ביקור אחרון במוסקבה

הווה פשוט

1 ביוני 1990

בניגוד להנחיות, בניגוד להיגיון, נכנע לצו הלב, יצאתי לג׳וֹרין, עיירת נעוריה של אמי.
האחד ביוני היה יום שישי. ערב קודם הגעתי לקייב, ואת האובייקט שלי, איש מִנהלת הטילים הסובייטית, עמדתי לפגוש רק ביום שני. החלטתי לנצל את סוף השבוע לאיתור הבית שהיה נטוע כה עמוק בתודעתי ובלבי, אף כי מעולם לא ביקרתי בו. סוכנויות רשמיות להשכרת רכב עדיין לא היו קיימות בברית המועצות, ניתן היה לשכור רק רכב עם נהג, והדבר לא התאים לתוכניותי. אך כמו בכל תחום אחר - השוק השחור פרח, רק צריך היה לדעת למי לפנות. שכרתי בקייב וולגה ארוכה, שחורה ומרופטת, שלא נראתה כמי שמסוגלת לעמוד בתלאות הדרך - אך לאיש הקשר שאליו הופניתי לא הייתה מכונית טובה יותר. נסעתי בדרך המלך הרחבה אך המשובשת מאתיים וחמישים קילומטרים עד לעיר המחוז ויניצה, שבלב אוקראינה, ושכרתי חדר בבית מלון מקומי. גם זה לא היה פשוט. הוויזה, דף נייר ירוק גדול שתמונתי מוטבעת בו, הגדירה בדיוק את המקומות שבהם מותר לי לבקר, וּויניצה לא הייתה אחד מהם. על דרך המלך הוצבו מחסומי קבע שבהם נבדקו הרישיונות של כלי הרכב הפרטיים המעטים שנעו בה, ואת הרישיונות הגשתי מראש עם שטר של חמישים דולר, סכום כפול ממשכורתו החודשית של השומר במחסום.
ויניצה הייתה עדיין מרוחקת עשרות קילומטרים ממחוז חפצי, אבל מלון קרוב יותר לא היה. הבנתי מהפקידה שאני התייר הזר הראשון שהיא רואה בעיר זו. בשל הרוסית המוגבלת שבפי ומבטאי הזר לא היה מקום לטעות. גם לה הייתי צריך להגניב שטר דומה: ללא ה״בְּרוֹן״, שריוּן ההזמנה במלון שרק גורם מקומי רשמי יכול היה לעשות עבורי, אסור היה לה לקבל אותי. הפקידה התנצלה על שעליה לצלם את דרכוני, וידעתי שהיא גם אמורה להעביר את פרטיו למטה המקומי של הק־ג־ב. קיוויתי שבהעדר ה״ברון״ היא לא תעשה זאת: לא זו בלבד שלא היו לי אישורים, גם לא מצאתי בעיר אף איש עסקים שאוכל לקשור אתו קשרים ולהסביר את ביקורי הבלתי מתוכנן בה. הדולרים אמנם פותחים לבבות, מחסומים וחדרי מלון אצל האנשים הפשוטים, אבל הם גם עלולים לקצר מאוד את הדרך לכלא אם אנשי החוק יגלו את האורח הבלתי קרוא. השארתי בחדרי את המזוודה הקטנה שלי ויצאתי מיד לדרכי.

ניווטתי בדרך המובילה לג'ורין, כביש אספלט ישר כסרגל שנמשחה עליו שכבת זפת, מה שגרם לי להרגיש כמו בנסיעה על מסטיק אינסופי. הדרך נמשכה בשפלה רחבת ידיים מאופק עד אופק, שורות של עצי תרזה גבוהים וכסופי עלים צמחו לכל אורכה, ומאחוריהם שדות, שדות בלתי נגמרים. חקלאים חרשו בהם עם שוורים רתומים למחרשות יד, ואחרים העמיסו את יבוליהם על עגלות סוסים.
