אמנות החשיבה הצלולה

מבוא

 

בסתיו 2004 איל תקשורת אירופי הזמין אותי למינכן, להשתתף במה שהוגדר כ"חילופי דעות לא רשמיים בין אינטלקטואלים". מעולם לא ראיתי את עצמי "אינטלקטואל" - למדתי מינהל עסקים, מה שעשה אותי בעצם די ההפך מכך - אבל גם כתבתי שני רומנים, ואני משער שזה מה שהכשיר אותי לקבל הזמנה כזאת.

נָסִים ניקולַס טאָלֶבּ (Taleb) ישב בשולחן. באותו הזמן הוא היה סוחר ווֹל סטריט אלמוני עם נטייה לפילוסופיה. הוצגתי לפניו כסמכות בתחום הנאורוּת האנגלית והסקוטית, בעיקר בפילוסופיה של דייוויד יוּם. ברור שבלבלו אותי עם מישהו אחר. למרות שהייתי המום, שחררתי חיוך מהוסס לרחבי החדר והנחתי לשקט שהשתרר לשמש הוכחה לגדולתי הפילוסופית. טָאלֶבּ שלף מייד כיסא פנוי וטפח על המושב. התיישבתי. אחרי שיחה מרפרפת על יוּם, הנושא עבר לשמחתי לוול סטריט. התפלאנו על הטעויות השיטתיות בקבלת החלטות שמנכ"לים ואנשי עסקים מובילים עושים - כולל אנחנו. פטפטנו על העובדה שאירועים לא צפויים נראים במבט לאחור הרבה יותר מתקבלים על הדעת. גיחכנו על הסיבות לכך שמשקיעים לא יכולים להיפרד מהמניות שלהם כשהן צונחות מתחת למחיר הרכישה.

אחרי האירוע טָאלֶבּ שלח אלי דפים מכתב היד שלו - חומר מצוין - שעליהם הגבתי, וחלקית ביקרתי. הדפים האלה היו בהמשך חלק מרב המכר הבינלאומי השני שלו הברבור השחור (הראשון היה תעתועי האקראיות). הספר הזניק את טָאלֶבּ לליגת העל האינטלקטואלית. בינתיים, התיאבון שלי התעורר, התחלתי לבלוע ספרים ומאמרים שכתבו מדענים במדעי החברה והקוֹגְנִיציה, על נושאים כגון "היוּריסְטיקה והטיות", וגם הרחבתי את שיחות האימייל שלי עם מספר רב של חוקרים והתחלתי לבקר במעבדות שלהם. עד שנת 2009 כבר הבנתי, שלצד העיסוק שלי כסופר, הפכתי לסטודנט לפסיכולוגיה חברתית וקוגניטיבית.

הכישלון לחשוב בצלילות, או מה שהמומחים מכנים "שגיאה קוגניטיבית", הוא סטייה לוגית שיטתית - מהמחשבה וההתנהגות האופטימליים, ההגיוניים, והמתקבלים על הדעת. במילה "שיטתית" אני מתכוון שאלה אינן רק שגיאות מקריות בשיפוט, אלא יותר שגיאות שגורות, מחסומים להיגיון שאנחנו מועדים בהם שוב ושוב, וחוזרים על אותן תבניות לאורך הדורות והמאות. לדוגמה, אנחנו נוטים הרבה יותר להפריז בערך הידע שלנו מאשר להמעיט בערכו. כמו כן, הסכנה לאבד משהו מדרבנת אותנו הרבה יותר מאשר הסיכוי לזכות ברווח דומה. בנוכחות אנשים אחרים אנחנו נוטים להתאים את התנהגותנו להתנהגותם, ולא להפך. אנקדוטות גורמות לנו להתעלם מההתפלגות (Statistical distribution) מאחוריהן, ולא להפך. השגיאות שאנחנו עושים פועלות שוב ושוב באותה תבנית, ונערמות בפינה ספציפית אחת, צפויה, כמו כביסה מלוכלכת, בזמן שהפינה השנייה נשארת פנויה יחסית (כלומר, הן נערמות ב"פינת יתר הביטחון", ולא ב"פינת חֶסר הביטחון").

