו שמיכה לבנה על העמק וחסמו את מעבר ההרים הצר. שום תגבורת לא תגיע עכשיו. לא בחודש הקרוב, לפחות. סביר להניח שלא עד האביב.
זה נגמר.
האש כבתה כמה וכמה ימים קודם לכן. העץ נגמר. לא שפִּיאסֶמֶה נזקק לענף בוער כדי לנווט במערות האלה. הן השתרעו כמבוך טבעי, ובכל זאת הוא הכיר אותן טוב יותר מכל נפש חיה אי-פעם. הוא בילה חמישים ושניים קֵיצים בשירות האלים במקום הזה, ובעשרה האחרונים אף ניהל ביד רמה את המקדש בחוץ. בתקופה זו חלש על הגילוי וההקדשה של שלושה אולמות חדשים. אף על פי כן, השאיר את ידו צמודה לקיר. דברים כה רבים השתנו בשנים האלה, והוא שאב ביטחון מהידיעה שהיו דברים שעמדו בפני שיני הזמן.
הוא זכר עדיין את הרגע. הרגע שנצרב בתודעתו. במשך שנים רבות היתה האֵלָה כעוסה. במשך שנים ניסו הוא ועמיתיו, הכוהנים הגדולים, להבין את הסיבה לזעמה כדי להיטיב ולְהפיס את דעתה. אך כל אחד מהם הציע פתרונות שונים, ומורת רוחה של האֵלָה גברה בהתמדה. הוא היה אז בירידה הסופית אל קנוֹסוֹס, בדרכו לאסיף היבול הגדול, כאשר קרן אור עזה כאור החמה הבליחה באופק הצפוני. לרגע הציפה אותו אופוריה: כל ימיו התפלל שהאֵלָה בכבודה ובעצמה תבוא עוד בימי חייו. אבל אז הבין שהיא באה בזעם.
ואיזה זעם!
שאגתה החרישה את אוזניו למשך ימים. ברד הסלעים המלובנים שהטיחה הצית אש ביערות בכל רחבי האי. הגלים ששילחה, גבוהים כהרים, זרעו חורבן בציי הספינות שלהם ובנמלים. היא האפילה את השמים למשך ירחים רבים ושיסתה בהם סופות אלימות מאין כמוהן. אפר צנח מהשמים וכיסה את שדותיהם מעל גובה הקרסול, קטל את יבוליהם, את עציהם ועדריהם, ייסר אותם באבעבועות שְחין ובמחלות קשות וחסרות מרפא, והביא עליהם את הרעב האכזרי, האינסופי הזה.
הוא הגיע אל הגלריה הגדולה. האור בה היה בהיר משזכר אי-פעם. קרני שמש הסתננו מבעד לסדק הצר בגג, משתקפות ומתעצמות במראות השלג סביב שוליו. פתית צנח בצינה על רקתו וגלש משם כמו דמעה במורד לחיו. הוא התבונן בפתיתים שבאו בעקבותיו, מתערסלים לאטם כנוצות זערוריות. אולי זה מה שהיה נחוץ לאי הזה. היטהרות תחת מעטה שלג צח וטהור. לכשיתמוסס, ייקח עמו אולי את אפר העבר והאי ייוולד מחדש.
אבל פיאסמה לא יזכה לחזות בזה.
הוא הכין כבר את שיקוי הפרג מראש. עכשיו מזג אותו לגביע. משב רוח שרק בסדק כנגינת קרן בעשותו כן. המינוטאורוס שאג. הוא נשא עיניו אל דמותו הנישאת מעליו. האלים עצמם הציבו אותו שם, לשמור על המבוך הקדום והכמוס ביותר באי. זו היתה הסיבה לכך שבעלי מלאכה ואדריכלים כה רבים עלו לרגל לכאן, לשאוב השראה לארמונות שבנו. הוא נִסֵך מעט מהמשקה באגן שלמרגלות המינוטאורוס, כמִנחה, לפני שרוקן את שאר הגביע בלגימה אחת. פניו נעוו בגועל מהטעם. לאחר מכן הלך במורד פרוזדור הגרזנים אל הכס הגדול, שם הניח את מסיכת הפּר ואת הכתר המקורנן על ראשו וניסה לרכוס את הגלימה המקודשת סביב צווארו. אך הגיל והרעב הותירו אותו חלוש מכדי לשאת את משקלה, ולכן הותיר אותה פרושה על כתפיו הרחבות של הכס.
שרף הפרג החל לאפוף אותו בנוחותו המנחמת. הוא חש בחיוכה של האֵלָה שלו, בשביעות רצונה מהתענית שקיבל על עצמו. הוא הרים את הסכין בעל קת העצם ודגדג בחודו את העור החיוור והקמוט בפנים אמת ידו.
