הקדמה
בעודי מתבוננת על התרחשויות אלה בחיי, אלה שהבאתי כאן, החוצה ממני, אני, האוהבת את השקט ואת חדרי הפרטי, שואלת... מה התהפך בי שהסכמתי לפרוץ את ימיי הכמוסים בי, ולהעבירם ממני אל העולם כולו?
תחילה אמרתי אכתוב לבנותיי, והן תספרנה לחברותיהן, והן יספרו לבני זוגן וכך הלאה.. ושמעתי אותי מספרת זאת לתלמידיי, וביקשתי מהם שיעבירו הלאה, עד שהבנתי מעיניהם ומקולם, שיש בזה משהו מיטיב, מאיר באור חדש, וראוי לו להיוולד, והנה הוא כאן לפניכם.
ואומר שהיה זה משהו שנגלה לי, נמסר לי כשנאבקתי בעצמי, בתוך הבלבול והתסכול של בניית קשר בעל משמעות עם בן זוגי... רקמת החיבור בגוף האדם הדריכה אותי להבין את מערכת היחסים בינינו. זה אותו הדבר, גוף ונפש אחד הם. ומאותה נקודה כמו נפתחה בי תובנה שהשתרשה בי והפכה לאורך שנים להיות נטועה יותר ויותר בהוויה שלי. למדתי משהו חדש על התחזוקה של האהבה והתפתחותה הבוגרת והיפה לאורך שנים.
הספר נכתב לכל מי שנרתע, כמוני בעבר, מלבנות חיים משותפים עם מישהו, ובכל זאת מוכן להסתכל לפחד ולרתיעה בעיניים... אני רוצה להעביר מסר שזה אפשרי... אפשרי גם לאלה הנמצאים בזוגיות, והם מרגישים שהם הולכים לאיבוד, וחשים שמשהו לא ״עובד״, לא מסתדר, שהם אולי דוחים את בני זוגם, ואולי אפילו מרגישים שנאה. ישנם שלבים וזמנים בחיים שזה אך טבעי להרגיש כך, ויש מה לעשות עם זה...
הסיפור האישי שלי נמצא כאן על מנת לספר על אירועים בעלי משמעות בחיי, שעיצבו את התפיסה ואת ההתפתחות שלי בנושא מערכות יחסים ובנו אותה.
הספר הזה לא נועד להלל את הזוגיות, ובוודאי לא להטיף לה. בניית זוגיות טובה וארוכת שנים היא אתגר אינטנסיבי ומורכב, אין ספק בכך, ובכל זאת מי שמפענח את נתיבה ואת הגישה אליה יוצא נשכר. בעיניי, הזוגיות אינה מטרה העומדת בפני עצמה, אלא אמצעי להיות אדם טוב יותר; אוהב, רך ועניו. היכולת לחלוק, להיות שותף, להתמודד עם חוסר נוחות ועם קרבה פיזית ונפשית, מאפשרת לאדם להיות קשוב, לגלות אמפתיה, חמלה וגמישות. הזוגיות מאפשרת את המסע פנימה אל תוכנו, לכן מוטלת עלינו אחריות גדולה לבנות את המרחב החי בין שני אנשים, באופן שהמרחב הזה יכלול אימון, ביטחון והגנה.
לבד מזוגיות, קיימות מערכות יחסים נוספות המלמדות אותנו לחבור, להשתייך, להעניק מעצמנו, לקבל... אנחנו גדלים ומתפתחים בקשרים שאנחנו יוצרים במהלך חיינו. מה שלמדתי מרקמת החיבור בגוף האדם על מערכות יחסים, ובספר דנתי בעיקר במערכת היחסים הזוגית, אפשר ללמוד גם על מערכות יחסים אחרות, כמו: הורים וילדים, אחים, חברים, צוותים, מנהלים ועובדים, מורים ותלמידים, קהילות וכדומה.
