הברית
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הברית
מכר
מאות
עותקים
הברית
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

הברית

4.3 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: עדה פלדור
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2004
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 366 עמ' מודפסים

נעמי רגן (נולדה ב-1949) היא סופרת ישראלית, ילידת ארצות הברית, שיצירותיה מתארות את הווי החברה היהודית הדתית והחרדית. רגן חויבה פעמיים בתשלום פיצויים, בשל הפרת זכויות יוצרים שביצעה ביצירותיה.

כתיבתה של רגן עוסקת בתחומים רגישים בחברה הדתית בכלל ובחברה החרדית בפרט. בכתיבתה היא לעתים מעבירה ביקורת על הנוקשות והשמרנות שבחברה זו, ובפרט על מעמד האישה בה. בספריה של רגן עולים נושאים שחלקם נחשבים טאבו אצל חלקים מרכזיים בחברה זו, כגון: התאהבות, יחסי מין ובגידה. 
ספרים אחרים שלה עוסקים בהיסטוריה יהודית ובהתמודדות עם הטרור הערבי בישראל. ספריה של רגן נכתבו עד כה באנגלית ותורגמו לעברית. חלקם תורגמו גם לשפות נוספות. חלק מספריה הפכו לרבי-מכר.

תקציר

ד"ר יונתן מרגוליס הוא אדם מאושר. הוא אונקולוג בבית החולים הדסה, מוערך על ידי מטופליו ועמיתיו, יהודים וערבים כאחד. יש לו בת קטנה ומתוקה ואשתו הצעירה עומדת ללדת בקרוב את ילדם השני לאחר הריונות רבים שהסתיימו בהפלה. אין לו כל מושג כשהוא נוסע עם בתו אל ביתם שבגוש עציון שחייו הפשוטים והטובים עומדים להפוך לכותרות צעקניות בעיתונים. הברית הוא ספר מרתק הנקרא בנשימה עצורה. זהו רומן המתפרש על פני כמה דורות ועוסק באמת ויושר, אהבה, חברות וחובה מוסרית. ספריה הקודמים של נעמי רגן, "ואל אישך תשוקתך", "עקדת תמר", "בת יפתח", "בידך אפקיד רוחי" ו"סיפור אמריקאי", היו לרבי מכר בארץ ובחו"ל.

