חדר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חדר
מכר
מאות
עותקים
חדר
מכר
מאות
עותקים
4.8 כוכבים (9 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר
ג'ק בן חמש היום. הוא גר בחדר עם אמא. ג'ק נולד בחדר, ואף פעם לא יצא ממנו. עבור ג'ק "חדר" הוא העולם, ויש בו כל מה שצריך – חלון קטן קבוע בתקרה שרואים דרכו את ה"חלל החיצון", טלוויזיה שמקרינה עולם דמיוני, נחש עשוי קליפות ביצים, אוכל, כמה ספרים וארון בגדים שג'ק ישן בו, למקרה שניק הזמן יבוא.
 
בשביל ג'ק, חדר הוא העולם. בשביל אמא, חדר הוא תא המאסר שבמשך שנים היא כלואה בו. ועכשיו, הסקרנות של ג'ק עולה וגועשת ואיתה הייאוש של אמא. היא יודע שחדר אינו יכול להכיל אותם עוד.
 
חדר הוא סיפור על אהבה אדירה בנסיבות מחרידות. אהבת אם לבנהּ. ומעבר לזה, הוא משל – מצמרר אבל כל כך אנושי – על העולם המערבי שאנו חיים בו, וחוויית הקריאה בו מרגשת ובלתי נשכחת.
 
 
"זהו ספר שלופת את הגרון מעמודו הראשון, השונה והאחר. ספר שאינו מניח לרגע וקשה עד בלתי אפשרי להניחו... סיפור על כוחות הנפש הנדרשים מבני אדם להתמודד עם העולם. "
אורית הראל, מוטק’ה
 
"דונהיו יצרה בראש ובראשונה שיר הלל מופלא לכוחה הבלתי נתפס של האמהות. המועקה חשוקת השפתיים שתחושו תוך קריאה היא על סף הדקירות בחזה והיא תשתחרר באנחה רק כשתניחו אותו מהיד. רק אז תגלו, להפתעתכם, שקיבלתם ממנו גם קצת השראה."
רן בן נון, ידיעות אחרונות
 
"כל-כך הרבה דברים יש לי לומר על הספר המטלטל הזה, וכל-כך מעט אפשר להגיד בלי לקלקל את הקריאה."
ענת בר לב, לאשה
 
"הקריאה בחדר היא חוויה מורטת עצבים...רומן מעניין, מותח ומוצלח. "
לילך וולך, וואלה!
 
"ג’ק, המסַפר בן החמש, כל כך אמיתי, עד שתהיו מוכנים להישבע שהוא יושב לצדכם."
Newsweek
 
"זה ספר בלתי נשכח. ספר שאפשר לקרוא מבעד לעדשות רבות: פסיכולוגיות, סוציולוגיות, פוליטיות. הוא מעניק לנו מבט אחר לגמרי על העולם שאנו חיים בו. והוא מציע לנו דרך חדשה לגמרי לדבר בה על אהבה."
The New York Times
 
"היכנסו לעולם הקטן והמחריד הזה, ודעו שהעולם שלכם יתרחב אחר כך מאוד. "
The Washington Post
 
"אי אפשר להפסיק לקרוא את הספר הזה. חדר יהיה קלאסיקה מודרנית."
The Boston Globe

פרק ראשון

מתנות

היום אני בן חמש. אתמול בלילה כשהלכתי לישון בתוך ארון בגדים הייתי בן ארבע, אבל כשהתעוררתי על מיטה בחושך אני השתניתי לחמש, הוקוס פוקוס. לפני זה הייתי שלוש, ואז שתיים, ואז אחת, ואז אפס. "הייתי גם מינוס?"
"הממ?" אמא מותחת את עצמה מתיחה גדולה.
"למעלה בגן עדן. הייתי מינוס אחת, מינוס שתיים, מינוס שלוש -"
"לא, המספרים התחילו רק אחרי שצנחת למטה כמו טיל."
"דרך חלון בתקרה. היית עצובה נורא עד שקַריתי בבטן שלך."
"ועוד איך." אמא מתכופפת מעל מיטה ומדליקה את מנורה, היא עושה שהכול יאיר וּוּוּוּש.
אני עוצם עיניים בדיוק בזמן ואחרי זה פותח אחת לסדק ואחרי זה את שתיהן.
"בכיתי עד שלא נשארו לי יותר דמעות," היא אומרת. "פשוט שכבתי כאן וספרתי את השניות."
"כמה שניות?" אני שואל אותה.
"מיליוני מיליונים."
"לא, אבל כמה בדיוק?"
"התבלבלתי בספירה," אמא אומרת.
"ואז את ביקשת חזק חזק על הביצה שלך עד שנהיית שמנה."
היא מחייכת חיוך גדול. "הרגשתי אותך בועט."
"במה בעטתי?"
"בי, ברור."
אני תמיד צוחק בקטע הזה.
"מבפנים, בּוּם בּוּם." אמא מרימה את הטי-שֶרט של השינה ועושה שתקפוץ לה הבטן. "חשבתי, הנה, ג'ק בדרך. ודבר ראשון בבוקר החלקת החוצה ישר על מחצלת בעיניים פקוחות לרווחה."
אני מסתכל על מחצלת עם האדומים והחומים והשחורים שלה שכולם זזים בזיגזג אחד מסביב לשני. הנה הכתם ששפכתי בטעות כשנולדתי. "את חתכת את החבל והייתי חופשי," אני אומר לאמא. "ואז נהפכתי לילד."
"בעצם כבר היית ילד." היא יוצאת מתוך מיטה וניגשת אל תֶרמוֹסְטַט בשביל לחמם את האוויר.
אני לא חושב שהוא בא אתמול בלילה אחרי תשע, האוויר תמיד אחר אם הוא בא. אני לא שואל כי היא לא אוהבת להגיד עליו.
"תגיד לי, אדון חמש, אתה רוצה את המתנה שלך עכשיו או אחרי ארוחת בוקר?"
"מה זה, מה זה?"
"אני יודעת שאתה מתרגש," היא אומרת, "אבל תזכור לא לכרסם את האצבע, חיידקים יתגנבו אל החור."
"ויעשו אותי חולה כמו שהייתי בן שלוש עם להקיא ושלשולים?"
"עוד יותר גרוע," אמא אומרת. "חיידקים יכולים לעשות שתמות."
"ואז שאני יחזור לגן עדן לפני הזמן?"
"אתה ממשיך לנשוך את זה." היא מושכת לי את היד.
"סליחה." אני יושב על היד הרעה. "תקראי לי אדון חמש עוד פעם."
"אז מה, אדון חמש," היא אומרת. "עכשיו או אחר כך?"
אני מזנק על כיסא נדנדה כדי להסתכל על שעון, הוא מראה 07:14. אני יכול לעשות סְקֶטבּוֹרד על כיסא נדנדה בלי ידיים, ואז אני נְנְנְנְנְנְנְ אחורה על פוך ועושה עליו סְנוֹבּוֹרד בִּמקום. "מתי מתנות אמורות להיפתח?"
"לא משנה מתי, זה תמיד יהיה כיף. רוצה שאני אחליט בשבילך?" אמא שואלת.
"עכשיו אני בן חמש, אני צריך להחליט." האצבע שלי עוד פעם בפה, אני שם אותה בבית שחי ונועל אותה. "אני מחליט - עכשיו."
היא שולפת משהו אחד מתחת לכרית, אני חושב שזה התחבא שם כל הלילה בלי שראו אותו. זה צינור של נייר שורות עם מסביב הסרט הסגול מכל האלף שוקולדים שקיבלנו בזמן שקרה חג המולד. "תפתח את זה," היא אומרת לי. "בעדינות."
אני מגלה איך פותחים את הקשר, אני מיישר את הנייר, זה ציור, רק עיפרון, בלי צבעים. אני לא מבין על מה זה, אז אני הופך אותו. "אני!" כמו על ראי אבל יותר, הראש והיד והכתף שלי בטי-שרט של השינה. "למה העיניים של עצמי סגורות?"
"ישנת," אמא אומרת.
"איך עשית תמונה מתוך שינה?"
"לא, אני הייתי ערה. אתמול בבוקר ושלשום ויום לפני זה, הדלקתי את מנורה וציירתי אותך." היא מפסיקה לחייך. "מה קרה, ג'ק? זה לא מוצא חן בעיניך?"
"לא - שאת דולקת בזמן שאני מכובה."
"טוב, לא יכולתי לצייר אותך כשאתה ער כי אחרת זאת לא היתה הפתעה, נכון?" אמא מחכה. "חשבתי שתאהב הפתעה."
"אני מעדיף הפתעה ושאני יודע."
היא קצת צוחקת.
אני עולה על כיסא נדנדה לקחת סיכה מתוך הכלֵי תפירה על מדף, פחות אחת זה אומר שעכשיו יישאר אפס מכל החמש. תמיד היו שש אבל אחת נעלמה. אחת מחזיקה את "יצירות מופת גדולות של אמנות המערב מס' 3: הבתולה והילד עם אנה הקדושה ויוחנן המטביל" מאחורֵי כיסא נדנדה, ואחת מחזיקה את "יצירות מופת גדולות של אמנות המערב מס' 8: רשמים: זריחה" ליד אמבטיה, ואחת מחזיקה את התמנון הכחול ואחת את התמונה של הסוס המשוגע שקוראים לו "יצירות מופת גדולות של אמנות המערב מס' 11: גֶרניקָה". היצירות מופת באו עם הפתיתים של שיבולת שועל, אבל את התמנון אני ציירתי, הוא קצת מסולסל בגלל האדים באוויר שמעל אמבטיה. אני מחבר בסיכה את ציור הפתעה של אמא אל לוח שעם שהכי באמצע מעל מיטה.
היא עושה לא עם הראש. "לא שם."
היא לא רוצה שהוא יראה. "אולי בתוך ארון בגדים, מאחורה?" אני שואל.
"יופי של רעיון."
ארון בגדים הוא מעץ, אז אני צריך לדחוף את הסיכה חזק במיוחד. אני סוגר את הדלתות הטיפשיות שלו, הן תמיד חורקות, אפילו אחרי ששׂמנו שמן תירס על הצירים. אני מסתכל דרך הרווחים אבל חשוך מדי. אני פותח אותו קצת בשביל להציץ, הציור הסודי הוא לבן חוץ מקווים קטנים באפור. השמלה הכחולה של אמא תלויה מעל חלק קטן של העין הישֵנה שלי, אני מתכוון העין בתמונה אבל השמלה על באמת בתוך ארון בגדים.
אני מריח את אמא לידי, האף שלי הכי טוב במשפחה. "אה, שכחתי לקחת כשהתעוררתי."
"זה בסדר. אולי אפשר לדלג על זה מדי פעם, עכשיו שאתה בן חמש?"
"שְכְּחי מזה, חוֹזֶה."
ואז היא שוכבת על פוך לבן וגם אני, ואני לוקח המון.

