בגדאד, 1925
1.
היתה זו הפעם הראשונה שנוּרִיָה העזה להתרחק לבדה מהאזורים הסמוכים לרובע היהודי. לבה הלם מהתרגשות לקראת המפגש עם זִיזִי, הזמרת הנערצת, שאת שיריה הכירו ושרו כמעט בכל בית בבגדאד. לפני שיצאה מביתה היא עלתה בחיפזון במדרגות העץ לכַּבִּשְכַּאן, לחדר קטן הבנוי על עמודים בין מרפסת הקומה השנייה לגג הבית. שם ניגשה לאחד מכדי החרס הגדולים, שמילאו את החדר ושימשו כמקום אכסון למזון יבש, ושלפה מתוכו צרור מבד לבן, בו הסתירה מעיניו הקפדניות של אַדְוַּר בעלה חוטים לבנים להסרת שיער, קרמים מעשה ידיה ועשרה דינרים. היא הודתה לאלוהים על הכסף, שהצליחה לחסוך מעבודתה המאומצת והנסתרת, ועל שסייע בידה להתמודד עם ידו הקמוצה של בעלה, שפעם האמינה שינהג בה אחרת מכפי שהורגלה במשפחתה. חרש טמנה את כספה בתוך חזייתה, ואת הקרמים והחוטים עטפה בחזרה בבד הלבן וצררה אותו בתוך מטפחת צבעונית עם כיכר לחם עגולה, מלפפונים קלופים וחתיכת גבינה לבנה.
בקומה השנייה של הבית, הבנוי מסביב לחצר פנימית, היא נכנסה לחדר היחיד הפונה אל הכּוּצָ'ה, הסמטה, ונעמדה מאחורי חלון שְׁנַאשִׁיל, עשוי מזכוכית ועליו סורגים. היא צפתה אל הרחוב הצר כדי לוודא שאף אחת מבנות משפחתה, שגרו בשכנות אליה, לא נמצאת בחוץ; וכשראתה שהדרך פנויה, ירדה במהירות לקומה הראשונה ונעלה אחריה את השער. לפני שעזבה את פתח ביתה היא הציצה שוב לכל עבר, פיזרה לפניה מלח והתפללה שהיום יתחיל ברגל ימין וללא שום עַכָּבה. רק אז פסעה בצעדים מהירים ברחובותיו העקלקלים של הרובע העתיק. מפעם לפעם עצרה את הליכתה המהירה, הרימה את שולי שמלתה ונעה מצד לצד כדי שלא ידבקו בה מי הביוב, שזרמו בקביעות מבתי הרובע אל הסמטאות הצרות ויצרו רפש טובעני, שלכלך את נעליהם ואת שולי בגדיהם של עוברי האורח, שלא נזהרו בלכתם. כשהתקרבה לפתחו של סוּק חִנוּנִי, הידוע גם כשוק היהודים, עטו עליה רוכלי רחוב נודדים, וכל אחד מהם ניסה לשכנעה בנחרצות לקנות ממנו מוצרי סדקית, בשמים וסיגריות; אך היא גירשה אותם מעליה כאילו היו עדת זבובים טורדנית וחצתה את השוק, שניעור כבר לבוקר חדש עם שלל צבעיו וריחותיו הרעננים. בעלי הדוכנים קראו בקולות רמים לעוברים ולשבים להתרשם מהסחורה, שזה עתה פרסו לעיני כול, אבל היא, שלא כמנהגה, חלפה כהרף עין, עְיוּן בַּלַא עְיוּן, על פני שפע הפירות והירקות, מתעלמת מצבעיהם הבוהקים של הקטניות, הדגנים והתבלינים ומערימות הפיתות והלחמים הטריים, בלי שנגעה בהם ושאפה את ריחם לקרבה. אדי מים, שעלו מקומקומים גדולים בצָּ'איְחַ'אנַאת, בתי קפה, הסמוכים לשוק, אפפו את פניה וגרמו לה שוב להאט את הליכתה, וכשהערפל התפזר, הופיעו מולה נערים מלאי מרץ, ובידם מגש מוזהב עמוס בסְתִּיכַּאנַאת, כוסות זכוכית קטנות, והציעו למשכימי הקום בחנויות ובדוכנים להשיב את נפשם בצָּ'אי מהביל עם ניחוח של הֵל חריף. לרגע רצתה לנוח קמעא, כמו הגברים בחנויות, ולשתות מהתה החם, אבל "עֵיבּ עְלִיהַא," שתתבייש לה - זה מה שיאמרו עליה האנשים, אם היא תשתה בחברתם של גברים זרים.
