1
נֵטָלִי מסובבת את אותה קווצת שיער במשך עשר הדקות האחרונות, זה מתחיל לשגע אותי. אני מנענעת בראשי, מקרבת את האייס־לָטֶה שלי לפי ומניחה את שפתיי על הקשית. נֵטלי יושבת מולי, מרפקיה שעונים על השולחן העגול הקטן וסנטרה חפון ביד אחת.
״הוא מהמם,״ היא אומרת ולוטשת את עיניה בבחור שהצטרף כרגע לתור.
״ברצינות, קֲאם, את מוכנה להסתכל עליו?״
אני מגלגלת את עיניי ולוגמת לגימה נוספת. ״נֵט,״ אני אומרת ומניחה את המשקה שלי חזרה על השולחן, ״יש לך חבר - אני צריכה להזכיר לך כל הזמן?״
נטלי נוחרת לעברי בשובבות. ״מה, את אמא שלי?״ אבל היא לא יכולה להמשיך ולהסתכל עליי - לא כל עוד הדבר הסקסי הזה עומד בקופה ומזמין קפה ומאפה.
״חוץ מזה, לדיימון לא אכפת אם אני מסתכלת - הוא בסדר עם זה, כל עוד אני מתכופפת בשבילו כל לילה.״
אני משתנקת, מסמיקה.
״את רואה! אהה האא,״ נטלי מחייכת חיוך ענק. ״הצלחתי להצחיק אותך.״ היא אומרת בעודה רוכנת ותוחבת את ידה אל תוך הארנק הסגול הקטנטן שלה. ״אני צריכה לרשום לי את זה,״ היא שולפת את הנייד ופותחת את הרשומון הדיגיטלי. ״שבת, חמשה־עשר ביוני.״ אצבעותיה מרקדות על המסך. ״13:45 - קֳמרִין בֵּנֵט צחקה מאחת מהבדיחות הסקסיסטיות שלי.״ אחר כך היא תוחבת את הטלפון חזרה אל ארנקה ומביטה בי במבט מהורהר, זה שיש לה תמיד כשהיא מתכוונת להיכנס אל תפקיד המטפלת.
״הסתכלי רק פעם אחת,״ היא אומרת, בלי להתבדח.
רק כדי לרצות אותה אני מסובבת את הסנטר שלי בזהירות בזווית שתאפשר לי מבט חטוף בבחור. הוא זז מהקופה אל קצה הדלפק, לשם הוא מחליק את המשקה שלו. גבוה. עצמות לחיים מפוסלות, בשלמות. עיני דוגמן ירוקות מהפנטות ושיער קוצים חום.
״נכון,״ אני מודה, וחוזרת להביט על נטלי. ״הוא הורס, אז מה?״
נטלי ממשיכה לצפות בו מבעד לחלון, — הוא יוצא דרך דלתות הזכוכית הכפולה, לפני שהיא מביטה בי כדי להשיב.
״או. מיי. גוֹד,״ היא אומרת עינייה פעורות ולא מאמינות.
״הוא רק בחור, נֵט.״ אני מקרבת שוב את שפתיי אל הקשית. ״ באותה מידה את יכולה לתלות שלט 'אובססיבית' על המצח שלך. את מזילה ריר על כל דבר.״
״את צוחקת עליי?״ היא אומרת כשעל פניה הלם מוחלט. ״ קֳמרִין, יש לך בעיה רצינית. את יודעת את זה, נכון?״ היא נשענת בכיסאה. ״את צריכה להגביר את המינון של התרופה שלך, ברצינות.״
״הפסקתי לקחת אותה באפריל.״
״מה? למה?״
״כי זה מגוחך,״ אני אומרת כלאחר־יד. ״אני לא אובדנית, אז אין לי שום סיבה לקחת אותה.״
היא מנידה בראשה ומשלבת את זרועותיה על חזה. ״את חושבת שהם רושמים את החומר הזה רק לאנשים בעלי נטיות אובדניות? לא. הם לא.״ היא מצביעה עליי באצבעה. ״זה חוסר איזון כימי או איזה שהוא חרא מהסוג הזה.״
אני מחייכת חיוך מעושה. ״אה, באמת? ממתי נהיית כל כך בקיאה בבעיות בריאות הנפש ובתרופות שבהן משתמשים לטיפול?״ הגבה שלי מתרוממת מעט, מספיק כדי להראות לה עד כמה אני יודעת שאין לה מושג על מה היא מדברת.