הוריי היו אנשים אחראים, חרוצים, ענווים, פשוטים, טובים, מסייעים ותורמים, אך התקשורת ביניהם הייתה ענייה, רעילה וטעונה, והיא השפיעה עמוקות עלינו ילדיהם. הצגתי כאן את מערכת היחסים ביניהם והדגשתי אותה, כדי ללמוד את חשיבות נושא הזוגיות ומרכזיותו בחיינו וההשפעה שלו על הסביבה הקרובה. עם זאת, חשוב לי לציין את ההערכה והאהבה הרבה שאני חשה אליהם, ולכל מה שהם העניקו לנו כבעל ערך. ואף אומר, שאני מרגישה שהם מלווים אותי גם בחשיפה שאני חושפת אותם ותומכים, ואולי אף הם, היכן שהם נמצאים, עושים מעין תיקון נשמתי...
ודבר אחרון, הספר בנוי כך שהוא נע בין האישי, בין ידע מדעי ובין התערבויות מקצועיות, כי כמו שמו ותוכנו, הוא עוסק בחיבורים.
לכן בבקשה, אל תנסו להגדיר אותו ככזה או כאחר, תנו לו להיות עצמו, כמו כולנו שיש בנו הרבה פנים. אולי נוכל לזהות את הקווים הדקים, הרוקמים ומחברים רכיבים שונים שיש לאדם אחד, והופכים את חלקיו למורכב ושלם.
באהבה ובברכה,
גילה
פרולוג
התבוננתי בו. הייתי רכה כמו צעיף משי שפיעמו בו חיים, מלטפת כמו רוח. הרגשתי שיש לי את הכוח להגיד לו את זה, שאני ממש חזקה. אתה יודע מה הרגשתי עכשיו? לבי היה עד לסערה שהתחוללה בתוכי. הרגשתי שיש בינינו חיבורים, ראיתי אותם אפילו. חיבורים בכל מיני צורות, בצבעים בהירים. חוטים רכים, רקמה רכה כמו קטיפה. רקמה המחברת בינינו.
הוא לא יודע איך לענות לי כשאני מדברת כך. לכן הוא שותק, מובך משהו, אבל אפשר לראות שהוא מבין שמדובר במשהו טוב. רגע לפני שהוא ישאל אותי אם יש משהו שהוא יכול לעשות, וייעלם לי, אני מניחה בקול שקט, בלחישה כמעט, את המילים: רקמה המחברת בינינו, רקמת חיבור.
״את יודעת,״ אני שומעת אותו אומר לי, בעודי נאחזת בתחושה הטובה שהעניקה לי המחשבה על כך, ״יש רקמת חיבור בגוף האדם.״ אני מתמהמהת לרגע, לא יודעת אם לכעוס או אפילו להיעלב. נראה לי כי הוא לא מתחבר אלי, לא יורד לסוף דעתי. למעשה נראה לי שאני מביכה אותו עם הדיבורים האלה.
לא, אני לא יודעת, אומרת ההבעה שעל פני. הנה הוא כופה עלי את אחת ההרצאות המלומדות שלו, מהסוג שהוא מוכרח אבל מוכרח להרצות עכשיו.
״יש רקמת חיבור בגוף האדם. רקמה שמפרידה בין האיברים וגם מחברת ביניהם.״ הכול הוא יודע, אני אומרת בלבי. לפעמים זה מתיש ואפילו מכעיס, אבל כמו תמיד הוא מעורר את סקרנותי, ואני מקשיבה. ״יש כל מיני סוגים של רקמות חיבור ומטבע הדברים יש להן גם אפיונים שונים, אבל בגדול התפקיד של הרקמה הוא לתמוך באיברים של הגוף — גם להעניק להם הגנה וגם לחבר ביניהם, כמו שמעיד השם שלה.״
עד אותה שיחה לא חשבתי על קיומה של מערכת המהווה מעין מעטפת המגינה על האיברים, אלא התייחסתי לאיברי הגוף ככאלה העומדים בפני עצמם. הנחתי שמחזור הדם מתווך בין מערכות הגוף השונות. רקמת חיבור לא עלתה כאפשרות, לא הייתי מודעת לה כלל.