בסמטה השנייה היא פנתה ימינה וחלפה ביראת כבוד על פני בית מדרש זִלְכָה, שהיה ידוע בכך שהאור שעלה מעששיות הנפט שבו לא כבה במשך כל השנה. אַדְוַּר הסביר לה, לפני חמש-עשרה שנה, בימים הראשונים לנישואיהם, כשהיה עדיין חביב וסבלני כלפיה, שבבית המדרש הזה, שממנו יצאו גדולי חכמי בבל, לומדים תורה ללא הפסקה, כי אלוהים ציווה את בני ישראל להגות בתורה יומם ולילה. ואז זרק לעברה: "אילו הייתי ממשיך ללמוד בישיבה, לעולם לא הייתי יוצא מפתחה עד שהיו מכריזים עלי כעל עילוי בתורה, כמו סבי ואבי סבי." כשביקשה לדעת מדוע לא המשיך בלימודיו, הוא שתק והתעלם משאלתה, ובמשך שנים רבות נמנע מלספר את אשר על לבו.
אנחה עמוקה נפלטה מפיה, והיא המשיכה לצעוד במרץ עד שהגיעה לקצה הסמטה ונעמדה מול הכניסה הראשית של צְלָאתְ אלִכְּבִּירִי, בית הכנסת הגדול. כאן האטה את קצב הליכתה, הידקה את המטפחת שלראשה והרכינה את גופה קמעה כשנזכרה שוב בדבריו של אַדְוַּר: "את צריכה להתעטף בחרדת קודש כשאת עומדת מול בית הכנסת הגדול הזה. אבות-אבותינו, שהגיעו לכאן עם גולי בבל והמלך יהויכין לפני אלפיים וחמש מאות שנה, בנו את בית הכנסת הזה מעפרו ומאבניו של בית המקדש הראשון. המקום הזה קדוש, כי פה בחרה השכינה את המשכן החדש שלה, כשנבוכדנצר מלך בבל הגלה את רוב היהודים מירושלים בחזרה אל מקום הולדתו של אברהם אבינו, הלוא היא בבל האהובה שלנו." הוא גם הראה לה אבן ליד הכניסה המרכזית של בית הכנסת ואמר לה בעיניים נוצצות: "האבן הזאת הובאה מארץ ישראל, לפני למעלה מארבעים שנה, בידי החכם הגאון יוּסֵף חִיִּים זכר צדיק לברכה, שנפטר בדיוק לפני שנה." ואז ביקש ממנה לנגוע באבן ולנשק את אצבעותיה, כפי שנהגו כל באי בית הכנסת, ואיחל בקול רם: "בזכות האבן הקדושה ובזכותו של הצדיק נזכה לבנים ולאריכות ימים." וכל אלה שעמדו לידם צעקו כאיש אחד: "אמן, כן יהי רצון," והנשים גלגלו את לשונן ופצחו בקריאות הַלַאהִל, קריאות שמחה, לכבודם.