כשהיא מעקמת את אפה לעברי במקום לענות, אני מוסיפה, ״אני אחלים בקצב שלי, אני לא צריכה גלולה שתתקן את זה בשבילי.״ ההסבר שלי התחיל בנחמדות, אך הפך ממורמר עוד לפני שהספקתי לסיים את המשפט האחרון. זה קורה לי הרבה.
נֵטלי נאנחת, החיוך נמחק לגמרי מפרצופה.
״אני מצטערת,״ אני מרגישה רע שהתפרצתי עליה. ״תראי, אני יודעת שאת צודקת. אני לא יכולה להכחיש שאני מתוסבכת, לפעמים אני יכולה להיות ממש כלבה.״
״לפעמים?״ היא ממלמלת, אך מחייכת שוב - היא כבר סלחה לי.
גם זה קורה הרבה.
אני מחייכת אליה חיוך עצוב. ״אני פשוט רוצה למצוא תשובות בעצמי, את מבינה?״
״למצוא אלו תשובות קאם?״ היא מתעצבנת עליי ומטה את ראשה לצד אחד כדי להיראות מהורהרת. ״אני שונאת לומר את זה, אבל דברים רעים באמת קורים. את פשוט צריכה להתגבר על זה. את חייבת להילחם בזה! תשתעשי דברים שמשמחים אותך, ככה תלחצי בזה.״
אוקיי, אז אולי בסופו של דבר היא לא כזו נוראית בקטע הטיפולי.
״אני יודעת, את צודקת,״ אני אומרת, "אבל,״ נטלי מרימה גבה, ממתינה. ״מה? קדימה, תוציאי את זה!״
אני מביטה לרגע אל הקיר מהרהרת על כך. לעיתים קרובות אני יושבת וחושבת על החיים ותוהה על כל היבט אפשרי שלהם. אני תוהה מה לכל הרוחות אני עושה כאן. אפילו ברגע זה, בבית הקפה עם הבחורה שאני מכירה בעצם כל חיי. אתמול תהיתי מדוע חשתי בצורך להתעורר בדיוק באותו זמן כמו ביום הקודם ולעשות הכול בדיוק כפי שעשיתי אתמול. למה? מה מאלץ אותנו לעשות את הדברים שאנחנו עושים כשעמוק בפנים חלק בתוכנו רוצה להשתחרר מהכול?
אני מסיטה את מבטי מהקיר היישר אל חברתי הטובה ביותר, יודעת שהיא לא תבין את מה שאני עומדת לומר, אבל בגלל הצורך לפרוק את זה אני אומרת בכל זאת.
״האם אי פעם תהית איך זה ירגיש לטייל עם תרמיל סביב העולם?״ פניה של נטלי נופלות. ״אה, לא ממש.״ היא אומרת. ״זה יכול להיות מבאס.״
״תחשבי על זה לרגע,״ אני נשענת על השולחן וממקדת את מלוא תשומת ליבי בה. ״ רק את ותרמיל וכמה פריטים חיוניים. בלי חשבונות לשלם, בלי להתעורר באותה שעה בכל בוקר כדי ללכת לעבודה שאת שונאת. רק את והעולם הפרוש לפנייך. בלי לדעת מה היום הבא יוליד, את מי תפגשי, מה תאכלי לארוחת צהריים או היכן תישני.״ אני קולטת שהפלגתי בדמיוני, ויכול להיות שנראיתי לרגע מעט אובססיבית.
