ארוחת ערב במרכז האדמה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ארוחת ערב במרכז האדמה
מכר
מאות
עותקים
ארוחת ערב במרכז האדמה
מכר
מאות
עותקים

ארוחת ערב במרכז האדמה

2.7 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

נתן אנגלנדר

נתן אנגלנדר (Nathan Englander; נולד ב-1970) הוא סופר ‏‏יהודי-אמריקאי. 

נתן אנגלנדר נולד וגדל בקהילה יהודית אורתודוקסית בווסט המפסטד שבלונג איילנד במדינת ניו יורק. למד בתיכון העברי של מחוז נסאו, והמשיך ללימודים באוניברסיטת המדינה של ניו יורק ובאוניברסיטת איווה. באמצע שנות ה-90 התגורר במשך חמש שנים בישראל. מתגורר בברוקלין ובמדיסון ומלמד ספרות יפה במכללת האנטר של אוניברסיטת העיר ניו יורק.
בשנת 1999 יצא לאור ספרו "For the Relief of Unbearable Urges", ובו תשעה סיפורים קצרים. בעקבות פרסום הספר זכה אנגלנדר במלגת גוגנהיים. ארבעה מסיפוריו הקצרים נכללו באנתולוגיות השנתיות "The Best American Short Stories".
בשנת 2000 זכה בפרס פֵּא"ן/מלמוד להצטיינות באמנות הסיפור הקצר. בשנת 2012 זכה בפרס פרנק אוקונור לסיפור קצר, על ספרו "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק". 
אנגלנדר נמנה עם מתרגמיו לאנגלית של ספרו של אתגר קרת, "פתאום דפיקה בדלת".

תקציר

באתר סודי בנגב כלוא האסיר Z כבר שתים־עשרה שנה, ואיש פרט לשומר שלו לא יודע על קיומו. כיצד הגיע לכאן האסיר, ומה המעשה הנורא שמצדיק את עונשו?
 
היחיד שיכול לשחררו הוא הגנרל – המנהיג הישראלי השנוי במחלוקת. אולם כבר שנים שהגנרל נמצא בתרדמת. האם יצליח Z להשתחרר בעצמו מכלא תודעתו, ולהפסיק לחוות שוב ושוב טרגדיה מעברו?
 
במועדון שיט בברלין, איש עסקים פלסטיני מתיידד עם איש עסקים קנדי. מה עומד מאחורי העסקה התמימה שלהם, וכיצד היא תכלא אותם בגורל ללא־מוצא?
 
ובגבול ישראל־עזה, ישראלית ופלסטיני כלואים כל אחד בצד הגבול שלו, מופרדים במעגלים אינסופיים של דם, איבה והיסטוריה. כל מה שהם רוצים זה לאכול ביחד ארוחת ערב.
 
"בארוחת ערב במרכז האדמה" טווה נתן אנגלנדר את הדמויות והסיפורים הללו יחד למותחן פוליטי רב־עוצמה, ומציג דיוקן מבריק של הסכסוך המיוסר בין הישראלים לפלסטינים והעמימות המוסרית העצומה שאיתה הם מתמודדים. מי צודק, מי טועה, מי השומר, ומי באמת האסיר?
 
"ספרו החדש והמרשים של נתן אנגלנדר מעורר אשמה – אתה תוהה איך ספר שעוסק במעגל של אלימות ונקם הוא כה מהנה." (הניו־יורק טיימס)

פרק ראשון

2014, גבול עזה (הצד הישראלי)
 