נוּרִיָה ניסתה לסלק מעליה את התוגה שהשתלטה על פניה בשל זכרם של הימים המעטים במהלך נישואיה, שלא שבו, בהם אפילו האדמה לא יכלה לשאת את שמחתה, כשחשה שאלוהים זיכה אותה בחתן כלבבה והציל אותה מנישואין לבן דודתה החולה. היא נכנסה לחצר בית הכנסת וחיפשה את עבדאללה הקבצן בין העניים הרבים, שהסתופפו בצל כנפי המשכן וציפו בעיניים כלות לרחמי בני קהילתם. עבדאללה ניתר בהתרגשות רבה מצד לצד כשראה אותה ונפנף בידיו לקראתה, כאילו היה תינוק המייחל לחלב אמו. הוא ניסה לקדם את פניה בצהלות שמחה, אך מגרונו האילם ניתן היה לשמוע רק הברות מקוטעות וחורקות. נוּרִיָה ביקשה ממנו רשות לשבת ליד מחצלתו ופתחה לפניו את הצרור שהביאה עמה. עיניו האפורות, השקועות בחוריהן, התחקו אחר ידיה העדינות, שהניחו לפניו ברוׂך את הלחם עם הגבינה והמלפפונים ובלעו את ארוחת הבוקר עוד לפני שפיו נפתח לרווחה וחשף את שיניו השבורות והמנוקדות בשחור.
איש לא ידע מיהו עבדאללה, מהיכן בא ומהו סיפור חייו. אפילו את שמו האמיתי איש לא הכיר. בעודו ילד הגיע לבדו לחצר בית הכנסת הגדול, קבע שם את מושבו והפך להיות חלק מהנוף האנושי של המקום. סיפורים רבים נפוצו על אודות הקבצן השמח עם השיער המדובלל והפרוע, הקופץ לקראת כל מי שמיטיב עמו ומרקד סביבו. היו כאלה שסיפרו שהוא איבד את דיבורו כשהעִסְמַלִּי - התורכים, כפי שיהודי עיראק קראו להם - הרגו את אביו ואנסו את אמו לנגד עיניו, והוא ברח לבגדאד הבירה לבדו; אחרים סיפרו שהוריו נטשו אותו לרחמי האל ליד בית הכנסת הגדול, כי חששו ששד השתלט עליו והוא שמשמיע מגרונו את הקולות החורקים.
מעודדת מחיוכיו של עבדאללה ומעיניו המלטפות של המלך פַיְסַל, מלכה הראשון של עיראק, שליוו אותה מהתמונות שנתלו על המבנים הסמוכים לציון השנה הרביעית למלכותו, מיהרה נוּרִיָה לעבר שכונת העשירים שליד נהר החידקל, אזור מגוריה של זִיזִי. קודם שיצאה את גבולות הרובע היהודי הסתירה את פניה הגלויות ברעלת פּוּשִׁי, ועם העְבַּאיִי השחורה שעטפה את גופה הנאה לא ניתן היה להבדיל בינה לבין המוסלמיות.
מימיו העכורים של נהר החידקל העיבו במקצת על רוחה הטובה. רעש מנועים וצפירות נהגים חסרי מנוחה, שעגלות משא והמוני אדם הפריעו לתנועתם, סחררו את ראשה והתערבבו בצהלות סוסים וקריאות הרוכלים, שפרסו את מרכולתם למרגלותיהם על המדרכות הצרות ועל עגלות משא ניידות. ריחותיהם המשכרים של הסִמְבּוּסַכּ, הממולא בחומוס טחון עם בצל וכַּמוּן, העַמְבָּה החריפה והפיתות הטריות עלו באפה וגירו את מיצי קיבתה, אף שהיתה זו רק שעת בוקר. לפתע הבחינה במוכר זִנְגוּלָה שגלגל את עיניו לפניה ויצא לקראתה מדוכנו, ובידו חתיכה מהעוגה השבלולית שנטבלה בסירופ סוכר ומי ורדים; ועוד לפני שניסה לדחוף את המאפה הדביק לפיה מבעד לרעלה ולשלוח בגסות את ידיו לעכוזה, היא הצליחה להדוף אותו מעליה וקיללה אותו בלִבָּהּ, כי חששה שיזהה את יהדותה בקולה. גופה רעד מכעס על המוסר הכפול של אותם גברים, המקפידים על כבודן של נשותיהם בבתיהם - אבל בה בעת מתייחסים לנשים של אחרים כמו אל רכוש מופקר שמותר לשלוח אליו את ידיהם המטמאות.