״את מתחילה להפחיד אותי,״ נטלי נועצת בי מבט מהסס מצידו השני של השולחן. גבתה המוקשתת נחה חזרה במקומה לצד האחרת, ואז היא אומרת, ״ וגם כל ההליכה הזו, והסיכון להיאנס, להירצח ולהיזרק לצד כביש מהיר איפשהו. אה כן, גם כל ההליכה הזו.״ זה די ברור שהיא חושבת שאני קרובה לשיגעון. ״איך הגעת לזה בכלל?״ היא שואלת, לוגמת בזריזות מהמשקה שלה. ״זה נשמע כמו סוג של משבר אמצע החיים - אלא שאת רק בת עשרים.״ נטלי מצביעה עלי באצבעה כאילו להדגיש, ״ובקושי שילמת חשבון אחד בחייך.״
היא לוגמת פעם נוספת, לגימה קולנית. ״אולי לא,״ אני אומרת וחושבת לעצמי בשקט, "אבל אני אשלם ברגע שאעבור לגור איתך.״
״כל כך נכון,״ היא אומרת, מתופפת באצבעותיה על הכוס שלה. ״הכל יחולק לשתיים - רגע, את לא מבריזה לי, נכון?״ לרגע היא קופאת במקום ומסתכלת עליי בזהירות.
״לא, אני עדיין בקטע. בשבוע הבא אעזוב את הבית של אמא שלי ואעבור לגור עם זנזונת.״
״את כלבה!״ נטלי צוחקת. אני מחייכת חצי חיוך וחוזרת להרהוריי, לדברים שהיא לא התחברה אליהם קודם; לא ציפיתי ליותר מכך. אפילו לפני שאיאן נפטר, תמיד חשבתי מחוץ לקופסה. לא כמו נטלי, שמפנטזת בדרך כלל על תנוחות סקס חדשות עם דיימון, החבר שלה מזה חמש שנים. אני חולמת על דברים חשובים באמת. לפחות בעולם שלי הם חשובים.
איך האוויר בארצות אחרות ירגיש על עורי, מהו ריחו של האוקיינוס, למה הצליל של הגשם גורם לי להשתנק. ״את נקבה ממש עמוקה.״ זה מה שדיימון אמר לי כבר כמה פעמים.
״אלוהים! את ממש משביתת שמחות, את יודעת, נכון?״ נטלי מנענעת בראשה, הקשית בין שפתיה.
״קדימה,״ היא נעמדת לפתע. ״אני לא יכולה לסבול יותר את הקטע הפילוסופי הזה, ונדמה כאילו מקומות מוזרים כמו זה רק מחמירים את מצבך - אנחנו הולכות לאנדרגראונד הערב.״
״מה? לא, אני לא הולכת למקום ההוא.״
״כן. את. כן.״ היא זורקת את הכוס הריקה שלה אל פח האשפה שבמרחק כמה מטרים ולופתת את פרק כף ידי. ״את הולכת איתי הפעם הזו, כי את אמורה להיות החברה הכי טובה שלי, ואני לא מתכוונת לקבל שוב לא כתשובה.״ היא מחייכת בשפתיים סגורות, חיוכה מרוח על פני כל פניה השזופות.
אני יודעת שהיא רצינית. היא תמיד רצינית כשיש לה את המבט הזה בעיניים - זה שגדוש בהתלהבות ובנחישות. נראה שיהיה פשוט קל יותר ללכת הפעם ולסיים עם זה או שהיא לעולם לא תרד לי מהגב בעניין. זהו רוע בלתי־נמנע, כשהחברה הכי טובה שלך היא כזאת שתלטנית.
אני קמה ומעבירה את רצועת התיק מעבר לכתפי. ״רק שתיים בצהריים,״ אני אומרת, גומעת את שארית הלאטה שלי ומשליכה את הכוס הריקה אל אותו פח האשפה. ״כן," היא עונה, "אבל קודם אנחנו צריכות לקנות לך בגדים חדשים.״
״אההה, לא.״ אני אומרת בנחרצות, כשהיא מוליכה אותי אל מחוץ לדלתות הזכוכית ואל אוויר המלא ברוח קייצית. ״זה שאני הולכת איתך לאנדרגראונד זה כבר טובה גדולה מבחינתי. אני מסרבת ללכת לקניות. יש לי ארון מלא בגדים.״
נטלי אוחזת בידי, בעודנו צועדות במדרכה וחולפות על גבי שורה ארוכה של מדחני חנייה. היא מחייכת ושולחת מבט לעברי. ״בסדר, אז לפחות תתני לי להלביש אותך במשהו מהארון שלי.״
״מה לא בסדר במלתחה שלי?״
היא קופצת את שפתיה, כמו לא מבינה מדוע אני בכלל שואלת שאלה כזו מגוחכת. ״זה האנדרגראונד,״ היא אומרת, כאילו אין תשובה ברורה מזו.