זה אף פעם לא קשור אלייך. לא המתקפה ולא מתקפת הנגד. ולא שלושת הבנים שנחטפו, שהם בוודאי כבר מתים, ולא הילד שנרצח ביער, ששרפו אותו חי.
את עדיין יושבת בכיסא מחוץ לקוטג' השכור שלך, ממתינה לתקתוק הקומקום החשמלי שבו הרתחת מים לתה. את מזיזה רגל, ומולך זיקית מחליפה צבע בחול.
בקצה האחר של הארץ, חיילים מגששים בגבעות הדרומיות של חברון. הם זוחלים, מחפשים את הגופות, מרימים אבנים. ופה, מעבר לגדרות, העזתים פושטים על השווקים ומרוקנים אותם מסחורות; בצייתנות הם פותחים ברזים וממלאים דליים וקערות במים.
עדיין יש אור, אור בהיר. ואת יודעת שעם בוא החשכה הטילים ישרקו מתוך כרמי הזיתים ומהגגות, ממגרשי החניה של בתי החולים וממצעים שבתוך טנדרים. אנשים שגרים לאורך החוף יעברו למרחבים מוגנים בערים ויתקדמו צפונה, ותנועתם תשקף את טווח הפגיעה של הטילים.
ואת, את תישארי בכיסא שלך, תשתי מהתה שלך, ותצפי בקשת שיוצר כל זנב טיל בוער במעופו מעלייך. ואז יישמע קול הסירנות וההתפוצצויות והניצוצות של מטחי הירי הנגדיים כאשר הסוללות יפגעו במטרות. מטרות קרובות כל כך למקום רבצך, עד שהדאגה היחידה שלך תהיה חוסר מיומנות של הלוחמים משני הצדדים, שעלולים לירות לטווח קצר מדי. הרעשים והפיצוצים הם בינתיים לא יותר מהקולות שמשמיעות שתי האומות המתכוננות למלחמה הבלתי נמנעת.
הפעם, כבכל פעם, כשהלחימה תחל, היא תהיה נוראה יותר מהלחימה שקדמה לה. הפעם האחרונה היא תמיד הגרועה ביותר, האלימה ביותר, הכי פחות מרוסנת, הסלמה מתמדת. זה הכלל המיוחד.
וכאשר הפלישה תחל? אי אפשר לדעת מתי, או אפילו אם, שפיכות הדמים תסתיים אי פעם. רק ששני הצדדים יילחמו על הצדק, יהרגו זה את זה בשם אלה שנהרגו לאחרונה, למען כבודם של הגברים אשר מתו על מנת לנקום את מותם של אלה שמתו לפניהם, שגם הם מתו על מנת לנקום.
בגלל כל זה את מבינה שהמחשבות שלך לא חשובות. הדאגות שלך נטולות משקל ולא משנות דבר.
האם הנער שלך הוא זה שנעדר? האם הבן שלך הוא זה שנשרף חיים? לא. לא, זה לא הוא. ואם אין זה בנך החייל אשר ישן על האדמה ליד הטנק שלו על הגבול, אם אין זה בנך הלוחם רעול הפנים, בלתי מוגן, בלי מספיק נשק, שמשגר את הקסאמים אשר שורקים בשמי הלילה, אנו מצפים שלא תדאגי ולא תתאבלי. את אמורה לספוג את האכזבות היומיות שלך, את הציפיות הנכזבות שלך והאסונות הפרטיים שלך ולהבין שאת אמורה להתבייש בהם.
מובן שאת מודעת לכך וכבר קיבלת זאת. כך לפחות את אומרת לעצמך בעת שציפור נטולת שם עפה נמוך ליד האוזן שלך. היא משלימה את הדאייה שלה ופורשת את כנפיה לראווה.
בדממה שהציפור מפֵירה, את שומעת את רחש הנוצות המתחככות במעופה — מעוף מופלא. את מפנה את ראשך כדי לעקוב אחר מסלולה, מגִנה על עינייך מפני קרני השמש.
את יושבת שם בקוטג' הזעיר שלך, ממצמצת ומהרהרת בטמטום המדהים שלך, בעקשנות הברוטלית שלך, בהתנגדות שלך לוותר על רצונותייך הייחודיים והתמידיים.
כשהמים משמיעים את הגרגור הרעשני והקומקום מתקתק את קמה ואומרת לעצמך: את לא חשובה. שחררי את זה — שחררי אותו — סופית.
אבל הציווי הזה לא נתפס, ונראה שאת תמשיכי עם ההתחייבות חסרת התקווה שלך. עד שהרגע הנכון יגיע, עד שתקבלי את הסימן הסודי של המאהב שלך, את תחזיקי מעמד לנוכח הלא־נודע האינסופי והמתעתע.
ולנוכח הרשימה הזו של דברים שנכנעת להם בשתיקה, שהמלחמה — כל מלחמה — תובעת, החלטת שיש אובדן אחד שהוא גדול מדי עבורך. קורבן שאת מבינה שאינך מוכנה להעלות. זהו חסך אישי שלא תוכלי לספוג ולא תוכלי לשאת. שהחיילים יילחמו והאזרחים יסבלו. אבל את פשוט לא תסכימי לכך. את לא תוכלי לשאת את כאב הלב השבור.