כשהוא רואה שאני לא נוהגת כהרגלי במצבים כאלה ומאפשרת לו להשמיע את דבריו, ארוכים ככל שיהיו, ואף להיות קשובה, הוא ממשיך בהתלהבות. על פי רוב אני מבקשת ממנו בנימוס לדחות את ההרצאה להזדמנות אחרת. אני עושה פרצוף מסכן, רוטן ואפילו מאשים בתגובה לכך שהוא משבית שמחה, ומבקש לנתק אותי מאיזושהי תחושה נעימה שאני רוצה להיאחז בה. באותה שיחה רציתי שניאחז בה יחד.
״רקמת החיבור נמצאת בכל מקום בגוף, היא עוטפת את כל האיברים,״ הוא ממשיך ואומר, מותיר אותי נפעמת מול המידע החדש הזה. דבריו חלחלו לתוכי אט אט, הנה קלטתי משהו נוסף על יצירת הטבע, על שלמותו של גוף האדם ומושלמותו. לא זו בלבד שיש לנו איברים חיוניים בעלי תפקידים וייעוד אלא שיש רקמה הדואגת שכל האיברים האלה יהיו מוגנים מצד אחד ויתפקדו יחד ובתואם מלא מצד שני. האיברים, חשובים וחיוניים ככל שיהיו, אינם עומדים בפני עצמם. על מנת שהגוף יתפקד בשלמות הרמונית, עומדת לרשותו רקמת החיבור. מערכת משוכללת התומכת ומגינה על האיברים שבגופנו. היא המנצחת הגדולה מאחורי הקלעים, היא זו הדואגת לכך שכל האיברים יעשו את מלאכתם נאמנה.
איך נראית רקמת החיבור? אני שואלת אותו, כמו מה היא נראית? אני כבר נמצאת צעד אחד לפנים, יודעת שבעוד רגעים ספורים אחפש את הצירוף הלשוני — רקמת חיבור — בגוגל. חיפוש ענייני שיעמיד בצל את ההתרגשות שחוויתי לפני רגע, התרגשות מחדוות הגילוי שלי. רקמת החיבור שאני חשבתי עליה מחברת בינו לביני, ומהווה ביטוי מוחשי לקרבה רגשית, אינטימית.
עד מהרה ההתרגשות שלי, הפנימית העמוקה, החליפה פנים, והאינטואיציה שהייתה לי גובתה בידע מדעי. רציתי כל כך לגעת בלבו, לדעת שהוא נמצא בצד השני של הרקמה המחברת בינינו. אך מה שהחל כהתרגשות מסוג אחד, הלך והתברר כהתרגשות מסוג אחר. העובדה שיש כבר צירוף מילים כזה — רקמת חיבור — ושמדובר ברקמה מוחשית, פיזיולוגית למעשה, ולא ערטילאית או מטפורית, הסעירה אותי. רציתי להכיר אותה וללמוד עליה עוד ועוד.
״ברוב המקרים היא נראית כמו ניילון נצמד,״ המשיך והסביר, ״הכי דק שאת יכולה לדמיין. יש מקומות שבכלל לא תוכלי לראות אותה ללא מיקרוסקופ מתאים, יש מקומות שהיא די נוזלית ויש מקומות שהיא מאוד נראית ונוכחת.״
הרקמה נראית? שאלתי, מופתעת מעצם האפשרות.
״כן, ודאי שהיא נראית. כמו למשל, השלד שגם הוא חלק מרקמת החיבור.״
שלד הוא רקמת חיבור?
כן, שלד הוא רקמת חיבור. רקמת חיבור צפופה, קשיחה אבל עדיין רקמת חיבור. והשלד, כפי שאת יודעת, תומך באיברים החיוניים של הגוף. בין השאר הוא תומך בראש, כלומר במוח שלך יקירתי, תומך בלב ובריאות. השלד שומר על הצורה של הגוף, הוא בעצם קובע את הצורה של הגוף, והוא גם עוזר ליציבות שלו.״
השלד, אם כך, הוא רקמת חיבור, אני חושבת בקול רם, מפנימה את המידע שהוא חולק איתי. ניכר בו שהוא בתנופה וכי הוא רוצה להמשיך, אך בה בעת הוא מבחין שאני צוללת פנימה אל מחשבותי, נסערת לגלות שיש רקמת חיבור בגוף שלנו. ולא סתם רקמה, אלא כזאת התומכת באיברי הגוף שלנו, כמו גם ברקמות אחרות, קושרת ביניהם או מפרידה, מגינה עליהם ומרפדת אותם. מדי פעם הוא מתערב במחשבותי, חש חובה להגיד לי שיש כמה סוגים של רקמות חיבור. ״רקמת שומן היא גם רקמת חיבור,״ הוא מוסיף ואומר.