אוקיי, יש משהו בדבריה. נטלי ואני חברות טובות אבל אנחנו הפכים גמורים. היא רוקרית, שמאוהבת בג'ארד לטו מאז מועדון קרב ואילו אני בחורה קצת יותר רגועה, שלעיתים רחוקות מאוד - בעיקר בלוויות - לובשת בגדים כהים. לא שנטלי לובשת רק שחורים או שיש לה איזו שהיא תסרוקת אֵמוֹ, אבל היא בחיים לא תיתפס לובשת משהו מהארון שלי, היא אומרת שהכול שם פשוט מדיי. אני חולקת עליה - אני יודעת איך להתלבש, ולכל הבחורים, שלטשו עיניים בישבן שלי בג'ינס האהוב עליי, מעולם לא היתה בעיה עם הבגדים שבחרתי ללבוש.
אבל האנדרגראונד נועד לאנשים כמו נטלי, לכן נראה שיהיה עליי לסבול ולהתלבש כמוה למשך ערב אחד רק כדי להשתלב. אני לא גרוּפּית. מעולם לא הייתי. אבל אני בהחלט מוכנה להפוך לכמה שעות למישהי אחרת, אם זה יגרום לי להשתלב; בטח שזה טוב יותר מאשר להכאיב לכולם בעיניים ולמשוך תשומת לב.
חדר השינה של נטלי הוא ההפך הגמור מ-OCD. וזה דבר נוסף, שבו שתינו שונות לחלוטין. אני תולה את בגדיי לפי הצבע - היא משאירה את בגדיה בסל לרגלי המיטה שלה למשך שבועות, לפני שהיא זורקת את כולם חזרה לכביסה מפני שהם מקומטים. אני מנקה אבק בחדר שלי כל יום - אני לא חושבת שהיא אי פעם ניקתה אבק בחדר שלה, אלא אם כן ניגוב חמשת הסנטימטרים של האבק ממקלדת המחשב הנייד שלה נחשב כניקוי.
״זה יראה עלייך מושלם,״ נטלי קובעת ומציגה חולצה לבנה הדוקה עם שרוולים קצרים, שהמילים 'Scars on Brodway’ רשומות עליה מקדימה.
״היא צמודה לגוף, והציצים שלך מושלמים.״ היא מצמידה את החולצה לחזה שלי ובוחנת איך איראה בה.
אני נוחרת לכיוונה, לא מרוצה מהבחירה הראשונה. ״בסדר,״ היא מגלגלת אלי את עיניה ואז זורקת את החולצה על המיטה מכניסה יד אל תוך הארון ושולפת חולצה נוספת. נטלי מחזיקה אותה מולי על פניה חיוך גדול־טקטיקה מניפולטיבית ידועה שלה. חיוך גדול ומלא שיניים, כך שלא אהרוס את מאמציה.
״מה לגבי חולצה בלי שם של להקה אקראית מודבק מלפנים?״ אני שואלת. ״זה בּרנדוֹן בּוֹיד,״ היא אומרת, עיניה מתרחבות בתדהמה. ״איך את יכולה שלא לאהוב את ברנדון בויד?״
״הוא בסדר,״ אני אומרת, ״פשוט לא בא לי לפרסם אותו על החזה שלי.״
״הייתי רוצה שהוא ממש יהיה על החזה שלי,״ היא אומרת, מתפעלת מחולצת ה-V שנראית די דומה לראשונה שאותה ניסתה להראות לי.
״טוב, אז תלבשי אותה את.״ היא בוהה בי ומנידה בראשה כאילו שוקלת את הרעיון.
