ד"ש מנעורייך
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ד"ש מנעורייך

ד"ש מנעורייך

כוכב אחד (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2001
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 190 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 10 דק'

גפי אמיר

גפי (גפנה) אמיר שגב (נולדה ב-29 ביוני 1966) היא סופרת ופובליציסטית ישראלית.

אמיר החלה לפרסם ב-1987, ופרסמה שלושה רומנים בזה אחר זה. כמו כן פרסמה קובצי סיפורים, ביניהם: "עד גיל 21 תגיע לירח" ו"ד"ש מנעורייך". בשנת 2005, שידרה זכיינית ערוץ 2 טלעד סרט שהפיקה על פי סיפור של אמיר בשם "מה אתה סח".

מאז 2017 כותבת ביקורת ספרות בעיתון "הארץ".

מספריה:
עד כלות (רומן 1987)
לוצכים (רומן 1988)
טווסים על הגג (רומן 1992)
עד גיל 21 תגיע לירח (קובץ סיפורים 1997)
ד"ש מנעורייך (קובץ סיפורים 2001)

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/3zec35mn

תקציר

תמי עומדת להנשא. האם היא מאוהבת? – לא כל כך, אבל זאת הבעיה הכי פחות דחופה שלה כרגע: היא נתונה בקרב מאסף נגד אמו של החתן על צבע המפיות בחתונה, ומה שהרבה יותר מדאיג, תמי חייבת לספר לחברתה הטובה - והרווקה - שהיא עומדת להתחתן. להתחתן?! התחתנה. יש לה תינוקת - זה טוב. יש לה משכנתא - זה גם טוב. גם יש לה בעל - ונראה שזה כבר הרבה פחות טוב. ד"ש מנעורייך הוא קובץ בן אחד עשר סיפורים קצביים וסוחפים, עצובים ומצחיקים, שהקשר העלילתי ביניהם מאפשר לקרוא אותם גם כרומן וגם כשורה של אפיזודות נפרדות. גיבורי הקובץ, גברים ונשים בשנות השלושים לחייהם, מתלבטים בין זוגיות ובין חיים לבד, בין הקריירה ובין גידול תינוקות, בעידן שבו דומה שכל הקלפים המוכרים כבר נטרפו. בעט קל ובלשון שנונה, רעננה ורגישה, משרטטת גפי אמיר דיוקנאות חדים ובלתי נשכחים של צעירים החיים כאן ועכשיו. גפי אמיר היא עיתונאית ב"ידיעות אחרונות", תסריטאית ושותפה לכתיבת המחזה "זוגיות". ד"ש מנעורייך הוא ספרה החמישי. ספרה הקודם "עד גיל 21 תגיע לירח", יצא אף הוא בהוצאת "כתר" וזכה לשבחים גדולים.