מבלי דעת מצאה עצמה מפלסת את דרכה בין המון רב, שנדחס אל תוך מדרכה צרה לאורכו של החידקל. על פניה חלפו חיילים בריטים מחויכים, שמאז תבוסת התורכים נהיו חלק מנופה האנושי של עיראק החדשה והכשירו אותה לקראת עצמאותה. אף-על-פי שהחיילים הזרים גרמו לה לחוש מוגנת מפני הגברים החמדנים בני המקום, שחשבו רק איך להתחכך בה ולגעת באיבריה המוצנַעִים, היא לפתה בחוזקה את צרורה והצמידה אותו היטב לחזהּ כדי להגן על אוצרה החבוי בין שדיה. היא התעלמה מהידיים הרבות של האנשים שנגעו בה, דחפו וסחפו אותה בהליכתם הבהולה, ומריח הטבק הזול והזיעה שעלה מבגדיהם, והביטה אל הנהר שליווה אותה בדרכה, מהרהרת במזל שנפל בחלקה - דווקא היא, החסרה כל ידע וניסיון, נבחרה לטפל בגופה ובפניה של הזמרת המפורסמת.
משפנתה מהרחוב לעבר שכונת היוקרה שבה התגוררה הזמרת, נעלמו באבחה אחת הרעש המעיק והריחות המחליאים, ואת מקומם מילא ציוץ עליז של ציפורים, שהתעופפו להן בהנאה רבה בין העצים.
"ישתבח אלוהים! איזה נוף פתוח ומרהיב!" השתאתה נוּרִיָה, ונדמה היה לה שהרחוב נעטף בניחוח של חופש שלא הכירה את טעמו. בשכונה שבה גרה הצליחו רק עצים מעטים להכות שורשים ולמצוא אוויר לאמיריהם בין הסמטאות הכלואות בתוך בתים ישנים ומטולאים בקורות עץ ובלוחות מפח חלוד, שנבנו בדוחק וללא סדר וצורה; ולבד מהמיית היונים של שכנהּ נִסִּים כמעט לא שמעה ציוץ של בעלי כנף אחרים.
רק כשראתה את הנוף המשחרר של בגדאד החדשה, הבינה עד כמה חייה כבולים בתוך אותם בתים צפופים ומחניקים - ובה בעת חשופים לעיני כול. חלונות השְׁנַאשִׁיל שפנו לסמטאות הרובע היו כל כך קרובים עד שנגעו זה בזה, קירות הבתים נתמכו בקירות הבתים הסמוכים, והחצרות הפנימיות, הנסתרות מפני ההולכים בסמטאות, היו כספר הפתוח עבור כל מי שהשקיף בהן דרך הגגות המשותפים. כך כולם ידעו הכול על כולם, ואיש מדרי הרובע לא יכול היה לשמור על פרטיותו - בייחוד מפני הנשים הולכות הרכיל. אלה נהגו ללהג על צפונותיהם של כולם שעה שישבו בשעות בין ערביים, לאחר שסיימו את עבודות הבית, על התִּחְ'תַאת, שרפרפי עץ, בפתח בתיהן וריכלו זו עם זו מִן שִיחוּן לִבִּיחוּן, על דא ועל הא: על הבעל של מִסְעוּדָה, שנראה מתגנב לביתה של אִיבוֹן האלמנה שממול; על בתה של סוּעַאד הכובסת, שנאלצה להתחתן עם אלמן מטופל בילדים, משום שאין לה כסף לנדוניה; על הכלה החדשה של משפחת נוּמָה, שלא מצליחה להרות; ועל הצעקות שנשמעו מביתו של דַהוּד השיכור באישון לילה. כל יום והחדשות שלו.