אני סופר מאה דגנים ועושה מפל של חלב לבן כמעט אותו דבר כמו הקערות, בלי להשפריץ, אנחנו אומרים תודה לישו התינוק. אני בוחר כף נָמֶסֶת שכל הלבן שלה מלא בועות על הידית מאז שהיא נשענה בטעות על הסיר שהיתה בו פסטה רותחת. אמא לא אוהבת את כף נָמֶסֶת אבל אני הכי אוהב אותה כי היא שונה.
אני מלטף את השריטות של שולחן כדי שיבריאו, הוא עיגול לבן לגמרי חוץ מאפור בשריטות מהתאונה עם לחתוך את האוכל. בזמן האוכל אנחנו משחקים זמזומים כי זה משחק שלא צריך פֶּה. אני מנחש "מַקַרֶנָה" ו"היא תגיע מעבר להר" ו"סעי לאט, כרכרה מתוקה" אבל בעצם זה "מזג אוויר סוער". ככה יש לי שתי נקודות, אני מקבל שתי נשיקות.
אני מזמזם את "חתוֹר חתוֹר חתוֹר בסירה", אמא ישר מנחשת. ואז אני עושה את "להפוך שולחנות", היא עושה פרצוף ואומרת, "אוּף, אני מכירה את זה, זה השיר על ליפול ולקום, איך קוראים לו?" בסוף היא זוכרת נכון. בָּתור השלישי שלי אני עושה את "לא יכול להוציא אותך מהראש", לאמא אין מושג. "בחרת אחד נורא קשה... זה משהו ששמעת בטלוויזיה?"
"לא, זה משהו ששמעתי ממך." אני מתפרץ לה עם הפזמון, היא אומרת שהיא טמבּלוּלָה.
"טומטומית." אני נותן לה שתי נשיקות.
אני מזיז את הכיסא שלי אל ליד כיור ורוחץ כלים, עם קערות אני צריך לעשות בעדינות אבל עם כפות אני יכול קְלינְג קְלַנְג קְלוֹנְג. אני מוציא לשון אל ראי. אמא מאחורי, אני רואה את הפנים שלי תקועות מעל שלה כמו מסכה שהכנו כשקרה ליל כל הקדושים. "חבל שהציור לא כל כך טוב," היא אומרת. "אבל לפחות הוא מראה איך אתה."
"איך אני?"
היא נותנת מכה חלשה על ראי איפה שהמצח שלי, האצבע שלה משאירה עיגול. "דומה לי כמו שתי טיפות מים."
"מה פתאום אנחנו טיפות מים?" העיגול נעלם.
"זה רק אומר שאתה דומה לי. כנראה כי כל הטיפות דומות. לשנינו יש עיניים חומות, פה גדול, סנטר מחודד..."
אני מסתכל על שנינו באותו זמן ואנחנו שעל ראי מסתכלים חזרה. "לא אותו אף."
"טוב, לך יש אף של ילד בינתיים."
אני מחזיק אותו. "הוא ייפול ואחרי זה יצמח לי אף של גדול?"
"לא, לא, הוא פשוט יגדל. אותו שיער חום -"
"אבל שלי יורד עד המותניים שלי ושלך יורד רק עד הכתפיים."
"נכון," אמא אומרת ולוקחת את משחת שיניים. "כי התאים שלך פי שניים בַּחיים לעומת התאים שלי."
לא ידעתי שדברים יכולים להיות רק חצי בַּחיים. אני שוב פעם מסתכל על ראי. גם הטי-שֶרטים של השינה שלנו הם שונים וגם התחתונים, על שלה אין דובים.
כשהיא יורקת פעם שנייה מגיע התור שלי עם מברשת שיניים, אני מצחצח כל שן מכל הצדדים ואחרי זה שוטף את כל השיניים ועושה חיוך של ערפד.
"אמא'לה." אמא מכסה את העיניים. "השיניים שלך כל כך נקיות שאני מסתנוורת."
שלה די רקובות כי היא שכחה לצחצח אותן, היא מצטערת על זה ולא שוכחת יותר אבל בכל זאת הן רקובות.
אני מקפל את הכיסאות לשָטוּח ומשעין אותם על סוס בגדים ליד דלת. הוא תמיד רוטן ואומר שאין מקום אבל יש מלא אם הוא עומד ממש זקוף. גם אני יכול לקפל את עצמי לשָטוּח אבל לא לגמרי בגלל השרירים שלי, מזה שאני בַּחיים. דלת עשויה ממתכת פלאים מבריקה, היא עושה בּיפּ-בּיפּ אחרי תשע מתי שאני אמור להיות מכובה בתוך ארון בגדים.
הפנים של אלוהים לא באות היום, אמא אומרת שלָאור קשה להידחק דרך השלג.
"איזה שלג?"
"תראה," היא אומרת, ומצביעה למעלה.
יש טיפה אור בלמעלה של חלון בתקרה, השאר הכול חושך. השלג של טלוויזיה לבן אבל האמיתי לא, זה מוזר. "למה הוא לא נופל עלינו?"
"כי הוא בחוץ."
"בחלל החיצון? הלוואי שהוא היה בפנים והייתי יכול לשחק איתו."
"כן, אבל אז הוא היה נמס כי כאן חמים ונעים." היא מתחילה לזמזם, אני ישר מנחש שזה "שלג שלג בוא". אני שר את הבית השני. אחרי זה אני עושה את "ארץ פְּלאות של חורף" ואמא מצטרפת יותר גבוה.
כל בוקר יש לנו אלפי דברים לעשות, למשל להשקות את צמח בכוס מים בתוך כיור כדי שלא יישפך, ואז להחזיר אותו לצלוחית שלו על שידה. צמח גר פעם על שולחן אבל הפנים הצהובות של אלוהים שרפו לו עלה. העלה ההוא נפל אבל נשארו לו תשעה, הם ברוחב היד שלי עם פַּרוותיוּת על הכול, כמו כלב אם אני עוצם עיניים. אני לא אוהב את המספר הזה תשע. אני מוצא עלה קטנצ'יק שיוצא, זה נחשב עשר.
אני מחפש את העכבישה הקטנה מתחת לְשולחן אבל יש רק קוּרים בין הרגליים שלו והשטוח. שולחן עומד בשיווי משקל, זה די קשה, מתי שאני עומד על רגל אחת אני יכול לעשות את זה שנים על גבי שנים אבל בסוף אני תמיד נופל. אני רוצה להגיד לאמא על הקוּרים, ואז אני לא רוצה כי היא מגרשת קוּרים במברשת, היא אומרת עליהם שהם מלוכלכים אבל לי הם נראים כמו כסף נורא נורא דק. אמא אוהבת את החיות שרצות ואוכלות אחת את השנייה בעולם הטבע אבל לא חיות אמיתיות. כשהייתי בן ארבע הסתכלתי על נמלים מטפסות על תנור והיא רצה והרביצה להן במטלית רטובה שהן לא יאכלו לנו את האוכל. רגע אחד הן היו בחיים ואחרי עוד רגע הן היו לכלוך. בכיתי והעיניים שלי כמעט נמסו. וגם בפעם אחרת היה דבר בלילה נְנְנְנְנְג נְנְנְנְנְג נְנְנְנְנְג שעקץ אותי ואמא העיפה אותו על קיר-דלת מתחת לְמדף, זה היה יתוש. הסימן עוד שם על השעם אפילו שהיא קירצפה, זה הדם שלי שהיתוש גנב אותו כמו ערפדוני פצפוני. עד עכשיו זאתי הפעם היחידה שהדם שלי יצא ממני.
אמא לוקחת את התרופה שלה מתוך האריזה בצבע כסף שיש בה עשרים ושמונה חלליות קטנות ואני לוקח ויטמין מהבקבוק עם הילד שעושה עמידת ידיים והיא לוקחת אחד מהבקבוק הגדול עם תמונה של אישה שעושה טניס. ויטמינים הם תרופות כדי לא להיות חולה ולא לחזור לגן עדן לפני הזמן. אני לא רוצה לחזור אף פעם, לא מוצא חן בעיני למות, אבל אמא אומרת שזה בסדר כשנהיה בני מאה ונהיה עייפים מלשחק. היא גם כן לוקחת משכיחים. לפעמים היא לוקחת שניים, אף פעם לא יותר משניים כי יש דברים שטובים לנו אבל יותר מדי זה פתאום רע.
"זה בגלל שן מקולקלת?" אני שואל. היא מאחורה למעלה בקצה של הפה שלה, היא במצב הכי גרוע.
אמא עושה כן עם הראש.
"למה את לא לוקחת שני משכיחים בכל החלקים של כל יום?"
היא עושה פרצוף. "אז אכלתי אותה."
"מה זה -"
"זה אומר שיהיה לי רע כי אני כל הזמן אצטרך אותם. האמת היא שאני צריכה יותר ויותר."
"מה רע בלהיות צריכה?"
"קשה להסביר."
אמא יודעת הכול חוץ מהדברים שהיא לא זוכרת נכון, או לפעמים שהיא אומרת שאני קטן מדי בשביל להסביר משהו.
"השיניים שלי מרגישות קצת יותר טוב אם אני מפסיקה לחשוב עליהן," היא אומרת לי.
"איך זה?"
"קוראים לזה ניצחון הרוח על החומר. אם לא חושבים על משהו הוא לא כואב."