פרק ראשון

שתהיי לי בריאה

דֶדָה והבעל שלה, פרויקה, באים במוצאי שבת לנחם אותנו. היא עם הנחמות שלה, הוא עם הניחומים שלו. פעם היתה תמירה ויפהפייה והביאה אותה כל הזמן ברמת־שרוניות שלה, אבל עכשיו הם נראים קלויים ושחוחים כמו צימוק וגרעין חמנייה, כשהוא מתקדם לגינה המוארת, מכריז כבר בפטיו החשוך ״שולם עליכם!״ בשפת הזקנים שלהם, והיא מתעכבת, נדבקת אלי, אוחזת לי בזרוע כשהיא לוחשת, ״בובה׳לה, איך אבא, תגידי לי רק איך האבא שלך.״
הסימפטיה שלה נמרחת לי כמו מוכטה על הזרוע, אז אני מתנערת ממנה בעדינות, שולחת אותה לדשא והולכת לחדר הילדים. מגלגלת את התריס עם הסרט האדום־לבן, זה שגנץ אמר פעם שאם רק תחליפו אותו בתריסולים חשמליים ועוד כמה תיקונצ׳יקים, הדירה הלא תהיה שווה מיליונים, חבר׳יה, ואמא ענתה, חסרת אונים ונכמרת כמו תמיד, ״צריך להתעניין אצל בעל מקצוע,״ והוא אמר, ״בטי, מה זה אתך?״ והיא אמרה, ״תדבר עם הבוס,״ ואבא מיד ענה, ״אין לנו עניין בזה, יהושע,״ וסגר לבן הדוד גנץ, עם הקומבינות שלו ורעיונות הנישול, את הפה.
מבעד לתריס חודרים קולות הפרוורים הישראליים: שביעות הרצון והתוגה, זמזום צרצרים, ריח פליט ונהמת פריחת תפוז, קשקוש השייקים והוויסקי בכוסות הזכוכית הגבוהות ואנקת מפצח האגוזים. אני יכולה לשמוע פחות מילים ויותר את נגינת המשפטים בקולה הערב, המתוק, של דדה, כשאני עוצמת את עיני במיטה, במקלט מה שהיה לפני אולי מיליון שנים חדר הילדות הפרהיסטורי שלי. לפני עשרים שנה, כשעזבתי לדירה השכורה הראשונה, הוסב לחדר השינה הפרטי של אמא. למה עברו לישון לבד, ומי בכלל רוצה להיוודע לחיים הגנוזים של הוריו. יודעים אחד את השנייה בשקט. חיים את החיים האופטימליים שלהם בשולי הילדות שלנו. מתקוטטים בחירוק שיניים. שותקים. עכשיו מוצבים בו החפצים המעטים שלה: סל הסריגה, סלילי הצמר בצבעי וניל וקאמל. המחשב האישי שלה, ספרים ופמוטי נרות השבת על מגש הזכוכית ששימש להגשת חטיפים לאורחים עד שהושבת והונח להגן על המזנון מחלב הנרות.
אני מרגישה את צעדיה, ברגליים יחפות, טופפות ברוח נובמבר מהפטיו לגינה, להתפאר בחלוק הבית הוורוד־סגול שקיבלה מאבא. בכל חודש מסרה לו בגאווה את תלוש המשכורת שלה והוא בחר למענה אפילו את הבגדים. אחר כך מדדה אותם להראות שהם הולמים אותה והיא אסירת תודה.
״ראית מה אבא קנה לי?״ חגה על הדשא הלח. עישנתי משועממת מול הפרצוף שלה. ״רק אמרתי שאני צריכה, וכבר אבא קנה לי חלוק,״ התפארה.
אמרתי לה, ״אוי, בחייך.״
היא ריקדה.
אמרתי, ״אוף, נו, די כבר, אמא.״
היא טופפה והסתובבה. מסורבלת, מודעת מדי לעצמה. חושבת לעצמה, בטח, איזה מגניב זה מצדה לרקוד. מתביישת להמשיך ומתביישת להפסיק. תראו אותי.
אמרתי, ״עשי לי טובה, בסדר?״
היא חדלה לפזז ואמרה, ״מה?״
איפרתי על הדשא וחזרתי להשתרע בכורסת הנדנדה, מנופפת בסנדלים שלי.
היא אמרה, ״יש בעלים קמצנים כאלה, שעושים לאישה שלהם סיפור מכל חולצה שהיא קונה.״ ואמרה, ״אני בכלל לא אוהבת בגדים חדשים, ואם אבא שלך לא היה דואג לי שאני אתלבש יפה, כל היום הייתי הולכת רק בסמרטוטים.״
אמרתי, ״בסדר, בסדר. שמענו עלייך.״
שתקנו קצת.
אמרתי, ״את שומעת? ראיתי היום דירה ברחוב בלפור. בקומה ראשונה אבל על עמודים, אולי אני אשכור אותה.״
היא אמרה, ״גם הבת של דדה שכרה דירה, אבל עם שותף.״
ואמרה, ״אבל הוא לא חבר שלה, הם רק גרים ביחד.״ ואז הוסיפה, ״הם לא עושים, את יודעת, אהבה.״ וגם, שדדה עזרה לבת שלה לבחור רהיטים מיד שנייה לדירה. הבת שלה עלתה שלושה קילוגרמים במשקל. היה לה כבר חבר רציני, אבל עזב אותה. עכשיו היא רוצה ללמוד קולנוע. קולנוע, פחח. בשביל מה זה טוב כל הקשקושים האלה. שמעת שיש אנס אחד עכשיו בעיר, שמספר לבחורות צעירות שהוא שוטר והן פותחות לו דלת? אולי תקני שוקר חשמלי? כן! היה כתוב במאמר בעיתון שזה מומלץ, אבל הלא מוטב תמיד להתעניין אצל בעל מקצוע.
אמרתי, ״אמא!״
אמרה, בהפתעה, ״מה?״
אמרתי, ״אני הולכת לחתום אִתם, אמא, או.קיי?״
״יש לך כסף?״ שאלה.
״אני עובדת, לא?״
היא התבוננה בחלוק שהגיע עד קרסוליה ואמרה לו, ״אז בואי נחשוב איך אנחנו מספרות את זה לאבא, שלא יתרגז שלא התייעצנו אתו?״
הייתי בת שבע עשרה וחצי, אמרתי לה, ״אוף, בחייך.״ קמתי מהנדנדה ומעכתי את הסיגריה. דרסתי את השריפה הקטנה על הדשא בעקבי הסנדלים שלי. אמרתי, ״את, שתהיי לי בריאה,״ אמרתי, ״טוב שאני עוזבת כבר את הבית הזה,״ מעכתי את הסיגריה בשפיץ של הנעל ולקינוח חיקיתי אותה:
״להתייעץ עם אבא, שלא ייעלב.״
היא הלכה לצדי. יכולתי לראות את מבטה מקדיר, חושבת על כל העוולות שאונו לה, נזכרת באמא שלה. בנישואים שלה. בבעל שלה. בילדים שלא מתנהגים יפה אף פעם. ובסיר האורז שנשרף הבוקר, ובכרוב שהיה מתולע. בנובמבר המתקרב ובגדי החורף שצריך להוריד ואיך שוב תבקש ואף אחד לא יעזור לגרור את הסולם. ״תהיי לי את בריאה,״ אמרה בטינה, ״תהיי לי את בעצמך, תהיי לי בריאה.״
היה לי אז בחור אחד ששכבתי אתו ולא אהבתי אותו, ובחור אחד ששכבתי אתו ואהבתי אותו. קניתי מכנסי עור שחורים וצמודים במשכורת השנייה שלי. כשלבשתי אותם הרגשתי פראית, אבל כשלכלכתי את הפה שלי, יכולתי לראות אותה מביטה בי. ניסיתי אוראלי וסאדו ולא יכולתי להיפטר ממנה אומרת, ״עושים אהבה, הם עושים אהבה.״ פלירטטתי עם המנהל שלי. הוא ביקש לדבר אתי ״ביחידות״. הלב שלי פעם אז בום־בום. כבר שנים שהלב שלי לא פעם כך. אבל המנהל הביט לעיני כשאמר, ״אני בנאדם נשוי, ילדה, בואי נפסיק עם המשחקים האלה?״ העלבון קרע אותי, מצאתי חברה טובה כדי להגיד לה, יאללה שלהם, על הזין. כל הגברים חלאות. היא אמרה, ״שור, מה, היה לך ספק בזה?״ אבל זה לא אִלחש את העלבון.
בלילות הלכנו לבתי קפה שקראנו עליהם במקומונים. הזמנו דברים שקראנו עליהם: סמירנוף תפוזים, אנטיפסטי, ברולה. הרגשנו זרות. אמרתי לאמא שלי, ״אוי, באמת, אני יוצאת. למה אני תמיד צריכה למסור לך דיווח?״ אמרתי לה פעם, ״לכי, תשיגי לך חיים, בסדר?״