״נראה לי שאלבש אותה.״ היא פושטת את החולצה שהיא לובשת זורקת אותה אל תוך סל הכביסה שליד ארון הבגדים, ואז מחליקה את פניו של ברנדון בויד מטה מעל הציצים הענקים שלה.
״הוא נראה טוב עלייך,״ אני אומרת, צופה בה מסדרת את עצמה, מעריצה את מה שהיא רואה במראה מכמה זויות שונות.
״לגמרי,״ היא אומרת.
״איך ג'ראד לטו ירגיש לגבי זה?״ אני מתבדחת.
נטלי פורצת בצחוק, מחליקה את שערה הארוך לאחור ולוקחת את מברשת השיער. ״הוא תמיד יהיה אצלי במקום הראשון.״
״מה לגבי דיימון, את יודעת, החבר הלא־דימיוני שלך?״
״תפסיקי,״ היא אומרת, מביטה בי דרך ההשתקפות במראה. ״אם תמשיכי לרדת ככה עליי ועל דיימון...״ היא עוצרת את תנועת המברשת ופונה אליי. ״יש לך רגשות לדיימון או משהו כזה?״ ראשי נזרק אחורה. ״לא, נֵט! מה לעזאזל?״
נטלי צוחקת וחוזרת להבריש את שערה. ״הלילה אנחנו הולכות למצוא לך מישהו. זה מה שאת צריכה. זה יתקן הכול.״ אני שונאת כשהיא עושה את זה אבל אני שותקת. למה כולם חייבים להיות עם מישהו? זו אשליה מטופשת ודרך חשיבה ממש פאתטית.
היא מניחה את המברשת על השידה ומסתובבת אליי, העליזות נעלמת מפניה והיא נאנחת בכבדות. ״אני יודעת שעדיף שלא אומר את זה - תראי, אני נשבעת שאני לא אתכנן איזה שידוך, בסדר?״ היא מרימה את ידיה בהכנעה.
״אני מאמינה לך,״ אני אומרת, נכנעת לכנות שלה. מובן שאני גם יודעת כי הבטחה אינה מרסנת אותה לגמרי. היא אולי לא תנסה להכיר לי מישהו באופן ישיר, אבל כל שעליה לעשות הוא לנפנף בריסים הכהים האלה שלה ולסמן לדיימון לעבר כל בחור; דיימון יידע מיד מה היא רוצה שהוא יעשה.
אלא שאני לא צריכה את העזרה שלהם - אני לא רוצה להכיר אף אחד.
״הו!״ נטלי אומרת כשראשה בארון. ״החולצה הזו מושלמת!״ היא מסתובבת ומנופפת חולצה שחורה ומתנפנפת שבצדה הקדמי כתוב: 'חוטאת'.
״קיבלתי אותה ב'הוֹט טוֹפּיק',״ היא אומרת ומורידה אותה מהקולב.
מכיוון שאני לא רוצה לגרור יותר את בחירת החולצה, אני פושטת את חולצתי ואז לוקחת את החולצה שבידה.
״חזייה שחורה,״ נטלי מתרשמת אומרת, ״בחירה טובה.״ אני לובשת את החולצה ובוחנת את עצמי במראה.
״כן? תגידי את זה,״ היא אומרת, מגיחה מאחוריי כשחיוך גדול פרוש על פניה. ״את אוהבת אותה, נכון?" אני מחייכת אליה ופונה בחזרה לראי. החלק התחתון של החולצה בקושי מכסה את חלקן העליון של ירכיי. כשאני מסתובבת אני גם מבחינה בכיתוב 'קדושה' בגב החולצה.