אני כשכואב לי חלק ממני אני חושב על זה כל הזמן. אמא משפשפת לי את הכתף אבל לא כואבת לי הכתף, בכל זאת זה נעים.
עוד לא סיפרתי לה על הקוּרים. מוזר שיש לי סוד שאין לאמא. כל שאר הדברים הם של שנינו. כנראה הגוף שלי הוא שלי והרעיונות שקורים לי בתוך הראש. אבל התאים שלי עשויים מהתאים שלה אז אני בערך שלה. גם כשאני מספר לה מה אני חושב והיא מספרת לי מה היא חושבת, הרעיונות של כל אחד מאיתנו קופצים לתוך הראש של השני, כמו לצבוע בעיפרון כחול על צבע צהוב ולקבל ירוק.
ב-08:30 אני לוחץ על הכפתור של טלוויזיה ומנסה בַּשלושה ערוצים, אני מוצא את "דוֹרָה החוקרת", יש! אמא מזיזה את ארנבון לאט לאט שהתמונה תהיה יותר טובה עם האוזניים והראש שלו. יום אחד מתי שהייתי בן ארבע טלוויזיה מתה, אבל בלילה ניק הזקן הביא קופסה של ממיר פלאים שהחזירה לחיים את טלוויזיה. הערוצים האחרים אחרי השלושה הם מטושטשים לגמרי אז אנחנו לא רואים אותם כי זה מכאיב לנו בעיניים, רק אם יש מוזיקה אנחנו שמים עליה את שמיכה ושומעים דרך האפור שלה ומזיזים את הטוּסיק.
היום אני שם את האצבעות שלי לחיבוק על הראש של דוֹרה ואומר לה על הכוחות-על שלי עכשיו שאני בן חמש, היא מחייכת. יש לה את השיער הכי אדיר שהוא כמו קסדה חומה נורא עם קצוות חדים גזורים, הוא גדול כמו כל שאר הגוף שלה. אני מתיישב על הברכיים של אמא על מיטה ומסתכל, אני מתפתל כדי לא להיות על העצמות החדות שלה. אין לה הרבה חלקים רכים אבל אלה שכן הם רכים נורא. דוֹרה אומרת קטעים שהם לא בשפה אמיתית, הם ספרדית, כמו לוֹ אִיסימוֹס. תמיד יש לה תיק גב שהוא יותר בפנים מבחוץ, עם כל מה שדוֹרה צריכה כמו סולמות וחליפות חלל לריקודים ומשחקי כדורגל ונגינה בחליל והרפתקאות עם הקוף שלה בּוּטְס. דוֹרה תמיד אומרת שהיא תצטרך את העזרה שלי, למשל אם אני יוכל למצוא קסם, היא מחכה שאני יגיד כן. אני צועק "מאחורי הדקל" והחץ הכחול שלה פוגע בדיוק מאחורי הדקל, היא אומרת "תודה". כל שאר האנשים בְּטלוויזיה לא מקשיבים. המפה מראה כל פעם שלושה מקומות, צריך ללכת אל הראשון כדי להגיע אל השני כדי להגיע אל השלישי. אני הולך עם דוֹרה ועם בּוּטְס, מחזיקים ידיים, אני מצטרף לכל השירים במיוחד עם הסלטות ועם הכִּיפים או לריקוד התרנגולות המטופש. חייבים להיזהר מחטפני הערמומי הזה, שלוש פעמים אנחנו צועקים "חטפני, אל תחטוף," והוא מתרגז ואומר "נו באמת!" ובורח. פעם אחת חטפני עשה רובוט פרפר עם שלט-רחוק אבל הוא התקלקל, במקום זה הוא חטף את המסכה והכפפות שלו, זה היה נורא מצחיק. יש פעמים שאנחנו תופסים כוכבים ושמים אותם בתוך הכיס של תיק גב, אני הייתי בוחר את הכוכב הרועש שמעיר את הכול ואת הכוכב המתחלף שיכול להשתנות לכל הצורות.
בעולמות האחרים זה בעיקר אנשים שמאוֹת יכולים להיכנס למסך, חוץ מלפעמים כשמישהו נהיה גדול וקרוב. יש להם בגדים במקום עור, הפנים שלהם ורודות או צהובות או חומות או עשויות טלאים או שעירות, עם פה אדום ועיניים גדולות עם שחור בקצה. הם צוחקים וצועקים המון. הייתי שמח לראות כל הזמן טלוויזיה אבל זה מרקיב לנו את המוח. לפני שירדתי מגן עדן אמא השאירה אותה דלוקה כל היום ונהייתה זוֹמבּי זה כמו רוח רפאים רק הולכת טח טח טח. אז עכשיו היא תמיד מכבה אחרי תוכנית אחת ואז התאים שלנו מתרבים עוד פעם במשך היום ואפשר להסתכל על עוד תוכנית לפני שהולכים לישון ושיִגדל עוד מוח בזמן שישנים.
"רק עוד אחת כי זה היומולדת שלי? בבקשה?"
אמא פותחת את הפה וסוגרת אותו. ואז היא אומרת "בעצם, למה לא?" היא משתיקה את הפרסומות כי הן עושות לנו עיסה מהמוח אפילו יותר מהר והוא עלול לנזול לנו מהאוזניים.
אני מסתכל על הצעצועים, יש משאית מעולה וטרמפולינה ובּיוֹניקל. שני ילדים רבים עם רובוטריקים בידיים אבל הם נחמדים לא כמו הרעים.
ואז מתחילה התוכנית, זה "בּוֹבּסְפוֹג מִכנסמְרוּבּע". אני רץ לגעת בו ובפטריק הכוכב ים אבל לא בחֲסילוֹני כי הוא מבהיל. זה סיפור מפחיד על עיפרון ענק, אני מסתכל דרך האצבעות של אמא שארוכות פי שניים משלי.
כלום לא מפחיד את אמא. חוץ מניק הזקן אולי. רוב הפעמים היא קוראת לו רק הוא, אפילו לא ידעתי את השם בשבילו עד שראיתי סרט מצויר על איש שבא בלילה בשם ניק הזקן. אני קורא לשלנו ככה כי הוא בא בלילה אבל הוא לא נראה כמו האיש בְּטלוויזיה עם זקן וקרניים וכאלה. פעם שאלתי את אמא אם הוא זקן והיא אמרה שהוא כמעט פי שניים ממנה שזה די זקן.
היא קמה לכבות את טלוויזיה ברגע שמתחילות הכותרות.
הפיפי שלי צהוב מהוויטמינים. אני יושב לעשות קקי, אני אומר לו "בּיי בּיי, תשחה אל הים." אחרי שאני מוריד את המים אני מסתכל איך המיכל מתמלא מגרגר מחרחר מצרצר. ואז אני מקרצף את הידיים עד שאני מרגיש כאילו העור כבר הולך לרדת, ככה אני יודע שרחצתי מספיק.
"יש קוּרים מתחת לְשולחן," אני אומר, לא ידעתי שאני הולך להגיד. "ראיתי קודם אבל לא אמרתי."
אמא מחייכת אבל לא באמת.
"תוכלי לא לנקות את זה במברשת? כי העכבישה אפילו בכלל לא שם אבל אולי היא תחזור."
היא למטה על הברכיים מסתכלת מתחת לְשולחן. אני לא רואה את הפנים שלה עד שהיא דוחפת את השיער מאחורי האוזן. "אני אגיד לך מה, אני אשאיר את זה שם עד שננקה, טוב?"
זה יהיה ביום שלישי, זה בעוד שלושה ימים. "טוב."
"אתה יודע מה?" היא קמה. "צריך לסמן את הגובה שלך עכשיו שאתה בן חמש."
אני קופץ גבוה באוויר.
בדרך כלל אסור לי לצייר על שום חלק של חדר או של רהיטים. כשהייתי בן שתיים קישקשתי על הרגל של מיטה, זאתי שקרובה אל ארון בגדים, אז כל פעם שאנחנו מנקים אמא נותנת מכה קטנה לקשקוש ואומרת, "תראה, אנחנו צריכים לחיות עם זה לנֶצח." אבל הגובה שלי כל יומולדת זה משהו אחר, זה מספרים קטנטנים ליד דלת, 4 שחור, מתחתיו 3 שחור, ו-3 אדום שהיה הצבע של העט הישן שלנו לפני שהוא נגמר, ולמטה 1 אדום.
"תעמוד ישר," אמא אומרת. העט מדגדג לי בקצה של הראש.
כשאני עושה צעד הצידה יש 5 שחור קצת מעל 4. אני אוהב את 5 יותר טוב מכל מספר, יש לי חמש אצבעות בכל יד ואותו דבר ברגליים וגם לאמא, אנחנו שתי טיפות מים. תשע זה המספר שאני הכי פחות אוהב. "כמה גבוה אני?"
"מה הגובה שלך? טוב, אני לא יודעת בדיוק," היא אומרת, "אולי נבקש פעם סרט מדידה, מתנת סופשבוע."
חשבתי שסרטי מדידה יש רק בְּטלוויזיה. "לא, בואי נבקש שוקולדים." אני שם את האצבע שלי על 4 ועומד עם הפנים מול זה והאצבע על השיער. "הפעם הזאתי לא גבהתי הרבה."
"זה נורמלי."
"מה זה נורמלי?"
"זה -" אמא לועסת את הפה. "זאת אומרת, בסדר. נוֹ אַיי פְּרוֹבְּלֶמָה."