עשיתי תלתול בשערות. אמא שלי הלכה אחרי כמו צל בחדרים החשוכים. ״זה יפה לך,״ אמרה, ״זה מאוד נשי.״ היא אמרה, ״הבת של דדה הסתפרה קצוץ. עכשיו היא נראית כמו גבר.״ בכיתי בגלל המנהל, ובגלל הסמירנוף תפוזים, ובגלל מכנסי העור ובגלל הבנים, אמרתי, ״תעזבי אותי כבר עם הבת של דדה, בסדר?״ היא פכרה את אצבעותיה ואמרה, ״כשהייתי צעירה היו לי המון תלתלים, אבל לא ממספרה. טבעיים. והיתה לי גזרה משגעת.״ היא הביטה בתלתלים החדשים שלי.
היא התגעגעה לאמא שלה. היא אמרה, ״ואבא שלך השתגע עלי. אבא לא הרשה לי להסתכל על אף בחור אחר.״
אמרתי ברוע, ״שמענו עלייך.״ היא נעלבה. האגן שלה נעשה כבד והיא משכה את הסוודר על החצאית שיכסה אותו. היא עמדה נכלמת, היא נשמה את הנשימות השקטות והסדורות שלה, ומשכה שוב את הסוודר לחצאית. אמרתי לה, ״אמא, אמא, די נו, מספיק. סליחה, בסדר? ביקשתי סליחה, אוף.״
אהבתי אותה, אבל לא ידעתי איך.
שערה הלבין, וכשערכה קניות, הביאה את הקבלות מהמכולת, חנות הירקות והקצב. היא ניסתה שעות לחשב מה הוציאה איפה, והשאירה את החשבונות והעודף ליד הכורסה שלו. כל ערב בדק את החשבונות. אמרתי לה: ״אני אישה משוחררת, את יודעת? אני בחיים לא אהיה כמוך.״ אמרתי, ״בואי נלך לבית קפה, לחגוג את המעבר שלי.״ היא שאלה אם בית הקפה כשר. אמרתי לה, ״אוף, אמא,״ אמרתי לה, ״כן, כן. קפה כשר.״ חיפשתי ימים שלמים קפה כשר, אבל גלגלתי את העיניים עד התקרה. לעסתי מסטיק. פשטתי את מכנסי העור השחורים ולבשתי חצאית זמש. לקחתי את הז׳קט שלי. אמרתי לה, ״נו כבר.״ פוצצתי בלון. היא החלה להשתמש במשקפי ראייה, אבל עיניה היו עוד גדולות ורכות וזיק שובב צחק בהן, לפעמים. הבטתי שוב בראי והעברתי מסרק פלסטיק ורוד בשיער שלי, אמרתי לראי, ״נו, כמה זמן?״ היא אמרה, ״אבל תזמיני גם את אבא, שלא ייעלב.״
מתי מפסיקים להתבייש בהורים, מתי מתחילים לחבב אותם. הוא לבש ז׳קט משובץ עם טלאי עור במרפקים וקשר לצווארו עניבת משי שהיא בחרה. היו שם המון עקרות בית שעצרו לסלט עם רוטב לייט וקוקה־קולה בעיצומו של מסע הקניות שלהן, והן הציצו בנו מעל עגלות האינגליזינה הצבעוניות, מרימות תינוקות לגלגלע אתם בשפת התינוקים. הוא שקע במושב שלו ונמלא טינה. הוא התלונן על המלצרית ועל השירות. הוא שאל למה כולם מדברים בקול רם. ״אנשים בארץ הזאת לא יודעים להקשיב, רק לצעוק,״ התלונן.
״נכון,״ הסכימה כמו תמיד.
״אין פה שום תרבות,״ אמר.
״נכון, משה,״ אמרה.
אמא שלה מתה כשהיתה בת שבע עשרה. בסוף אותה שנה נישאה לאבא שלי. מהגעגועים, מאהבה. איך אפשר לדעת. כל חייה נשארה בת שבע עשרה.
והמלחייה, לא יוצא ממנה מלח. ומוזיקת הרקע, מה זה צריך להיות. היא אמרה, ״לא נורא, לא נורא.״ הוא נעלב והשתתק. ״לא אמרתי שזה נורא,״ הטעים בקור, ״רק ציינתי עובדה.״ ישבתי, בחצאית הזמש הטיפשית, בין שניהם.
היא שאלה מה כדאי להזמין. ״אולי תאכלי עוגה,״ אמרתי. הקפצתי את הברך. ״אני עושה עוגות יותר טובות,״ אמרה. אבא לא רצה לדבר אתנו עכשיו והיא נגעה ביד שלו והתחנחנה, ״נכון שהעוגות שלי יותר טובות, מויש׳ה?״ והוא אמר, ״לא אכלתי פה עוגה, אז אינני יכול לענות לך, שרה.״
הוא לקח קיסם וניקה את שיניו בטינה. אמרתי, ״קחי סלט.״ ״לא,״ אמרה, ״סלט אני יכולה לחתוך גם בבית.״
בסוף הזמינה קוקה־קולה והודתה למלצרית שלוש שעות בחום. ״איזה כוס יפה,״ התפעלה. ״ראית איך שמים פרח על כל שולחן? כמה את חושבת עולים כל הפרחים האלה?״ שבועות אחר כך סיפרה כמה נהנתה לשבת אתי ב״ויטמן״.
״זה לא ׳ויטמן׳,״ אמרתי, ״זה ׳קפולסקי׳, כמה פעמים אפשר להתבלבל?״
היא אמרה, ״נו, טוב, אמא שלך כבר זקנה,״ היא חשבה שזה משהו מצחיק להגיד.
שמתי בקיטבג ענק את איין ראנד והנסיך הקטן. הייתי בת שבע עשרה וחצי. שפכתי לתוכו מגירה שלמה של אוסף התחתונים שלי ואמא נסוגה למשקוף ובהתה בי מבולבלת. היא אף פעם לא היתה אמא כמו שרציתי. בתיכון לא באה לשתות אתי קפה קר ושייק פירות כמו האמהות של החברות שלי. היא לא יצאה אתי למסעות קניות עליזים. היא לא לקחה אותי לרופא נשים, כמו אמא של תמי. היא לא הסבירה לי שאני צריכה לקחת גלולות. הייתי מלאת תלונות וטענות וטינות ישנות, ובגיל שלושים הרגשתי שאני נעשית פתטית. עברתי לעבודה חדשה ולקחתי הלוואה ענקית בבנק. באתי אליה בוקר אחד, לבקר, כשהשקתה את העציצים שלה, וניסיתי לחבב אותה.
״אני כל כך שמנה,״ אמרה, ״אבא שלך אומר שאני שמנה.״
״את לא,״ אמרתי.
אמרתי לה, אמא, בואי אתי לחוצלארץ. בואי ניסע לשבוע לאירופה רק את ואני. היא הביטה בי בתדהמה. ״אבל מה קורה לך?״ אמרה, ״מה זה קורה אתך? מה פתאום שאני אעזוב את אבא שלך לבד, הוא כל כך צריך אותי. ומה זה בכלל יש לי לנסוע לאירופה, או לאן זה רצית, כל כך טוב לי בבית שלי.״
אני שומעת את טפיפת הכפכפים של דדה במסדרון הצר והארוך ואז, טריקילי־טריקי־לק, לפני שהיא ממש פותחת את הדלת. אני נזכרת בכל הפעמים שהייתי חולה, שאותה דלת - הם לא צבעו את הבית כבר שלושים שנה, נפתחה בזהירות. שהכניסה פנימה מגש עם תה וממתקים. שאמרה לי, ״צאי לראות טלוויזיה ואני אשטוף פה, שיהיה לך יותר נעים,״ ואת כל הפעמים שראשה הציץ, לראות אם אני מכינה שיעורים, והניירות שצבענו ביחד, בגן הילדים. וכף היד האדמדמה שלה על הראש שלי.
״ילדה,״ שואלת דדה, ״אפשר להציץ אלייך רגע?״
״היי, דדה.״
אני מתיישבת בעייפות במיטה, פורמת וסוגרת חזק יותר את עטיפת החלוק הוורוד־סגול ובוהה בה.
דדה מתיישבת על קצה המיטה, היא מניחה את המאפרה שלה על הרצפה, את כוס הוויסקי לידה, לוקחת שאיפה ארוכה מהסיגריה שלה ואז מחבקת את מותניה בזרועותיה ומסתכלת עלי במבט ארוך.
״מה שלומנו?״
״בסדר.״
״הבאתי לכם משהו לאכול, שלא תצטרכי להתעסק עם זה.״
אני מהנהנת ולוקחת את הברודווי 80 שלה ושואפת, כשאני קמה סופסוף ומניחה את כפות הרגליים על הרצפה הקרירה של תחילת הקיץ.
״תודה,״ אני אומרת לה.
״אנשים ייכנסו, יפה להגיש משהו. קצת קפה, עוגיות, לא יותר מדי.״
״או.קיי.״
״פשוט תשימי את זה כמו שזה בקופסה, אל תתעסקי עם זה יותר מדי.״
״תודה.״