פרק ראשון

פרק 1


מעלה שרה, יהודה
יום שני, 6 במאי 2002
5:30

יותר מכול אני אוהב את קולות הציפורים עם שחר, חשב ד״ר יונתן מרגוליס כששכב במיטתו באפלולית הקרירה של שעת הבוקר המוקדמת. צלילים כה שונים מאלה של ילדותו בדטרויט, שם לא היה אפשר לשמוע ציוץ של ציפור בתוך כל התנועה, ברעש המשאיות השועטות לאורך הכבישים הענקיים. הוא עצם את עיניו והקשיב לצלילים הענוגים. חֲטָפיות, אמר לעצמו. או סיבּכים. פעם חיפש את השמות במגדיר ציפורים.
הוא שאף את ניחוחם המעקצץ של עלי התאנה הלחלוחיים שנחו על אדן חלונו. התאנה שלי, הרהר בפליאה. מי היה מאמין? שטח אדמה משלך שאפשר לשתול בו עץ שיכול לצמוח במשך מאה שנים, עץ עושה פרי שכולו שלך! לא הסלסילות הקטנות העלובות שקונים בכסף רב במרכולים אלא עשרות קילוגרמים, יותר מכפי שמישהו יוכל לאכול אי־פעם. פרי שאפשר לחלוק עם חברים ושכנים, לאחסן, לאפות, לאכול בלי חשבון, בתאווה. פרי שבא היישר מידו הפתוחה, הנדיבה, של אלוהים בכבודו ובעצמו. עצים הם מה שמקשר את האדם למרחב שלו על פני כדור הארץ, אמר לעצמו. עצים הם כמו המשפחה שלך. השורשיות שלך מתחילה עם שלהם. אותם אי אפשר להזיז. הם נאחזים באדמה, סופגים את טובה והופכים אותו למזון שמתיקותו מזרזפת במורד סנטרך. מרגע שחווית זאת, אמר בלבו, אתה חלק מהמקום הזה.
איזה אושר.
הוא השיל מעליו את השמיכה הקלה והתענג על הרוח הקרירה שאיוושה על הפיג׳מה הדקה שלו. רק תחילת מאי עכשיו, והימים כבר מתחממים ברגע שהשמש נוסקת מעל לאופק, ואורה הפראי, השופע, צורב את האדמה והאנשים. לא דומה בכלל לקרניים הדקות, הפושרות, שזכר מצפון־אמריקה.
הוא הביט באשתו ההרה מאוד, האזין לנשימתה של בתו הצעירה וגמע בעונג את שלוות ביתו הקטן והנאה. בית משלי, אדמה משלי, משפחה משלי. ועץ תאנה, חשב, ופתאום הרגיש איך השפע והטוב של חייו מציפים וסוחפים אותו.
בבוקר כזה, חשב, כמעט אפשר לשכוח את המלחמה המרחפת כצל מעל כל מה שהוא אוהב, כל מה שבנה.
הוא הוריד את רגליו לרצפה, ובאי־חשק ציווה על גופו ללכת בעקבותיהן. ״כל תשועה מתחילה בהרחקת קורי השינה,״ לחש לעצמו את הפתגם שאמו נהגה לומר כשהיה תלמיד תיכון, כשהתאמצה לשלוף אותו מהמיטה לשיעורי התלמוד הראשונים של הבוקר.
הוא היה עייף. בלילה הקודם נשאר ער עד שעה מאוחרת, רכון על תיקים רפואיים ועסוק בהתייעצות עם רופאים עמיתים בבוסטון, ניו יורק ולונדון. עכשיו העיף מבט לעבר אליז וצפה בתנועות חזה המתרומם ושוקע מעדנות, בקנוקנות שערה הדבשי השמוטות על פניה הוורדרדים שעל הכרית הלבנה. היא נראית כה צעירה - ממש ילדה - חשב, וכיסה את כתפיה החשופות בשמיכת הקיץ הקלה. אך די היה במגע הנוצתי הזה להעיר אותה.
״יוני?״
״ששש... תחזרי לישון.״
במאמץ הרימה את גופה הנפוח ונשענה על מרפקיה. ״השארנו את כל הכלים של ארוחת הערב, הסירים... והרצפה, הרצפה ממש כמו ביצה.״ היא התחילה להזיז את רגליה אל שפת המיטה. ״והיום אחרי הצהריים יש לאילנה הופעה של חוג הבלט בבית העם. וכמעט שכחתי - בשבוע הבא יש לסבתא־לאה יום הולדת, ואני חייבת לקנות לה משהו...״
הוא התיישב בקצה המיטה וחסם את דרכה. ״הנה הסמרטוט. איפה הלכלוך?״ התנדב.
היא הקישה באצבעה על בטנו. ״מה היו העמיתים הנכבדים והחולים המעריצים שלך אומרים אילו ידעו שהפרופסור המלומד לאונקולוגיה מגיע לבית החולים אחרי בוקר של סחיטת סמרטוטי רצפה מלוכלכים?״
״הם היו מסכימים אתי שכל טיפול שמצליח להשאיר את העובר ברחם עד שהלב והריאות שלו יתפתחו די הצורך הוא הרפואה במיטבה, אליז. במיוחד,״ וכאן נעשה קולו רך ועדין יותר, ״במיוחד אם לאמא יש היסטוריה.״
היא בחנה את אצבעותיה הלופתות את כתונת הלילה שלה, מכווצות ומפתלות את האריג. ״אתה רודה בי.״
הוא חייך. ״וזה פועל?״
״כן! אבל אל תיתן להצלחה לעלות לך לראש. כל הדיפלומות האלה... אין לזה שום קשר ללחץ המצ׳ואיסטי שלך, תאמין לי.״ היא שילבה את זרועותיה על חזה ושקעה שוב לתוך המזרן.
״אני מאמין לך. אז מה? את מבטיחה? נשארו רק שישה שבועות, חומד. אחר כך נהיה על קרקע בטוחה.״
״תקשיב, יוני, אני רוצה לדבר אתך גלויות. לא אכפת לי שאתה רופא. אני פשוט לא יכולה להבטיח שאשכב כאן כל היום בלי לעשות כלום. זה סוחט אותי.״
״את כן יכולה, אהובתי, ואת תבטיחי,״ אמר בתקיפות.
סוף סיפור, חשבה. ״כן, דוקטור.״
״אולי תעבדי על התכשיטים שלך?״
זה היה התחביב שפיתחה כשהייתה בהיריון עם אילנה. היא יצרה להנאתה תכשיטים, ואף מכרה אותם לבוטיקים ולנשים שהשמועה על יצירותיה הגיעה לאוזניהן. ההצלחה עודדה אותה ללמוד ב״בצלאל״ קורס בצורפות זהב וכסף. אחר כך לא שבה עוד להוראת האנגלית בכיתות ה׳ עמוסות ילדים צרחנים, ששנאו את הלימוד.
״אני לא ממש יכולה להשתמש בכלי הצורפות כשאני שוכבת ככה במיטה.״
״אבל הם היו כל כך יפים, השרשרות והעגילים האלה שעשית מחרוזים...״
״נמאס לי לשזור חרוזים... נמאס לי מהכול. אני רוצה את הגוף שלי בחזרה. אני רוצה את החיים שלי בחזרה...״
״אליז, אליז, תהיי חכמה. יש לך כאן גבר עם כישורים בשטיפת רצפות, ניסיון בטיפול בילדים ומערכת יחסים ארוכה ומוכחת עם כרטיסי אשראי לקניית אוכל־מוכן־לקחת־הביתה. ואת כל זה הוא מניח לרגלייך. הזדמנות של פעם בחיים, נצלי אותה!״
״זה בדיוק מה שאעשה,״ הזהירה אותו. ״אבל לא אוכל סיני ולא המבורגר. אני נגעלת מכל השומן הזה. אם רק הייתי יכולה להכין איזה ריזוטו צמחוני עם קצת מרק דלעת...״ היא נאנחה. ״טוב, נו. אני מניחה שאי אפשר. רק אל תשכח את סבתא־לאה...״
״בעניין הזה אני דווקא אצטרך קצת ייעוץ והדרכה. מתנות לנשים בשנות השבעים לחייהן, במיוחד טרחניות כמו סבתא־לאה, הן באמת מחוץ לתחום שלי.״
״למה אתה אומר את זהי היא בכלל לא טרחנית, סבתא שלי!״
״כל פעם שאנחנו שולחים לה מתנה, אבל ממש כל פעם, היא מתלוננת שוב ושוב שלא היינו צריכים לבזבז את הכסף... שלא חסר לה כלום...״
״אוף, יש לך עוד הרבה ללמוד! זה לא אומר כלום, המילים האלה! ככה מתנהגות כל הקשישות מאירופה. זה מה שהן צריכות להגיד. זה מין מנהג כזה. יש להן ספר כללים, אבל לאף אחד אחר אסור לקרוא בו, אתה יודעי בספר הזה כתוב שאם אתה מקבל מתנה, אתה חייב לתת לנותן הרגשה שהוא אידיוט, שהוא בזבז כסף ושאתה כועס עליו על שבכלל חשב שאתה אולי רוצה מתנה. אבל אם אתה לא קונה כלום, הן ייפגעו וייעלבו ויהיו אומללות לכל החיים.״
״אה, אז זה הכלל?״
״בפירוש כן. סמוך עלי,״ הנהנה בעוז. ״חשבתי שאולי נקנה לה ספר בישול.״
״עם הכולסטרול ובעיות הלב שלה? את לא חושבת שזה ידכא אותה?״
״ממש לא. היא לא מבשלת הרבה, אבל היא אוהבת לקרוא ולדבר על אוכל. זה מה שהיא עשתה באושוויץ. היא הייתה ׳מכינה׳ ארוחות, מתארת את הרכיבים ואת כל שלבי ההכנה, צעד אחר צעד. ואני לא חושבת שהיא מגיעה הרבה לחנויות ספרים שם בברוקלין.״
״את יודעת מה? אני אטלפן לך מהנייד שלי כשאהיה בחנות הספרים, שתוכלי לעבור יחד אתי על מה שיש במדפים. את יודעת שאני אוהב את סבתא־לאה. זה רק ש ... היא כזאת חידה בעיני.״
״אני יודעת. כל הנשים הן חידה בעיניך.״ היא הושיטה את ידה לעברו, והוא חפן אותה, כרע על ברכיו לצדה והניח את ידו השנייה מעל לתינוק שלא נולד, התינוק ששניהם התפללו לו כל כך אחרי שתי הפלות. ״יש כל כך הרבה סכנות שאין לי שליטה עליהן. בעניין הזה לפחות אני יכול לעשות משהו.״
