אהבה נגד חברות

הקדמה
כמה דברים שכדאי שתדעו 

אני רוצה לומר לכם משהו: לפעמים אתם חושבים שמישהו חבר שלכם, ואפילו החבר "הכי טוב" שלכם, שלא לדבר על "החבר הכי טוב שלכם לנצח!" אבל אין אפילו דבר כזה — "לנצח". וגם אם יש לכם חבר הכי טוב, תדעו שכולם משתנים ושום דבר לא נשאר לתמיד, ויום יבוא ויהיו לכם חברים טובים אחרים.

בהתחלה מרגישים רע כשמגלים ששום דבר לא לתמיד. אבל אחר כך מתחילים להרגיש... חופשיים.

לפעמים אתה כועס מאוד על חברים, כי נדמה לך שהם שיקרו לך או התנהגו אליך לא יפה. אבל אם אתה עוצר לרגע לחשוב על זה מהצד שלהם, ומקשיב קצת לקול ההיגיון, אתה מגלה שהם חושבים בדיוק אותו דבר עליך! תדעו לכם: כמעט בכל ויכוח אף אחד לא לגמרי צודק ולא לגמרי טועה.

ותדעו לכם עוד דבר: כשחברים הכי טובים רבים ריב רציני, זה נורא ואיום. ואחרי שהם מתפייסים, החברוּת לא נשארת בדיוק אותה חברות. יש ביניהם חומה בלתי־נראית. אבל זה לא רק רע, זה גם טוב. כי החברות אחרי ריב היא פתאום... בוגרת יותר, סליחה על המילה.

ותדעו לכם עוד דבר אחד אחרון: אהבה היא עסק מאוד משונה ומסובך, ובהתחלה לא כל כך הבנתי למה המציאו אותה. בזמן האחרון אני קצת יותר מבין.

אמא שלי תמיד אומרת לי: "תיצמד לפרטים, ליאור", כי לפעמים אני מספר מה שקרה לפי סדר מוזר שיש לי בראש, או מספר רק את המסקנות שאליהן הגעתי, ולכן לא תמיד אנשים מבינים על מה בדיוק אני מדבר, ואיך קפצתי מנושא השיחה לאותן המילים שבסופו של דבר יוצאות לי מהפה.

לי הכול דווקא מאוד ברור בראש, וכל ה"פרטים" האלה, שכל כך חשובים לאמא שלי, סתם מפריעים לי להגיד מה שאני מרגיש. אבל אמא שלי תסריטאית בטלוויזיה, כלומר שיש איזושהי אפשרות שהיא יודעת קצת על מה היא מדברת. היא כותבת דיאלוגים, כלומר את השיחות בין הדמויות השונות בסדרות שאנחנו רואים, והיא די טובה בזה, כי היא כותבת לסדרות הכי מצליחות בארץ.

אם צפיתם ב"חבורת מסטיק" או ב"המורה המשוגעת", וחשבתם שהשחקנים אומרים מה שמתחשק להם — זה ממש לא נכון. אמא שלי כותבת כל מילה שלהם, אבל השם שלה בכל זאת מופיע רק לרגע ב"רולר", שזה הכתוביות שרצות בסוף. השחקנים האלה שכולנו מעריצים הרבה פחות שנונים בחיים.

היא תמיד אומרת: "לאף אחד לא אכפת מהכותבים, רק מהכוכבים".

אבל זה כבר ממש לא שייך לסיפור שלי, ואני באמת אנסה להיצמד לפרטים.

ואם ככה, כדאי שאני אספר לכם הכול מההתחלה. כלומר מכיתה א'.

א.
ירין ואני
 

את ירין ואותי הושיבו שולחן ליד שולחן ביום הראשון של כיתה א'. מהצד השני של ירין, באותו שולחן, ישב ילד מעצבן ששמו טל, שבהמשך למדנו שהתחביב שלו הוא להרביץ לכולם, ושהוא מאוד מסור לתחביב הזה. מהצד השני שלי הושיבו את גליה, ילדה שכל הזמן נראתה כאילו היא עומדת להירדם, ובאמת לא פעם נרדמה, ולא רק נראתה כאילו. ישבנו, בעצם, בצורה כזאת:

כבר בשיעור הראשון טל וירין התחילו ללכת מכות, או יותר נכון: טל צבט את ירין מתחת לשולחן, וירין התחיל לבכות. טוב, צריך לזכור שהוא בסך הכול היה אז ילד קטן, ועוד בשיעור הראשון ביום הראשון של כיתה א', אבל אני בחיים לא הייתי בוכה ככה! הייתי מחזיר, ולא צביטה או מכה קטנה, אלא מכה גדולה, אולי אפילו אגרוף! שכולם ידעו שאיתי — אסור להתעסק!

המחנכת שלנו, חני, שאלה את ירין מה קרה, ואמרה לכולם: "מסכן, הוא בטח מתרגש!" ואז פנתה לטל ואמרה לו: "אתה כבר לא בגן, תתנהג כמו ילד בוגר!" אחר כך הם ישבו בשקט, אבל רק כאילו: ראיתי מתחת לשולחן שטל ממשיך לבעוט בברך של ירין, מהצד כזה.