כדי להימנע מהימורים טיפשיים בכסף שצברתי במהלך הקריירה הספרותית שלי, התחלתי לערוך רשימה של השגיאות הקוגניטיביות השיטתיות האלה, כולל הערות ואנקדוטות אישיות - בלי שום כוונה לפרסם אותה אי פעם. הרשימה תוכננה במקורה להיות לשימושי הפרטי בלבד. כמה משגיאות המחשבה האלה ידועות במשך מאות שנים, אחרות התגלו בשנים האחרונות. כמה מגיעות תחת הכותרת של שניים או שלושה שמות. השתמשתי במונחים הכי נפוצים. תוך זמן קצר הבנתי שאוסף כזה של מלכודות איננו שימושי רק לקבלת החלטות בתחום ההשקעות, אלא גם בתחומי העסקים והחיים האישיים. ברגע שגמרתי להכין את הרשימה, הרגשתי יותר רגוע ויותר צלול. התחלתי לזהות את השגיאות שלי בשלב יותר מוקדם, שאיפשר לי לשנות כיווּן לפני שיתרחש נזק חסר תקנה. ובפעם הראשונה בחיי יכולתי לזהות מתי אחרים עלולים ליפול בדיוק לאותן שגיאות שיטתיות. כשאני חמוש ברשימה הזאת, יכולתי עכשיו להתנגד להשפעה שלהן - ואולי אפילו לזכות ביתרון בהתנהלות שלי. היו לי עכשיו קטגוריות, מונחים, והסברים, להדוף בעזרתם את שד חוסר הרציונליות. מאז ימי העפיפון של בנג'מין פרנקלין, הברק והרעם אינם פחות חזקים ורועשים ואינם מופיעים בתדירות פחותה יותר - אבל הם הפכו להיות פחות מדאיגים. זה בדיוק מה שאני מרגיש עכשיו כלפי חוסר הרציונליות שלי.

החברים שלי שמעו תוך זמן קצר על הקובץ שלי וגילו עניין. הדבר הוביל לטור שבועי בעיתון בגרמניה, בהולנד, ובשווייץ, לאינספור הרצאות (בעיקר לרופאים, משקיעים, חברי דירקטוריונים, מנכ"לים, ופקידי ממשלה), ובסופו של דבר לספר הנוכחי.

שימו לב בבקשה לשלושה דברים בשעה שאתם מעיינים בספר: ראשית, רשימת הכְּשָלים בו איננה מלאה. אין ספק שיתגלו כשלים חדשים. שנית, רוב השגיאות האלה קשורות זו לזו. זה לא צריך להפתיע. אחרי הכל, יש קשר בין כל אזורי המוח. הקרנות עצביות מרושתות ועוברות במוח מאזור לאזור. שום אזור לא פועל באופן עצמאי. שלישית, ביסודי אני סוֹפר ויזם, לא איש מדעי החברה. אין לי מעבדה משלי, שבה אני יכול לערוך ניסויים בשגיאות קוגניטיביות, וגם אין לי סגל חוקרים שאני יכול להפעיל כדי לאתר שגיאות התנהגותיות. בכתיבת הספר אני חושב על עצמי כמתרגם, שתפקידו לפרש ולערוך סינתזה בכל מה שקראתי ולמדתי, וליצוק את זה במונחים שאנשים אחרים יוכלו להבין. הערכתי הגדולה נתונה לחוקרים, שחשפו בעשורים האחרונים את השגיאות ההתנהגותיות והקוגניטיביות האלה. הצלחת הספר היא ביסודה מס תודה למחקר שלהם. אני חב להם חוב עצום.

זה לא ספר "איך ל ". לא תמצאו כאן "שבעה צעדים לחיים נטולי שגיאות". השגיאות הקוגניטיביות מוטבעות בנו עמוק מכדי שנוכל להיפטר מהן לחלוטין. צריך כוח רצון על אנושי כדי להשתיק אותן, אבל זו לא המטרה. לא כל השגיאות הקוגניטיביות מזיקות, וכמה מהן אפילו נחוצות כדי לחיות חיים טובים. למרות שהספר איננו מחזיק במפתח לאושר, הוא לפחות משמש כביטוח נגד הסבל המופרז שאנחנו מעוללים לעצמנו.

למען האמת, התקווה שלי די פשוטה: אם נוכל ללמוד לזהות את שגיאות החשיבה הגדולות ביותר - בחיינו הפרטיים, בעבודה, או בממשלה - ולהימנע מהן, אנחנו עשויים לחווֹת זינוק בשׂגשׂוג שלנו. איננו זקוקים ליתר פיקחות, לא לרעיונות חדשים, לא להמצאות לא נחוצות, לא להיפֶּר אַקְטיביוּת מוטרפת - כל מה שאנחנו זקוקים לו הוא פחות אי רציונליות.

 

1

למה אתם צריכים לבקר בבתי קברות

הטיית ההישרדות (Survivorship Bias)

 

לא משנה לאן רִיק מסתכל, הוא רואה כוכבי רוק. הם מופיעים בטלוויזיה, על העמודים הראשונים בכתבי עת, בתוכניות קונצרטים ובאתרי מעריצים ברשת. אי אפשר להימנע מהשירים שלהם: בקניון, ברדיו, בחדר הכושר. כוכבי הרוק נמצאים בכל מקום. יש המון כאלה. והם מצליחים. ריק מקבל מוטיבציה מהסיפורים על אינספור גיבורי גיטרה, והוא מקים להקה. האם הוא יצליח בגדול? ההסתברות נמצאת חלקיק מעל האפס. כמו כל כך הרבה אחרים, קרוב לוודאי שהוא יגמור בבית הקברות של המוזיקאים הכושלים. בית הקברות הזה מכיל פי עשרת אלפים מוזיקאים יותר ממה שהבמה מכילה, אבל שום עיתונאי לא מתעניין בכישלונות - פרט לכוכבי על שנפלו. הדבר הזה הופך את בית הקברות לבלתי נראה לאנשים מבחוץ.