נתן אנגלנדר

נתן אנגלנדר (Nathan Englander; נולד ב-1970) הוא סופר ‏‏יהודי-אמריקאי. 

נתן אנגלנדר נולד וגדל בקהילה יהודית אורתודוקסית בווסט המפסטד שבלונג איילנד במדינת ניו יורק. למד בתיכון העברי של מחוז נסאו, והמשיך ללימודים באוניברסיטת המדינה של ניו יורק ובאוניברסיטת איווה. באמצע שנות ה-90 התגורר במשך חמש שנים בישראל. מתגורר בברוקלין ובמדיסון ומלמד ספרות יפה במכללת האנטר של אוניברסיטת העיר ניו יורק.
בשנת 1999 יצא לאור ספרו "For the Relief of Unbearable Urges", ובו תשעה סיפורים קצרים. בעקבות פרסום הספר זכה אנגלנדר במלגת גוגנהיים. ארבעה מסיפוריו הקצרים נכללו באנתולוגיות השנתיות "The Best American Short Stories".
בשנת 2000 זכה בפרס פֵּא"ן/מלמוד להצטיינות באמנות הסיפור הקצר. בשנת 2012 זכה בפרס פרנק אוקונור לסיפור קצר, על ספרו "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק". 
אנגלנדר נמנה עם מתרגמיו לאנגלית של ספרו של אתגר קרת, "פתאום דפיקה בדלת".

סקירות וביקורות

השלום מתחיל בתוכנו נתן אנגלנדר מציף בקיטש את הסכסוך הישראלי-פלסטיני ומתקשה להבין מהי ספרות פוליטית, בספרו החדש 'ארוחת ערב במרכז האדמה' אחד המאפיינים הפחות מדוברים של תרבות ההמונים הוא ייצור יתר. לא פעם, סופרים מפרסמים ספרים שאין בהם דחיפות אמיתית הנובעת מהנושאים עצמם, ממה שיש לסופר לומר - אלא דחיפות הנובעת מרצונו של הסופר לנצל הצלחה קודמת או לשמר את נוכחותו בתודעה. כזה הוא הרומן החדש של נתן אנגלנדר, 'ארוחת ערב במרכז האדמה', שלמרות כמה בדיחות לא רעות ואכפתיות מעוררת הערכה כלפי המציאות הישראלית, הוא בעיניי ספר שלא היה צריך לראות אור.

כמו ספרים אחרים של בני דורו היהודים-אמריקאים - 'הנני' של ג'ונתן ספרן פויר, למשל - הספר הזה עוסק בנו, בישראלים, ומבטא את חוסר הנוחות של יהודי ליברלי מהתנהגותה התוקפנית בעיניו של ישראל בעשורים האחרונים. כמה דמויות מאכלסות אותו: יהודי-אמריקאי שעבד במוסד אך משהבין שפעילותו רק תורמת להנצחת מלחמת הדמים בין ישראל לפלסטינים, עורק משירותו ועד מהרה נכלא בישראל תחת הכינוי "האסיר ‭ ."Z‬ בדומה לבן זיגייר ("האסיר ‭ ,("X‬הוא מעביר שנים ארוכות בכלא מבודד אי שם בנגב, כשהקשר האנושי היחיד שלו הוא עם שומרו. גיבור אחר הוא "הגנרל", בן דמותו של אריאל שרון. באמצעותו ממחיש אנגלנדר את המיליטריזם הישראלי חסר התוחלת, אבל כשהוא מתאר את מה שעובר במוחו של הגנרל בעוד הוא שרוי בקומה - בייחוד את הסיפור (האמיתי) על מותו של בנו בתאונת נשק - אנגלנדר נוגע גם בצדדיו האנושיים. וישנן גם רותי, עוזרתו הנאמנה והסימפטית של הגנרל, הניצבת על מיטת תרדמתו ומאמינה בשובו לחיים; וסוכנת מוסד ישראלית שסייעה בלכידתו של האסיר Z וכעת, אחרי פרישתה מהמוסד, מתאהבת בשרטט מפות פלסטיני בכיר, אך 'צוק איתן' הממשמש ובא מעיב על יחסיהם.