הכביש היה כמעט ריק ממכוניות, ומדי פעם עקפתי עגלה רתומה לסוס, מלאה בפרי השדה, ועליה עגלון אפור ואשתו בבגדים צבעוניים. יכולתי לנסוע במלוא מהירות המנוע המיושן של הוולגה, לא היה חשש ששוטר תנועה יעצור אותי בדרך השוממת הזו, אבל מצב רוחי היה נינוח. הדריכות שמלווה כל צעד בארץ זרה הצטמצמה לנקודה נסתרת בראשי. הנחתי למכונית המרווחת לגלוש בנחת על פני הזפת השחורה ושאפתי לקרבי את ריחותיה של הארץ המישורית הפורייה הזאת, הארץ שבה גדלה אמי.
זכרתי היטב את סיפוריה על בית העץ והחצר הענקית שהקיפה אותו, חצר שקיוותה שאבי ישחזר למענה באדמת החמרה הקשה של הבלוק שבו גרנו בגבעת ישראל. בדמיוני הוא לא דמה כלל לבתי טוביה החולב העלובים שהייתי עתיד לפגוש, ונראה שגם בזיכרונותיה של אמי לא היה כזה.
השלט ״ג'ורין״ מילא אותי שמחה פתאומית. זה היה שם שהכרתי ואהבתי מאז שאני זוכר את עצמי. וכשהופיע פתאום לצד הדרך, באותיות ברזל המשובצות באנדרטת בטון גדולה, הוא הפתיע אותי.
עזבתי את דרך המלך. הוולגה קרטעה בין הבורות שנפערו בכביש אספלט אשר לא שופץ כבר שנים, בדרכי אל הבתים הקטנים מסיפוריה של אמי.
כשמצאתי אותם, נדמה היה לי שעשיתי קפיצת ענק אחורה בזמן, היישר לסיפוריהם של רבינוביץ׳ ואברמוביץ׳, הלוא הם שלום עליכם ומנדלי מוכר ספרים, אשר הסתובבו כאן לפני מאה שנים. היו אלה בתי עץ קטנים, מטים לנפול, רקובים, עם גגות פח, עץ ותבן ומרפסות עץ קטנות, מוקפים חצר קטנה ובה ערוגות כרוב וגזר, שיחי עגבנייה, עצי פרי אחדים, עז וכמה תרנגולות. צינורות גז שנמשכו על פני הקרקע אל הבתים הבטיחו כנראה הסקה בחורף, אבל את המים שאבו האנשים מבאר קטנה ומקושטת שהייתה בכל חצר. שום דבר לא היה כפי שדמיינתי לי, ובכל זאת הרגשתי בבית.
גם הערים הגדולות של ברית המועצות שבהן ביקרתי עד כה הפתיעו בעזובה ובעליבות שניבטה מכל מבנה ומכל רחוב, בחנויות הריקות, בגנים העזובים. דומה כי רובל לא הושקע בתחזוקה של כבישים, מכוניות, חשמליות ורכבות. השתמשו בהם כל עוד הם פעלו. אבל אם הערים הגדולות עדיין שימרו משהו מימי גדולתה של האימפריה, הרי שכאן הזמן עמד מלכת לפני מאה שנים.
סמטאות הכורכר המחוררות היו צרות מלהכיל את הוולגה הרחבה שלי לצד סוס עם עגלה, שעשויים היו להזדמן שם. חניתי על הדרך בכניסה למערך סמטאות קטן. אמי זכרה שגרה ברחוב השוק, אבל כאן מצאתי סמטת השוק, מעלה השוק, מבוא השוק, משעול השוק - כולם סמטאות צרות של בתים עלובים שהוליכו למה שפעם היה השוק. במלחמה רוכזו כאן היהודים מכל חלקי העיירה, והאזור הפך לגטו שלהם.
חציתי את העשבייה שלאורך הגדרות עד שראיתי ילדים משחקים בחצר, שאלתי אם סבא או סבתא שלהם נמצאים וביקשתי שיקראו להם. כשיצא זקן חשדן, אוחז בכף ידו של נכדו, שאלתי אם הכיר את משפחת רוֹיטֶר, את ריטה רויטר, אימא שלי, שהתגוררה פה בזמן המלחמה.