אני סופגת את דבריו באטיות, מנסה לעכל את המידע החדש והמפתיע, מפתיע לא רק בגלל השם אלא בעיקר בגלל התפקידים שהרקמה הזאת ממלאת. אני מתוודה בפניו בהתרגשות כי המידע הזה בכללותו הוא נקודת מפנה מבחינתי. זה מדהים אותי, אני אומרת לו ומאמצת אגב כך את המידע החדש, מטמיעה אותו בחשיבה שלי. הוא סקרן לדעת במה דברים אמורים, אבל האופנים שבהם אני מעבדת את דבריו שונים כל כך. אני טווה חוטים ממקורות שונים, מערבת הבנות קטנות וגדולות, חושבת במושגים של נפש ולאו דווקא של גוף, מצרפת רגשות, קשרים, מערכות יחסים, ונעזרת באינטואיציה.
״כמו שזה נראה, רקמת החיבור בגוף היא כמו הרקמה שבינינו, אין כל הבדל,״ אני אומרת בקול רם. הוא פער עיניים ונאלם, ואילו אני התחלתי לתסוס.
השלד
הסיפור שלהם מתחיל מהסוף. בערוב ימיהם, התקרבו הוריי זה לזה. הריחוק ביניהם התקיים לאורך שנים רבות, שישים כמעט. הקור המצמית שבעיניהם התחלף בלחלוחית וברפיון הגוף. ההתקמטות, העקמומיות, העייפות, כל אלה יצרו נקודות חיבור מקווקוות, שקטות, חבויות כמעט. בלי משים הם החלו מושיטים ידיים זה לזה. הזמן כופף את הגאווה, והנוקשות נעשתה דקה. גופם כמו נטה במרוכך, נכנע. הם פסקו להטיח דברים קשים זה בזה, הלחימה נדמה. מאגרי האיבה הלכו והידלדלו, לא היו בפיהם מילים קשות כבעבר. כשגופם נחלש כל כך ונזקק, הם התחילו מתקיימים בתוך מהותם הפנימית. שם, במשך שנים ספורות של חסד, הם גילו את ההדדיות, את האכפתיות, את הרכות ואת החמלה. כך הוחמצה האהבה.
הבית שלנו חי בתוך פרדס, בשורה האחרונה, הצפונית, בעיר הקטנה שלנו, רמלה. בינינו לבין היישוב הסמוך, באר יעקב, ניטע פרדס גדול. בית קטן ולו חצר גדולה היה ביתנו. חצר שהייתה חלקת גן עדן קטנה, ובה עצי פרי, כמו חבושים, לימונים, תפוחי עץ, תפוחי זהב, ואפילו שקדיה מניבה. ביניהם התרוצצו תרנגולות ואפרוחים שסבתא שלי טיפלה בהם. בין ביתנו לבתי השכנים השתרעה רחבה ענקית ששימשה אותנו למשחקים, ושם גם הדלקנו את מדורות ל"ג בעומר.
אבא שלי, חרוש הדאגות, נראה כבד כמו העיר ירושלים, וכמוה היה מחולק לחלקים שונים ונצורים. נפשו ולבו היו סגורים יותר מחומות העיר, והיו לו הרים של דאגות, אינספור משימות, ודרכים צרות ומפותלות להביא פרנסה הביתה. אבא מילא את המצוות ברצינות יתרה וביראת שמים. גם במצוות כיבוד אב ואם נהג בהקפדה. אף שהוריו, סבי וסבתי, היו זכאים לדירה נפרדת כשעלו ארצה, החליט אבי שהם יגורו איתנו, כמו שנהוג היה בתימן.