ניכר כי כוונותיו הפוליטיות של אנגלנדר טובות וכנות, אבל לא הן הבעיה כאן. הבעיות הן אחרות, וקשורות זו בזו. ראשית, הקיטש. אנגלנדר אוהב רגעים וסיטואציות "מרגשים". ישראלית ופלסטיני מאוהבים שמציאות פוליטית קורעת אותם זה מזו (בסצנת השיא הם אוכלים ארוחת ערב רומנטית בתוך מנהרת טרור, כשטילים מעופפים מעליהם!); גנרל קשוח המאבד את בנו בתאונת נשק (איזו אירוניה אכזרית!); עוזרת נאמנה עד מוות וכיו"ב.

שנית, ולא בלתי קשור לקיטש, ניכר כאן חוסר הבנה מהי פוליטיקה ומה נתבע מרומן פוליטי. אנגלנדר מעמת את האישי עם הלאומי לאורך כל הרומן וכמו אומר: הרי כולנו בני אדם, ובמישור האישי אנחנו מתחברים זה לזה ואף אוהבים זה את זה, אז מדוע שלא נוכל לחיות בשלום גם במישור הלאומי? סוכן המוסד שמתחבר בברלין לפלסטיני בשם פאריד, השומר הישראלי שמתיידד בכלא עם סוכן המוסד, וכאמור, סוכנת המוסד המתאהבת בפלסטיני - כולם כמו מבטאים את הטענה הזו. אבל יש כאן החמצה רבתי של הסדר החברתי, שבגללו הומצאה דיסציפלינה כמו "סוציולוגיה" או "מדע המדינה" ושבגללו לא ניתן להסתפק בזו הקרויה "פסיכולוגיה". הגוף החברתי שונה מהגוף האינדיבידואלי ואי-אפשר להקיש מזה על זה. לשם המחשה: בגלל חלוקת העבודה בגוף החברתי, יוצא שרובנו לא מפעילים אלימות בחיי היומיום, אלא מפקידים את האלימות בידיהם של מעטים, ואלו אינם חשים בדרך כלל ייסורי מצפון, כי הם הרי ממלאים פקודות של אחרים. כך, וזו רק דוגמה פעוטה, מנטרלת הסוציולוגיה את הרגשות הפרטיים. המעבר מהפרט אל הכלל, מהיחיד אל החברה, הוא מסתורי בהרבה מכפי שהוא מוצג אצל אנגלנדר, והמחשבה ש"אם רק נבין שכולנו בני אדם" האלימות תיפסק היא ילדותית. מי שרוצה לכתוב רומן פוליטי - וזה לא דבר קל, בדיוק משום שהרומן כז'אנר מתמחה בייצוג אינדיבידואלים ולא חברות שלמות - חייב להיות ער לתהום הפעורה בין הפסיכולוגי לסוציולוגי (כמו טולסטוי ב'מלחמה ושלום', למשל). אחרת אנחנו נותרים עם קיטש.

בעיה נוספת ברומן היא גסות התיאור של המצב הישראלי-פלסטיני. ברגע מוצלח במיוחד בספרו של אורין מוריס, 'לרגל עבור מקום אחר', קטע שכתוב במכוון באנגלית, מזהיר המספר משקיפים זרים על המצב הישראלי מאי-הבנה, שנובעת מכך שהם ניזונים מהמדיה. החיים בישראל, חיי היומיום, שונים מאוד ממה שרואים בחדשות, הוא מסביר. די נוח לחיות פה, בסך הכל, והחיים אפילו משעממים מעט. כדאי היה לאנגלנדר לקרוא את הקטע הזה לפני כתיבת הרומן שלו. למרות שהסופר חי בארץ שנים לא מעטות, 'ארוחת ערב במרכז האדמה' הוא אילוסטרציה של ייצוגי המדיה על ישראל. וגם אם הייצוג הזה נכון בחלקו - הוא קלישאתי ולא מחדש דבר. האם יש מישהו שמכיר את פרשת ואנונו ולא הריח מקילומטרים, ולכל הפחות כמה עשרות דפים לפני, שהמלצרית שסוכן המוסד מתאהב בה תבגוד בו בהמשך?

