באין רועה

 

מות מנהיגה הרוחני של תנועת ש"ס, הרב עובדיה יוסף (2013-1920), הוא אירוע רב משמעות בהיהפכותה של החרדיות המזרחית האקטיביסטית מתנועה מהפכנית ישראלית למגזר אתני בתוך החברה החרדית. הסתלקותו היא גם נקודת מבחן לעוצמת השפעתו של הכוח החרדי בדמוקרטיה הישראלית. 

בהלוויית ההמונים של הרב עובדיה באוקטובר 2013 היה ברור לכול שהחרדיות המזרחית נכנסת לעידן חדש. וכך אנו עדים היום להתפוררות המבנה העדין שייחד את ש"ס ממפלגות אתניות וחרדיות שקדמו לה – חיבור מהפכני בין הנהגה רבנית שצמחה בעולם הישיבות החרדיות לבין ציבור מזרחי רבגוני שרבים בו אינם חרדים. חיבור מיוחד זה הוא שאִפשר במשך קרוב לשלושה עשורים את ההתארגנות הפוליטית החרדית-המזרחית ואת המפעלים הרוחניים שהקימה תנועת ההחזרה בתשובה החרדית-מזרחית, והוא שהבטיח את יציבותם. 

כמה סיבות להתפוררות. הראשונה שבהן – מאבק כוחות עז על עמדת המנהיגות בתוך ומסביב לארגון הפוליטי המרכזי של החרדים-המזרחים האקטיביסטים, הלוא היא תנועת ש"ס. את מקומה של ההנהגה הרוחנית הסמכותית תפסה מאז פטירת הרב עובדיה דמותו של אריה דרעי, המנהיג הפוליטי הוותיק, שבונה את עצמו כעוצר הכוח הפוליטי של המפלגה, כלומר המנהיג שמחזיק בסמכות, לכאורה זמנית, עד להתייצבותה של הנהגה רוחנית מוסכמת, שיכולה לבוא או מִשוּרות מוסד הראשון לציון או מהשדרה הרבנית של ראשי הישיבות החרדיות-מזרחיות. ההנהגה הרוחנית של ש"ס  דהיום – מועצת חכמי התורה – מאוישת על ידי רבנים שאינם מצליחים לשחזר את העמדה הסמכותית של הרב עובדיה. רובם מגיעים מעולם הישיבות ויש להם זיקה מוגבלת לציבור המזרחי שומר המצוות והמסורת, שלא לדבר על הציבור המזרחי הרחב. אישים בעלי סמכות מעין אלה נמצאים מאז ומעולם במרחב החרדי-מזרחי, אך הם היו תמיד, ועודם, רחוקים ממוקדי כוח גלויים במפלגה הפוליטית. הבולטים בהם הם הרב יצחק יוסף, בנו של הרב עובדיה יוסף, המשמש הרב הראשי הספרדי לישראל, הראשון לציון, והרב שלמה משה עמאר, ששימש בעבר הרב הראשי הספרדי וכיום הוא רבה הראשי של ירושלים. דרעי מנסה לייצב בחלל שנוצר מנהיגות ריכוזית, בצלמו, אף שהוא יודע כי לא יוכל ליהנות מלגיטימציה ארוכת טווח בסביבה שרגילה להתנהל תחת הנהגה רוחנית סמכותית. התוצאה היא מציאות פוליטית וחברתית חסרת מנוחה וכוח אלקטורלי שנראה כי הוא הולך ונשחק. 

שנית יש להביא בחשבון את האתגרים שש"ס, ויחד איתה ההנהגה החרדית-מזרחית, מתמודדות עימם לנוכח שאלות יסוד שמפלגות את הציבור החרדי כולו בעשור האחרון, ובראשן הגיוס לצה"ל והיציאה של גברים מעולם הישיבות להשתלבות בשוק התעסוקה. למפלגה אין מדיניות ברורה בשאלות אלו, ונוסף על הקושי הזה היא גם תלויה במבנה קואליציוני מורכב. אל הריק שהתהווה פורצים קולות רדיקליים, מצד אחד, וזרמים פרגמטיים, מן העבר האחר, ואלה סודקים במבנה הסמכות שכה חיוני לשרידותה של מפלגה חרדית ומצמצמים את מרחב התמרון של הנהגתה ונציגיה. 