זאת היתה תקופה מבעיתה, עם אי-הידיעה מדוע השתנה העולם או מה עליהם לעשות. הניצולים התקבצו בקנוֹסוֹס מכל קצווי האי, מחפשים אחר הנחמה שבחברותא, מבקשים את הביטחון שהעניק קהל גדול; מבועתים לא רק מהאסונות שהתרגשו עליהם, אלא גם מהידיעה שכעת לא נותר דבר שימנע מנתיניהם לשעבר לבוא הנה וליטול את נקמתם על כל גילויי האכזריות האגביים שספגו מידיהם. כמו כן, לא נותר דבר שימנע מהם לפשוט על המקומות הקדושים להם ביותר ולבזוז את אוצרותיהם המקודשים.
פיאסמה עצמו היה זה שהציע פתרון לבעיה האחרונה - להטמין את כל האוצרות כאן, בידיעה ודאית שאף נוכרי לא ימצא אותם לעולם. הוא קם ועמד בפני המועצה ונשבע שהאֵלָה עצמה ביקרה אותו בחלום וציוותה על כך. כולם היו כה להוטים למחילה ממנה עד שקיבלו את דבריו בו-ברגע, ללא עוררין. האוצרות הגיעו כמוסכם במהלך הירחים הבאים, ופיאסמה נתן לכל קבוצה בתמורה קבלה על מה שהביאו, לצד דיסקיות חרס שעליהן הוטבעו סימנים שיאפשרו ליורשיהם למצוא שוב את המבוך, את הלבירינת. זאת במקרה שאיש מהם לא יהיה עוד בחיים כשהאי יתאושש לבסוף.
כמה התרוננה רוחו כשהאוצרות נערמו לגובה! הוא היה משוכנע שהאֵלָה תגמול לו בעין יפה. אך זעמה לא שכך. אם כבר, הוא נהיה פראי יותר, אישי יותר. בעוד קהילות אחרות הצליחו כמדומה לעבור בשלום את שיא הפורענות ולראות ימים טובים יותר, קהילתו שלו רק סבלה יותר ויותר. היא לקחה את שארית הפליטה מבין ילדיו וגם את ילדיהם ונכדיהם, עד שרק נכדוֹ האהוב אֶאוּמוֹלפּוֹס נותר ממשפחתו המפוארת. לבסוף נאלץ להודות בינו לבין עצמו בסיבה האמיתית לחמתה השפוכה. לא היה שום חלום. הוא לא הביא את האוצרות האלה הנה לשם תפארתה; הוא הביא אותם לתפארתו שלו.
הניצולים עקרו מכאן, על נשיהם וטפם, מוקדם יותר בקיץ ההוא, כשהתברר בעליל שגם השנה לא יהיה יבול לקצור. אאומולפוס תפס פיקוד והוביל את החיפוש אחר עצים בהרים, גרירת הבולים אל החוף ובניית ספינה שנשאה את שארית הפליטה צפונה, בחיפוש אחר ארץ חדשה להתיישב בה. הרי אבות אבותיהם הגיעו הנה מארצות שמעבר לים. מן הראוי היה שגם הם עצמם יעזבו בדרך זו.
לבו נשבר בקרבו כשצפה בעזיבתם. אאומולפוס נועד לרשת את פיאסמה בתפקיד הכוהן הגדול של המקדש. אך עתה לא היה עוד מקדש: הטלטלה ששילח פּוסידון באדמה דאגה לכך. כך לפחות יישא עמו אאומולפוס את זיכרונותיו, את הידע שרכש על התשמישים והפולחנים הקדושים. כך לפחות יימשך הפולחן לכבוד האֵלָה. לפני עזיבתו ביקש אאומולפוס מפיאסמה לבוא איתם, אם כי השפיל את עיניו כשעשה כן. אך פיאסמה היה זקן וגאה מדי. יתר על כן, הוא קיבל על עצמו נדר מקודש, להשגיח על האוצרות האלה עד המוות. והוא התכוון לעמוד בנדרו עד המוות.
למרות השפעת שיקוי הפרג, הוא חש כאב עז שפילח את העור הקמוט כקלף של פרק ידו, והמשיך בחתך משונן במעלה אמת ידו. אך הוא לא הניח לכאב לעצור בעדו, לא תחת עיניה הצופיות של האֵלָה. הוא העביר את הסכין מיד ליד, ושיסף גם את אמת ידו השנייה. הדם ניגר במפלים אטיים ונקווה באגמים אדומים על פני הסלע המאובק.
כך יאה וכך נאה.
הוא הקדיש את חייו לריצוי האֵלָה. והוא נכשל.