"אבל תראי באיזה גודל השרירים שלי." אני קופץ על מיטה, אני ג'ק קוטל הענקים עם מגפי הפלא.
"אדירים," אמא אומרת.
"ענקיים."
"כבירים."
"עצומים."
"חזקים," אמא אומרת.
"עצוּקים." זה סנדוויץ' מילים כשאנחנו מועכים שתיים יחד.
"יפה מאוד."
"את יודעת מה?" אני אומר לה. "כשאני יהיה בן עשר אני יהיה גדול."
"אה כן?"
"אני יגדל ויגדל ויגדל עד שאני יהיה כמו אנשים."
"האמת, אתה כבר איש," אמא אומרת, "אנשים זה מה שאנחנו."
חשבתי שהמילה בשבילנו היא אמיתיים. בני אדם בְּטלוויזיה עשויים רק מצבעים.
"התכוונת הנשים, ב-ה'?"
"כן," אני אומר. "אישה עם ילד בתוך ביצה בבטן שלי וגם הוא יהיה אמיתי. או שאני הולך לגדול ככה שאני יהיה ענק, אבל נחמד, עד כאן." אני קופץ ונוגע בקיר-מיטה ממש גבוה, כמעט במקום שמתחיל השיפוע של גג.
"נשמע טוב," אמא אומרת.
הפנים שלה נהיו ריקות, זאת אומרת שאמרתי משהו לא נכון אבל אני לא יודע מה.
"אני יפרוץ דרך חלון בתקרה אל החלל החיצון ויקפוץ בּוֹינְג-בּוֹינְג בין כל הכוכבים," אני אומר לה. "אני אבקר את דוֹרה ואת בּוֹבּסְפוֹג ואת כל החברים שלי, יהיה לי כלב שקוראים לו לאקי."
אמא מחייכת. היא מחזירה את העט אל מדף.
אני שואל אותה, "בת כמה את תהיי ביומולדת שלך?"
"עשרים ושבע."
"וואו."
אני חושב שזה לא שימח אותה.
כשאמבטיה מתמלאת, אמא מורידה את מבוך ואת מבצר מעל ארון בגדים. אנחנו בונים את מבוך מאז שהייתי בן שתיים, הוא עשוי מבתוכו של ניירות טואלט מודבקים יחד במנהרות שמסתובבות בהרבה כיוונים. כדור קְפיצוֹן אוהב ללכת לאיבוד בתוך מבוך ולהתחבא, חייבים לקרוא לו ולנער את מבוך ולהפוך אותו הצידה ולמטה לפני שהוא מתגלגל החוצה וִיייש. ואז אני שולח לתוך מבוך דברים אחרים כמו בוטן ועיפרון כחול קטן שזה רק חלק שבור וקצר, וספגטי קצר לא מבושל. הם רודפים אחד אחרי השני במנהרות ומתחמקים וצועקים בּוּוּ, אני לא רואה אותם אבל אני מקשיב לקרטון ויכול לנחש איפה הם. גם מברשת שיניים רוצה אבל אני אומר לה מצטער, היא ארוכה מדי. היא קופצת על מבצר במקום לשמור על מגדל. מבצר עשוי מפחיות ובקבוקים של ויטמינים, כל יום שיש אחד ריק אנחנו בונים עוד ומגדילים אותו. מבצר רואה לכל הכיוונים, הוא שופך שמן רותח על האויבים, הם לא יודעים על החריצים הסודיים בסכין שלו, חה חה. אני רוצה להכניס אותו לתוך אמבטיה כדי שיהיה שם אי אבל אמא אומרת שהמים יקלקלו לו את הדבק של הנייר דבק.
אנחנו פותחים את הקוּקוּאים ונותנים לשיער שלנו לשחות. אני שוכב על אמא אפילו לא מדבר, אני אוהב את הדפיקות של הלב שלה. כשהיא נושמת אנחנו עולים ויורדים קצת. בולבול צף.
בגלל היומולדת שלי מותר לי לבחור מה נלבש שנינו. הבגדים של אמא גרים במגירה הגבוהה של שידה ושלי בנמוכה. אני בוחר את הג'ינס שהיא אוהבת הכחול עם התפרים האדומים שהיא לובשת רק לאירועים מיוחדים כי הם נהיים חוטים בברכיים. בשבילי אני בוחר את הקפּישוֹן הצהוב שלי, אני נזהר על המגירה אבל הקצה מימין בכל זאת יוצא ואמא צריכה לדפוק אותו חזרה פנימה. ביחד אנחנו מושכים את הקפּישוֹן שלי למטה הוא לועס לי את הפנים אבל אז פתאום הוא יורד.
"אולי אני אחתוך קצת באמצע של ה-V?" אמא אומרת.
"שְכְּחי מזה, חוֹזֶה."
בשביל שיעור התעמלות אנחנו מורידים גרביים כי כפות רגליים יחפות זה יותר תפסני. היום אני בוחר קודם מסלול, אנחנו הופכים את שולחן על מיטה ואת כיסא נדנדה עליו עם מחצלת על שניהם. מסלול עובר ממיטה אל ארון בגדים אל מנורה, הצורה על רצפה היא C שחור. "היי, תראי, אני יכול לעשות הלוך וחזור בשש-עשרה צעדים."
"וואו. כשהיית בן ארבע זה היה שמונה-עשרה צעדים, נכון?" אמא אומרת. "כמה פעמים הלוך וחזור אתה חושב שתצליח לרוץ היום?"
"חמש."
"אולי חמש כפול חמש? זה יהיה המספר האהוב עליך בריבוע."
אנחנו בודקים על האצבעות כמה פעמים זה, יוצא לי עשרים ושש אבל אמא אומרת עשרים וחמש אז אני עושה עוד פעם וגם לי יוצא עשרים וחמש. היא סופרת אותי על שעון. "שתים-עשרה," היא צועקת. "שבע-עשרה. אתה מתקדם יופי."
אני נושם ווּוּ ווּוּ ווּוּ.
"יותר מהר -"
אני מִתמהר אפילו עוד יותר כמו שסוּפּרמן עף.
כשהתור של אמא לרוץ אני צריך לכתוב על הבְּלוֹק כתיבה סְפּירלה את המספר בהתחלה ואת המספר כשהיא גומרת, ואז אנחנו מפרקים אותם כדי לראות כמה מהר היא עשתה. היום יש לה תשע שניות יותר ממני, זאת אומרת ניצחתי, אז אני קופץ למעלה ולמטה ומפריח נשיקות. "בואי נעשה מרוץ באותו זמן."
"זה נשמע כיף," היא אומרת, "אבל זוכר שפעם ניסינו את זה והתנגשתי עם הכתף בשידה?"
יש פעמים שאני שוכח דברים ואז אמא אומרת לי ואני זוכר אותם.
אנחנו מורידים את כל הרהיטים מעל מיטה ושמים את מחצלת חזרה איפה שהיא היתה בשביל לכסות את מסלול כדי שההוא לא יראה את ה-C המלוכלך.
אמא בוחרת טרמפולינה, רק אני קופץ על מיטה כי אמא עלולה לשבור אותה. היא עושה את הקריינות, "אלוף ארצות הברית הצעיר מבצע גלגול נועז באוויר בבוקר זה בחודש מֶרץ..."
המשחק הבא שאני בוחר זה המלך אמר, אז אמא אומרת לגרוב חזרה גרביים בשביל גווייה, שזה לשכב כמו דג עם ציפורניים רפויות, פופיק רפוי, לשון רפויה, אפילו מוח רפוי. לאמא מתחיל לגרד מאחורי הברך והיא זזה, אז אני שוב פעם מנצח.
עכשיו 12:13 אז אפשר ארוחת צהריים. החלק הכי אהוב עלי בתפילה זה לחם יוֹמנוּ. אני הבוס של המשחקים אבל אמא הבוס של הארוחות, למשל היא לא מרשה לנו לאכול דגנים לארוחת בוקר וצהריים וערב כדי שלא נהיה חולים ובכל מקרה זה יגמור אותם מהר מדי. כשהייתי בן אפס ואחת, אמא היתה חותכת ולועסת לי את האוכל אבל אז קיבלתי את כל העשרים שיניים שלי ואני יכול לכרסם כל דבר. הארוחת צהריים הזאת היא טוּנה על קרקרים, התפקיד שלי זה לפתוח את המכסה של הקופסת שימורים כי הפרק היד של אמא לא מצליח.
אני קצת מתנדנד ואמא אומרת בוא נשחק תזמורת, שאז רצים ורואים איזה קולות אפשר להרביץ מדברים. אני מתופף על שולחן ואמא עושה טוּק טוּק על הרגליים של מיטה, ואז פְּלוּם פְּלוּם על הכריות, אני דופק במזלג וכף על דלת דינְג דוֹנְג והאצבעות ברגליים שלנו עושות זְבֶּנְג על תנור, אבל הכי אני אוהב לדרוך על הדוושה של פחזבל כי המכסה נפתח בקפיצה ועושה בּינְג. הכלי שאני הכי אוהב זה טוֹינְג זה קופסת דגנים שעשיתי מכל מיני רגליים ונעליים ומעילים וראשים בצבעים מתוך הקטלוגים הישנים, ואז מתחתי שלוש גומיות באמצע. ניק הזקן לא מביא לנו יותר קטלוגים שנבחר את הבגדים שלנו, אמא אומרת שעכשיו הוא יותר נבזי.
 

