פרק ראשון
נשמה של רקדנית
אורות סגולים מהבהבים, מרצדים על הרחבה, רגע אחד חשוך, רגע אחר מואר באור עדין וצבעוני. היא רוקדת והקצב של הבס זורם בתוך ורידיה, מניע את פעימות ליבה. גופה נע בהרמוניה מושלמת, יוצר בריאה חדשה, בעלת חיים ורגשות משל עצמה, דומה כי אין איש מלבדה בעולם. המועדון דומם מריקודו ומביט בה, כמו דולפין העולה מהמעמקים אל פני המים, בחצי קשת מושלמת וחוזר לתוכם באלגנטיות שאין שנייה לה. מפזזת על הרחבה כאילו היתה שלה ואין מקום לאיש עליה מלבדה.
חברותיה כבר ישובות לשולחן, הן לא אומרות כלום אבל היא יודעת שהן מביטות בה, משתוקקות להתנתק כך מעצמן ולרקוד כמוה. היא מחייכת לעברן חזרה, עוד רק רגע קט עיניה מבקשות, 'תנו לי עוד רגע קט להיות כאן לגמרי עם עצמי, מנותקת לחלוטין מכן ומכל מה שמחבר אותי חזרה למציאות ולשגרה'.
היא מתיישבת לשולחן, אנה מביטה בה וצוחקת. "עכשיו יתחילו המשקאות להגיע".
"כן, חבל שכבר הזמנתי לשתות", מוסיפה דינה בנימה רצינית הומוריסטית שמאפיינת את חוש ההומור הבריטי שלה. אנה מביטה בשירלי שמביטה בה חזרה, מנסות להבין אם דינה מתבדחת או רצינית. זה היה כבר ריטואל קבוע ומוכר. בכל פעם ששירלי רקדה על הרחבה, גברים היו מתמגנטים אליה כאילו היתה שדה מגנטי המושך את כל הטסטוסטרון המצוי סביבו ברדיוס של מאות מטרים. כיוון שלא ניתן ממש לתקשר איתה כשהיא רוקדת, ולא שלא היו כאלה שניסו, לא פעם, ברגע שסיימה לרקוד, היו עטים עליה עם הזמנות, הצעות ומשקאות, המתוחכמים שבהם היו מוסיפים שיר קטן ומשעשע.
מדהים כמה יצירתיות ואנרגיה גברים משקיעים בזכות ליצור שיחה עם מישהי שאהבו להביט בה רוקדת, היא חושבת לעצמה ומחייכת כשהמלצרית מורידה אליהם לשולחן עוד מגש מלא בכוסות יין. "זה מהבחור בפינת הבר", היא ממהרת לציין.
הוא צועד לעברן מצידו השני של הבר, בידו צרור המפתחות של רכב המרצדס, בו לא ניתן היה לטעות מאחר וכף ידו אינה מסתירה את הסמל הנוצץ. ידיו שעונות בגבריות מוחצנת על שולחנן, שיערו חלק בצבע חום בהיר, מסודר בקפידה. בלוריתו נוטה הצידה וקדימה, מלאה קצוות מחודדים המתפרעים לכל עבר בבלאגן מסודר להפליא, עיניו הירוקות מחייכות בתיאום מושלם עם שיניו הלבנות והמבריקות, הוא מדבר אל שלושתן, אך עיניו נעוצות בה.
"ראיתי שכל האידיוטים שולחים לכן משקאות, אבל אני לא כמותם. אני באתי לשאול אתכן מה אתן רוצות לשתות ולהזמין לכן בקבוק שלם מכל מה שתבקשו".
"אני ממש אוהבת וודקה מלון של ואן גוך", אומרת דינה מבלי לשים לב למילים שהיא אומרת.
"לא תודה", ממהרת שירלי להתערב, "יש לנו מספיק משקאות הערב, אל תטריח את עצמך".
"זו לא טרחה. מלצרית, תביאי לשולחן בבקשה בקבוק של ואן גוך מלון וגם בקבוק של גריי גוס, הן צריכות קצת טעם חזק בחיים ותחייבי את החשבון שלי כמובן".
"לא תודה. אנחנו מסודרות, באמת שאין צורך", אנה מצטרפת לשירלי במחאותיה.
הבחור וצרור מפתחות המרצדס כבר בדרכו חזרה לשולחנו, כאילו מיצה כבר את תפקידו ביקום, ספק הקשיב ספק התעלם לגמרי ממחאותיהן.
"הוא דווקא חתיך", אומרת דינה.
"את מבינה איך שירלי מתעלמת ממחזרים כאלו מוצלחים ואז בוכה לנו תמיד שהיא לבד ולעולם לא תמצא אהבה?" דינה פונה לאנה אבל היה ברור שהיא מדברת אל שירלי שיושבת שם, חצי איתן חצי שקועה בעצמה.