היא שילבה את אצבעותיה באצבעותיו, וידיהם יצרו יחד מין אוהל שסוכך על התינוק. איזו תקופה מטורפת להביא ילד לעולם, חשבה, לעולם שנדמה כי בן לילה הפך למטורף. מרכז הסחר בניו יורק מותקף מסיבה שאיש לא יכול להבין, קורס והופך לעיי חורבות וקובר תחתיו אלפי בני אדם, למול עיניו הנדהמות של העולם. מחבלים פלסטינים רוצחים ילדים במסיבות בר־מצווה וסביב שולחנות ליל הסדר; טרוריסטים אינדונזים הורגים נוצרים בעת תפילה בכנסייה; בדלנים באסקים מפוצצים מסיבות חוף בקוסטה דל סול, ומוסלמים פקיסטנים פותחים באש על אחיות בבית חולים נוצרי. אנשים כבר לא נראים אפילו זועמים או מופתעים, רק קצת עייפים ומבולבלים. ואפילו העיתונאים מעמידים פנים ששוב אינם מסוגלים להבחין בין טוב לרע, ועושים כל מאמץ לראות את ״נקודת המבט״ של הרוצחים. רצח נראה בימים אלה כמעט כמו בחירה מכוונת של סגנון חיים. כמו ההומוסקסואליות, גם הטרור כבר קנה לו מעמד של כבוד מסוים, אפילו של זוהר, לפחות בקרב אותם אנשי־תקשורת שנראים להוטים לאמץ את הדימוי העצמי של הטרוריסטים, דימוי צדקני של גיבורים וקדושים מעונים.
לא כך היו הדברים אמורים להיות.
אליז הסתכלה סביבה, סקרה את הקירות המסוידים לבן, את שיחי הגרניום המשתלשלים מן האדניות שבחלון. כמו כל זוג צעיר חלמו גם הם על בניית בית קטן משלהם, בית מקורה בגג רעפים אדום ומוקף גן גדול של עצי פרי ותבלינים. וכך, כשראו בעיתון מודעה מטעם מנהל מקרקעי ישראל על מכרז לרכישת קרקעות לבנייה פרטית במעלה שרה, קפצו על המציאה.
היו להם כבר חברים שגרו במקום, ומהם שמעו דברים טובים על היישוב. הוא היה במרחק נסיעה קצרה מבית החולים הדסה בירושלים, היו בו בתי ספר משובחים, רבים מן התושבים היו עולים דוברי אנגלית בעלי מקצועות חופשיים, האקלים היה נהדר והאווירה דתית חמימה. והמחיר היה סביר למדי. ״נוכל לבנות בית נהדר, ארבעה חדרים וגינה, באותו סכום שהיינו משלמים תמורת דירת שלושה חדרים בשיכון צפוף בירושלים. וחוץ מזה, תריחי את האוויר. זה אוויר של כפר, זה בריא לילדים,״ טען יוני, ודבריו שכנעו אותה.
והיא אכן הייתה זקוקה לקצת שכנוע. בזמן שיוני דיבר בלהט על אברהם ויצחק שעברו שם בדרכם מחברון להר המוריה, על רות שכרעה שם על ברכיה ללקט שיבולים בשדות של בועז, ועל המלך דוד שרעה את צאן אביו במדרונות האלה, הגניבה אליז מבטים עצבניים אל הכפרים הערביים הסמוכים וספרה על פני כמה מהם יצטרכו לחלוף בדרכם לירושלים וממנה.
״תראי, אני מכיר כמה אנשים בכפרים האלה. הם באים להדסה כל הזמן. חלק אפילו מטופלים שלי,״ אמר יוני כשאליז ביטאה את חששותיה. ״בני אדם הם בני אדם. זה יהיה כמו לעבור דירה לכל מקום אחר. יהיו מי שלא יאהבו אותנו ויהיו כאלה שכן. נעשה כמיטב יכולתנו להיות שכנים טובים.״
כמה פשוט לחשוב כך על הדברים! ומבחינות מסוימות, זה באמת היה פשוט. הפועלים שלהם - שרברבים, חשמלאים, גננים - גרו כולם בכפרים הסמוכים. לא פעם היו יוני ואליז מסיעים אותם לבתיהם להביא ציוד, והיו פוגשים את נשיהם וילדיהם. הם קנו מלט וחומרי בניין בהנחות עצומות בחנויות ערביות שהפועלים שלהם הכירו. באותם ימים רחוקים, כמעט כולם היו כה צעירים ומלאי תקווה. בכל מקום היו משפחות צעירות, ערביות ויהודיות, ונדמה שכולם שותלים עצים ומוסיפים חדרים לשכן בהם תינוקות חדשים. במובן העמוק ביותר, הם באמת היו שכנים, ולפעמים אפילו חברים. כשהיו מסתכלים סביב, בעצים ובגבעות העגלוליות שאוכלוסייתן כה דלילה, היו אומרים לעצמם: המרחבים פה עצומים, יש מספיק מקום לכולם.
כעבור שנים ספורות, כשכבר היו בעין הסערה ואנשים התחילו לקרוא ליישובים שלהם ״התנחלויות לא חוקיות״ או ״שטחים כבושים״, הבינו כמה תמימים היו כשחשבו מה שחשבו. ״זה מזכיר את הסיפור הקפקאי ההוא,״ אמרה אליז ליוני. ״אתה הולך לישון בנאדם, וקם חרק.״ ולפני שהספיקו אפילו להבין מה קורה, כמעט בן לילה, הפכו דרכים שלוות לזירות ירי, מחבלים רבצו במארב מאחורי כל עיקול, תופסים מחסה מאחורי עצי זית עתיקים, ואנשים תמימים - גננות, בעלי מלאכה, תלמידים, אנשים שהכירה - נורו בדם קר. ולא רק יהודים: אקדוחנים מטעם הרשות הפלסטינית החדשה יכלו לתפוס אנשים ברחוב, להאשים אותם ב״שיתוף פעולה עם הכובשים״ ולהעמיד אותם מול כיתת יורים. בלי משפט, בלי מושבעים, בלי אפשרות לערער. זה היה מחליא.
איך אנחנו יכולים לחיות כך? תהתה לא פעם. למה אנחנו מכניסים את עצמנו למצב הזה? אחרי כל התקפה היו יושבים סביב שולחן המטבח, ממששים באצבעותיהם ספלי מרק חמים, מדברים ומתווכחים עמוק אל תוך הלילה. הם בחנו את כל האפשרויות.
״אולי פשוט נעבור דירה?״ הציעה פעם.
יוני הסתכל בה מופתע. פניו החווירו מתחת לבלורית השיער הכהה שהשתפלה על עיניו, וידו אחזה בידה. הוא לא היה צריך לומר זאת במילים. היא הבינה. בסופו של דבר, לא רק בגלל האידיאולוגיה נשארו שם: זה היה ביתם. הם עצמם רכנו שעות על השרטוטים של האדריכל, בחרו אריחים, התחבטו בין סגנונות הברזים, תיקנו את הנזילות ושתלו את העצים הרכים. זה היה ביתם, והם אהבו אותו.
וחוץ מזה, הייתה להם משכנתא. ואף אחד לא יקנה מהם את ביתם, ודאי שלא עכשיו. זאת הייתה המציאות. איפה בדיוק הם אמורים לגור? הרי הפיגועים מתרחשים עכשיו כמעט בכל רחבי הארץ! והיה גם עניין של בושה פשוטה: איך הם יכולים לקטוע הכול ולברוח, אם שכנים וחברים שחוו אסונות - הרג בעלים, נשים וילדים - אוזרים אומץ ונשארים במקום?
אם רק יחזיקו מעמד, אמרו זה לזה, המצב ישתפר. הוא מוכרח להשתפר. הטירוף הזה לא יוכל להימשך לאורך זמן. הפוליטיקאים יצטרכו להחרים את נשקם של המחבלים, לעצור אותם, להיפטר מהמסיתים... לא תהיה להם ברירה. ממשלת שמאל, ממשלת ימין - לא משנה. זה מה שמוטל על ממשלות וצבאות: להגן על חיי האזרחים, לא?
אליז אמרה לעצמה את הדברים האלה באומץ, כל יום, כמה פעמים ביום. אבל בכל פעם שיוני היה יוצא במכוניתו, בכל פעם שהוא או בתה יצאו לכביש הפתוח, התמלא לבה פחד וגופה נמתח והותש בציפייה לשובם.
היא זכרה את מילותיו של מחבל החמאס שבתחילת האינתיפאדה הסביר מדוע החמאס עתיד לנצח והיהודים יובסו: מפני שהיהודים ״אוהבים את החיים יותר מאשר כל עם אחר״, אמר בבוז קיצוני.
והאמת היא שלא היה דבר נכון יותר. היהודים הם אוהבי חיים. אוהבים את חייהם שלהם ואוהבים חיי אחרים. והרופאים היהודים אוהבים את החיים יותר מכל אחד אחר. המלחמה שיוני ניהל נגד הסרטן הייתה נמרצת ובלתי פוסקת. הוא מעולם לא הרים ידיים.
הוא עדיין נראה כמו החובש הצבאי בן העשרים ושלוש שהקיש על דלתה במוצאי שבת אחת - פגישה עיוורת שארגנה שותפתה לחדר, רחל. ״אחי מכיר בחור נהדר אחד,״ אמרה לה רחל. ״אמריקאי כמוך, וחכם ומצחיק וטוב לב... ונורא דתי. והוא לומד רפואה!״
״אז למה את עצמך לא יוצאת אתו?״ ירתה אליז בחשדנות.
״הוא עולה חדש, מדטרויט, והוא משרת באותה יחידה כמו אחי. יש לך מזל גדול שגדלת באמריקה! איזה מטומטמת אני שלא למדתי יותר טוב לבגרות באנגלית!״
״אני בטוחה שהוא שוויצר. סטודנטים לרפואה תמיד חושבים שהם מציאה ענקית, ושכל בחורה שהתמזל מזלה לצאת אתם צריכה לנשק את כפות רגליהם. הם מסתובבים להם בתחושה שהם חלומה של כל אישה. ורובם בכלל נמוכים ותובענים. נפוליאונים קטנים.״
אליז, שגובהה הגיע למאה חמישים וחמישה סנטימטרים בלבד וגופה היה דקיק, עמדה תמיד על המשמר שלא ינהגו בה זלזול ולא יתייחסו אליה כאל ילדה. בכעין פיצוי על שבריריותה פיתחה לשון חדה כתער, ונודעה ביכולתה לנקב לא מעט בלוני־אגו נפוחים. הגברים חשו מאוימים מכך בדרך כלל. אפילו המדריכים השוביניסטים בבני עקיבא, התנועה שאליז השתייכה אליה בהיותה תלמידת תיכון, צעירים בעלי־גוף שהוטל עליהם להפוך את החניכים לחלוצים עובדי אדמה, נרתעו והתרחקו ממנה בזה אחר זה. וכך, למרות שער הדבש הארוך שלה ועיניה התכולות המדהימות, בילתה אליז לא מעט מוצאי שבתות בקישוט הסניף המקומי של המועדון הציוני בסרטי כחול־לבן, במקום בפגישות עם בחורים.