עוד על הספר

חדר אמה דונהיו

מתנות

היום אני בן חמש. אתמול בלילה כשהלכתי לישון בתוך ארון בגדים הייתי בן ארבע, אבל כשהתעוררתי על מיטה בחושך אני השתניתי לחמש, הוקוס פוקוס. לפני זה הייתי שלוש, ואז שתיים, ואז אחת, ואז אפס. "הייתי גם מינוס?"
"הממ?" אמא מותחת את עצמה מתיחה גדולה.
"למעלה בגן עדן. הייתי מינוס אחת, מינוס שתיים, מינוס שלוש -"
"לא, המספרים התחילו רק אחרי שצנחת למטה כמו טיל."
"דרך חלון בתקרה. היית עצובה נורא עד שקַריתי בבטן שלך."
"ועוד איך." אמא מתכופפת מעל מיטה ומדליקה את מנורה, היא עושה שהכול יאיר וּוּוּוּש.
אני עוצם עיניים בדיוק בזמן ואחרי זה פותח אחת לסדק ואחרי זה את שתיהן.
"בכיתי עד שלא נשארו לי יותר דמעות," היא אומרת. "פשוט שכבתי כאן וספרתי את השניות."
"כמה שניות?" אני שואל אותה.
"מיליוני מיליונים."
"לא, אבל כמה בדיוק?"
"התבלבלתי בספירה," אמא אומרת.
"ואז את ביקשת חזק חזק על הביצה שלך עד שנהיית שמנה."
היא מחייכת חיוך גדול. "הרגשתי אותך בועט."
"במה בעטתי?"
"בי, ברור."
אני תמיד צוחק בקטע הזה.
"מבפנים, בּוּם בּוּם." אמא מרימה את הטי-שֶרט של השינה ועושה שתקפוץ לה הבטן. "חשבתי, הנה, ג'ק בדרך. ודבר ראשון בבוקר החלקת החוצה ישר על מחצלת בעיניים פקוחות לרווחה."
אני מסתכל על מחצלת עם האדומים והחומים והשחורים שלה שכולם זזים בזיגזג אחד מסביב לשני. הנה הכתם ששפכתי בטעות כשנולדתי. "את חתכת את החבל והייתי חופשי," אני אומר לאמא. "ואז נהפכתי לילד."
"בעצם כבר היית ילד." היא יוצאת מתוך מיטה וניגשת אל תֶרמוֹסְטַט בשביל לחמם את האוויר.
אני לא חושב שהוא בא אתמול בלילה אחרי תשע, האוויר תמיד אחר אם הוא בא. אני לא שואל כי היא לא אוהבת להגיד עליו.
"תגיד לי, אדון חמש, אתה רוצה את המתנה שלך עכשיו או אחרי ארוחת בוקר?"
"מה זה, מה זה?"
"אני יודעת שאתה מתרגש," היא אומרת, "אבל תזכור לא לכרסם את האצבע, חיידקים יתגנבו אל החור."
"ויעשו אותי חולה כמו שהייתי בן שלוש עם להקיא ושלשולים?"
"עוד יותר גרוע," אמא אומרת. "חיידקים יכולים לעשות שתמות."
"ואז שאני יחזור לגן עדן לפני הזמן?"
"אתה ממשיך לנשוך את זה." היא מושכת לי את היד.
"סליחה." אני יושב על היד הרעה. "תקראי לי אדון חמש עוד פעם."
"אז מה, אדון חמש," היא אומרת. "עכשיו או אחר כך?"
אני מזנק על כיסא נדנדה כדי להסתכל על שעון, הוא מראה 07:14. אני יכול לעשות סְקֶטבּוֹרד על כיסא נדנדה בלי ידיים, ואז אני נְנְנְנְנְנְנְ אחורה על פוך ועושה עליו סְנוֹבּוֹרד בִּמקום. "מתי מתנות אמורות להיפתח?"
"לא משנה מתי, זה תמיד יהיה כיף. רוצה שאני אחליט בשבילך?" אמא שואלת.
"עכשיו אני בן חמש, אני צריך להחליט." האצבע שלי עוד פעם בפה, אני שם אותה בבית שחי ונועל אותה. "אני מחליט - עכשיו."
היא שולפת משהו אחד מתחת לכרית, אני חושב שזה התחבא שם כל הלילה בלי שראו אותו. זה צינור של נייר שורות עם מסביב הסרט הסגול מכל האלף שוקולדים שקיבלנו בזמן שקרה חג המולד. "תפתח את זה," היא אומרת לי. "בעדינות."
אני מגלה איך פותחים את הקשר, אני מיישר את הנייר, זה ציור, רק עיפרון, בלי צבעים. אני לא מבין על מה זה, אז אני הופך אותו. "אני!" כמו על ראי אבל יותר, הראש והיד והכתף שלי בטי-שרט של השינה. "למה העיניים של עצמי סגורות?"
"ישנת," אמא אומרת.
"איך עשית תמונה מתוך שינה?"
"לא, אני הייתי ערה. אתמול בבוקר ושלשום ויום לפני זה, הדלקתי את מנורה וציירתי אותך." היא מפסיקה לחייך. "מה קרה, ג'ק? זה לא מוצא חן בעיניך?"
"לא - שאת דולקת בזמן שאני מכובה."
"טוב, לא יכולתי לצייר אותך כשאתה ער כי אחרת זאת לא היתה הפתעה, נכון?" אמא מחכה. "חשבתי שתאהב הפתעה."
"אני מעדיף הפתעה ושאני יודע."
היא קצת צוחקת.
אני עולה על כיסא נדנדה לקחת סיכה מתוך הכלֵי תפירה על מדף, פחות אחת זה אומר שעכשיו יישאר אפס מכל החמש. תמיד היו שש אבל אחת נעלמה. אחת מחזיקה את "יצירות מופת גדולות של אמנות המערב מס' 3: הבתולה והילד עם אנה הקדושה ויוחנן המטביל" מאחורֵי כיסא נדנדה, ואחת מחזיקה את "יצירות מופת גדולות של אמנות המערב מס' 8: רשמים: זריחה" ליד אמבטיה, ואחת מחזיקה את התמנון הכחול ואחת את התמונה של הסוס המשוגע שקוראים לו "יצירות מופת גדולות של אמנות המערב מס' 11: גֶרניקָה". היצירות מופת באו עם הפתיתים של שיבולת שועל, אבל את התמנון אני ציירתי, הוא קצת מסולסל בגלל האדים באוויר שמעל אמבטיה. אני מחבר בסיכה את ציור הפתעה של אמא אל לוח שעם שהכי באמצע מעל מיטה.
היא עושה לא עם הראש. "לא שם."
היא לא רוצה שהוא יראה. "אולי בתוך ארון בגדים, מאחורה?" אני שואל.
"יופי של רעיון."
ארון בגדים הוא מעץ, אז אני צריך לדחוף את הסיכה חזק במיוחד. אני סוגר את הדלתות הטיפשיות שלו, הן תמיד חורקות, אפילו אחרי ששׂמנו שמן תירס על הצירים. אני מסתכל דרך הרווחים אבל חשוך מדי. אני פותח אותו קצת בשביל להציץ, הציור הסודי הוא לבן חוץ מקווים קטנים באפור. השמלה הכחולה של אמא תלויה מעל חלק קטן של העין הישֵנה שלי, אני מתכוון העין בתמונה אבל השמלה על באמת בתוך ארון בגדים.
אני מריח את אמא לידי, האף שלי הכי טוב במשפחה. "אה, שכחתי לקחת כשהתעוררתי."
"זה בסדר. אולי אפשר לדלג על זה מדי פעם, עכשיו שאתה בן חמש?"
"שְכְּחי מזה, חוֹזֶה."
ואז היא שוכבת על פוך לבן וגם אני, ואני לוקח המון.