״מותק, את יודעת שאת לא צריכה להגיד לדדה תודה.״
״כן.״
״אני הולכת, אנחנו נבוא שוב מחר.״
״בסדר, תודה.״
אנחנו מתחבקות. אני מנסה למדוד את ראשי על כתפה, ומופתעת לגלות שדדה מגיעה עד החזה שלי. זה אפילו לא קצת דומה. אנחנו נפרדות ובוהות זו בזו.
״את צריכה עוד משהו?״
״לא. כן. סיגריות.״
״אני אביא אתי. יש לך להערב?״
״כן, תודה.״
אנחנו מתחבקות שוב ואני מחלצת את עצמי מזרועותיה. לכבוד האירוע הגיע אלינו דוד חיים לביקור אקסטרה, חוץ מהביקורים הדו־שנתיים בפסח ובראש השנה. לכל משפחה יש את הסלבריטי המשפחתי שלה, שכולם מתבשמים מקיומו. שלנו הוא הדוד חיים, בן הדוד של אבא. לפני מאתיים שנה היה במפא״י, וכל פעם שיש חתונה או ברית או משהו, הוא יושב בתפקיד המוקד החברתי, בזמן שכולם שואלים, ״דוד חיים, שאני אביא לך צלחת?״ ו״דוד חיים, אתה ממש חייב לנסות את הדגים,״ ומדי פעם הוא חונן אותנו ב״טוב, אולי קצת״, ככה שאני ממש יכולה לדמיין עכשיו את כולם יושבים במרפסת ומטפסים במעלה הסולם החברתי תוך כדי הניחום. הם באו לנחם גם לי, אבל אני, אין לי נחמה, אני. כל מה שאני רוצה זה לאמא שלי. במקום זה אני הולכת לחדר האמבטיה ושוטפת את הפנים. שפופרת מעוכה, אבל מקופלת בקפידה, של קרם ידיים ״פנג׳ל״, אצטון ולק שקוף לציפורניים. קצף אמבטיה ״בת אורן״ ובקבוק בושם ישן, מצהיב, של ״צ׳רלי״. מדף התמרוקים של אמא שלי. ״כמה שאת מקטרת תמיד על אבא, לא כל גבר קונה לאישה שלו בושם ולוקח אותה, כמו אבא שלך, למשביר וממש מכריח אותה לבחור קרם לפנים וסומק ואת המייק־אפ הכי יקר שיש.״
אני הולכת למטבח להכין לי קפה. מהמקרר מביטה בי תבנית עוגת יום השישי שלה, חצי אכולה, ועוף.
איזו ירושה להשאיר לבאים אחרייך. קרם פנג׳ל, סל סריגה, תבנית עוגה, עוף ומשקפי ראייה משומשים. רציתי דמות שאפשר להגיד עליה, כמו על אלוהים, ארוכת אפיים ורבת חסד. אבל אמא שלי, ארוכת אפיים. מתי בדיוק. עם הכפכפים של הספונג׳ה, אופה את העוגות שלה, מסתכלת עלינו כל הזמן במבט המבוהל הזה, מחפשת קשר עין.
״אבל זה הרבה יותר מזה, בובה, יש לי את הסריגה שלי. ויש לי את המחשב, שאני משחקת בו משחקים.״
״רק אל תתחילי עוד פעם עם כל המשפטים האלה, סריגה, אפשר לחשוב.״
״אבל אני מאושרת, באמת שאני מאושרת. את לא יכולה להבין את זה. אני פשוט מאושרת בתוך העולם הפנימי שלי.״
״תעשי לי טובה.״
אין לי שום ברירה עכשיו, אלא להזדחל למרפסת. הם באמת מחכים שאגיע, כי סיבוב הקפה האחרון של דדה היה לפני שעה וחצי, ככה שכולם בוהים בי בציפייה כשאני ממלמלת היי ותופסת לעצמי כיסא. אבא שלי לובש את מכנסי התכלת החגיגיים עם חולצת ספורט כתומה. היא לא היתה פה הבוקר, להתאים לו את הבגדים ולהניח אותם, מוכנים כשיתעורר, על הכורסה. הוא לא אומר שום דבר, רק נאנח אנחה כבדה וממושכת, אבל אח שלי אומר, כאילו זו בדיחה כזו, ״יש פה אנשים רעבים? כדאי שנשאל אותם.״
״כדאי מאוד,״ אני אומרת לו, לוקחת לעצמי סיגריה אחת מהקופסה של דוד חיים ואז שואלת אם אפשר.
״בוודאי,״ הוא אומר, מצית לי אש.
נתן נותן לי מבט ארוך ונוזף.
״אני אעשה משהו לשתות,״ הוא אומר, ״נטע? את מוכנה לבוא אתי להראות לי איפה הכוסות?״
״זה לא הזמן לעשות סדרת חינוך,״ הוא מטיף לי כשאני נשענת על השיש, מעשנת במרי, ״אני לא מאמין שאין פה אפילו קומקום חשמלי. איכס, הסוכר הזה נראה מה זה ישן.״
״אני לא צריכה קומקום חשמלי, בובה שלי. בשביל מה? מה זה כבר לשים פעם ביום מים בקומקום? אני לא רוצה מיקרו מתנה לפסח, חמודה. תודה. את ילדה נהדרת, אבל את יודעת שאם הייתי רוצה, הייתי צריכה רק להגיד לאבא שלך וכבר הוא היה רץ לקנות לי.״
אני עדיין כועסת עליה. מפני שלא לקחה אותי לרופא הנשים, מפני שכשחשבתי שאני בהיריון אמרה, ״אלוהים אדירים, בואי נחשוב איך אנחנו מספרות לאבא שלך, שלא ייבהל,״ ו״לא, נטע, את יודעת שאני לא יכולה להסתיר ממנו דברים,״ מפני שכמעט אף פעם לא הסכימה לשבת אתי בבית קפה. בשעה שמונה החשיכו את כל אורות הבית, חבל לבזבז חשמל כשהטלוויזיה ממילא דולקת, ובשמונה וחצי, מיד כשנגמרו החדשות, הגישה לו את ארוחת הערב שלו ובתשע הלכו לישון.
״אמא לא הרגישה טוב,״ הוא אמר, ״אתם יכולים לבוא, נטע?״ סגרתי את הטלפון, רועדת, באתי לנתן, אמרתי, ״אני חייבת לנסוע הביתה.״
״מה זאת אומרת הביתה?״ שאל, מבולבל.
״הביתה להורים שלי. אמא שלי לא מרגישה טוב. זאת פעם ראשונה שהם קוראים לי, אני חייבת לרוץ.״
״מה יש לה?״ שאל כשלקחנו את המעילים.
״לא יודעת, הוא רק ביקש שנבוא.״
הוא ישב בחדר האורחים הפונה לפטיו עם צוות נט״ן. היוגורט מארוחת הערב שלו חצי אכול, על מגש ליד כורסת הטלוויזיה, כל אורות הבית דולקים. ״אני לא יודע איך זה קרה,״ אמר ופרץ בבכי היסטרי, ״פתאום, ברגע אחד, ברגע אחד,״ ואז כבש את ראשו בכפות ידיו, כתפיו רועדות.
״בוא, אדון שמשון, ניתן לך משהו להירגע,״ אמר החובש, מניח יד בכפפת גומי על כתפו.
״משה,״ תיקן נתן.
״איפה אמא?״ שאלתי.
״ברגע אחד,״ ייבב. ״היא הגישה לי ארוחת ערב ואמרה שמסתחרר לה קצת הראש.״
פרמדיק בחלוק לבן כיוון אותי לחדר השינה. חדר השינה שלה, מה שהיה לפני אולי מיליון שנה חדר הילדים הפרהיסטורי שלי. הם ביקשו שמיכה, לכסות אותה, ואבא לא ידע איפה השמיכות מונחות. הם הסירו ציפה מהשמיכה, ציפת קיץ. היא שכבה, עטופה. ״אנחנו צריכים לקחת אותה,״ אמר הפרמדיק, ״כדאי שבן משפחה יבוא אתנו, צריך לחתום על טפסים, אבל כדאי שמישהו יישאר עם האבא. את הבת, נכון?״
אמרתי, כן. נתן שאל, מזועזע, ״את רוצה שאני אסע אתם?״ אמרתי, כן, תיסע, מאמי. אמרתי, רגע, לא. חכה רגע.
הוא אמר בסדר.
אמרתי, ״אני רק רוצה להגיד לה,״ הם נסוגו, ״כן, כמובן.״ נתן שאל, ״לבוא אתך, מתוקה?״ אמרתי, תישאר עם אבא שלי, נתן, תהיה אתה עם אבא שלי. אני אסע אתה. אתה יכול להודיע למי שצריך? תשאל את אבא שלי, בסדר? ליטפתי את השערות המלבינות שלה. רוח נובמבר נשבה בחלון. שמעתי אותה צוחקת אלי, יוצאת מהפטיו בחלוק הוורוד־סגול, פראית ופגיעה כמו שהייתי פעם, מזמן.