"הוא ילד טוב מדי, אני לא צריכה ילדים כאלה, אני מחפשת גבר מחוספס, מבוגר יותר, עם נוכחות מסתורית יותר".
"אולי כמו זה במעיל העור השחור?" מציינת אנה ומצביעה על גבר היושב לבדו על הבר, מביט בכל ובכלום בעת ובעונה אחת. קרחת מבהיקה לראשו וזיפים שחורים בזקנו, בידו כוס בירה חצי מלאה וחיוך מהורהר על פניו, כאילו נהנה להקשיב למחשבותיו ואין לו צורך באיש כדי ליהנות מערב שלם של אלכוהול ומוזיקה טובה.
הערב כבר עומד להסתיים, עוד מעט ארבע בבוקר והמועדון התרוקן מרוב מבליו, שירלי מביטה ברחבת הריקודים שהיא כה אוהבת, 'נתראה שוב בעוד שבוע' נפרדת ממנה כמו מחברה ותיקה. היא מצטרפת לחברותיה השמות פעמיהן אל כיוון היציאה, שם הן נתקלות בבחור בעל המרצדס והעיניים הירוקות, החוסם את דרכה של שירלי. "את כבר הולכת? עוד לא הספקנו להכיר טוב יותר", הוא אוחז בידה באסרטיביות, מושך אותה לכיוון רכבו. אנה מחזיקה את ידה של שירלי ולא משחררת.
"את רוצה ללכת איתו?" היא שואלת.
"לא", שירלי מנסה לענות בקול מופתע, רוקעת בעקביה, מנסה לעצור את עצמה מלהתקדם עם משיכתו החזקה.
"היי, אבא אמר שאדאג שאת חוזרת בזמן", חיבוק זר ומחייך משחרר אותה מאחיזתו של בעל העיניים הירוקות וסוודר הקשמיר. היה זה הבחור המזוקן עם מעיל העור. הוא מתחזה לאחיה ופונה אליה בלבביות וחביבות, תוך שהוא חוצץ בינה ובין בעל המרצדס, שנראה מופתע וכעוס מבעד לחיוכו הבוהק. "אז את רוצה או לא רוצה שאקח אותך איתי ואחזיר אותך הביתה?" מנסה ירוק העיניים להציע עוד פעם אחת אחרונה, למרות שברור לו שהאח שלה, שפתאום הופיע, הולך לקלקל לו את כל התכניות.
"בכלל את זו שמעניינת יותר בעיניי, בא לך להמשיך את הערב או שאת חוזרת עם החברות העייפות שלך הביתה?" בעל המרצדס מחייך ופונה פתאום אל דינה.
"דינה לא", מנסה אנה לעצור אותה אבל היא כבר עושה את דרכה איתו ונבלעת אל תוך מכונית המרצדס הלבנה והבוהקת שלו, שיוצאת מהחניה ברעש מנוע זועם.
שירלי מביטה בגבר המזוקן שמולה, "זה היה נחמד מצידך", היא לוחשת.
"שטויות, אני פשוט לא אוהב בחורים כאלה", הוא מחייך והולך מהן לעבר רכבו שחנה לא רחוק משם. הגיע זמן לסיים את הערב הזה חושבת שירלי ונכנסת אל רכבה של אנה.
"את לא רוצה לבקש ממנו את הטלפון?" שואלת אותה אנה בחיוך.
"לא יודעת, הוא כבר הלך. חוץ מזה, אם זה צריך לקרות זה יקרה".
אנה מביטה בה בעיניים חכמות, "איך זה יקרה אם לא תגרמי לזה לקרות?"
"זה כבר לא משנה, נכון? הוא כבר נסע ואנחנו לא הולכות לרדוף אחריו".
במרחק של קצת יותר מחצי שעה נסיעה משם, מכונית מרצדס נכנסת לחניה של אחוזה ענקית ומבודדת.
"וואו הבית שלך כל כך יפה", מעירה דינה עוד לפני שהם יוצאים מהרכב. הבחור בסוודר התכול אינו מגיב לדבריה ומוביל אותה אל חדר הספרייה בבית.
"חכי כאן וכבר אחזור", הוא אומר לה ונעלם מבעד לדלת. היא מסתובבת בחדר, שיערה האדמוני נופל על כתפיה ועיניה הכחולות מביטות בסקרנות בספרים ובפנים הניבטות אליה מהדיוקנים על הקירות סביבה. לרגע בבואתה משתקפת אליה ממראה התלויה לאורכו של הקיר בין שתי ספריות שונות. שיניה הצחורות מאירות את חיוכה, הפוני האדום של שיערה נפול בחן על אחת מעיניה והשמלה הירוקה והאביבית נראית לרגע כאילו היא מתאימה יותר לפיקניק באחו מאשר למועדון לילה בחורף. היא מתנתקת ממחשבותיה לשמע צעקות של גבר מבוגר שהגיעו מהקומה מעל.