אני סופר מאה דגנים ועושה מפל של חלב לבן כמעט אותו דבר כמו הקערות, בלי להשפריץ, אנחנו אומרים תודה לישו התינוק. אני בוחר כף נָמֶסֶת שכל הלבן שלה מלא בועות על הידית מאז שהיא נשענה בטעות על הסיר שהיתה בו פסטה רותחת. אמא לא אוהבת את כף נָמֶסֶת אבל אני הכי אוהב אותה כי היא שונה.
אני מלטף את השריטות של שולחן כדי שיבריאו, הוא עיגול לבן לגמרי חוץ מאפור בשריטות מהתאונה עם לחתוך את האוכל. בזמן האוכל אנחנו משחקים זמזומים כי זה משחק שלא צריך פֶּה. אני מנחש "מַקַרֶנָה" ו"היא תגיע מעבר להר" ו"סעי לאט, כרכרה מתוקה" אבל בעצם זה "מזג אוויר סוער". ככה יש לי שתי נקודות, אני מקבל שתי נשיקות.
אני מזמזם את "חתוֹר חתוֹר חתוֹר בסירה", אמא ישר מנחשת. ואז אני עושה את "להפוך שולחנות", היא עושה פרצוף ואומרת, "אוּף, אני מכירה את זה, זה השיר על ליפול ולקום, איך קוראים לו?" בסוף היא זוכרת נכון. בָּתור השלישי שלי אני עושה את "לא יכול להוציא אותך מהראש", לאמא אין מושג. "בחרת אחד נורא קשה... זה משהו ששמעת בטלוויזיה?"
"לא, זה משהו ששמעתי ממך." אני מתפרץ לה עם הפזמון, היא אומרת שהיא טמבּלוּלָה.
"טומטומית." אני נותן לה שתי נשיקות.
אני מזיז את הכיסא שלי אל ליד כיור ורוחץ כלים, עם קערות אני צריך לעשות בעדינות אבל עם כפות אני יכול קְלינְג קְלַנְג קְלוֹנְג. אני מוציא לשון אל ראי. אמא מאחורי, אני רואה את הפנים שלי תקועות מעל שלה כמו מסכה שהכנו כשקרה ליל כל הקדושים. "חבל שהציור לא כל כך טוב," היא אומרת. "אבל לפחות הוא מראה איך אתה."
"איך אני?"
היא נותנת מכה חלשה על ראי איפה שהמצח שלי, האצבע שלה משאירה עיגול. "דומה לי כמו שתי טיפות מים."
"מה פתאום אנחנו טיפות מים?" העיגול נעלם.
"זה רק אומר שאתה דומה לי. כנראה כי כל הטיפות דומות. לשנינו יש עיניים חומות, פה גדול, סנטר מחודד..."
אני מסתכל על שנינו באותו זמן ואנחנו שעל ראי מסתכלים חזרה. "לא אותו אף."
"טוב, לך יש אף של ילד בינתיים."
אני מחזיק אותו. "הוא ייפול ואחרי זה יצמח לי אף של גדול?"
"לא, לא, הוא פשוט יגדל. אותו שיער חום -"
"אבל שלי יורד עד המותניים שלי ושלך יורד רק עד הכתפיים."
"נכון," אמא אומרת ולוקחת את משחת שיניים. "כי התאים שלך פי שניים בַּחיים לעומת התאים שלי."
לא ידעתי שדברים יכולים להיות רק חצי בַּחיים. אני שוב פעם מסתכל על ראי. גם הטי-שֶרטים של השינה שלנו הם שונים וגם התחתונים, על שלה אין דובים.
כשהיא יורקת פעם שנייה מגיע התור שלי עם מברשת שיניים, אני מצחצח כל שן מכל הצדדים ואחרי זה שוטף את כל השיניים ועושה חיוך של ערפד.
"אמא'לה." אמא מכסה את העיניים. "השיניים שלך כל כך נקיות שאני מסתנוורת."
שלה די רקובות כי היא שכחה לצחצח אותן, היא מצטערת על זה ולא שוכחת יותר אבל בכל זאת הן רקובות.
אני מקפל את הכיסאות לשָטוּח ומשעין אותם על סוס בגדים ליד דלת. הוא תמיד רוטן ואומר שאין מקום אבל יש מלא אם הוא עומד ממש זקוף. גם אני יכול לקפל את עצמי לשָטוּח אבל לא לגמרי בגלל השרירים שלי, מזה שאני בַּחיים. דלת עשויה ממתכת פלאים מבריקה, היא עושה בּיפּ-בּיפּ אחרי תשע מתי שאני אמור להיות מכובה בתוך ארון בגדים.
הפנים של אלוהים לא באות היום, אמא אומרת שלָאור קשה להידחק דרך השלג.
"איזה שלג?"
"תראה," היא אומרת, ומצביעה למעלה.
יש טיפה אור בלמעלה של חלון בתקרה, השאר הכול חושך. השלג של טלוויזיה לבן אבל האמיתי לא, זה מוזר. "למה הוא לא נופל עלינו?"
"כי הוא בחוץ."
"בחלל החיצון? הלוואי שהוא היה בפנים והייתי יכול לשחק איתו."
"כן, אבל אז הוא היה נמס כי כאן חמים ונעים." היא מתחילה לזמזם, אני ישר מנחש שזה "שלג שלג בוא". אני שר את הבית השני. אחרי זה אני עושה את "ארץ פְּלאות של חורף" ואמא מצטרפת יותר גבוה.
כל בוקר יש לנו אלפי דברים לעשות, למשל להשקות את צמח בכוס מים בתוך כיור כדי שלא יישפך, ואז להחזיר אותו לצלוחית שלו על שידה. צמח גר פעם על שולחן אבל הפנים הצהובות של אלוהים שרפו לו עלה. העלה ההוא נפל אבל נשארו לו תשעה, הם ברוחב היד שלי עם פַּרוותיוּת על הכול, כמו כלב אם אני עוצם עיניים. אני לא אוהב את המספר הזה תשע. אני מוצא עלה קטנצ'יק שיוצא, זה נחשב עשר.
אני מחפש את העכבישה הקטנה מתחת לְשולחן אבל יש רק קוּרים בין הרגליים שלו והשטוח. שולחן עומד בשיווי משקל, זה די קשה, מתי שאני עומד על רגל אחת אני יכול לעשות את זה שנים על גבי שנים אבל בסוף אני תמיד נופל. אני רוצה להגיד לאמא על הקוּרים, ואז אני לא רוצה כי היא מגרשת קוּרים במברשת, היא אומרת עליהם שהם מלוכלכים אבל לי הם נראים כמו כסף נורא נורא דק. אמא אוהבת את החיות שרצות ואוכלות אחת את השנייה בעולם הטבע אבל לא חיות אמיתיות. כשהייתי בן ארבע הסתכלתי על נמלים מטפסות על תנור והיא רצה והרביצה להן במטלית רטובה שהן לא יאכלו לנו את האוכל. רגע אחד הן היו בחיים ואחרי עוד רגע הן היו לכלוך. בכיתי והעיניים שלי כמעט נמסו. וגם בפעם אחרת היה דבר בלילה נְנְנְנְנְג נְנְנְנְנְג נְנְנְנְנְג שעקץ אותי ואמא העיפה אותו על קיר-דלת מתחת לְמדף, זה היה יתוש. הסימן עוד שם על השעם אפילו שהיא קירצפה, זה הדם שלי שהיתוש גנב אותו כמו ערפדוני פצפוני. עד עכשיו זאתי הפעם היחידה שהדם שלי יצא ממני.
אמא לוקחת את התרופה שלה מתוך האריזה בצבע כסף שיש בה עשרים ושמונה חלליות קטנות ואני לוקח ויטמין מהבקבוק עם הילד שעושה עמידת ידיים והיא לוקחת אחד מהבקבוק הגדול עם תמונה של אישה שעושה טניס. ויטמינים הם תרופות כדי לא להיות חולה ולא לחזור לגן עדן לפני הזמן. אני לא רוצה לחזור אף פעם, לא מוצא חן בעיני למות, אבל אמא אומרת שזה בסדר כשנהיה בני מאה ונהיה עייפים מלשחק. היא גם כן לוקחת משכיחים. לפעמים היא לוקחת שניים, אף פעם לא יותר משניים כי יש דברים שטובים לנו אבל יותר מדי זה פתאום רע.
"זה בגלל שן מקולקלת?" אני שואל. היא מאחורה למעלה בקצה של הפה שלה, היא במצב הכי גרוע.
אמא עושה כן עם הראש.
"למה את לא לוקחת שני משכיחים בכל החלקים של כל יום?"
היא עושה פרצוף. "אז אכלתי אותה."
"מה זה -"
"זה אומר שיהיה לי רע כי אני כל הזמן אצטרך אותם. האמת היא שאני צריכה יותר ויותר."
"מה רע בלהיות צריכה?"
"קשה להסביר."
אמא יודעת הכול חוץ מהדברים שהיא לא זוכרת נכון, או לפעמים שהיא אומרת שאני קטן מדי בשביל להסביר משהו.
"השיניים שלי מרגישות קצת יותר טוב אם אני מפסיקה לחשוב עליהן," היא אומרת לי.
"איך זה?"
"קוראים לזה ניצחון הרוח על החומר. אם לא חושבים על משהו הוא לא כואב."