בצד הנוקשות שגילה בענייני קודש גילה אבי נוקשות גם בענייני חול, ועל כך העידו פניו. את רוב מלחמותיו ניהל מול אמי, אבל המלחמות האמיתיות התנהלו בינו לבין עצמו. לא היו לו שותפים למחשבות או למשימות שנטל על עצמו. רוב הזמן הוא נראה כמו אחד שנערם על גבו תל אבנים. אבנים שכופפו את גופו ועיקמו את מבטו, ואף על פי כן מלבושו היה מוקפד, ובשבתות הדור אפילו. הוא היה לבוש בז'קט כדבר שבשגרה, לעתים אף ענב עניבות צבעוניות, ולראשו חבש מגבעת.
אמא שלי הייתה משולה בעיני לגלי ים. באה והולכת, גאות ושפל, שוטפת ונסוגה וחוזר חלילה. היא הייתה רצה מפה לשם, ומעולם לא היה לה זמן לעשות את כל שהציבה לעצמה. בסופו של דבר, תמיד הייתה חוזרת לאותה נקודה, לאותה שגרה. היה לה חיוך שהיה פותח את הגוף לשמחה, היא נראתה כנערה שטרם בגרה. איברי גופה קטנים ומעודנים, גמדיים כמעט. כפות ידיים קטנות כשל ילדה, נעליים במידה שלושים ושתיים אותן הייתה קונה בחנויות לנעלי ילדים — וכולה חיוניות מלבבת.
מטבע הדברים היא לא הצליחה להסתדר עם המעמסה שהוטלה עליה מצדו של אבא שלי, וגם לא ידעה איך לעצור אותו, להסתכל רגע מסביבה, לראות לו בעיניים. יכול להיות שאימצה את ההתנהגות הזאת כדי לא להתמודד עם העצב שהיה חרוש על פניו, עם התסכול שניבט מעיניו. היא זכתה לחיזוקים רבים ולעידוד מכל הסובבים אותה. כולם התמוגגו מהקצב המטורף שלה בתחזוקת הבית, מהיגיעה המתמדת, מהשפשוף וההברקה. תמיד נמצא צורך לסיבוב נוסף של ניקיון או של בישול, העיקר להישאר בתנועה. באה והולכת, באה והולכת.
סבי וסבתי, הורי אבי, גרו כאמור יחד איתנו. סבא שלי היה נוקשה מאוד בעברו, והוא היה, ללא ספק, האחראי הישיר לכך שהוריי נישאו בכפייה. אבי מצא את עצמו גרוש כבר בהיותו בן עשרים. הייתה זו תופעה נדירה בתימן. אשתו הראשונה עזבה אותו כאילו היה רוח, מבלי לגרום לו לחשוד, וחזרה עד מהרה לכפר שממנו באה. בנישואיהם הקצרים הספיקו ללדת שלושה ילדים, בת ושני בנים. האחד נפטר אחרי כמה חודשים, ואת השני ארזה יחד עם מעט המיטלטלין שלה. בדרכה אל בית הוריה, ומשלא הצליחה לשאת בזרועותיה את שני ילדיה, הפקידה את בתה הבכורה, שהייתה אז בת שלוש, בידי עובר אורח שהיה מוכר למשפחה, וביקשה ממנו להחזירה לבית אבי. סבתי היא שגידלה אותה.
כנהוג בתימן, לאחר נישואיה לאבי עזבה אשתו את הכפר שממנו באה, שהיה במרחק של שני ימי הליכה ברגל. היא וסבתי לא הסתדרו ביניהן בלשון המעטה. בתחילה נראָה שמדובר בקשיי התאקלמות בעקבות כניסתה של נערה חדשה לבית, והתערבותה בנעשה במטבח ובניקיון הבית, אבל עד מהרה התברר שהן התנגשו זו בזו בכל דבר, קטן כגדול, הקשור בשליטה על הנעשה בבית. יחסיהן של השתיים עלו על שרטון. אשתו של אבי, כך סופר, סירבה לעתים להביא מים מהבאר, לא הצליחה ללמוד את מלאכת תיבול האוכל, והגרוע מכול — היא הרשתה לעצמה לנוח מעת לעת, דבר שנתפס כעצלות ובטלה. על כך סבתי לא הייתה יכולה להבליג.