הכיבוש הגרמני הגיע לחלק משטחי אוקראינה בצורה שונה מהרגיל: משסיים הצבא הגרמני להשתלט על השטח, והאיינזצגרופן - יחידות החיסול שהתקדמו עם הכוחות - השמידו את היהודים שעליהם הצליחו לשים יד, העבירו הגרמנים את השלטון לבעלי בריתם הרומנים. החיסול המתועש לא הגיע לאוקראינה, ונעשה בפחות יעילות: משתפי הפעולה האוקראינים הוציאו את היהודים אל היערות הסמוכים, ובפיקוח חיילים רומנים ומעט גרמנים שנותרו לפקח על הנעשה ירו בהם למוות. יותר משליש מיהודי אוקראינה, כתשע מאות אלף נפש, נרצחו במלחמה. הנותרים רוכזו בגטאות, הועסקו בעבודות דחק וסבלו מרעב והתעללויות. ביניהם הייתה גם משפחתה של אמי. בפרוץ המלחמה, אחרי שלוש שנות לימוד גרמנית באוניברסיטה באודסה, שָבה אמי לביתה, וכשהגיעו לשם הגרמנים התגלתה כבעלת ערך רב לשלטונות הכיבוש. היא נלקחה לעבוד כמתרגמת במטה הצבא שם, ובתמורה קיבלה את חייה ואת חיי משפחתה. ואולי גם יופייה של הצעירה בת התשע עשרה ועיניה הכחולות, אשר איש אינו יכול להזכיר אותה מבלי לציין אותן מיד, עיניים אשר לא ירשתי ממנה, עזרו לה לשרוד.
בתי היהודים שהתרוקנו נתפסו במהירות בידי שכניהם האוקראינים, אלה שהצליחו לשרוד ולשוב בסוף המלחמה גורשו בכוח הזרוע, והיו אף שנרצחו בידי הפולשים החדשים. לא באתי כמובן לקחת את בתיהם, אך לא התפלאתי כאשר האנשים שפניתי אליהם הגיבו בטינה ואף בחשש.
״קנינו את הבית בכסף מלא אחרי המלחמה,״ ענו הזקנים בזעף, וכמובן לא שמעו על אמי ולא על משפחתה. כך הגיבו הגויים. ואילו הזקנים שהסבירו לי פנים התגלו מהר מאוד כיהודים נסתרים. הם מעולם לא אמרו זאת, אך אִזכור השם רויטר עורר בהם זיכרונות כלשהם. הם הבינו מי אני, ולפעמים אחרי שאלה שנייה ושלישית אמרו לפתע, ״אוּנאס סין וְ־אַשדוֹדֶה.״ יש לנו בן באשדוד. או אחיין בבת ים. חייכתי בנימוס, נמנע מכל מבע של הבנה, והמשכתי. ברור היה לי שאני שובר כל כלל התנהגות, ובראשי התחלתי לבנות את סיפור הכיסוי שאולי אזדקק לו. אם יעצור לידי ברגע זה איש ק־ג־ב שהוזעק על ידי אחד השכנים וישאל למעשי, לא אוכל אלא להודות שאני מחפש את ביתה של משפחת רויטר.
עברתי על פני כמה רחובות, ולפתע נגלה לעיני בית הכנסת. זה היה בית גדול במיוחד, בן שלוש קומות, בנוי מלבנים אדומות, ומעל לכניסה מעוצבות הלבנים כמגן דוד גדול. ניכר היה שהוא משמש למגוריהן של כמה וכמה משפחות. כבסים נתלו מהחלונות, ואורות שנדלקו חשפו סימני חיים.
בנבכי זיכרוני עלו הדים לקיומו של בית הכנסת, בעיקר סיפוריה של אמי על התנגדותה לדרישת הוריה שתלך לשם, גם בחגים. מוזר היה לי שהמבנה השתמר אבל לחיים שסבבו אותו לא נותר זכר.