בערך חמש דקות אחר כך הילדה הזאת גליה נשענה לי על הכתף, והבנתי שאני בצרות צרורות, כי היא נרדמה עלי! ניערתי אותה והיא צווחה בבהלה, כי כנראה הפרעתי לה באמצע חלום ממש מתוק. חני המורה הביטה בה בתימהון ואמרה: "מה זה? עוד לא התחילה השנה וכבר אתם מתפרעים? אני רואה שתהיה לי פה כיתה מאוד בעייתית!"

הצעקות של המורה לא תרמו הרבה למצב, כי גליה מיד פרצה בבכי ואמרה שהיא רוצה את אמא שלה. זה פחות או יותר היה הדבר הכי גרוע שהיא יכלה לעשות, כי כל הילדים בכיתה צחקו עליה וחיקו אותה במשך חודש אחר כך, ואז מצאו סיבה חדשה ללעוג לה.

גליה הפכה ביום הראשון שלה בבית הספר לילדה לא מקובלת, וזה היה די נורא בשבילה. גם לילדים שריחמו עליה לא היה אומץ לדבר איתה, כי הם פחדו שיעשו חרם גם עליהם. אני התביישתי שאני לא עוזר לה, עד שפעם אחת צעקתי על ינון שמשוני, שאירגן את החרם, שיעזוב אותה בשקט.

אף אחד לא החרים אותי אחר כך. וממילא ההורים של גליה עברו דירה כשהגענו לכיתה ג', והיא התחילה ללמוד בבית ספר אחר. בטח גם בו היא נרדמה, היא היתה ילדה מאוד תשושה.

תקשיבו לי: תשדלו לא לבכות לעולם בבית הספר, אלא אם כן זה ביום השואה.

דווקא כשירין בכה, לא צחקו עליו. כנראה בגלל שטל הג'ינג'י הרביץ בהפסקה לעוד ילד, וכולם הבינו שמותר לבכות גם ביום השואה וגם ביום שטל מרביץ לך. עד סוף השבוע הראשון מישהו כבר המציא לו את השם "טל המנוול", כינוי שנקלט בהצלחה כבירה, ולקראת סוכות כבר הזמינו את ההורים שלו לשיחה, ואיימו עליהם שהוא יעבור לכיתת הילדים "המיוחדים", שזו בעצם הכיתה של המופרעים.

אבל בסוף הוא נשאר איתנו, ובאמת השתפר מאוד: הוא מצא דרך להרביץ לילדים כשהמורים לא רואים, בעיקר בהפסקות ובאזורים הנידחים יותר של בית הספר.

החברים היחידים שלו היו כל מיני בריונים, ובהפסקות הם שיחקו כדורגל וזה כל מה שעניין אותם. אם המגרש היה תפוס, הם הלכו מכות בחצר האחורית, ופשוט הפסיקו כשנשמע הצלצול. זה תמיד היה מאוד משונה בעיני, שאפשר להפסיק סתם כך ללכת מכות ולחזור לכיתה, ולהיפגש בהפסקה הבאה כדי להמשיך ללכת מכות. מי שלא חיפש לעצמו צרות, בכל אופן, לא התקרב לחצר האחורית.

אף פעם לא אהבתי ללכת מכות, ואני עדיין שונא את זה. לא שאני מפחד, הלכתי מכות שלוש פעמים בחיים שלי ופעמיים ניצחתי, שזה הרוב. ובפעם השלישית בהחלט אפשר להגיד שהיה תיקו, כי זה היה ילד שגדול ממני בשנה.

תיצמד לפרטים, ליאור.

אוקיי. אז הבעיות האמיתיות שלי בכיתה התחילו כשלחני המחנכת נמאס מהתעלולים של טל המנוול, והיא החליטה להעביר אותו מקום. היא סקרה קצת את התלמידים ואז החליטה להחליף בין ירין וגליה, כך שירין יתיישב בשולחן שלי, וגליה בשולחן של טל. היא בטח רצתה להושיב לידו בת, כי היא חשבה שטל לא ירביץ לבנות (אני לא יודע איך היא הגיעה למסקנה המשונה הזאת), והיא גם חיפשה את הבת הכי רדומה בבית הספר, כדי שתרגיע אותו. גליה בהחלט ענתה על דרישות התפקיד.

ככה שבשבוע השני שלנו ללימודים חני המורה אמרה: "אתה! ירון!"

ירין הביט בה ואמר: "אה... אני?" — מה שהיה מגוחך, כי האצבע שלה כמעט נגעה לו באף.

"כן, אתה! על מי אני מצביעה, אם לא עליך?!"

"אה... קוראים לי ירין," הוא תיקן אותה.

"איך?"

"ירין."

"טוב, ירין. קום ותעבור למקום של היפהפייה הנרדמת..." היא אמרה וכולם צחקו. "בואי, חמודה, איך קוראים לך?"

"גליה," אמרה גליה מנומנמת.

"אז גליה, בואי תעברי לשולחן של ירון — סליחה, ירין — לפני שאת נרדמת לי לגמרי," המורה הצביעה על הכיסא שלו, "ואתה, ירון! סליחה, ירין! בוא, תעבור לכיסא שלה. קדימה, תתחלפו!"

וככה ירין התיישב לידי, והתחלנו להיות החברים הכי טובים. ממש במקרה.