באותו יום שבו עזבה את הבית וחזרה אל הכפר שלה, אבי, כהרגלו, היה בעבודה, וממילא לא הצליח להשכין שלום בין נשות הבית. הוא עבד כסוחר בשווקים סוּק אָלְאָחַאד וָלְתָלוּת (השווקים של ימי ראשון ושלישי), כמו גם בכיפוף פחים, בתפירה של נאדות מים, בגידול צאן, ולמעשה שלח ידו בכל מה שהבטיח פרנסה טובה. אשתו הראשונה חזרה לבית הוריה בתקווה שילך אחריה, אבל הוא בחר לסיים את הקשר. מן הסתם לא היה יכול להתמודד עם המרד, קל וחומר עם הבושה על גאוותו שנרמסה.
מכיוון שכך, כפה עליו סבי להינשא בשנית, הפעם לאמי. יכול להיות שהוא חשב כי נישואיו לאמי יצליחו למלא את החלל המרוקן של נשמתו, וכי אמי תקים אותו מעלבונו. הוריי היו בני דודים, ואמי אף נשאה אותו שם כשל סבתי — שם פרטי ושם משפחה גם יחד.
אמי הייתה רק בת ארבע עשרה כשאביה בישר לה כי תינשא לאבי. קטנה־קטנה, חייכנית וחרוצה, כך סיפרו לנו, מוכנה לכל משימה, ועושה הכול בהתלהבות — בין שמדובר בליקוט זרדים, שאיבת מים מהבאר או שטיפת כלים. אלה היו עבודות הבית שיועדו לילדות־נשים הקטנות. אביה, שאהב אותה עד מאוד, בישר לה על נישואיה לאבי, והיא סמכה עליו בעיניים עצומות שכן לא ידעה דבר על משמעות הנישואים. כל שידעה היה שמדובר בטקס המלוּוה בשירה ובריקודים, באוכל ובריחות טובים. היא שמחה להיות מלכה לשבעה ימים, אך מעבר לזה לא ידעה דבר, בעיקר כי לא היה נהוג לדבר על דברים כאלה. כמו אמה וסבתה לפניה גם אמי נשלחה לגורלה עם המשפט הסתום: "מה שהוא יגיד לך לעשות, תעשי!" כך קרה שלמדה על בשרה מהי מהות הנישואים. למבוגרים היו ציפיות גדולות מגוף של ילדה קטנה בעלת ידיים קטנות ולב קטן ובו חדרים קטנים.
היא הייתה ילדה ממושמעת, בִּנְת חָלַל, שמשמעותו ילדה כשֵרה, וגם יפה הייתה. עיניה הגדולות והשחורות מוסגרו בגָרְגוּשׁ, כובע העוטף את הראש ואת העורף, בדרך כלל בצבע שחור, רקום ברקמה עדינה ומקושט בפעמוני כסף קטנים. ביום חתונתה, חבשה כובע גבוה יותר ומפואר יותר, מוזהב ומעוטר אף הוא בפרחים ובתכשיטים. משתה החתונה נמשך כמקובל שבעה ימים ושבעה לילות. חתונה ארוכה, ציפייה דרוכה, שבסיומה נפל עליה הכול באחת. אמי לא אהבה את מה שנגלה לפניה. "הרמתי את העיניים וראיתי שהוא היה שחור," כך סיפרה לי כשבגרתי, וה"שחור" היה מודגש ונאמר בקול רם, קול שחדר לגופי כמו מתכת מושחזת. היא חיפשה אצלי צידוק לכך שהיא דחתה את אבי ואני, הכהה ביותר מבין ילדיה והדומה לו מכולם, לא ידעתי את נפשי.