כמה נשים וילדים סקרנים יצאו מפתחי הבתים שברחוב והביטו בי, וגם בין דיירי בית הכנסת עוררה נוכחותי אי שקט.
זרים לא הסתובבו סתם כך בברית המועצות של 1990. המתח הפנימי הגואה בין הלאומנים ברפובליקות השונות לבין הרוסים והשלטון המרכזי עשה את נוכחותו של כל זר לחשודה. כבר באחת מנסיעותי הקודמות לרוסיה, כשנה אחת קודם לכן, סערו הרוחות כאשר ילצין נבחר לנשיא הפרלמנט הרוסי למרות התנגדותו של נשיא ברית המועצות, גורבצ'וב. במטה המוסד רצו לדעת באופן מדויק יותר מה קורה. אם יש חשש שברית המועצות תתפרק, כדאי למהר ולתפוס מאחזים ברוסיה, באוקראינה הגרעינית, בקזחסטן הגרעינית - ואיסוף המידע בתחום זה נוסף על משימותי, שכללו עד כה גיוסים בתחומי הגרעין, הטילים והחלל. נסיעה לערי השדה יכלה לצייד אותי ברשמים מהשטח, אבל הנסיעה הזאת לא הייתה חלק מפקודת המבצע שלי.

החלטתי שזה הזמן לסיים את יום החיפושים הראשון. נכנסתי לרכבי ופניתי לשוב לוויניצה, למלון.
טעיתי קצת בדרכים המשובשות המובילות לדרך המלך, וכעבור דקות אחדות של נסיעה מצאתי את עצמי בעיירת הרכבות הסמוכה, ז'מֶרינקָה.
חציתי את העיירה, חלפתי על פני קומפלקס קטן של מבני ממשל מעוטר בדגלי ברית המועצות ובפתחו פסל סוציאליסטי לא גדול, ואחריו הופיעה מולי שורת מבני מגורים כעורים עשויי שלד בטון ולבנים לבנות, כל מבנה בן חמש־שש קומות וחמש־שש כניסות. הריאליזם הסוציאליסטי במירעו. בדרכי החוּצה מהעיירה חלפתי על פני אזור תעשייה קטן ומכוער, שבו, כך הבנתי ממראה עיני, הרכיבו ותיקנו קטרים וקרונות, ואז נקרתה על דרכי תחנת הרכבת של ז'מֶרינקָה. זיכרוני ניעור, ופניתי אליה בחדות.
החניתי את מכוניתי, אשר גררה אחריה מבטים רבים, ועשיתי את דרכי אל מדרגות האבן הרחבות והישנות המובילות אל הרציפים. זו הייתה תחנת רכבת כמו כל תחנת רכבת אחרת ברחבי ברית המועצות, שנבנתה בתנופה, בחזיתה פסל סוציאליסטי מרשים וסביבו דוכני שוק עלובים, והעזובה המאפיינת את האימפריה המתפוררת ניכרה בה בכל פינה.
במעלה המדרגות נגלו לי כמה רציפים מקורים וכמה עשרות אנשים ממתינים לאורכם, חדר נוסעים ענק עם ספסלי ישיבה, ואנשים הממתינים בדממה לרכבות הבאות. ושקט מוזר, אותו שקט שהפתיע אותי בכל מקום מרכזי שבו הייתי בברית המועצות. אנשים שותקים, עסוקים בשלהם, מבטיהם מושפלים. על הקיר שעון גדול והמילה ״ז'מֶרינקָה״. לבי נצבט.