אבל רחל לא ויתרה. ״עלי את לא מצליחה לעבוד, אליז. כל העוינות הזאת היא רק מסווה לביישנות. תצאי עם הבחור הזה. את יודעת מה שהסבתות אומרות: אם אתה משדך שני זוגות, מקומך בגן עדן מובטח. אני כבר שידכתי את בת דודתי, אז את הכרטיס שלי לעולם הבא. תעזרי לי או לא?״
וכי אפשר למנוע מחברה את הכרטיס לעולם הבא?
אליז בחרה שמלה נחמדה בצבע לילך. ברגע האחרון משכה את גומיית הקטיפה והניחה לשערה לצנוח ברכות סביב פניה. כשהציגה אותו רחל בפניה חשבה אליז שכנראה נפלה טעות. הבחור הגבוה והמבויש הזה, שעיניו חומות ושערו הכהה פרוע - הוא לומד רפואה? הוא נראה כמי שלא סיים אפילו את בית הספר התיכון.
הוא הציע שילכו לתיאטרון. היא הציעה טיול לאורך הטיילת. הוא הסכים מיד. בדרכם היה עליהם להיאבק ברוח הירושלמית הקרה והחריפה שנשבה בעוז בטיילת האבן הצופה אל הנוף עוצר הנשימה של העיר העתיקה. היא ציפתה שיתלונן, שיגיד, בצדק, שהקירות המוגנים של תיאטרון ירושלים היו בחירה הרבה יותר נבונה.
אבל הוא לא עשה זאת. לחייהם צרבו בקור, ידיהם היו קפואות, והם צעדו וצעדו עמוק אל תוך הלילה. וכשדיברו, נדמה היה שהרוח שככה באורח פלא וידיהם נעשו חמות.
היה ביניהם הרבה מן המשותף. שניהם באו מאמריקה לישראל כבוגרים צעירים, והשאירו את משפחותיהם מאחור. שניהם התייתמו מהוריהם בגיל צעיר, ושניהם הרגישו עצמאיים וחופשיים לבחור כרצונם. שניהם היו נכדים לניצולי שואה, ואת שניהם רדפה המחשבה שברגע המכריע לא היה לקרוביהם הרבים באירופה שום מקום לברוח אליו, שום מדינה לא ניאותה לתת להם מחסה. ואף על פי שהם היו אסירי תודה על שזכו להיוולד בין זרועותיה המגוננות של הדמוקרטיה הגדולה בתבל, אף אחד מהם לא הרגיש שארץ לידתם שייכת להם באותו אופן שהגבעות הסלעיות הקטנות האלה שייכות להם. כאן היה הבית; המקום שכשאתה צריך ללכת אליו, הוא מוכרח לקלוט אותך.
משפחותיהם התנגדו, כמובן. חבריהם - שחונכו באותן תנועות נוער ציוניות, שרו אותם שירי חלוצים בעברית סביב מדורות ולמדו באותן ישיבות תיכוניות שבהן מוצבים ספרי הקודש העבריים, התנ״ך, המשנה והתלמוד, בצד ספרי מתמטיקה אוניברסיטאיים ומחזות של שייקספיר - חשבו שהם מטורפים. הוריהם האשימו את בתי הספר היהודיים, שלימדו אותם אנגלית ועברית בעת ובעונה אחת והורו להם לשיר את ההמנון האמריקני ואת ״התקווה״ בזה אחר זה בעצרות ובטקסים.
הוריהם שילמו שכר לימוד עצום מדי שנה לבתי הספר הפרטיים האלה, כדי להבטיח שילדיהם יגדלו להיות יהודים מסורתיים נאמנים, אוהבי ישראל - בשום אופן לא קיצונים חולמים שירצו לנטוש את חיקה החמים של אמריקה מולדתם, על ההבטחה הכלכלית הצפונה בה, ולחיות, הלכה למעשה, בפיסת האדמה המזרח־תיכונית הקטנטונת ההיא, המוקפת ישמעאלים עוינים. ההורים הזדעזעו מהמחשבה שילדיהם ילבשו מדי חאקי של צה״ל וילמדו לתפעל כלי נשק כאלה ואחרים. רצונם היה שילדיהם יסיימו את הקולג׳, יתחתנו ויחיו בדירות נחמדות ברובע קווינס, בשכר דירה מוגן, עד שיחסכו די כסף לרכוש בית דו־משפחתי בשכונה יהודית נחמדה, לא רחוק מדי מהוריהם ומסביהם ניצולי השואה, שידעו סבל כה רב.
למה הם לא יכולים להיות כמו כולם? להימנות עם קהילה של בית כנסת אורתודוקסי מודרני, לקנות רק אוכל כשר ולתרום ביד רחבה למגבית היהודית המאוחדת? אף אחד מהם לא היה יכול להסביר מדוע בחרו לנקוט צעדים כה נחרצים, לשנות את חייהם מן הקצה אל הקצה ולנסוע רחוק כל כך, אל הלא־נודע. ואכן, קשה להסביר את הדבר לאדם שלבו לא מחסיר פעימה בקבר אברהם וגרונו לא מתלעלע מדמעות לשמע מילות ״התקווה״.
לבדם, בלי המשפחה, עלו לארץ מיד אחרי שסיימו את לימודיהם בקולג׳. היה להם קשה, הייתה בדידות, אך הייתה גם התלהבות. כשנפגשו והתאהבו זה בזה נתמלאו החללים הריקים שנוצרו עם העקירה הפתאומית ממקום לידתם, עם אובדן משפחותיהם. יום חתונתם היה קיבוץ גלויות אמיתי, התבדח יוני; בני משפחה מכל קצווי תבל באו לחגוג אתם. ביום הזה בא הקץ לבדידותם.
כמו כל העולים החדשים החווים התחלה חדשה, הם רצו להקים משפחה מיד. אבל נדרשו להם ארבע שנים ואינספור טיפולי פוריות עד שנהרתה בכורתם, אילנה, שעכשיו הייתה בת חמש. עוד שני הריונות לא הגיעו לסיומם, וגם ההיריון הנוכחי לא היה קל. בחודש השישי להריונה החלו להופיע סימנים שרחמה מתכווץ, אות ללידה קרובה. מאותו רגע גזרו עליה הרופאים שמירת היריון, והיא נאלצה להישאר במיטתה כל הזמן.
״את חייבת להישאר במיטה, אליז. ואז היורש ייוולד בצעקה בריאה, יסתער על השד ויוציא ממנו חלב,״ אמר בנימה הכי ״הֶר פרופסורית״ שלו, ובתוך כך ליטף את זקנו הלא־קיים. ואז קם פתאום והסתכל דרך החלון החוצה, אל הבתים הרחוקים שמעבר לגבעות המשתפלות ברוך.
״נַווארה,״ היא אמרה ביבושת.
״נווארה,״ הוא הסכים, וחייך לנוכח היכולת שלה לקרוא מחשבות.
הוא השקיף לעבר המסגד והצריח שמעבר לגבעה, שם היה שעוואן, בעלה של נווארה, משלים ברגעים אלה ממש את תפילות הבוקר שלו. גם הוא, מן הסתם, שוטף רצפות, מלביש את הילדים, ומתכונן לצאת לעבר בית החולים הדסה בפז׳ו החבוטה שלו. מן הסתם יהיה שם היום, כמו בכל יום, יאכיל את אשתו הקטנה החיוורת תמרים בשרניות מתוקות שהובאו במיוחד מיריחו, ישקה אותה מבקבוקים של סֶוון־אַפּ ויגיש לה, מתוך מכלי פלסטיק, את החומוס שאין־דומה־לו, מעשה ידי אמו. חמש פעמים ביום היה שעוואן כורע על ברכיו ומתפלל לכיוון מֶכּה, בדיוק כפי שרופאה של אשתו היה מתפלל שלוש פעמים ביום לכיוון ירושלים.
נַווארה עַלי עאבֶּד חלתה בסרטן־הדם כשהייתה נערה, ומאז נסוגה המחלה וחזרה שוב ושוב. בשנה האחרונה היא נמצאת בטיפולו של ד״ר יונתן מרגוליס. יוני הכיר את נווארה כבר כשהיה מתמחה, ואחר כך רופא צעיר, הרבה לפני שנעשתה מטופלת שלו. הוא ראה אותה גוברת על המחלה, ראה את שערה הארוך והכהה מצמח שוב, ראה אותה הרה ויולדת ילדים בריאים. אבל עכשיו חזרה לבית החולים, ומצבה רע מתמיד. עדיין לא מלאו לה עשרים ושתיים. עכשיו הייתה מטופלת שלו.
במאמץ טלטלה אליז את גופה אל מחוץ למיטה, התקרבה אליו מאחור, הושיטה את ידה ונגעה בלחיו. ״אתה כבר תמצא איזה רעיון, אהובי. אתה תמיד מוצא משהו. שה׳ יעזור לה...״
״ה׳ או אללה,״ אמר, וכרך את ידיה סביב מותניו.
״ה׳ או אללה,״ הסכימה.
הוא הסתובב לאטו. ״ושה׳ יעזור גם לך, אם תעשי מאמץ גדול מדי. אליז, בבקשה ממך,״ עיניו החומות הכהות הפצירו בה, בחוסר האונים של בעלים העומדים מול נשותיהם ההרות.
״אני מבטיחה בהן צדק שאתן לך סיבה טובה להתגאות בי, אהובי,״ אמרה, והתמתחה כלפי מעלה כשהוא התכופף לתפוס את הנשיקה שלה, כדרכם של גברים גבוהים שנשותיהם זעירות. ״אני הולכת רק מהמיטה לשירותים ובחזרה. ואל תשכח: ההופעה של אילנה בחוג בלט היא בארבע בבית העם. תצטרך לבוא לקחת אותה מהגן בשלוש וחצי לכל המאוחר... ובבקשה אל תשכח גם את ספר הבישול לסבתא־לאה,״ מלמלה לתוך לחיו, מתענגת על חמימות זרועותיו ומצטערת על שיצטרך לעזוב בעוד רגע.
״אני לא יכול להבטיח שאגיע לחנות הספרים היום...״
״אז שיהיה מחר...״ אמרה בקול מתחנחן.
״בכל מקרה, היא אף פעם לא תהיה בשלנית טובה כמו הנכדה שלה,״ הוא נישק אותה שוב.
״אם ירשו לי אי־פעם לחזור למטבח... כבר שכחתי איך הוא נראה...״
״מחר. אני מבטיח. ועכשיו, חזרה למיטה,״ דרש.
״עוד רגע.״
הוא חיכה בסבלנות שתדדה לחדר האמבטיה וממנו, ואחר כך עזר לה לנווט את דרכה בחזרה אל מתחת לשמיכות. ״את יודעת כמה אני אוהב אותך, נכון?״
״מכאן עד הירח,״ אמרה בחיוך.
״ובחזרה,״ הנהן.
אחר כך נכנס למטבח, הפשיל שרוולים והוציא את סמרטוט הרצפה והדלי. כשטבל את ידיו במי הסבון החמים אמר לעצמו כמה טוב שהחליט, בסופו של דבר, שלא להיות רופא מנתח.