עוד 3 ספרים של נתן אנגלנדר:
גלגול בפארק אווניו‭ 1999 < ‬
המשרד למקרים מיוחדים‭ 2007 < ‬
על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק‭ 2012 < ‬
אריק גלסנר 7 לילות 22/06/2018 לקריאת הסקירה המלאה >
דברים שלא רואים משם רן בן-נון ביקורת העורך 20/07/2024 לקריאת הסקירה המלאה >
אריאל שרון והאסיר X נפגשים בספר חסר ייחוד הדס ריבק הארץ 08/01/2019 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

השלום מתחיל בתוכנו נתן אנגלנדר מציף בקיטש את הסכסוך הישראלי-פלסטיני ומתקשה להבין מהי ספרות פוליטית, בספרו החדש 'ארוחת ערב במרכז האדמה' אחד המאפיינים הפחות מדוברים של תרבות ההמונים הוא ייצור יתר. לא פעם, סופרים מפרסמים ספרים שאין בהם דחיפות אמיתית הנובעת מהנושאים עצמם, ממה שיש לסופר לומר - אלא דחיפות הנובעת מרצונו של הסופר לנצל הצלחה קודמת או לשמר את נוכחותו בתודעה. כזה הוא הרומן החדש של נתן אנגלנדר, 'ארוחת ערב במרכז האדמה', שלמרות כמה בדיחות לא רעות ואכפתיות מעוררת הערכה כלפי המציאות הישראלית, הוא בעיניי ספר שלא היה צריך לראות אור.

כמו ספרים אחרים של בני דורו היהודים-אמריקאים - 'הנני' של ג'ונתן ספרן פויר, למשל - הספר הזה עוסק בנו, בישראלים, ומבטא את חוסר הנוחות של יהודי ליברלי מהתנהגותה התוקפנית בעיניו של ישראל בעשורים האחרונים. כמה דמויות מאכלסות אותו: יהודי-אמריקאי שעבד במוסד אך משהבין שפעילותו רק תורמת להנצחת מלחמת הדמים בין ישראל לפלסטינים, עורק משירותו ועד מהרה נכלא בישראל תחת הכינוי "האסיר ‭ ."Z‬ בדומה לבן זיגייר ("האסיר ‭ ,("X‬הוא מעביר שנים ארוכות בכלא מבודד אי שם בנגב, כשהקשר האנושי היחיד שלו הוא עם שומרו. גיבור אחר הוא "הגנרל", בן דמותו של אריאל שרון. באמצעותו ממחיש אנגלנדר את המיליטריזם הישראלי חסר התוחלת, אבל כשהוא מתאר את מה שעובר במוחו של הגנרל בעוד הוא שרוי בקומה - בייחוד את הסיפור (האמיתי) על מותו של בנו בתאונת נשק - אנגלנדר נוגע גם בצדדיו האנושיים. וישנן גם רותי, עוזרתו הנאמנה והסימפטית של הגנרל, הניצבת על מיטת תרדמתו ומאמינה בשובו לחיים; וסוכנת מוסד ישראלית שסייעה בלכידתו של האסיר Z וכעת, אחרי פרישתה מהמוסד, מתאהבת בשרטט מפות פלסטיני בכיר, אך 'צוק איתן' הממשמש ובא מעיב על יחסיהם.

ניכר כי כוונותיו הפוליטיות של אנגלנדר טובות וכנות, אבל לא הן הבעיה כאן. הבעיות הן אחרות, וקשורות זו בזו. ראשית, הקיטש. אנגלנדר אוהב רגעים וסיטואציות "מרגשים". ישראלית ופלסטיני מאוהבים שמציאות פוליטית קורעת אותם זה מזו (בסצנת השיא הם אוכלים ארוחת ערב רומנטית בתוך מנהרת טרור, כשטילים מעופפים מעליהם!); גנרל קשוח המאבד את בנו בתאונת נשק (איזו אירוניה אכזרית!); עוזרת נאמנה עד מוות וכיו"ב.