בארבע וחצי לפנות בוקר כבר הזדרז אבי להניח תפילין, וגם את התפילה לחש בקצב מהיר. לפעמים היה נושף אוויר יחד עם המילים, שהשתחררו ממנו כמו אנחה, ולפעמים נאספו אליו המילים בחזרה כמו סוד, כמו היו אלה דברים שהם רק בינו ובין האלוהים: "...תחינתנו לפניך, ויהי רצון... וקבל תחינתי... וחנני... ברוך אתה... שעשה לי כל צורכי." אמא שלי הייתה מכינה לו ביצה רכה שהיה מחסל ברגע, וכריכים עם גבינת קוטג' וסחוג, כדי שייקח איתו לעבודה. את הקפה הם היו שותים תוך כדי פעילות הבוקר. הוריי היו כל כך ערניים בשעות האלה, שלפני עלות השחר, כל כך אוהבים היו את הבוקר. נדמה כי היו אלה הפעמים הנדירות שהן שיתפו פעולה זה עם זו. אני יכולה לראות בעיני רוחי את אמא שלי חדורת שמחה על כך שהיא טורחת למענו, גאה על כך שאבא שלי חרוץ, וירא שמים. ברוב הפעמים הוא היה יוצא בסערה מהבית, ולא משנה איזה מזג אוויר שרר בחוץ. כשהיה נפרד ממנה לשלום היה זה תמיד עם רגל אחת בחוץ, על השביל המוליך מהבית אל החוץ. אחר כך הייתה אמי מתארגנת לקראת הנסיעה לתל אביב, כדי לנקות בתים של נשים יפות שהגיעו מאירופה.
דלת זכוכית דקה הפרידה בינינו, הילדים, לביניהם. הם לא היו רואים אותנו אבל אנחנו ראינו אותם, מסונוורים מהאור, מתכווצים ומתפתלים מתחת לשמיכות, מנסים להשיב את השינה שנגנבה מאיתנו. הם היו כל כך שקועים בצהלת הבוקר, ובשיחותיהם זה עם זו, עד שלא שמו לב לנוכחותנו, ולא ניסו אפילו להיות שקטים לבל תופרע שנתנו.
אבל מה שנראה כמו אידיליה בשעות הבוקר התנפץ לנגד עינינו לקראת הערב. בדריכות רבה, הייתה אמי מתהלכת אנה ואנה, כולה חיוורת, מפוחדת, מבקשת מכולנו לשמור על השקט לקראת בואו של אבי. אם הגיע עייף וזעוף, כפי שקרה על פי רוב, הייתה זו סבתי שהגישה לו את ארוחת הערב ולא אמי. לעתים קרובות שימשה סבתא שלי כמגן מפני אבי, שכן לא העז להעיר לה או להתנגד לה. אבל השקט היה מתוח, והתחושה הייתה שהכול עומד על כרעי תרנגולת. מבחינתנו, תם היום.
עד שובו של אבי היינו משחקים בחוץ בתופסת, או במחבואים, ועושים פה ושם מעשי קונדס שתכליתם הייתה להבהיל את העוברים ושבים או למתוח אותם. בחוץ היה אפשר לצעוק, לצהול, לשמוח, לרוץ, להתעייף, לצחוק, ליהנות. כשקראו לנו הביתה נכנסנו לכוננות שקט. ידענו לשתוק כל כך טוב, לא להפריע, לא לנשום אפילו כשסבתא הייתה עושה לנו סימנים עם האף. מתנו לצחוק כשהסתכלנו עליה, אבל לא העזנו. החנקנו את הצחוק עמוק בבטן כדי שחלילה לא יפרוץ החוצה שבריר מהשמחה שלנו. אסור היה להעיב על העצב.
היינו דרוכים לקראת הבאות. לא ידענו מה יקרה לאחר שיסיים את ארוחתו. כל מה שידענו הוא שעלינו להתכונן ללכת לישון ושהנה, חלף לו עוד יום בשלום. יום מתוח ככל הימים, כשברקע מזמזם זעם שלא מתפרק, ורק נאסף ונאגר ומחכה להזדמנות שבה יתפרץ בבת אחת.