בחיי היומיום, הואיל והניצחון גלוי לעין יותר מהכישלון, אתם מפריזים בשיטתיות בסיכויים שלכם להצליח. כאנשים מבחוץ, אתם (כמו רִיק) נכנעים לאשליה, ולא מצליחים לראות עד כמה ההסתברות להצלחה זעירה באמת. רִיק, כמו כל כך הרבה אנשים אחרים, הוא קורבן של הטיית ההישרדות.

מאחורי כל סופר פופולרי אפשר למצוא 100 סופרים אחרים, שהספרים שלהם לא יימכרו לעולם. מאחוריהם יש 100 אחרים, שלא מצאו הוצאה לאור. מאחוריהם יש עוד 100, שכתבי היד הבלתי גמורים שלהם מעלים אבק במגירות. ומאחורי כל אחד ואחד מאלה יש 100 אנשים, שחולמים לכתוב יום אחד ספר. אבל אתם שומעים רק על הסופרים המצליחים (הרבה מהם מוציאים היום לאור בעצמם את ספריהם), ולא מצליחים לתפוס עד כמה ההצלחה הספרותית היא בלתי סבירה. אותו הדבר נכון גם לגבי צלמים, יזמים, אמנים, ספורטאים, אדריכלים, זוכי פרס נובל, קרייני טלוויזיה, ומלכות יופי. התקשורת לא מעוניינת לחפור בבתי הקברות של הלא מצליחים. וזה לא תפקידה. כדי להתחמק מהטיית ההישרדות, אתם בעצמכם צריכים לחפור.

אתם תיתקלו בהטיית ההישרדות גם בענייני כסף וסיכונים: תארו לעצמכם שחבר מקים חברת סטארט אפ. אתם שייכים למעגל המשקיעים הפוטנציאליים ואתם מריחים הזדמנות אמיתית: זה יכול להיות גוגל הבא, או לפחות וֵייז. אולי יהיה לכם מזל. אבל מהי המציאות האמיתית? התרחיש הסביר ביותר הוא שהחברה לא תצליח להגיע אפילו לקו ההתחלה. ההסתברות השנייה הסבירה ביותר היא שהחברה תפשוט את הרגל תוך שלוש שנים. מהחברות ששוֹרדות את שלוש השנים הראשונות האלה, הרוב לא צומחות לעולם ליותר מעשרה עובדים. אם ככה, האם אסור לכם לסכן אף פעם את הכסף שהזעתם עליו? לא בהכרח. אבל אתם צריכים להכיר בכך שהטיית ההישרדות נמצאת בפעולה, ומעַוותת כמו זכוכית מלוטשת את ההסתברות להצלחה.

קחו את מדד דאו ג'ונס. הוא מורכב משורדים שהגיעו לאן שהרוב לא מגיעים. עסקים כושלים או קטנים לא נכנסים לשוק המניות, ועם זאת הם מייצגים את רוב היוזמות העסקיות. מדד מניות הוא לא אינדיקציה לכלכלה של מדינה. באותו אופן, התקשורת אינה מדווחת בצורה פרופורציונית על כל המוזיקאים. המספר העצום של ספרים ומדריכים שעוסקים בהצלחה צריך גם הוא לעורר את הספקנות שלכם: הלא מצליחים לא כותבים ספרים וגם לא נותנים הרצאות על הכישלונות שלהם.

הטיית ההישרדות יכולה להפוך לקטלנית במיוחד כשאתם נעשים לחברים בקבוצה ה"מנצחת". אפילו אם ההצלחה שלכם נובעת ממקריות גמורה, תגלו קווי דמיון עם מצליחנים אחרים ותתפתו לראות בקווים האלה "גורמים להצלחה". מכל מקום, אם תבקרו פעם בבית הקברות של חברות ויחידים כושלים, תבחינו שהדיירים שם החזיקו בתכונות דומות רבות שמאפיינות את ההצלחה שלכם. אולי גם תחשבו אז מחדש על הסיכוי שלכם לשכפל את ההצלחה שלכם במיזם הראשון כשאתם מתכננים את השני.

אם מספיק מדענים יחקרו תופעה ספציפית, אחדים מהמחקרים האלה יספקו, מבחינה סטטיסטית, תוצאות משמעותיות מתוך מקריות גמורה - לדוגמה, היחס בין צריכת יין אדום לתוחלת חיים ארוכה. מחקרים (מסולפים) כאלה זוכים מייד למידה רבה של פופולריות ותשומת לב. כתוצאה מכך, לא תקראו על המחקרים עם התוצאות ה"משעממות", אבל הנכונות.

הטיית ההישרדות פירושה: אנשים מפריזים בשיטתיות בסיכויי ההצלחה שלהם. כדי להישמר מכך, בקרו לעיתים קרובות בקברות של פרויקטים, השקעות, וקריירות, כאלה שהיו פעם מבטיחים. זה ביקור עצוב, אבל הוא ינקה לכם את הראש.