אני כשכואב לי חלק ממני אני חושב על זה כל הזמן. אמא משפשפת לי את הכתף אבל לא כואבת לי הכתף, בכל זאת זה נעים.
עוד לא סיפרתי לה על הקוּרים. מוזר שיש לי סוד שאין לאמא. כל שאר הדברים הם של שנינו. כנראה הגוף שלי הוא שלי והרעיונות שקורים לי בתוך הראש. אבל התאים שלי עשויים מהתאים שלה אז אני בערך שלה. גם כשאני מספר לה מה אני חושב והיא מספרת לי מה היא חושבת, הרעיונות של כל אחד מאיתנו קופצים לתוך הראש של השני, כמו לצבוע בעיפרון כחול על צבע צהוב ולקבל ירוק.
ב-08:30 אני לוחץ על הכפתור של טלוויזיה ומנסה בַּשלושה ערוצים, אני מוצא את "דוֹרָה החוקרת", יש! אמא מזיזה את ארנבון לאט לאט שהתמונה תהיה יותר טובה עם האוזניים והראש שלו. יום אחד מתי שהייתי בן ארבע טלוויזיה מתה, אבל בלילה ניק הזקן הביא קופסה של ממיר פלאים שהחזירה לחיים את טלוויזיה. הערוצים האחרים אחרי השלושה הם מטושטשים לגמרי אז אנחנו לא רואים אותם כי זה מכאיב לנו בעיניים, רק אם יש מוזיקה אנחנו שמים עליה את שמיכה ושומעים דרך האפור שלה ומזיזים את הטוּסיק.
היום אני שם את האצבעות שלי לחיבוק על הראש של דוֹרה ואומר לה על הכוחות-על שלי עכשיו שאני בן חמש, היא מחייכת. יש לה את השיער הכי אדיר שהוא כמו קסדה חומה נורא עם קצוות חדים גזורים, הוא גדול כמו כל שאר הגוף שלה. אני מתיישב על הברכיים של אמא על מיטה ומסתכל, אני מתפתל כדי לא להיות על העצמות החדות שלה. אין לה הרבה חלקים רכים אבל אלה שכן הם רכים נורא. דוֹרה אומרת קטעים שהם לא בשפה אמיתית, הם ספרדית, כמו לוֹ אִיסימוֹס. תמיד יש לה תיק גב שהוא יותר בפנים מבחוץ, עם כל מה שדוֹרה צריכה כמו סולמות וחליפות חלל לריקודים ומשחקי כדורגל ונגינה בחליל והרפתקאות עם הקוף שלה בּוּטְס. דוֹרה תמיד אומרת שהיא תצטרך את העזרה שלי, למשל אם אני יוכל למצוא קסם, היא מחכה שאני יגיד כן. אני צועק "מאחורי הדקל" והחץ הכחול שלה פוגע בדיוק מאחורי הדקל, היא אומרת "תודה". כל שאר האנשים בְּטלוויזיה לא מקשיבים. המפה מראה כל פעם שלושה מקומות, צריך ללכת אל הראשון כדי להגיע אל השני כדי להגיע אל השלישי. אני הולך עם דוֹרה ועם בּוּטְס, מחזיקים ידיים, אני מצטרף לכל השירים במיוחד עם הסלטות ועם הכִּיפים או לריקוד התרנגולות המטופש. חייבים להיזהר מחטפני הערמומי הזה, שלוש פעמים אנחנו צועקים "חטפני, אל תחטוף," והוא מתרגז ואומר "נו באמת!" ובורח. פעם אחת חטפני עשה רובוט פרפר עם שלט-רחוק אבל הוא התקלקל, במקום זה הוא חטף את המסכה והכפפות שלו, זה היה נורא מצחיק. יש פעמים שאנחנו תופסים כוכבים ושמים אותם בתוך הכיס של תיק גב, אני הייתי בוחר את הכוכב הרועש שמעיר את הכול ואת הכוכב המתחלף שיכול להשתנות לכל הצורות.
בעולמות האחרים זה בעיקר אנשים שמאוֹת יכולים להיכנס למסך, חוץ מלפעמים כשמישהו נהיה גדול וקרוב. יש להם בגדים במקום עור, הפנים שלהם ורודות או צהובות או חומות או עשויות טלאים או שעירות, עם פה אדום ועיניים גדולות עם שחור בקצה. הם צוחקים וצועקים המון. הייתי שמח לראות כל הזמן טלוויזיה אבל זה מרקיב לנו את המוח. לפני שירדתי מגן עדן אמא השאירה אותה דלוקה כל היום ונהייתה זוֹמבּי זה כמו רוח רפאים רק הולכת טח טח טח. אז עכשיו היא תמיד מכבה אחרי תוכנית אחת ואז התאים שלנו מתרבים עוד פעם במשך היום ואפשר להסתכל על עוד תוכנית לפני שהולכים לישון ושיִגדל עוד מוח בזמן שישנים.
"רק עוד אחת כי זה היומולדת שלי? בבקשה?"
אמא פותחת את הפה וסוגרת אותו. ואז היא אומרת "בעצם, למה לא?" היא משתיקה את הפרסומות כי הן עושות לנו עיסה מהמוח אפילו יותר מהר והוא עלול לנזול לנו מהאוזניים.
אני מסתכל על הצעצועים, יש משאית מעולה וטרמפולינה ובּיוֹניקל. שני ילדים רבים עם רובוטריקים בידיים אבל הם נחמדים לא כמו הרעים.
ואז מתחילה התוכנית, זה "בּוֹבּסְפוֹג מִכנסמְרוּבּע". אני רץ לגעת בו ובפטריק הכוכב ים אבל לא בחֲסילוֹני כי הוא מבהיל. זה סיפור מפחיד על עיפרון ענק, אני מסתכל דרך האצבעות של אמא שארוכות פי שניים משלי.
כלום לא מפחיד את אמא. חוץ מניק הזקן אולי. רוב הפעמים היא קוראת לו רק הוא, אפילו לא ידעתי את השם בשבילו עד שראיתי סרט מצויר על איש שבא בלילה בשם ניק הזקן. אני קורא לשלנו ככה כי הוא בא בלילה אבל הוא לא נראה כמו האיש בְּטלוויזיה עם זקן וקרניים וכאלה. פעם שאלתי את אמא אם הוא זקן והיא אמרה שהוא כמעט פי שניים ממנה שזה די זקן.
היא קמה לכבות את טלוויזיה ברגע שמתחילות הכותרות.
הפיפי שלי צהוב מהוויטמינים. אני יושב לעשות קקי, אני אומר לו "בּיי בּיי, תשחה אל הים." אחרי שאני מוריד את המים אני מסתכל איך המיכל מתמלא מגרגר מחרחר מצרצר. ואז אני מקרצף את הידיים עד שאני מרגיש כאילו העור כבר הולך לרדת, ככה אני יודע שרחצתי מספיק.
"יש קוּרים מתחת לְשולחן," אני אומר, לא ידעתי שאני הולך להגיד. "ראיתי קודם אבל לא אמרתי."
אמא מחייכת אבל לא באמת.
"תוכלי לא לנקות את זה במברשת? כי העכבישה אפילו בכלל לא שם אבל אולי היא תחזור."
היא למטה על הברכיים מסתכלת מתחת לְשולחן. אני לא רואה את הפנים שלה עד שהיא דוחפת את השיער מאחורי האוזן. "אני אגיד לך מה, אני אשאיר את זה שם עד שננקה, טוב?"
זה יהיה ביום שלישי, זה בעוד שלושה ימים. "טוב."
"אתה יודע מה?" היא קמה. "צריך לסמן את הגובה שלך עכשיו שאתה בן חמש."
אני קופץ גבוה באוויר.
בדרך כלל אסור לי לצייר על שום חלק של חדר או של רהיטים. כשהייתי בן שתיים קישקשתי על הרגל של מיטה, זאתי שקרובה אל ארון בגדים, אז כל פעם שאנחנו מנקים אמא נותנת מכה קטנה לקשקוש ואומרת, "תראה, אנחנו צריכים לחיות עם זה לנֶצח." אבל הגובה שלי כל יומולדת זה משהו אחר, זה מספרים קטנטנים ליד דלת, 4 שחור, מתחתיו 3 שחור, ו-3 אדום שהיה הצבע של העט הישן שלנו לפני שהוא נגמר, ולמטה 1 אדום.
"תעמוד ישר," אמא אומרת. העט מדגדג לי בקצה של הראש.
כשאני עושה צעד הצידה יש 5 שחור קצת מעל 4. אני אוהב את 5 יותר טוב מכל מספר, יש לי חמש אצבעות בכל יד ואותו דבר ברגליים וגם לאמא, אנחנו שתי טיפות מים. תשע זה המספר שאני הכי פחות אוהב. "כמה גבוה אני?"
"מה הגובה שלך? טוב, אני לא יודעת בדיוק," היא אומרת, "אולי נבקש פעם סרט מדידה, מתנת סופשבוע."
חשבתי שסרטי מדידה יש רק בְּטלוויזיה. "לא, בואי נבקש שוקולדים." אני שם את האצבע שלי על 4 ועומד עם הפנים מול זה והאצבע על השיער. "הפעם הזאתי לא גבהתי הרבה."
"זה נורמלי."
"מה זה נורמלי?"
"זה -" אמא לועסת את הפה. "זאת אומרת, בסדר. נוֹ אַיי פְּרוֹבְּלֶמָה."