נעמי רגן (נולדה ב-1949) היא סופרת ישראלית, ילידת ארצות הברית, שיצירותיה מתארות את הווי החברה היהודית הדתית והחרדית. רגן חויבה פעמיים בתשלום פיצויים, בשל הפרת זכויות יוצרים שביצעה ביצירותיה.

כתיבתה של רגן עוסקת בתחומים רגישים בחברה הדתית בכלל ובחברה החרדית בפרט. בכתיבתה היא לעתים מעבירה ביקורת על הנוקשות והשמרנות שבחברה זו, ובפרט על מעמד האישה בה. בספריה של רגן עולים נושאים שחלקם נחשבים טאבו אצל חלקים מרכזיים בחברה זו, כגון: התאהבות, יחסי מין ובגידה. 
ספרים אחרים שלה עוסקים בהיסטוריה יהודית ובהתמודדות עם הטרור הערבי בישראל. ספריה של רגן נכתבו עד כה באנגלית ותורגמו לעברית. חלקם תורגמו גם לשפות נוספות. חלק מספריה הפכו לרבי-מכר.

עוד על הספר

  • תרגום: עדה פלדור
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2004
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 366 עמ' מודפסים
הברית נעמי רגן

פרק 1


מעלה שרה, יהודה
יום שני, 6 במאי 2002
5:30

יותר מכול אני אוהב את קולות הציפורים עם שחר, חשב ד״ר יונתן מרגוליס כששכב במיטתו באפלולית הקרירה של שעת הבוקר המוקדמת. צלילים כה שונים מאלה של ילדותו בדטרויט, שם לא היה אפשר לשמוע ציוץ של ציפור בתוך כל התנועה, ברעש המשאיות השועטות לאורך הכבישים הענקיים. הוא עצם את עיניו והקשיב לצלילים הענוגים. חֲטָפיות, אמר לעצמו. או סיבּכים. פעם חיפש את השמות במגדיר ציפורים.
הוא שאף את ניחוחם המעקצץ של עלי התאנה הלחלוחיים שנחו על אדן חלונו. התאנה שלי, הרהר בפליאה. מי היה מאמין? שטח אדמה משלך שאפשר לשתול בו עץ שיכול לצמוח במשך מאה שנים, עץ עושה פרי שכולו שלך! לא הסלסילות הקטנות העלובות שקונים בכסף רב במרכולים אלא עשרות קילוגרמים, יותר מכפי שמישהו יוכל לאכול אי־פעם. פרי שאפשר לחלוק עם חברים ושכנים, לאחסן, לאפות, לאכול בלי חשבון, בתאווה. פרי שבא היישר מידו הפתוחה, הנדיבה, של אלוהים בכבודו ובעצמו. עצים הם מה שמקשר את האדם למרחב שלו על פני כדור הארץ, אמר לעצמו. עצים הם כמו המשפחה שלך. השורשיות שלך מתחילה עם שלהם. אותם אי אפשר להזיז. הם נאחזים באדמה, סופגים את טובה והופכים אותו למזון שמתיקותו מזרזפת במורד סנטרך. מרגע שחווית זאת, אמר בלבו, אתה חלק מהמקום הזה.
איזה אושר.
הוא השיל מעליו את השמיכה הקלה והתענג על הרוח הקרירה שאיוושה על הפיג׳מה הדקה שלו. רק תחילת מאי עכשיו, והימים כבר מתחממים ברגע שהשמש נוסקת מעל לאופק, ואורה הפראי, השופע, צורב את האדמה והאנשים. לא דומה בכלל לקרניים הדקות, הפושרות, שזכר מצפון־אמריקה.
הוא הביט באשתו ההרה מאוד, האזין לנשימתה של בתו הצעירה וגמע בעונג את שלוות ביתו הקטן והנאה. בית משלי, אדמה משלי, משפחה משלי. ועץ תאנה, חשב, ופתאום הרגיש איך השפע והטוב של חייו מציפים וסוחפים אותו.
בבוקר כזה, חשב, כמעט אפשר לשכוח את המלחמה המרחפת כצל מעל כל מה שהוא אוהב, כל מה שבנה.
הוא הוריד את רגליו לרצפה, ובאי־חשק ציווה על גופו ללכת בעקבותיהן. ״כל תשועה מתחילה בהרחקת קורי השינה,״ לחש לעצמו את הפתגם שאמו נהגה לומר כשהיה תלמיד תיכון, כשהתאמצה לשלוף אותו מהמיטה לשיעורי התלמוד הראשונים של הבוקר.
הוא היה עייף. בלילה הקודם נשאר ער עד שעה מאוחרת, רכון על תיקים רפואיים ועסוק בהתייעצות עם רופאים עמיתים בבוסטון, ניו יורק ולונדון. עכשיו העיף מבט לעבר אליז וצפה בתנועות חזה המתרומם ושוקע מעדנות, בקנוקנות שערה הדבשי השמוטות על פניה הוורדרדים שעל הכרית הלבנה. היא נראית כה צעירה - ממש ילדה - חשב, וכיסה את כתפיה החשופות בשמיכת הקיץ הקלה. אך די היה במגע הנוצתי הזה להעיר אותה.
״יוני?״
״ששש... תחזרי לישון.״
במאמץ הרימה את גופה הנפוח ונשענה על מרפקיה. ״השארנו את כל הכלים של ארוחת הערב, הסירים... והרצפה, הרצפה ממש כמו ביצה.״ היא התחילה להזיז את רגליה אל שפת המיטה. ״והיום אחרי הצהריים יש לאילנה הופעה של חוג הבלט בבית העם. וכמעט שכחתי - בשבוע הבא יש לסבתא־לאה יום הולדת, ואני חייבת לקנות לה משהו...״
הוא התיישב בקצה המיטה וחסם את דרכה. ״הנה הסמרטוט. איפה הלכלוך?״ התנדב.
היא הקישה באצבעה על בטנו. ״מה היו העמיתים הנכבדים והחולים המעריצים שלך אומרים אילו ידעו שהפרופסור המלומד לאונקולוגיה מגיע לבית החולים אחרי בוקר של סחיטת סמרטוטי רצפה מלוכלכים?״
״הם היו מסכימים אתי שכל טיפול שמצליח להשאיר את העובר ברחם עד שהלב והריאות שלו יתפתחו די הצורך הוא הרפואה במיטבה, אליז. במיוחד,״ וכאן נעשה קולו רך ועדין יותר, ״במיוחד אם לאמא יש היסטוריה.״
היא בחנה את אצבעותיה הלופתות את כתונת הלילה שלה, מכווצות ומפתלות את האריג. ״אתה רודה בי.״
הוא חייך. ״וזה פועל?״
״כן! אבל אל תיתן להצלחה לעלות לך לראש. כל הדיפלומות האלה... אין לזה שום קשר ללחץ המצ׳ואיסטי שלך, תאמין לי.״ היא שילבה את זרועותיה על חזה ושקעה שוב לתוך המזרן.
״אני מאמין לך. אז מה? את מבטיחה? נשארו רק שישה שבועות, חומד. אחר כך נהיה על קרקע בטוחה.״
״תקשיב, יוני, אני רוצה לדבר אתך גלויות. לא אכפת לי שאתה רופא. אני פשוט לא יכולה להבטיח שאשכב כאן כל היום בלי לעשות כלום. זה סוחט אותי.״
״את כן יכולה, אהובתי, ואת תבטיחי,״ אמר בתקיפות.
סוף סיפור, חשבה. ״כן, דוקטור.״
״אולי תעבדי על התכשיטים שלך?״
זה היה התחביב שפיתחה כשהייתה בהיריון עם אילנה. היא יצרה להנאתה תכשיטים, ואף מכרה אותם לבוטיקים ולנשים שהשמועה על יצירותיה הגיעה לאוזניהן. ההצלחה עודדה אותה ללמוד ב״בצלאל״ קורס בצורפות זהב וכסף. אחר כך לא שבה עוד להוראת האנגלית בכיתות ה׳ עמוסות ילדים צרחנים, ששנאו את הלימוד.
״אני לא ממש יכולה להשתמש בכלי הצורפות כשאני שוכבת ככה במיטה.״
״אבל הם היו כל כך יפים, השרשרות והעגילים האלה שעשית מחרוזים...״
״נמאס לי לשזור חרוזים... נמאס לי מהכול. אני רוצה את הגוף שלי בחזרה. אני רוצה את החיים שלי בחזרה...״
