2014, גבול עזה (הצד הישראלי)
זה אף פעם לא קשור אלייך. לא המתקפה ולא מתקפת הנגד. ולא שלושת הבנים שנחטפו, שהם בוודאי כבר מתים, ולא הילד שנרצח ביער, ששרפו אותו חי.
את עדיין יושבת בכיסא מחוץ לקוטג' השכור שלך, ממתינה לתקתוק הקומקום החשמלי שבו הרתחת מים לתה. את מזיזה רגל, ומולך זיקית מחליפה צבע בחול.
בקצה האחר של הארץ, חיילים מגששים בגבעות הדרומיות של חברון. הם זוחלים, מחפשים את הגופות, מרימים אבנים. ופה, מעבר לגדרות, העזתים פושטים על השווקים ומרוקנים אותם מסחורות; בצייתנות הם פותחים ברזים וממלאים דליים וקערות במים.
עדיין יש אור, אור בהיר. ואת יודעת שעם בוא החשכה הטילים ישרקו מתוך כרמי הזיתים ומהגגות, ממגרשי החניה של בתי החולים וממצעים שבתוך טנדרים. אנשים שגרים לאורך החוף יעברו למרחבים מוגנים בערים ויתקדמו צפונה, ותנועתם תשקף את טווח הפגיעה של הטילים.
ואת, את תישארי בכיסא שלך, תשתי מהתה שלך, ותצפי בקשת שיוצר כל זנב טיל בוער במעופו מעלייך. ואז יישמע קול הסירנות וההתפוצצויות והניצוצות של מטחי הירי הנגדיים כאשר הסוללות יפגעו במטרות. מטרות קרובות כל כך למקום רבצך, עד שהדאגה היחידה שלך תהיה חוסר מיומנות של הלוחמים משני הצדדים, שעלולים לירות לטווח קצר מדי. הרעשים והפיצוצים הם בינתיים לא יותר מהקולות שמשמיעות שתי האומות המתכוננות למלחמה הבלתי נמנעת.
הפעם, כבכל פעם, כשהלחימה תחל, היא תהיה נוראה יותר מהלחימה שקדמה לה. הפעם האחרונה היא תמיד הגרועה ביותר, האלימה ביותר, הכי פחות מרוסנת, הסלמה מתמדת. זה הכלל המיוחד.
וכאשר הפלישה תחל? אי אפשר לדעת מתי, או אפילו אם, שפיכות הדמים תסתיים אי פעם. רק ששני הצדדים יילחמו על הצדק, יהרגו זה את זה בשם אלה שנהרגו לאחרונה, למען כבודם של הגברים אשר מתו על מנת לנקום את מותם של אלה שמתו לפניהם, שגם הם מתו על מנת לנקום.
בגלל כל זה את מבינה שהמחשבות שלך לא חשובות. הדאגות שלך נטולות משקל ולא משנות דבר.
האם הנער שלך הוא זה שנעדר? האם הבן שלך הוא זה שנשרף חיים? לא. לא, זה לא הוא. ואם אין זה בנך החייל אשר ישן על האדמה ליד הטנק שלו על הגבול, אם אין זה בנך הלוחם רעול הפנים, בלתי מוגן, בלי מספיק נשק, שמשגר את הקסאמים אשר שורקים בשמי הלילה, אנו מצפים שלא תדאגי ולא תתאבלי. את אמורה לספוג את האכזבות היומיות שלך, את הציפיות הנכזבות שלך והאסונות הפרטיים שלך ולהבין שאת אמורה להתבייש בהם.
מובן שאת מודעת לכך וכבר קיבלת זאת. כך לפחות את אומרת לעצמך בעת שציפור נטולת שם עפה נמוך ליד האוזן שלך. היא משלימה את הדאייה שלה ופורשת את כנפיה לראווה.
בדממה שהציפור מפֵירה, את שומעת את רחש הנוצות המתחככות במעופה — מעוף מופלא. את מפנה את ראשך כדי לעקוב אחר מסלולה, מגִנה על עינייך מפני קרני השמש.
את יושבת שם בקוטג' הזעיר שלך, ממצמצת ומהרהרת בטמטום המדהים שלך, בעקשנות הברוטלית שלך, בהתנגדות שלך לוותר על רצונותייך הייחודיים והתמידיים.
כשהמים משמיעים את הגרגור הרעשני והקומקום מתקתק את קמה ואומרת לעצמך: את לא חשובה. שחררי את זה — שחררי אותו — סופית.
אבל הציווי הזה לא נתפס, ונראה שאת תמשיכי עם ההתחייבות חסרת התקווה שלך. עד שהרגע הנכון יגיע, עד שתקבלי את הסימן הסודי של המאהב שלך, את תחזיקי מעמד לנוכח הלא־נודע האינסופי והמתעתע.
ולנוכח הרשימה הזו של דברים שנכנעת להם בשתיקה, שהמלחמה — כל מלחמה — תובעת, החלטת שיש אובדן אחד שהוא גדול מדי עבורך. קורבן שאת מבינה שאינך מוכנה להעלות. זהו חסך אישי שלא תוכלי לספוג ולא תוכלי לשאת. שהחיילים יילחמו והאזרחים יסבלו. אבל את פשוט לא תסכימי לכך. את לא תוכלי לשאת את כאב הלב השבור.