שנית, ולא בלתי קשור לקיטש, ניכר כאן חוסר הבנה מהי פוליטיקה ומה נתבע מרומן פוליטי. אנגלנדר מעמת את האישי עם הלאומי לאורך כל הרומן וכמו אומר: הרי כולנו בני אדם, ובמישור האישי אנחנו מתחברים זה לזה ואף אוהבים זה את זה, אז מדוע שלא נוכל לחיות בשלום גם במישור הלאומי? סוכן המוסד שמתחבר בברלין לפלסטיני בשם פאריד, השומר הישראלי שמתיידד בכלא עם סוכן המוסד, וכאמור, סוכנת המוסד המתאהבת בפלסטיני - כולם כמו מבטאים את הטענה הזו. אבל יש כאן החמצה רבתי של הסדר החברתי, שבגללו הומצאה דיסציפלינה כמו "סוציולוגיה" או "מדע המדינה" ושבגללו לא ניתן להסתפק בזו הקרויה "פסיכולוגיה". הגוף החברתי שונה מהגוף האינדיבידואלי ואי-אפשר להקיש מזה על זה. לשם המחשה: בגלל חלוקת העבודה בגוף החברתי, יוצא שרובנו לא מפעילים אלימות בחיי היומיום, אלא מפקידים את האלימות בידיהם של מעטים, ואלו אינם חשים בדרך כלל ייסורי מצפון, כי הם הרי ממלאים פקודות של אחרים. כך, וזו רק דוגמה פעוטה, מנטרלת הסוציולוגיה את הרגשות הפרטיים. המעבר מהפרט אל הכלל, מהיחיד אל החברה, הוא מסתורי בהרבה מכפי שהוא מוצג אצל אנגלנדר, והמחשבה ש"אם רק נבין שכולנו בני אדם" האלימות תיפסק היא ילדותית. מי שרוצה לכתוב רומן פוליטי - וזה לא דבר קל, בדיוק משום שהרומן כז'אנר מתמחה בייצוג אינדיבידואלים ולא חברות שלמות - חייב להיות ער לתהום הפעורה בין הפסיכולוגי לסוציולוגי (כמו טולסטוי ב'מלחמה ושלום', למשל). אחרת אנחנו נותרים עם קיטש.

בעיה נוספת ברומן היא גסות התיאור של המצב הישראלי-פלסטיני. ברגע מוצלח במיוחד בספרו של אורין מוריס, 'לרגל עבור מקום אחר', קטע שכתוב במכוון באנגלית, מזהיר המספר משקיפים זרים על המצב הישראלי מאי-הבנה, שנובעת מכך שהם ניזונים מהמדיה. החיים בישראל, חיי היומיום, שונים מאוד ממה שרואים בחדשות, הוא מסביר. די נוח לחיות פה, בסך הכל, והחיים אפילו משעממים מעט. כדאי היה לאנגלנדר לקרוא את הקטע הזה לפני כתיבת הרומן שלו. למרות שהסופר חי בארץ שנים לא מעטות, 'ארוחת ערב במרכז האדמה' הוא אילוסטרציה של ייצוגי המדיה על ישראל. וגם אם הייצוג הזה נכון בחלקו - הוא קלישאתי ולא מחדש דבר. האם יש מישהו שמכיר את פרשת ואנונו ולא הריח מקילומטרים, ולכל הפחות כמה עשרות דפים לפני, שהמלצרית שסוכן המוסד מתאהב בה תבגוד בו בהמשך?

עוד 3 ספרים של נתן אנגלנדר:
גלגול בפארק אווניו‭ 1999 < ‬
המשרד למקרים מיוחדים‭ 2007 < ‬
על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק‭ 2012 < ‬
אריק גלסנר 7 לילות 22/06/2018 לקריאת הסקירה המלאה >
דברים שלא רואים משם רן בן-נון ביקורת העורך 20/07/2024 לקריאת הביקורת המלאה >
אריאל שרון והאסיר X נפגשים בספר חסר ייחוד הדס ריבק הארץ 08/01/2019 לקריאת הסקירה המלאה >
ארוחת ערב במרכז האדמה נתן אנגלנדר
2014, גבול עזה (הצד הישראלי)
 