״אוקיי,״ אני אומרת, ״אני באמת אוהבת אותה.״ אני מצביעה עליה בנוקשות. ״אבל לא מספיק כדי לפשוט על הארון שלך, אז אל תפתחי ציפיות. אני מרוצה מהחולצות המכופתרות החמודות שלי, תודה רבה.״
״מעולם לא אמרתי שהבגדים שלך לא חמודים, קאם.״ היא מחייכת, שולחת יד ומותחת את רצועת החזייה שלי כנגד גבי. ״את נראית סקסית בטירוף ילדה - בהחלט הייתי עושה אותך אם לא הייתי עם דיימון.״
הלסת שלי נשמטת. ״את כזו סוטה, נֵט!״
״אני יודעת,״ היא אומרת כשאני פונה שוב למראה. אני שומעת את החיוך השטני בקולה. ״אבל זו האמת. אמרתי לך את זה בעבר ולא צחקתי.״
אני מנידה בראשי, והיא מחייכת ומרימה את מברשת השיער שלה מהשידה. לנטלי היתה חברה — פעם כשהיא נפרדה לזמן קצר מדיימון. אבל אז היא טענה שהיא ״חובבת זין״ (אלו המילים שלה, לא שלי) יותר מדי מכדי לבלות את החיים שלה עם בחורה. נטלי בעצם לא זנזונת אמיתית בכלל, אם אי פעם תקראו לה ככה - היא תכסח לכם את הצורה. מה שהיא כן הוא ללא ספק החלום הנימפומני של כל בן זוג.
״עכשיו תני לי לאפר אותך,״ היא צועדת איתי אל שידת האיפור.
״לא!״ נטלי מניחה את ידיה על קימורי מותניה ומסתכלת עליי בעיניים פעורות, כאילו היתה אמא שלי והרגע התחצפתי אליה.
״את רוצה שזה יהיה כואב?״ היא נועצת בי מבט.
״טוב שיהיה,״ אני מרימה את הסנטר שלי כדי לתת לה גישה מלאה לפניי ובכך מסכימה שיהפכו לקנבס החלק והנקי שלה. ״רק בלי כל הקטע הזה של עיני רקוּן, בסדר?״ היא חופנת את הסנטר שלי בידה בתקיפות. ״עכשיו שקט,״ נטלי אומרת, בקושי משחררת חיוך ומנסה להיראות רצינית. ״אָמָּן,״ היא אומרת עם מבטא דרמטי ובנפנוף ידה החופשית, ״צריך שקט כדי לעבוד! מה את חושבת שזה, סלון יופי בדטרויט?״
כשהיא מסיימת איתי, אני נראית בדיוק כמוה. חוץ מאשר הציצים הענקיים ושיער המשי החום. השיער שלי בלונדיני, מהסוג שבחורות מסוימות ישלמו למספרה המון כסף בשבילו, והוא מגיע כמעט עד אמצע הגב שלי. אני מודה שהתמזל מזלי ב'מחלקת השיער המושלם'. נטלי אמרה שהשיער שלי ייראה טוב יותר אם אפזר אותו, אז כך עשיתי. לא היתה לי ברירה - היא היתה מאוד מאיימת, והיא לא הפכה אותי לרקוּן. אבל היא גם לא היתה עדינה עם הצללית הכהה. ״עיניים כהות ושיער בלונדיני,״ היא אמרה לפני שמשחה את המסקרה העבה והשחורה. ״זה סקסי בטירוף.״ ונדמה שהסנדלים הקטנים שלי לא יתאימו, מפני שהיא הכריחה אותי לוותר עליהם ולנעול את אחד מזוגות מגפי העקב המחודדים שלה, שהתאימו בדיוק לסקיני ג'ינס שלי.
״את חתיכת כלבה סקסית,״ נטלי קובעת, כשהיא בוחנת אותי מכף רגל ועד ראש.
״ואת חייבת לי טובה ענקית על כך שאני משתפת פעולה עם זה,״ אני אומרת.
״הא? אני, חייבת לך? לא, מותק, אני לא חושבת. את תהיי חייבת לי." היא אומרת. "את הולכת ליהנות, ואת עוד תתחנני אליי שאקח אותך לשם לעיתים תכופות יותר.״
אני נוחרת לעברה. ״אני בספק. אבל אתן לך ליהנות מצל הספק ולקוות שלפחות איהנה.״
״יופי,״ היא נועלת את מגפיה. "עכשיו בואי נצא מכאן; דיימון מחכה לנו.״