גפי אמיר

גפי (גפנה) אמיר שגב (נולדה ב-29 ביוני 1966) היא סופרת ופובליציסטית ישראלית.

אמיר החלה לפרסם ב-1987, ופרסמה שלושה רומנים בזה אחר זה. כמו כן פרסמה קובצי סיפורים, ביניהם: "עד גיל 21 תגיע לירח" ו"ד"ש מנעורייך". בשנת 2005, שידרה זכיינית ערוץ 2 טלעד סרט שהפיקה על פי סיפור של אמיר בשם "מה אתה סח".

מאז 2017 כותבת ביקורת ספרות בעיתון "הארץ".

מספריה:
עד כלות (רומן 1987)
לוצכים (רומן 1988)
טווסים על הגג (רומן 1992)
עד גיל 21 תגיע לירח (קובץ סיפורים 1997)
ד"ש מנעורייך (קובץ סיפורים 2001)

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/3zec35mn

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2001
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 190 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 10 דק'
ד"ש מנעורייך גפי אמיר

שתהיי לי בריאה

דֶדָה והבעל שלה, פרויקה, באים במוצאי שבת לנחם אותנו. היא עם הנחמות שלה, הוא עם הניחומים שלו. פעם היתה תמירה ויפהפייה והביאה אותה כל הזמן ברמת־שרוניות שלה, אבל עכשיו הם נראים קלויים ושחוחים כמו צימוק וגרעין חמנייה, כשהוא מתקדם לגינה המוארת, מכריז כבר בפטיו החשוך ״שולם עליכם!״ בשפת הזקנים שלהם, והיא מתעכבת, נדבקת אלי, אוחזת לי בזרוע כשהיא לוחשת, ״בובה׳לה, איך אבא, תגידי לי רק איך האבא שלך.״
הסימפטיה שלה נמרחת לי כמו מוכטה על הזרוע, אז אני מתנערת ממנה בעדינות, שולחת אותה לדשא והולכת לחדר הילדים. מגלגלת את התריס עם הסרט האדום־לבן, זה שגנץ אמר פעם שאם רק תחליפו אותו בתריסולים חשמליים ועוד כמה תיקונצ׳יקים, הדירה הלא תהיה שווה מיליונים, חבר׳יה, ואמא ענתה, חסרת אונים ונכמרת כמו תמיד, ״צריך להתעניין אצל בעל מקצוע,״ והוא אמר, ״בטי, מה זה אתך?״ והיא אמרה, ״תדבר עם הבוס,״ ואבא מיד ענה, ״אין לנו עניין בזה, יהושע,״ וסגר לבן הדוד גנץ, עם הקומבינות שלו ורעיונות הנישול, את הפה.
מבעד לתריס חודרים קולות הפרוורים הישראליים: שביעות הרצון והתוגה, זמזום צרצרים, ריח פליט ונהמת פריחת תפוז, קשקוש השייקים והוויסקי בכוסות הזכוכית הגבוהות ואנקת מפצח האגוזים. אני יכולה לשמוע פחות מילים ויותר את נגינת המשפטים בקולה הערב, המתוק, של דדה, כשאני עוצמת את עיני במיטה, במקלט מה שהיה לפני אולי מיליון שנים חדר הילדות הפרהיסטורי שלי. לפני עשרים שנה, כשעזבתי לדירה השכורה הראשונה, הוסב לחדר השינה הפרטי של אמא. למה עברו לישון לבד, ומי בכלל רוצה להיוודע לחיים הגנוזים של הוריו. יודעים אחד את השנייה בשקט. חיים את החיים האופטימליים שלהם בשולי הילדות שלנו. מתקוטטים בחירוק שיניים. שותקים. עכשיו מוצבים בו החפצים המעטים שלה: סל הסריגה, סלילי הצמר בצבעי וניל וקאמל. המחשב האישי שלה, ספרים ופמוטי נרות השבת על מגש הזכוכית ששימש להגשת חטיפים לאורחים עד שהושבת והונח להגן על המזנון מחלב הנרות.
אני מרגישה את צעדיה, ברגליים יחפות, טופפות ברוח נובמבר מהפטיו לגינה, להתפאר בחלוק הבית הוורוד־סגול שקיבלה מאבא. בכל חודש מסרה לו בגאווה את תלוש המשכורת שלה והוא בחר למענה אפילו את הבגדים. אחר כך מדדה אותם להראות שהם הולמים אותה והיא אסירת תודה.
״ראית מה אבא קנה לי?״ חגה על הדשא הלח. עישנתי משועממת מול הפרצוף שלה. ״רק אמרתי שאני צריכה, וכבר אבא קנה לי חלוק,״ התפארה.
אמרתי לה, ״אוי, בחייך.״
היא ריקדה.
אמרתי, ״אוף, נו, די כבר, אמא.״
היא טופפה והסתובבה. מסורבלת, מודעת מדי לעצמה. חושבת לעצמה, בטח, איזה מגניב זה מצדה לרקוד. מתביישת להמשיך ומתביישת להפסיק. תראו אותי.
אמרתי, ״עשי לי טובה, בסדר?״
היא חדלה לפזז ואמרה, ״מה?״
איפרתי על הדשא וחזרתי להשתרע בכורסת הנדנדה, מנופפת בסנדלים שלי.
היא אמרה, ״יש בעלים קמצנים כאלה, שעושים לאישה שלהם סיפור מכל חולצה שהיא קונה.״ ואמרה, ״אני בכלל לא אוהבת בגדים חדשים, ואם אבא שלך לא היה דואג לי שאני אתלבש יפה, כל היום הייתי הולכת רק בסמרטוטים.״
אמרתי, ״בסדר, בסדר. שמענו עלייך.״
שתקנו קצת.
אמרתי, ״את שומעת? ראיתי היום דירה ברחוב בלפור. בקומה ראשונה אבל על עמודים, אולי אני אשכור אותה.״
היא אמרה, ״גם הבת של דדה שכרה דירה, אבל עם שותף.״
ואמרה, ״אבל הוא לא חבר שלה, הם רק גרים ביחד.״ ואז הוסיפה, ״הם לא עושים, את יודעת, אהבה.״ וגם, שדדה עזרה לבת שלה לבחור רהיטים מיד שנייה לדירה. הבת שלה עלתה שלושה קילוגרמים במשקל. היה לה כבר חבר רציני, אבל עזב אותה. עכשיו היא רוצה ללמוד קולנוע. קולנוע, פחח. בשביל מה זה טוב כל הקשקושים האלה. שמעת שיש אנס אחד עכשיו בעיר, שמספר לבחורות צעירות שהוא שוטר והן פותחות לו דלת? אולי תקני שוקר חשמלי? כן! היה כתוב במאמר בעיתון שזה מומלץ, אבל הלא מוטב תמיד להתעניין אצל בעל מקצוע.