"ילד אידיוט! זו לא האחת שרציתי. קח אותה חזרה ותחזור לכאן עם זו שביקשתי ממך להביא".
"אבל היא היתה עם אח שלה, הוא לא נתן לה לבוא איתי אז זו באה במקומה. היא נראית מאוד טוב גם כן, בוא תביט בה".
"אני לא צריך להביט בה, אני לא צריך אותה. קיבלת תשלום להביא הנה מישהי ספציפית ולא כל אחת אחרת שאתה מצליח לאסוף מהמועדון. תקן את זה או שאמצא מישהו אחר שיעשה את העבודה במקומך". כועס ומאוכזב הוא יורד לספריה, מביט בה בזעם, חושק בה ושונא אותה, מתוסכל מכישלונו. הוא אוחז בידה ומושך אותה אחריו אל הספה. היא מחבקת אותו ומפנה את שפתיה לנשקו אך הוא כועס ומתוסכל, ידו אוחזת בגרונה בכוח, מצמידה אותה אל משענת הספה וידו האחרת מקלפת מעליה את תחתונה, חושפת איבר מין ורוד ועדין עם פס דק של שיער ערווה ג'ינג'י. היא עוצרת את נשימתה כאשר אצבעו מפשקת את שפתיה התחתונות וחודרת לתוכה, חצי גניחה עולה מגרונה. איברה מגיר נוזלים על אצבעותיו הנעות במהירות בתוכה. הוא שולף את אצבעותיו וברגע אחד מכופף אותה בתקיפות על גב הספה, מפשיל את מכנסיו וחודר אליה בכוח. צעקה חנוקה יוצאת ממנה, תנועותיו בתוכה מהירות וקצרות, ידו האחת עדיין אוחזת בצווארה וידו השנייה מושכת בשערותיה, מאיימת לקרוע מעליה את קרקפתה. תנועה אחר תנועה הוא משתמש בגופה כמו היתה חתיכת בשר לשימוש חד פעמי. "אל תגמור" היא מבקשת, "עוד קצת, עוד קצת", אבל בקשתה לא נשמעת, הוא גומר בתוכה ויוצא, משאיר אותה מטפטפת את זרעו על רצפת העץ. "אני אזמין לך מונית", הוא יורה לעברה ומתלבש במהירות. היא מביטה בו, עדיין שעונה על מסעד הספה, לא מבינה מה כבר השתבש, אך בטרם היא מספיקה לשאול, עולה במוחו רעיון חדש. היא זו שתוביל אותו אל האחת שהוא באמת צריך. הוא מסתובב אליה ושב לחייך בפנים רגועות.
"מה פתאום מונית, אני צוחק, אני אקח אותך הביתה כמובן". היא נושמת לרווחה, אולי הוא באמת לא נורא כל כך, היא משקרת לעצמה. דקות לאחר מכן, כשהם נוסעים ברכבו אל עבר ביתה, הוא מדבר אליה בנעימות, מרעיף עליה מחמאות, מחייך בחיוכו המנצנץ.
"אתן בטח גרות אחת ליד השנייה אה?" הוא שואל כבדרך אגב.
"כן, בערך. אני ואנה גרות בבתים בהמשך הרחוב, שירלי גרה במגדלים בכניסה לשכונה". עם קצת מחמאות ואהבה אוציא ממנה כל מידע שאבקש, הוא חושב ומחייך לעצמו.
"מגדלים באזור הזה?" הוא שואל בפליאה, "איפה יש פה מגדלים?"
"עוד מעט נעבור על ידם ואני אראה לך", היא מפגינה את בקיאותה מולו.
"ואוו, חברה שלך גרה בבניין המפואר הזה?" הוא מתרשם בצורה מופגנת.
"כן", היא עונה, "אבל זה לא שהבית שלך פחות מפואר", היא צוחקת לעברו.
***
לאחר שהוריד את דינה בביתה, מיהר חזרה לצפות בבניין המפואר בו גרה שירלי. בכניסה לחניון יש מחסום שמונע כניסתן של מכוניות זרות. הוא צריך ללמוד היטב את האיזור, את דרכי הגישה אל הבניין וממנו. הוא חייב למצוא דרך להביא אותה אל הבוס שלו, לפני שישלם על זה ביוקר. הבוס שלו לא אוהב כישלונות.
.jpg)