"אבל תראי באיזה גודל השרירים שלי." אני קופץ על מיטה, אני ג'ק קוטל הענקים עם מגפי הפלא.
"אדירים," אמא אומרת.
"ענקיים."
"כבירים."
"עצומים."
"חזקים," אמא אומרת.
"עצוּקים." זה סנדוויץ' מילים כשאנחנו מועכים שתיים יחד.
"יפה מאוד."
"את יודעת מה?" אני אומר לה. "כשאני יהיה בן עשר אני יהיה גדול."
"אה כן?"
"אני יגדל ויגדל ויגדל עד שאני יהיה כמו אנשים."
"האמת, אתה כבר איש," אמא אומרת, "אנשים זה מה שאנחנו."
חשבתי שהמילה בשבילנו היא אמיתיים. בני אדם בְּטלוויזיה עשויים רק מצבעים.
"התכוונת הנשים, ב-ה'?"
"כן," אני אומר. "אישה עם ילד בתוך ביצה בבטן שלי וגם הוא יהיה אמיתי. או שאני הולך לגדול ככה שאני יהיה ענק, אבל נחמד, עד כאן." אני קופץ ונוגע בקיר-מיטה ממש גבוה, כמעט במקום שמתחיל השיפוע של גג.
"נשמע טוב," אמא אומרת.
הפנים שלה נהיו ריקות, זאת אומרת שאמרתי משהו לא נכון אבל אני לא יודע מה.
"אני יפרוץ דרך חלון בתקרה אל החלל החיצון ויקפוץ בּוֹינְג-בּוֹינְג בין כל הכוכבים," אני אומר לה. "אני אבקר את דוֹרה ואת בּוֹבּסְפוֹג ואת כל החברים שלי, יהיה לי כלב שקוראים לו לאקי."
אמא מחייכת. היא מחזירה את העט אל מדף.
אני שואל אותה, "בת כמה את תהיי ביומולדת שלך?"
"עשרים ושבע."
"וואו."
אני חושב שזה לא שימח אותה.
כשאמבטיה מתמלאת, אמא מורידה את מבוך ואת מבצר מעל ארון בגדים. אנחנו בונים את מבוך מאז שהייתי בן שתיים, הוא עשוי מבתוכו של ניירות טואלט מודבקים יחד במנהרות שמסתובבות בהרבה כיוונים. כדור קְפיצוֹן אוהב ללכת לאיבוד בתוך מבוך ולהתחבא, חייבים לקרוא לו ולנער את מבוך ולהפוך אותו הצידה ולמטה לפני שהוא מתגלגל החוצה וִיייש. ואז אני שולח לתוך מבוך דברים אחרים כמו בוטן ועיפרון כחול קטן שזה רק חלק שבור וקצר, וספגטי קצר לא מבושל. הם רודפים אחד אחרי השני במנהרות ומתחמקים וצועקים בּוּוּ, אני לא רואה אותם אבל אני מקשיב לקרטון ויכול לנחש איפה הם. גם מברשת שיניים רוצה אבל אני אומר לה מצטער, היא ארוכה מדי. היא קופצת על מבצר במקום לשמור על מגדל. מבצר עשוי מפחיות ובקבוקים של ויטמינים, כל יום שיש אחד ריק אנחנו בונים עוד ומגדילים אותו. מבצר רואה לכל הכיוונים, הוא שופך שמן רותח על האויבים, הם לא יודעים על החריצים הסודיים בסכין שלו, חה חה. אני רוצה להכניס אותו לתוך אמבטיה כדי שיהיה שם אי אבל אמא אומרת שהמים יקלקלו לו את הדבק של הנייר דבק.
אנחנו פותחים את הקוּקוּאים ונותנים לשיער שלנו לשחות. אני שוכב על אמא אפילו לא מדבר, אני אוהב את הדפיקות של הלב שלה. כשהיא נושמת אנחנו עולים ויורדים קצת. בולבול צף.
בגלל היומולדת שלי מותר לי לבחור מה נלבש שנינו. הבגדים של אמא גרים במגירה הגבוהה של שידה ושלי בנמוכה. אני בוחר את הג'ינס שהיא אוהבת הכחול עם התפרים האדומים שהיא לובשת רק לאירועים מיוחדים כי הם נהיים חוטים בברכיים. בשבילי אני בוחר את הקפּישוֹן הצהוב שלי, אני נזהר על המגירה אבל הקצה מימין בכל זאת יוצא ואמא צריכה לדפוק אותו חזרה פנימה. ביחד אנחנו מושכים את הקפּישוֹן שלי למטה הוא לועס לי את הפנים אבל אז פתאום הוא יורד.
"אולי אני אחתוך קצת באמצע של ה-V?" אמא אומרת.
"שְכְּחי מזה, חוֹזֶה."
בשביל שיעור התעמלות אנחנו מורידים גרביים כי כפות רגליים יחפות זה יותר תפסני. היום אני בוחר קודם מסלול, אנחנו הופכים את שולחן על מיטה ואת כיסא נדנדה עליו עם מחצלת על שניהם. מסלול עובר ממיטה אל ארון בגדים אל מנורה, הצורה על רצפה היא C שחור. "היי, תראי, אני יכול לעשות הלוך וחזור בשש-עשרה צעדים."
"וואו. כשהיית בן ארבע זה היה שמונה-עשרה צעדים, נכון?" אמא אומרת. "כמה פעמים הלוך וחזור אתה חושב שתצליח לרוץ היום?"
"חמש."
"אולי חמש כפול חמש? זה יהיה המספר האהוב עליך בריבוע."
אנחנו בודקים על האצבעות כמה פעמים זה, יוצא לי עשרים ושש אבל אמא אומרת עשרים וחמש אז אני עושה עוד פעם וגם לי יוצא עשרים וחמש. היא סופרת אותי על שעון. "שתים-עשרה," היא צועקת. "שבע-עשרה. אתה מתקדם יופי."
אני נושם ווּוּ ווּוּ ווּוּ.
"יותר מהר -"
אני מִתמהר אפילו עוד יותר כמו שסוּפּרמן עף.
כשהתור של אמא לרוץ אני צריך לכתוב על הבְּלוֹק כתיבה סְפּירלה את המספר בהתחלה ואת המספר כשהיא גומרת, ואז אנחנו מפרקים אותם כדי לראות כמה מהר היא עשתה. היום יש לה תשע שניות יותר ממני, זאת אומרת ניצחתי, אז אני קופץ למעלה ולמטה ומפריח נשיקות. "בואי נעשה מרוץ באותו זמן."
"זה נשמע כיף," היא אומרת, "אבל זוכר שפעם ניסינו את זה והתנגשתי עם הכתף בשידה?"
יש פעמים שאני שוכח דברים ואז אמא אומרת לי ואני זוכר אותם.
אנחנו מורידים את כל הרהיטים מעל מיטה ושמים את מחצלת חזרה איפה שהיא היתה בשביל לכסות את מסלול כדי שההוא לא יראה את ה-C המלוכלך.
אמא בוחרת טרמפולינה, רק אני קופץ על מיטה כי אמא עלולה לשבור אותה. היא עושה את הקריינות, "אלוף ארצות הברית הצעיר מבצע גלגול נועז באוויר בבוקר זה בחודש מֶרץ..."
המשחק הבא שאני בוחר זה המלך אמר, אז אמא אומרת לגרוב חזרה גרביים בשביל גווייה, שזה לשכב כמו דג עם ציפורניים רפויות, פופיק רפוי, לשון רפויה, אפילו מוח רפוי. לאמא מתחיל לגרד מאחורי הברך והיא זזה, אז אני שוב פעם מנצח.
עכשיו 12:13 אז אפשר ארוחת צהריים. החלק הכי אהוב עלי בתפילה זה לחם יוֹמנוּ. אני הבוס של המשחקים אבל אמא הבוס של הארוחות, למשל היא לא מרשה לנו לאכול דגנים לארוחת בוקר וצהריים וערב כדי שלא נהיה חולים ובכל מקרה זה יגמור אותם מהר מדי. כשהייתי בן אפס ואחת, אמא היתה חותכת ולועסת לי את האוכל אבל אז קיבלתי את כל העשרים שיניים שלי ואני יכול לכרסם כל דבר. הארוחת צהריים הזאת היא טוּנה על קרקרים, התפקיד שלי זה לפתוח את המכסה של הקופסת שימורים כי הפרק היד של אמא לא מצליח.
אני קצת מתנדנד ואמא אומרת בוא נשחק תזמורת, שאז רצים ורואים איזה קולות אפשר להרביץ מדברים. אני מתופף על שולחן ואמא עושה טוּק טוּק על הרגליים של מיטה, ואז פְּלוּם פְּלוּם על הכריות, אני דופק במזלג וכף על דלת דינְג דוֹנְג והאצבעות ברגליים שלנו עושות זְבֶּנְג על תנור, אבל הכי אני אוהב לדרוך על הדוושה של פחזבל כי המכסה נפתח בקפיצה ועושה בּינְג. הכלי שאני הכי אוהב זה טוֹינְג זה קופסת דגנים שעשיתי מכל מיני רגליים ונעליים ומעילים וראשים בצבעים מתוך הקטלוגים הישנים, ואז מתחתי שלוש גומיות באמצע. ניק הזקן לא מביא לנו יותר קטלוגים שנבחר את הבגדים שלנו, אמא אומרת שעכשיו הוא יותר נבזי.