שלישית, החרדיות המזרחית מוצאת את עצמה היום במצב שמחייב אותה להתמודד עם הפער המעמיק בין השטח שבמרחביו פעלה תנועת ההחזרה בתשובה בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים ואשר עליה נשענה ש"ס לבין המנגנון הפוליטי של המפלגה. יתר על כן, ההנהגה הרבנית הצעירה שצמחה מתוך תנועת התשובה התבגרה והתמסדה והיא מבקשת לעצמה מקום בשורות הראשונות של הנהגת הציבור שלה. מגמות מעין אלו נבלמו בעבר בידי הרב עובדיה, שידע לחבר את פעילות ההחזרה בתשובה בציבור המזרחי אל התנועה הפוליטית, מפלגת ש"ס, אבל גם ידע, בכוח סמכותו, להציב גבולות לתביעות לשותפוּת בהנהגה.  

רביעית, ההנהגה החרדית-מזרחית, ובראשה מפלגת ש"ס, ניצבת לפני שינוי מבני מהותי בציבור שלה. השינוי מגולם במגמת ההתרחבות של מעמד הביניים המזרחי. קבוצה זו נוטה לכיוון המסורתי, אפילו חילוני, יותר מאשר לכיוון החרדי ותולה את עתידה במפעלים אקדמיים כגון המכללות האקדמיות המקומיות, שתורמות להנגשת ההשכלה הגבוהה, ולאו דווקא בעולם הישיבות, שנאמנות למפעלי חברת הלומדים החרדית. כתובותיו הפוליטיות של מעמד הביניים החרדי-מזרחי פזורות ברחבי המערכת הפוליטית: הליכוד, המחנה הציוני, כולנו, יש עתיד, ובעיקר מפלגת הבית היהודי הדתית-לאומית. זו האחרונה מקדמת זה עשור מפעלים דתיים וחינוכיים כדוגמת הגרעינים התורניים, שמתחרים ביעילות בפעילות של תנועת התשובה החרדית-מזרחית. ואכן, ההנהגה החרדית-מזרחית הנוכחית מחשיבה את עצמה לשחקנית בתוך סדר יום חרדי ומחוברת לציבור חרדי, והיא משקיעה פחות אנרגיה ומשאבים בניסיונות לשמש דמות מפתח בקרב הציבור המזרחי הלא-חרדי. 

הסתלקותו של הרב עובדיה יוסף הסירה אפוא את העכבות שהיו לשדרה השמרנית בהנהגה החרדית-מזרחית מלראות את עתידה ואת עתיד הציבור שלה בין חומותיה של החברה החרדית, והיא נסוגה מהשאיפה להוביל תנועה עממית רחבה, מהפכנית בעיני עצמה, שתשנה את פני החברה הישראלית או שתנהיג, למצער, את המזרחים. ביטויים מעשיים לשינוי הם אימוץ עמדה חרדית תקיפה בנושאים שעומדים על סדר היום של הדמוקרטיה הישראלית – למשל, התייצבותה של ש"ס בחזית המתנגדים החרדים לכל פשרה עם הזרמים היהודיים בכותל המערבי או קידום חוק שיאכוף את האיסור על פתיחת חנויות ומתחמי מסחר בשבת. מגמות ההתחרדות של ש"ס, הנתק המתחזק מקהלים רחבים שבעבר תמכו בתנועה והמאבקים הפנימיים הנוקבים סביב מועצת החכמים – כל אלו מעמידים את ההנהגה החרדית-מזרחית הישראלית בנקודת זמן גורלית מאין כמוה.

אפשר שמגמה זו נותנת רוח גבית לכוחות חרדיים ריאקציוניים המושפעים מהחוגים הקנאיים; בה בעת אפשר שהיא מעודדת את הריאקציה התוססת בקרב מעמד הביניים הישראלי החילוני והמסורתי המתגוון והמתחדש. נראה כי השסע בין חרדים ללא-חרדים בישראל שוב הופך לחשוב ומשפיע בעיצוב סדר היום הפוליטי, האזרחי והדמוקרטי. ש"ס, שבעבר בנתה את עצמה כמעין גשר בין המחנות, מתייצבת היום בלב המחנה החרדי. המחיר הפוליטי שהיא תשלם יכול להתבטא בטווח הקצר בהתמעטות מספר הנציגים שלה בכנסת. בטווח הארוך אפשר שהשינוי יביא עימו את ההזדמנות לחידוד הזהות האידיאולוגית ולפתרון הדיסוננס האתני שהחרדיות המזרחית חיה בתוכו שנים רבות מאוד.