אמרתי, ״אמא!״
אמרה, בהפתעה, ״מה?״
אמרתי, ״אני הולכת לחתום אִתם, אמא, או.קיי?״
״יש לך כסף?״ שאלה.
״אני עובדת, לא?״
היא התבוננה בחלוק שהגיע עד קרסוליה ואמרה לו, ״אז בואי נחשוב איך אנחנו מספרות את זה לאבא, שלא יתרגז שלא התייעצנו אתו?״
הייתי בת שבע עשרה וחצי, אמרתי לה, ״אוף, בחייך.״ קמתי מהנדנדה ומעכתי את הסיגריה. דרסתי את השריפה הקטנה על הדשא בעקבי הסנדלים שלי. אמרתי, ״את, שתהיי לי בריאה,״ אמרתי, ״טוב שאני עוזבת כבר את הבית הזה,״ מעכתי את הסיגריה בשפיץ של הנעל ולקינוח חיקיתי אותה:
״להתייעץ עם אבא, שלא ייעלב.״
היא הלכה לצדי. יכולתי לראות את מבטה מקדיר, חושבת על כל העוולות שאונו לה, נזכרת באמא שלה. בנישואים שלה. בבעל שלה. בילדים שלא מתנהגים יפה אף פעם. ובסיר האורז שנשרף הבוקר, ובכרוב שהיה מתולע. בנובמבר המתקרב ובגדי החורף שצריך להוריד ואיך שוב תבקש ואף אחד לא יעזור לגרור את הסולם. ״תהיי לי את בריאה,״ אמרה בטינה, ״תהיי לי את בעצמך, תהיי לי בריאה.״
היה לי אז בחור אחד ששכבתי אתו ולא אהבתי אותו, ובחור אחד ששכבתי אתו ואהבתי אותו. קניתי מכנסי עור שחורים וצמודים במשכורת השנייה שלי. כשלבשתי אותם הרגשתי פראית, אבל כשלכלכתי את הפה שלי, יכולתי לראות אותה מביטה בי. ניסיתי אוראלי וסאדו ולא יכולתי להיפטר ממנה אומרת, ״עושים אהבה, הם עושים אהבה.״ פלירטטתי עם המנהל שלי. הוא ביקש לדבר אתי ״ביחידות״. הלב שלי פעם אז בום־בום. כבר שנים שהלב שלי לא פעם כך. אבל המנהל הביט לעיני כשאמר, ״אני בנאדם נשוי, ילדה, בואי נפסיק עם המשחקים האלה?״ העלבון קרע אותי, מצאתי חברה טובה כדי להגיד לה, יאללה שלהם, על הזין. כל הגברים חלאות. היא אמרה, ״שור, מה, היה לך ספק בזה?״ אבל זה לא אִלחש את העלבון.
בלילות הלכנו לבתי קפה שקראנו עליהם במקומונים. הזמנו דברים שקראנו עליהם: סמירנוף תפוזים, אנטיפסטי, ברולה. הרגשנו זרות. אמרתי לאמא שלי, ״אוי, באמת, אני יוצאת. למה אני תמיד צריכה למסור לך דיווח?״ אמרתי לה פעם, ״לכי, תשיגי לך חיים, בסדר?״
עשיתי תלתול בשערות. אמא שלי הלכה אחרי כמו צל בחדרים החשוכים. ״זה יפה לך,״ אמרה, ״זה מאוד נשי.״ היא אמרה, ״הבת של דדה הסתפרה קצוץ. עכשיו היא נראית כמו גבר.״ בכיתי בגלל המנהל, ובגלל הסמירנוף תפוזים, ובגלל מכנסי העור ובגלל הבנים, אמרתי, ״תעזבי אותי כבר עם הבת של דדה, בסדר?״ היא פכרה את אצבעותיה ואמרה, ״כשהייתי צעירה היו לי המון תלתלים, אבל לא ממספרה. טבעיים. והיתה לי גזרה משגעת.״ היא הביטה בתלתלים החדשים שלי.
היא התגעגעה לאמא שלה. היא אמרה, ״ואבא שלך השתגע עלי. אבא לא הרשה לי להסתכל על אף בחור אחר.״
אמרתי ברוע, ״שמענו עלייך.״ היא נעלבה. האגן שלה נעשה כבד והיא משכה את הסוודר על החצאית שיכסה אותו. היא עמדה נכלמת, היא נשמה את הנשימות השקטות והסדורות שלה, ומשכה שוב את הסוודר לחצאית. אמרתי לה, ״אמא, אמא, די נו, מספיק. סליחה, בסדר? ביקשתי סליחה, אוף.״
אהבתי אותה, אבל לא ידעתי איך.
שערה הלבין, וכשערכה קניות, הביאה את הקבלות מהמכולת, חנות הירקות והקצב. היא ניסתה שעות לחשב מה הוציאה איפה, והשאירה את החשבונות והעודף ליד הכורסה שלו. כל ערב בדק את החשבונות. אמרתי לה: ״אני אישה משוחררת, את יודעת? אני בחיים לא אהיה כמוך.״ אמרתי, ״בואי נלך לבית קפה, לחגוג את המעבר שלי.״ היא שאלה אם בית הקפה כשר. אמרתי לה, ״אוף, אמא,״ אמרתי לה, ״כן, כן. קפה כשר.״ חיפשתי ימים שלמים קפה כשר, אבל גלגלתי את העיניים עד התקרה. לעסתי מסטיק. פשטתי את מכנסי העור השחורים ולבשתי חצאית זמש. לקחתי את הז׳קט שלי. אמרתי לה, ״נו כבר.״ פוצצתי בלון. היא החלה להשתמש במשקפי ראייה, אבל עיניה היו עוד גדולות ורכות וזיק שובב צחק בהן, לפעמים. הבטתי שוב בראי והעברתי מסרק פלסטיק ורוד בשיער שלי, אמרתי לראי, ״נו, כמה זמן?״ היא אמרה, ״אבל תזמיני גם את אבא, שלא ייעלב.״
מתי מפסיקים להתבייש בהורים, מתי מתחילים לחבב אותם. הוא לבש ז׳קט משובץ עם טלאי עור במרפקים וקשר לצווארו עניבת משי שהיא בחרה. היו שם המון עקרות בית שעצרו לסלט עם רוטב לייט וקוקה־קולה בעיצומו של מסע הקניות שלהן, והן הציצו בנו מעל עגלות האינגליזינה הצבעוניות, מרימות תינוקות לגלגלע אתם בשפת התינוקים. הוא שקע במושב שלו ונמלא טינה. הוא התלונן על המלצרית ועל השירות. הוא שאל למה כולם מדברים בקול רם. ״אנשים בארץ הזאת לא יודעים להקשיב, רק לצעוק,״ התלונן.
״נכון,״ הסכימה כמו תמיד.
״אין פה שום תרבות,״ אמר.
״נכון, משה,״ אמרה.
אמא שלה מתה כשהיתה בת שבע עשרה. בסוף אותה שנה נישאה לאבא שלי. מהגעגועים, מאהבה. איך אפשר לדעת. כל חייה נשארה בת שבע עשרה.