זה אף פעם לא קשור אלייך. לא המתקפה ולא מתקפת הנגד. ולא שלושת הבנים שנחטפו, שהם בוודאי כבר מתים, ולא הילד שנרצח ביער, ששרפו אותו חי.
את עדיין יושבת בכיסא מחוץ לקוטג' השכור שלך, ממתינה לתקתוק הקומקום החשמלי שבו הרתחת מים לתה. את מזיזה רגל, ומולך זיקית מחליפה צבע בחול.
בקצה האחר של הארץ, חיילים מגששים בגבעות הדרומיות של חברון. הם זוחלים, מחפשים את הגופות, מרימים אבנים. ופה, מעבר לגדרות, העזתים פושטים על השווקים ומרוקנים אותם מסחורות; בצייתנות הם פותחים ברזים וממלאים דליים וקערות במים.
עדיין יש אור, אור בהיר. ואת יודעת שעם בוא החשכה הטילים ישרקו מתוך כרמי הזיתים ומהגגות, ממגרשי החניה של בתי החולים וממצעים שבתוך טנדרים. אנשים שגרים לאורך החוף יעברו למרחבים מוגנים בערים ויתקדמו צפונה, ותנועתם תשקף את טווח הפגיעה של הטילים.
ואת, את תישארי בכיסא שלך, תשתי מהתה שלך, ותצפי בקשת שיוצר כל זנב טיל בוער במעופו מעלייך. ואז יישמע קול הסירנות וההתפוצצויות והניצוצות של מטחי הירי הנגדיים כאשר הסוללות יפגעו במטרות. מטרות קרובות כל כך למקום רבצך, עד שהדאגה היחידה שלך תהיה חוסר מיומנות של הלוחמים משני הצדדים, שעלולים לירות לטווח קצר מדי. הרעשים והפיצוצים הם בינתיים לא יותר מהקולות שמשמיעות שתי האומות המתכוננות למלחמה הבלתי נמנעת.
הפעם, כבכל פעם, כשהלחימה תחל, היא תהיה נוראה יותר מהלחימה שקדמה לה. הפעם האחרונה היא תמיד הגרועה ביותר, האלימה ביותר, הכי פחות מרוסנת, הסלמה מתמדת. זה הכלל המיוחד.
וכאשר הפלישה תחל? אי אפשר לדעת מתי, או אפילו אם, שפיכות הדמים תסתיים אי פעם. רק ששני הצדדים יילחמו על הצדק, יהרגו זה את זה בשם אלה שנהרגו לאחרונה, למען כבודם של הגברים אשר מתו על מנת לנקום את מותם של אלה שמתו לפניהם, שגם הם מתו על מנת לנקום.
בגלל כל זה את מבינה שהמחשבות שלך לא חשובות. הדאגות שלך נטולות משקל ולא משנות דבר.
האם הנער שלך הוא זה שנעדר? האם הבן שלך הוא זה שנשרף חיים? לא. לא, זה לא הוא. ואם אין זה בנך החייל אשר ישן על האדמה ליד הטנק שלו על הגבול, אם אין זה בנך הלוחם רעול הפנים, בלתי מוגן, בלי מספיק נשק, שמשגר את הקסאמים אשר שורקים בשמי הלילה, אנו מצפים שלא תדאגי ולא תתאבלי. את אמורה לספוג את האכזבות היומיות שלך, את הציפיות הנכזבות שלך והאסונות הפרטיים שלך ולהבין שאת אמורה להתבייש בהם.
מובן שאת מודעת לכך וכבר קיבלת זאת. כך לפחות את אומרת לעצמך בעת שציפור נטולת שם עפה נמוך ליד האוזן שלך. היא משלימה את הדאייה שלה ופורשת את כנפיה לראווה.
בדממה שהציפור מפֵירה, את שומעת את רחש הנוצות המתחככות במעופה — מעוף מופלא. את מפנה את ראשך כדי לעקוב אחר מסלולה, מגִנה על עינייך מפני קרני השמש.
את יושבת שם בקוטג' הזעיר שלך, ממצמצת ומהרהרת בטמטום המדהים שלך, בעקשנות הברוטלית שלך, בהתנגדות שלך לוותר על רצונותייך הייחודיים והתמידיים.
כשהמים משמיעים את הגרגור הרעשני והקומקום מתקתק את קמה ואומרת לעצמך: את לא חשובה. שחררי את זה — שחררי אותו — סופית.
אבל הציווי הזה לא נתפס, ונראה שאת תמשיכי עם ההתחייבות חסרת התקווה שלך. עד שהרגע הנכון יגיע, עד שתקבלי את הסימן הסודי של המאהב שלך, את תחזיקי מעמד לנוכח הלא־נודע האינסופי והמתעתע.
ולנוכח הרשימה הזו של דברים שנכנעת להם בשתיקה, שהמלחמה — כל מלחמה — תובעת, החלטת שיש אובדן אחד שהוא גדול מדי עבורך. קורבן שאת מבינה שאינך מוכנה להעלות. זהו חסך אישי שלא תוכלי לספוג ולא תוכלי לשאת. שהחיילים יילחמו והאזרחים יסבלו. אבל את פשוט לא תסכימי לכך. את לא תוכלי לשאת את כאב הלב השבור.