כמה סיפורי ילדות וכמה נתחים מחייהם של אמי ובני משפחתה באו והלכו מהתחנה הזו! לכאן ליווה סבי את הנערה בת השש עשרה כשסיימה את לימודיה התיכוניים ונסעה לאודסה, לאוניברסיטה. כאן, על הרציף, הבין שלא יוכל להניח לה לנסוע לבדה, הותיר מאחור את אחיה הקטן של אמי ואת סבתי הבוכייה, ולמרות מחאותיה קפץ לקרון, איש עגול ומוצק עם זקנקן, וחזר רק שבועות אחדים אחר כך, משהשתכנע שאמי הסתדרה היטב בקמפוס השוקק של עיר החוף.
לכאן חזרה אמי בתום שנת הלימודים, עיניה הכחולות זוהרות ועל גופה עוד עשרה קילוגרמים, חבוקה בין הוריה בדרכה הביתה ואחיה הקטן נשרך אחריה ומצחקק למשמניה.
לכאן החלו להגיע, שנה אחת אחר כך, היהודים שנמלטו מזרחה מפני הכיבוש הגרמני. וסבי החייכן נסע מדי יום אל התחנה עם סוס ועגלה והציע לפליטים לבוא לביתו, לאכול ארוחה חמה וללון שם לילה אחד, וחזר לג'ורין עם קבוצה של פליטים אל הארוחה שסבתי התקינה ואל המזרנים שאסף ושמילאו את כל חדר המגורים.
כאן גם מצא סבי באחד מימי המלחמה ילד קטן כבן שש, ללא הורים, שהוברח לרכבת סמוך לגבול הרומני וירד כאן בלי לדעת כלל היכן הוא נמצא. יחד עם פליטים אחרים עשה הילד את דרכו לבית סבי, ושם ראתה סבתי כיצד הוא מחביא תחת חולצתו פרוסות לחם אחדות.
לא נוכל להניח לילד להמשיך לברוח מזרחה לבדו, אמרה סבתי, וסבי טוב המזג הסכים מיד, וכך נוסף שמילֶק גֶלפֶר הקטן למשפחתה של אמי, לשמחתו הרבה של טוֹליה אחיה, שזכה לחבר בן גילו.
ולכאן גם שבה אמי בתום לימודיה, מלווה בבחור צעיר ונאה, ימים ספורים לפני שהצבא הגרמני שטף את ערבות אוקראינה בסוף יוני 1941. היא נאספה לעגלתו של אביה יחד עם פליטי המלחמה האחרונים שעוד הצליחו להימלט מזרחה. הכלב מֶדבֵייד, כלומר דוב, ליווה אותם בנביחות כל הדרך הביתה, והצעיר הנאה חבק בהיחבא את גופה.
שעה ארוכה עשיתי בתחנה. צעדתי הלוך ושוב לאורך הרציפים, נושם את האוויר, ממתין שתבוא רכבת אחת לפחות ותאסוף אנשים, שקטר אחד יֵצא מכאן בצפירה, יעלה ענן עשן ויחזיר אותי אל הימים ההם. התעלמתי ממבטיהם החקרניים של האנשים סביבי. גם אם פרצופי היהודי אינו זר בסביבה זו, לבושי ואולי אפילו אופן הליכתי סימנו לאנשים שאינני שייך לשם.
משהחלו אנשים בתחנת הרכבת לפנות אלי ולשאול אם דרושה לי עזרה, החלטתי שביקורי במקום מוצה ושבתי לוולגה שלי, שחבורת שיכורים נשענה עליה עכשיו. צעיר אחד ישב על מכסה המנוע. התגובה הנדרשת הייתה ברורה לי. הרגשתי כיצד שרירי נקפצים, מכה של אדרנלין מוזרקת בעורקי, ומבלי להאט לרגע, כשמבטי מופנה אליו, הרעמתי בקולי: ״מַלַדוֹי צֶ'לַבֵייק!״ איש צעיר!
הצעיר זינק מהמכונית כמי שנעקץ בידי עקרב, וחבריו מיהרו להזדקף ולפתוח לי מעבר רחב. האפשרות שאני אולי בעל משרה בשלטון גברה בעיניהם על כל אפשרות אחרת. נכנסתי למכונית, התנעתי והתרחקתי מהמקום בטרם יעמדו על טעותם.