והמלחייה, לא יוצא ממנה מלח. ומוזיקת הרקע, מה זה צריך להיות. היא אמרה, ״לא נורא, לא נורא.״ הוא נעלב והשתתק. ״לא אמרתי שזה נורא,״ הטעים בקור, ״רק ציינתי עובדה.״ ישבתי, בחצאית הזמש הטיפשית, בין שניהם.
היא שאלה מה כדאי להזמין. ״אולי תאכלי עוגה,״ אמרתי. הקפצתי את הברך. ״אני עושה עוגות יותר טובות,״ אמרה. אבא לא רצה לדבר אתנו עכשיו והיא נגעה ביד שלו והתחנחנה, ״נכון שהעוגות שלי יותר טובות, מויש׳ה?״ והוא אמר, ״לא אכלתי פה עוגה, אז אינני יכול לענות לך, שרה.״
הוא לקח קיסם וניקה את שיניו בטינה. אמרתי, ״קחי סלט.״ ״לא,״ אמרה, ״סלט אני יכולה לחתוך גם בבית.״
בסוף הזמינה קוקה־קולה והודתה למלצרית שלוש שעות בחום. ״איזה כוס יפה,״ התפעלה. ״ראית איך שמים פרח על כל שולחן? כמה את חושבת עולים כל הפרחים האלה?״ שבועות אחר כך סיפרה כמה נהנתה לשבת אתי ב״ויטמן״.
״זה לא ׳ויטמן׳,״ אמרתי, ״זה ׳קפולסקי׳, כמה פעמים אפשר להתבלבל?״
היא אמרה, ״נו, טוב, אמא שלך כבר זקנה,״ היא חשבה שזה משהו מצחיק להגיד.
שמתי בקיטבג ענק את איין ראנד והנסיך הקטן. הייתי בת שבע עשרה וחצי. שפכתי לתוכו מגירה שלמה של אוסף התחתונים שלי ואמא נסוגה למשקוף ובהתה בי מבולבלת. היא אף פעם לא היתה אמא כמו שרציתי. בתיכון לא באה לשתות אתי קפה קר ושייק פירות כמו האמהות של החברות שלי. היא לא יצאה אתי למסעות קניות עליזים. היא לא לקחה אותי לרופא נשים, כמו אמא של תמי. היא לא הסבירה לי שאני צריכה לקחת גלולות. הייתי מלאת תלונות וטענות וטינות ישנות, ובגיל שלושים הרגשתי שאני נעשית פתטית. עברתי לעבודה חדשה ולקחתי הלוואה ענקית בבנק. באתי אליה בוקר אחד, לבקר, כשהשקתה את העציצים שלה, וניסיתי לחבב אותה.
״אני כל כך שמנה,״ אמרה, ״אבא שלך אומר שאני שמנה.״
״את לא,״ אמרתי.
אמרתי לה, אמא, בואי אתי לחוצלארץ. בואי ניסע לשבוע לאירופה רק את ואני. היא הביטה בי בתדהמה. ״אבל מה קורה לך?״ אמרה, ״מה זה קורה אתך? מה פתאום שאני אעזוב את אבא שלך לבד, הוא כל כך צריך אותי. ומה זה בכלל יש לי לנסוע לאירופה, או לאן זה רצית, כל כך טוב לי בבית שלי.״
אני שומעת את טפיפת הכפכפים של דדה במסדרון הצר והארוך ואז, טריקילי־טריקי־לק, לפני שהיא ממש פותחת את הדלת. אני נזכרת בכל הפעמים שהייתי חולה, שאותה דלת - הם לא צבעו את הבית כבר שלושים שנה, נפתחה בזהירות. שהכניסה פנימה מגש עם תה וממתקים. שאמרה לי, ״צאי לראות טלוויזיה ואני אשטוף פה, שיהיה לך יותר נעים,״ ואת כל הפעמים שראשה הציץ, לראות אם אני מכינה שיעורים, והניירות שצבענו ביחד, בגן הילדים. וכף היד האדמדמה שלה על הראש שלי.
״ילדה,״ שואלת דדה, ״אפשר להציץ אלייך רגע?״
״היי, דדה.״
אני מתיישבת בעייפות במיטה, פורמת וסוגרת חזק יותר את עטיפת החלוק הוורוד־סגול ובוהה בה.
דדה מתיישבת על קצה המיטה, היא מניחה את המאפרה שלה על הרצפה, את כוס הוויסקי לידה, לוקחת שאיפה ארוכה מהסיגריה שלה ואז מחבקת את מותניה בזרועותיה ומסתכלת עלי במבט ארוך.
״מה שלומנו?״
״בסדר.״
״הבאתי לכם משהו לאכול, שלא תצטרכי להתעסק עם זה.״
אני מהנהנת ולוקחת את הברודווי 80 שלה ושואפת, כשאני קמה סופסוף ומניחה את כפות הרגליים על הרצפה הקרירה של תחילת הקיץ.
״תודה,״ אני אומרת לה.
״אנשים ייכנסו, יפה להגיש משהו. קצת קפה, עוגיות, לא יותר מדי.״
״או.קיי.״
״פשוט תשימי את זה כמו שזה בקופסה, אל תתעסקי עם זה יותר מדי.״
״תודה.״
״מותק, את יודעת שאת לא צריכה להגיד לדדה תודה.״
״כן.״
״אני הולכת, אנחנו נבוא שוב מחר.״
״בסדר, תודה.״
אנחנו מתחבקות. אני מנסה למדוד את ראשי על כתפה, ומופתעת לגלות שדדה מגיעה עד החזה שלי. זה אפילו לא קצת דומה. אנחנו נפרדות ובוהות זו בזו.
״את צריכה עוד משהו?״
״לא. כן. סיגריות.״
״אני אביא אתי. יש לך להערב?״
״כן, תודה.״
אנחנו מתחבקות שוב ואני מחלצת את עצמי מזרועותיה. לכבוד האירוע הגיע אלינו דוד חיים לביקור אקסטרה, חוץ מהביקורים הדו־שנתיים בפסח ובראש השנה. לכל משפחה יש את הסלבריטי המשפחתי שלה, שכולם מתבשמים מקיומו. שלנו הוא הדוד חיים, בן הדוד של אבא. לפני מאתיים שנה היה במפא״י, וכל פעם שיש חתונה או ברית או משהו, הוא יושב בתפקיד המוקד החברתי, בזמן שכולם שואלים, ״דוד חיים, שאני אביא לך צלחת?״ ו״דוד חיים, אתה ממש חייב לנסות את הדגים,״ ומדי פעם הוא חונן אותנו ב״טוב, אולי קצת״, ככה שאני ממש יכולה לדמיין עכשיו את כולם יושבים במרפסת ומטפסים במעלה הסולם החברתי תוך כדי הניחום. הם באו לנחם גם לי, אבל אני, אין לי נחמה, אני. כל מה שאני רוצה זה לאמא שלי. במקום זה אני הולכת לחדר האמבטיה ושוטפת את הפנים. שפופרת מעוכה, אבל מקופלת בקפידה, של קרם ידיים ״פנג׳ל״, אצטון ולק שקוף לציפורניים. קצף אמבטיה ״בת אורן״ ובקבוק בושם ישן, מצהיב, של ״צ׳רלי״. מדף התמרוקים של אמא שלי. ״כמה שאת מקטרת תמיד על אבא, לא כל גבר קונה לאישה שלו בושם ולוקח אותה, כמו אבא שלך, למשביר וממש מכריח אותה לבחור קרם לפנים וסומק ואת המייק־אפ הכי יקר שיש.״