״אליז, אליז, תהיי חכמה. יש לך כאן גבר עם כישורים בשטיפת רצפות, ניסיון בטיפול בילדים ומערכת יחסים ארוכה ומוכחת עם כרטיסי אשראי לקניית אוכל־מוכן־לקחת־הביתה. ואת כל זה הוא מניח לרגלייך. הזדמנות של פעם בחיים, נצלי אותה!״
״זה בדיוק מה שאעשה,״ הזהירה אותו. ״אבל לא אוכל סיני ולא המבורגר. אני נגעלת מכל השומן הזה. אם רק הייתי יכולה להכין איזה ריזוטו צמחוני עם קצת מרק דלעת...״ היא נאנחה. ״טוב, נו. אני מניחה שאי אפשר. רק אל תשכח את סבתא־לאה...״
״בעניין הזה אני דווקא אצטרך קצת ייעוץ והדרכה. מתנות לנשים בשנות השבעים לחייהן, במיוחד טרחניות כמו סבתא־לאה, הן באמת מחוץ לתחום שלי.״
״למה אתה אומר את זהי היא בכלל לא טרחנית, סבתא שלי!״
״כל פעם שאנחנו שולחים לה מתנה, אבל ממש כל פעם, היא מתלוננת שוב ושוב שלא היינו צריכים לבזבז את הכסף... שלא חסר לה כלום...״
״אוף, יש לך עוד הרבה ללמוד! זה לא אומר כלום, המילים האלה! ככה מתנהגות כל הקשישות מאירופה. זה מה שהן צריכות להגיד. זה מין מנהג כזה. יש להן ספר כללים, אבל לאף אחד אחר אסור לקרוא בו, אתה יודעי בספר הזה כתוב שאם אתה מקבל מתנה, אתה חייב לתת לנותן הרגשה שהוא אידיוט, שהוא בזבז כסף ושאתה כועס עליו על שבכלל חשב שאתה אולי רוצה מתנה. אבל אם אתה לא קונה כלום, הן ייפגעו וייעלבו ויהיו אומללות לכל החיים.״
״אה, אז זה הכלל?״
״בפירוש כן. סמוך עלי,״ הנהנה בעוז. ״חשבתי שאולי נקנה לה ספר בישול.״
״עם הכולסטרול ובעיות הלב שלה? את לא חושבת שזה ידכא אותה?״
״ממש לא. היא לא מבשלת הרבה, אבל היא אוהבת לקרוא ולדבר על אוכל. זה מה שהיא עשתה באושוויץ. היא הייתה ׳מכינה׳ ארוחות, מתארת את הרכיבים ואת כל שלבי ההכנה, צעד אחר צעד. ואני לא חושבת שהיא מגיעה הרבה לחנויות ספרים שם בברוקלין.״
״את יודעת מה? אני אטלפן לך מהנייד שלי כשאהיה בחנות הספרים, שתוכלי לעבור יחד אתי על מה שיש במדפים. את יודעת שאני אוהב את סבתא־לאה. זה רק ש ... היא כזאת חידה בעיני.״
״אני יודעת. כל הנשים הן חידה בעיניך.״ היא הושיטה את ידה לעברו, והוא חפן אותה, כרע על ברכיו לצדה והניח את ידו השנייה מעל לתינוק שלא נולד, התינוק ששניהם התפללו לו כל כך אחרי שתי הפלות. ״יש כל כך הרבה סכנות שאין לי שליטה עליהן. בעניין הזה לפחות אני יכול לעשות משהו.״
היא שילבה את אצבעותיה באצבעותיו, וידיהם יצרו יחד מין אוהל שסוכך על התינוק. איזו תקופה מטורפת להביא ילד לעולם, חשבה, לעולם שנדמה כי בן לילה הפך למטורף. מרכז הסחר בניו יורק מותקף מסיבה שאיש לא יכול להבין, קורס והופך לעיי חורבות וקובר תחתיו אלפי בני אדם, למול עיניו הנדהמות של העולם. מחבלים פלסטינים רוצחים ילדים במסיבות בר־מצווה וסביב שולחנות ליל הסדר; טרוריסטים אינדונזים הורגים נוצרים בעת תפילה בכנסייה; בדלנים באסקים מפוצצים מסיבות חוף בקוסטה דל סול, ומוסלמים פקיסטנים פותחים באש על אחיות בבית חולים נוצרי. אנשים כבר לא נראים אפילו זועמים או מופתעים, רק קצת עייפים ומבולבלים. ואפילו העיתונאים מעמידים פנים ששוב אינם מסוגלים להבחין בין טוב לרע, ועושים כל מאמץ לראות את ״נקודת המבט״ של הרוצחים. רצח נראה בימים אלה כמעט כמו בחירה מכוונת של סגנון חיים. כמו ההומוסקסואליות, גם הטרור כבר קנה לו מעמד של כבוד מסוים, אפילו של זוהר, לפחות בקרב אותם אנשי־תקשורת שנראים להוטים לאמץ את הדימוי העצמי של הטרוריסטים, דימוי צדקני של גיבורים וקדושים מעונים.
לא כך היו הדברים אמורים להיות.
אליז הסתכלה סביבה, סקרה את הקירות המסוידים לבן, את שיחי הגרניום המשתלשלים מן האדניות שבחלון. כמו כל זוג צעיר חלמו גם הם על בניית בית קטן משלהם, בית מקורה בגג רעפים אדום ומוקף גן גדול של עצי פרי ותבלינים. וכך, כשראו בעיתון מודעה מטעם מנהל מקרקעי ישראל על מכרז לרכישת קרקעות לבנייה פרטית במעלה שרה, קפצו על המציאה.
היו להם כבר חברים שגרו במקום, ומהם שמעו דברים טובים על היישוב. הוא היה במרחק נסיעה קצרה מבית החולים הדסה בירושלים, היו בו בתי ספר משובחים, רבים מן התושבים היו עולים דוברי אנגלית בעלי מקצועות חופשיים, האקלים היה נהדר והאווירה דתית חמימה. והמחיר היה סביר למדי. ״נוכל לבנות בית נהדר, ארבעה חדרים וגינה, באותו סכום שהיינו משלמים תמורת דירת שלושה חדרים בשיכון צפוף בירושלים. וחוץ מזה, תריחי את האוויר. זה אוויר של כפר, זה בריא לילדים,״ טען יוני, ודבריו שכנעו אותה.
והיא אכן הייתה זקוקה לקצת שכנוע. בזמן שיוני דיבר בלהט על אברהם ויצחק שעברו שם בדרכם מחברון להר המוריה, על רות שכרעה שם על ברכיה ללקט שיבולים בשדות של בועז, ועל המלך דוד שרעה את צאן אביו במדרונות האלה, הגניבה אליז מבטים עצבניים אל הכפרים הערביים הסמוכים וספרה על פני כמה מהם יצטרכו לחלוף בדרכם לירושלים וממנה.
״תראי, אני מכיר כמה אנשים בכפרים האלה. הם באים להדסה כל הזמן. חלק אפילו מטופלים שלי,״ אמר יוני כשאליז ביטאה את חששותיה. ״בני אדם הם בני אדם. זה יהיה כמו לעבור דירה לכל מקום אחר. יהיו מי שלא יאהבו אותנו ויהיו כאלה שכן. נעשה כמיטב יכולתנו להיות שכנים טובים.״
כמה פשוט לחשוב כך על הדברים! ומבחינות מסוימות, זה באמת היה פשוט. הפועלים שלהם - שרברבים, חשמלאים, גננים - גרו כולם בכפרים הסמוכים. לא פעם היו יוני ואליז מסיעים אותם לבתיהם להביא ציוד, והיו פוגשים את נשיהם וילדיהם. הם קנו מלט וחומרי בניין בהנחות עצומות בחנויות ערביות שהפועלים שלהם הכירו. באותם ימים רחוקים, כמעט כולם היו כה צעירים ומלאי תקווה. בכל מקום היו משפחות צעירות, ערביות ויהודיות, ונדמה שכולם שותלים עצים ומוסיפים חדרים לשכן בהם תינוקות חדשים. במובן העמוק ביותר, הם באמת היו שכנים, ולפעמים אפילו חברים. כשהיו מסתכלים סביב, בעצים ובגבעות העגלוליות שאוכלוסייתן כה דלילה, היו אומרים לעצמם: המרחבים פה עצומים, יש מספיק מקום לכולם.
כעבור שנים ספורות, כשכבר היו בעין הסערה ואנשים התחילו לקרוא ליישובים שלהם ״התנחלויות לא חוקיות״ או ״שטחים כבושים״, הבינו כמה תמימים היו כשחשבו מה שחשבו. ״זה מזכיר את הסיפור הקפקאי ההוא,״ אמרה אליז ליוני. ״אתה הולך לישון בנאדם, וקם חרק.״ ולפני שהספיקו אפילו להבין מה קורה, כמעט בן לילה, הפכו דרכים שלוות לזירות ירי, מחבלים רבצו במארב מאחורי כל עיקול, תופסים מחסה מאחורי עצי זית עתיקים, ואנשים תמימים - גננות, בעלי מלאכה, תלמידים, אנשים שהכירה - נורו בדם קר. ולא רק יהודים: אקדוחנים מטעם הרשות הפלסטינית החדשה יכלו לתפוס אנשים ברחוב, להאשים אותם ב״שיתוף פעולה עם הכובשים״ ולהעמיד אותם מול כיתת יורים. בלי משפט, בלי מושבעים, בלי אפשרות לערער. זה היה מחליא.
איך אנחנו יכולים לחיות כך? תהתה לא פעם. למה אנחנו מכניסים את עצמנו למצב הזה? אחרי כל התקפה היו יושבים סביב שולחן המטבח, ממששים באצבעותיהם ספלי מרק חמים, מדברים ומתווכחים עמוק אל תוך הלילה. הם בחנו את כל האפשרויות.
״אולי פשוט נעבור דירה?״ הציעה פעם.
יוני הסתכל בה מופתע. פניו החווירו מתחת לבלורית השיער הכהה שהשתפלה על עיניו, וידו אחזה בידה. הוא לא היה צריך לומר זאת במילים. היא הבינה. בסופו של דבר, לא רק בגלל האידיאולוגיה נשארו שם: זה היה ביתם. הם עצמם רכנו שעות על השרטוטים של האדריכל, בחרו אריחים, התחבטו בין סגנונות הברזים, תיקנו את הנזילות ושתלו את העצים הרכים. זה היה ביתם, והם אהבו אותו.
וחוץ מזה, הייתה להם משכנתא. ואף אחד לא יקנה מהם את ביתם, ודאי שלא עכשיו. זאת הייתה המציאות. איפה בדיוק הם אמורים לגור? הרי הפיגועים מתרחשים עכשיו כמעט בכל רחבי הארץ! והיה גם עניין של בושה פשוטה: איך הם יכולים לקטוע הכול ולברוח, אם שכנים וחברים שחוו אסונות - הרג בעלים, נשים וילדים - אוזרים אומץ ונשארים במקום?
אם רק יחזיקו מעמד, אמרו זה לזה, המצב ישתפר. הוא מוכרח להשתפר. הטירוף הזה לא יוכל להימשך לאורך זמן. הפוליטיקאים יצטרכו להחרים את נשקם של המחבלים, לעצור אותם, להיפטר מהמסיתים... לא תהיה להם ברירה. ממשלת שמאל, ממשלת ימין - לא משנה. זה מה שמוטל על ממשלות וצבאות: להגן על חיי האזרחים, לא?
אליז אמרה לעצמה את הדברים האלה באומץ, כל יום, כמה פעמים ביום. אבל בכל פעם שיוני היה יוצא במכוניתו, בכל פעם שהוא או בתה יצאו לכביש הפתוח, התמלא לבה פחד וגופה נמתח והותש בציפייה לשובם.
היא זכרה את מילותיו של מחבל החמאס שבתחילת האינתיפאדה הסביר מדוע החמאס עתיד לנצח והיהודים יובסו: מפני שהיהודים ״אוהבים את החיים יותר מאשר כל עם אחר״, אמר בבוז קיצוני.
והאמת היא שלא היה דבר נכון יותר. היהודים הם אוהבי חיים. אוהבים את חייהם שלהם ואוהבים חיי אחרים. והרופאים היהודים אוהבים את החיים יותר מכל אחד אחר. המלחמה שיוני ניהל נגד הסרטן הייתה נמרצת ובלתי פוסקת. הוא מעולם לא הרים ידיים.
הוא עדיין נראה כמו החובש הצבאי בן העשרים ושלוש שהקיש על דלתה במוצאי שבת אחת - פגישה עיוורת שארגנה שותפתה לחדר, רחל. ״אחי מכיר בחור נהדר אחד,״ אמרה לה רחל. ״אמריקאי כמוך, וחכם ומצחיק וטוב לב... ונורא דתי. והוא לומד רפואה!״
״אז למה את עצמך לא יוצאת אתו?״ ירתה אליז בחשדנות.
״הוא עולה חדש, מדטרויט, והוא משרת באותה יחידה כמו אחי. יש לך מזל גדול שגדלת באמריקה! איזה מטומטמת אני שלא למדתי יותר טוב לבגרות באנגלית!״
״אני בטוחה שהוא שוויצר. סטודנטים לרפואה תמיד חושבים שהם מציאה ענקית, ושכל בחורה שהתמזל מזלה לצאת אתם צריכה לנשק את כפות רגליהם. הם מסתובבים להם בתחושה שהם חלומה של כל אישה. ורובם בכלל נמוכים ותובענים. נפוליאונים קטנים.״
אליז, שגובהה הגיע למאה חמישים וחמישה סנטימטרים בלבד וגופה היה דקיק, עמדה תמיד על המשמר שלא ינהגו בה זלזול ולא יתייחסו אליה כאל ילדה. בכעין פיצוי על שבריריותה פיתחה לשון חדה כתער, ונודעה ביכולתה לנקב לא מעט בלוני־אגו נפוחים. הגברים חשו מאוימים מכך בדרך כלל. אפילו המדריכים השוביניסטים בבני עקיבא, התנועה שאליז השתייכה אליה בהיותה תלמידת תיכון, צעירים בעלי־גוף שהוטל עליהם להפוך את החניכים לחלוצים עובדי אדמה, נרתעו והתרחקו ממנה בזה אחר זה. וכך, למרות שער הדבש הארוך שלה ועיניה התכולות המדהימות, בילתה אליז לא מעט מוצאי שבתות בקישוט הסניף המקומי של המועדון הציוני בסרטי כחול־לבן, במקום בפגישות עם בחורים.
אבל רחל לא ויתרה. ״עלי את לא מצליחה לעבוד, אליז. כל העוינות הזאת היא רק מסווה לביישנות. תצאי עם הבחור הזה. את יודעת מה שהסבתות אומרות: אם אתה משדך שני זוגות, מקומך בגן עדן מובטח. אני כבר שידכתי את בת דודתי, אז את הכרטיס שלי לעולם הבא. תעזרי לי או לא?״
וכי אפשר למנוע מחברה את הכרטיס לעולם הבא?
אליז בחרה שמלה נחמדה בצבע לילך. ברגע האחרון משכה את גומיית הקטיפה והניחה לשערה לצנוח ברכות סביב פניה. כשהציגה אותו רחל בפניה חשבה אליז שכנראה נפלה טעות. הבחור הגבוה והמבויש הזה, שעיניו חומות ושערו הכהה פרוע - הוא לומד רפואה? הוא נראה כמי שלא סיים אפילו את בית הספר התיכון.
הוא הציע שילכו לתיאטרון. היא הציעה טיול לאורך הטיילת. הוא הסכים מיד. בדרכם היה עליהם להיאבק ברוח הירושלמית הקרה והחריפה שנשבה בעוז בטיילת האבן הצופה אל הנוף עוצר הנשימה של העיר העתיקה. היא ציפתה שיתלונן, שיגיד, בצדק, שהקירות המוגנים של תיאטרון ירושלים היו בחירה הרבה יותר נבונה.
אבל הוא לא עשה זאת. לחייהם צרבו בקור, ידיהם היו קפואות, והם צעדו וצעדו עמוק אל תוך הלילה. וכשדיברו, נדמה היה שהרוח שככה באורח פלא וידיהם נעשו חמות.
היה ביניהם הרבה מן המשותף. שניהם באו מאמריקה לישראל כבוגרים צעירים, והשאירו את משפחותיהם מאחור. שניהם התייתמו מהוריהם בגיל צעיר, ושניהם הרגישו עצמאיים וחופשיים לבחור כרצונם. שניהם היו נכדים לניצולי שואה, ואת שניהם רדפה המחשבה שברגע המכריע לא היה לקרוביהם הרבים באירופה שום מקום לברוח אליו, שום מדינה לא ניאותה לתת להם מחסה. ואף על פי שהם היו אסירי תודה על שזכו להיוולד בין זרועותיה המגוננות של הדמוקרטיה הגדולה בתבל, אף אחד מהם לא הרגיש שארץ לידתם שייכת להם באותו אופן שהגבעות הסלעיות הקטנות האלה שייכות להם. כאן היה הבית; המקום שכשאתה צריך ללכת אליו, הוא מוכרח לקלוט אותך.