אני הולכת למטבח להכין לי קפה. מהמקרר מביטה בי תבנית עוגת יום השישי שלה, חצי אכולה, ועוף.
איזו ירושה להשאיר לבאים אחרייך. קרם פנג׳ל, סל סריגה, תבנית עוגה, עוף ומשקפי ראייה משומשים. רציתי דמות שאפשר להגיד עליה, כמו על אלוהים, ארוכת אפיים ורבת חסד. אבל אמא שלי, ארוכת אפיים. מתי בדיוק. עם הכפכפים של הספונג׳ה, אופה את העוגות שלה, מסתכלת עלינו כל הזמן במבט המבוהל הזה, מחפשת קשר עין.
״אבל זה הרבה יותר מזה, בובה, יש לי את הסריגה שלי. ויש לי את המחשב, שאני משחקת בו משחקים.״
״רק אל תתחילי עוד פעם עם כל המשפטים האלה, סריגה, אפשר לחשוב.״
״אבל אני מאושרת, באמת שאני מאושרת. את לא יכולה להבין את זה. אני פשוט מאושרת בתוך העולם הפנימי שלי.״
״תעשי לי טובה.״
אין לי שום ברירה עכשיו, אלא להזדחל למרפסת. הם באמת מחכים שאגיע, כי סיבוב הקפה האחרון של דדה היה לפני שעה וחצי, ככה שכולם בוהים בי בציפייה כשאני ממלמלת היי ותופסת לעצמי כיסא. אבא שלי לובש את מכנסי התכלת החגיגיים עם חולצת ספורט כתומה. היא לא היתה פה הבוקר, להתאים לו את הבגדים ולהניח אותם, מוכנים כשיתעורר, על הכורסה. הוא לא אומר שום דבר, רק נאנח אנחה כבדה וממושכת, אבל אח שלי אומר, כאילו זו בדיחה כזו, ״יש פה אנשים רעבים? כדאי שנשאל אותם.״
״כדאי מאוד,״ אני אומרת לו, לוקחת לעצמי סיגריה אחת מהקופסה של דוד חיים ואז שואלת אם אפשר.
״בוודאי,״ הוא אומר, מצית לי אש.
נתן נותן לי מבט ארוך ונוזף.
״אני אעשה משהו לשתות,״ הוא אומר, ״נטע? את מוכנה לבוא אתי להראות לי איפה הכוסות?״
״זה לא הזמן לעשות סדרת חינוך,״ הוא מטיף לי כשאני נשענת על השיש, מעשנת במרי, ״אני לא מאמין שאין פה אפילו קומקום חשמלי. איכס, הסוכר הזה נראה מה זה ישן.״
״אני לא צריכה קומקום חשמלי, בובה שלי. בשביל מה? מה זה כבר לשים פעם ביום מים בקומקום? אני לא רוצה מיקרו מתנה לפסח, חמודה. תודה. את ילדה נהדרת, אבל את יודעת שאם הייתי רוצה, הייתי צריכה רק להגיד לאבא שלך וכבר הוא היה רץ לקנות לי.״
אני עדיין כועסת עליה. מפני שלא לקחה אותי לרופא הנשים, מפני שכשחשבתי שאני בהיריון אמרה, ״אלוהים אדירים, בואי נחשוב איך אנחנו מספרות לאבא שלך, שלא ייבהל,״ ו״לא, נטע, את יודעת שאני לא יכולה להסתיר ממנו דברים,״ מפני שכמעט אף פעם לא הסכימה לשבת אתי בבית קפה. בשעה שמונה החשיכו את כל אורות הבית, חבל לבזבז חשמל כשהטלוויזיה ממילא דולקת, ובשמונה וחצי, מיד כשנגמרו החדשות, הגישה לו את ארוחת הערב שלו ובתשע הלכו לישון.
״אמא לא הרגישה טוב,״ הוא אמר, ״אתם יכולים לבוא, נטע?״ סגרתי את הטלפון, רועדת, באתי לנתן, אמרתי, ״אני חייבת לנסוע הביתה.״
״מה זאת אומרת הביתה?״ שאל, מבולבל.
״הביתה להורים שלי. אמא שלי לא מרגישה טוב. זאת פעם ראשונה שהם קוראים לי, אני חייבת לרוץ.״
״מה יש לה?״ שאל כשלקחנו את המעילים.
״לא יודעת, הוא רק ביקש שנבוא.״
הוא ישב בחדר האורחים הפונה לפטיו עם צוות נט״ן. היוגורט מארוחת הערב שלו חצי אכול, על מגש ליד כורסת הטלוויזיה, כל אורות הבית דולקים. ״אני לא יודע איך זה קרה,״ אמר ופרץ בבכי היסטרי, ״פתאום, ברגע אחד, ברגע אחד,״ ואז כבש את ראשו בכפות ידיו, כתפיו רועדות.
״בוא, אדון שמשון, ניתן לך משהו להירגע,״ אמר החובש, מניח יד בכפפת גומי על כתפו.
״משה,״ תיקן נתן.
״איפה אמא?״ שאלתי.
״ברגע אחד,״ ייבב. ״היא הגישה לי ארוחת ערב ואמרה שמסתחרר לה קצת הראש.״
פרמדיק בחלוק לבן כיוון אותי לחדר השינה. חדר השינה שלה, מה שהיה לפני אולי מיליון שנה חדר הילדים הפרהיסטורי שלי. הם ביקשו שמיכה, לכסות אותה, ואבא לא ידע איפה השמיכות מונחות. הם הסירו ציפה מהשמיכה, ציפת קיץ. היא שכבה, עטופה. ״אנחנו צריכים לקחת אותה,״ אמר הפרמדיק, ״כדאי שבן משפחה יבוא אתנו, צריך לחתום על טפסים, אבל כדאי שמישהו יישאר עם האבא. את הבת, נכון?״
אמרתי, כן. נתן שאל, מזועזע, ״את רוצה שאני אסע אתם?״ אמרתי, כן, תיסע, מאמי. אמרתי, רגע, לא. חכה רגע.
הוא אמר בסדר.
אמרתי, ״אני רק רוצה להגיד לה,״ הם נסוגו, ״כן, כמובן.״ נתן שאל, ״לבוא אתך, מתוקה?״ אמרתי, תישאר עם אבא שלי, נתן, תהיה אתה עם אבא שלי. אני אסע אתה. אתה יכול להודיע למי שצריך? תשאל את אבא שלי, בסדר? ליטפתי את השערות המלבינות שלה. רוח נובמבר נשבה בחלון. שמעתי אותה צוחקת אלי, יוצאת מהפטיו בחלוק הוורוד־סגול, פראית ופגיעה כמו שהייתי פעם, מזמן.