משפחותיהם התנגדו, כמובן. חבריהם - שחונכו באותן תנועות נוער ציוניות, שרו אותם שירי חלוצים בעברית סביב מדורות ולמדו באותן ישיבות תיכוניות שבהן מוצבים ספרי הקודש העבריים, התנ״ך, המשנה והתלמוד, בצד ספרי מתמטיקה אוניברסיטאיים ומחזות של שייקספיר - חשבו שהם מטורפים. הוריהם האשימו את בתי הספר היהודיים, שלימדו אותם אנגלית ועברית בעת ובעונה אחת והורו להם לשיר את ההמנון האמריקני ואת ״התקווה״ בזה אחר זה בעצרות ובטקסים.
הוריהם שילמו שכר לימוד עצום מדי שנה לבתי הספר הפרטיים האלה, כדי להבטיח שילדיהם יגדלו להיות יהודים מסורתיים נאמנים, אוהבי ישראל - בשום אופן לא קיצונים חולמים שירצו לנטוש את חיקה החמים של אמריקה מולדתם, על ההבטחה הכלכלית הצפונה בה, ולחיות, הלכה למעשה, בפיסת האדמה המזרח־תיכונית הקטנטונת ההיא, המוקפת ישמעאלים עוינים. ההורים הזדעזעו מהמחשבה שילדיהם ילבשו מדי חאקי של צה״ל וילמדו לתפעל כלי נשק כאלה ואחרים. רצונם היה שילדיהם יסיימו את הקולג׳, יתחתנו ויחיו בדירות נחמדות ברובע קווינס, בשכר דירה מוגן, עד שיחסכו די כסף לרכוש בית דו־משפחתי בשכונה יהודית נחמדה, לא רחוק מדי מהוריהם ומסביהם ניצולי השואה, שידעו סבל כה רב.
למה הם לא יכולים להיות כמו כולם? להימנות עם קהילה של בית כנסת אורתודוקסי מודרני, לקנות רק אוכל כשר ולתרום ביד רחבה למגבית היהודית המאוחדת? אף אחד מהם לא היה יכול להסביר מדוע בחרו לנקוט צעדים כה נחרצים, לשנות את חייהם מן הקצה אל הקצה ולנסוע רחוק כל כך, אל הלא־נודע. ואכן, קשה להסביר את הדבר לאדם שלבו לא מחסיר פעימה בקבר אברהם וגרונו לא מתלעלע מדמעות לשמע מילות ״התקווה״.
לבדם, בלי המשפחה, עלו לארץ מיד אחרי שסיימו את לימודיהם בקולג׳. היה להם קשה, הייתה בדידות, אך הייתה גם התלהבות. כשנפגשו והתאהבו זה בזה נתמלאו החללים הריקים שנוצרו עם העקירה הפתאומית ממקום לידתם, עם אובדן משפחותיהם. יום חתונתם היה קיבוץ גלויות אמיתי, התבדח יוני; בני משפחה מכל קצווי תבל באו לחגוג אתם. ביום הזה בא הקץ לבדידותם.
כמו כל העולים החדשים החווים התחלה חדשה, הם רצו להקים משפחה מיד. אבל נדרשו להם ארבע שנים ואינספור טיפולי פוריות עד שנהרתה בכורתם, אילנה, שעכשיו הייתה בת חמש. עוד שני הריונות לא הגיעו לסיומם, וגם ההיריון הנוכחי לא היה קל. בחודש השישי להריונה החלו להופיע סימנים שרחמה מתכווץ, אות ללידה קרובה. מאותו רגע גזרו עליה הרופאים שמירת היריון, והיא נאלצה להישאר במיטתה כל הזמן.
״את חייבת להישאר במיטה, אליז. ואז היורש ייוולד בצעקה בריאה, יסתער על השד ויוציא ממנו חלב,״ אמר בנימה הכי ״הֶר פרופסורית״ שלו, ובתוך כך ליטף את זקנו הלא־קיים. ואז קם פתאום והסתכל דרך החלון החוצה, אל הבתים הרחוקים שמעבר לגבעות המשתפלות ברוך.
״נַווארה,״ היא אמרה ביבושת.
״נווארה,״ הוא הסכים, וחייך לנוכח היכולת שלה לקרוא מחשבות.
הוא השקיף לעבר המסגד והצריח שמעבר לגבעה, שם היה שעוואן, בעלה של נווארה, משלים ברגעים אלה ממש את תפילות הבוקר שלו. גם הוא, מן הסתם, שוטף רצפות, מלביש את הילדים, ומתכונן לצאת לעבר בית החולים הדסה בפז׳ו החבוטה שלו. מן הסתם יהיה שם היום, כמו בכל יום, יאכיל את אשתו הקטנה החיוורת תמרים בשרניות מתוקות שהובאו במיוחד מיריחו, ישקה אותה מבקבוקים של סֶוון־אַפּ ויגיש לה, מתוך מכלי פלסטיק, את החומוס שאין־דומה־לו, מעשה ידי אמו. חמש פעמים ביום היה שעוואן כורע על ברכיו ומתפלל לכיוון מֶכּה, בדיוק כפי שרופאה של אשתו היה מתפלל שלוש פעמים ביום לכיוון ירושלים.
נַווארה עַלי עאבֶּד חלתה בסרטן־הדם כשהייתה נערה, ומאז נסוגה המחלה וחזרה שוב ושוב. בשנה האחרונה היא נמצאת בטיפולו של ד״ר יונתן מרגוליס. יוני הכיר את נווארה כבר כשהיה מתמחה, ואחר כך רופא צעיר, הרבה לפני שנעשתה מטופלת שלו. הוא ראה אותה גוברת על המחלה, ראה את שערה הארוך והכהה מצמח שוב, ראה אותה הרה ויולדת ילדים בריאים. אבל עכשיו חזרה לבית החולים, ומצבה רע מתמיד. עדיין לא מלאו לה עשרים ושתיים. עכשיו הייתה מטופלת שלו.
במאמץ טלטלה אליז את גופה אל מחוץ למיטה, התקרבה אליו מאחור, הושיטה את ידה ונגעה בלחיו. ״אתה כבר תמצא איזה רעיון, אהובי. אתה תמיד מוצא משהו. שה׳ יעזור לה...״
״ה׳ או אללה,״ אמר, וכרך את ידיה סביב מותניו.
״ה׳ או אללה,״ הסכימה.
הוא הסתובב לאטו. ״ושה׳ יעזור גם לך, אם תעשי מאמץ גדול מדי. אליז, בבקשה ממך,״ עיניו החומות הכהות הפצירו בה, בחוסר האונים של בעלים העומדים מול נשותיהם ההרות.
״אני מבטיחה בהן צדק שאתן לך סיבה טובה להתגאות בי, אהובי,״ אמרה, והתמתחה כלפי מעלה כשהוא התכופף לתפוס את הנשיקה שלה, כדרכם של גברים גבוהים שנשותיהם זעירות. ״אני הולכת רק מהמיטה לשירותים ובחזרה. ואל תשכח: ההופעה של אילנה בחוג בלט היא בארבע בבית העם. תצטרך לבוא לקחת אותה מהגן בשלוש וחצי לכל המאוחר... ובבקשה אל תשכח גם את ספר הבישול לסבתא־לאה,״ מלמלה לתוך לחיו, מתענגת על חמימות זרועותיו ומצטערת על שיצטרך לעזוב בעוד רגע.
״אני לא יכול להבטיח שאגיע לחנות הספרים היום...״
״אז שיהיה מחר...״ אמרה בקול מתחנחן.
״בכל מקרה, היא אף פעם לא תהיה בשלנית טובה כמו הנכדה שלה,״ הוא נישק אותה שוב.
״אם ירשו לי אי־פעם לחזור למטבח... כבר שכחתי איך הוא נראה...״
״מחר. אני מבטיח. ועכשיו, חזרה למיטה,״ דרש.
״עוד רגע.״
הוא חיכה בסבלנות שתדדה לחדר האמבטיה וממנו, ואחר כך עזר לה לנווט את דרכה בחזרה אל מתחת לשמיכות. ״את יודעת כמה אני אוהב אותך, נכון?״
״מכאן עד הירח,״ אמרה בחיוך.
״ובחזרה,״ הנהן.
אחר כך נכנס למטבח, הפשיל שרוולים והוציא את סמרטוט הרצפה והדלי. כשטבל את ידיו במי הסבון החמים אמר לעצמו כמה טוב שהחליט, בסופו של דבר, שלא להיות רופא מנתח.