מבוא:
הזאב הרע
״ילדים מאושרים, ברית המועצות —
(משעשע מאוד!)״
מתוך ״רשימות בעיפרון״ מאת גֵזָה אוֹטליק1
בשעת לילה מאוחרת ישבתי בכיכר השוק הישנה, שכיום היא פארק, בטְרְק־סֵנטמיקלוֹשׁ. היה חם, הריחות הישנים הסתננו מבעד למדשאות ולשבילי ההליכה והתמזגו בניחוחות עץ התרזה. אור הירח נצנץ על הכנפיים של אנדרטת החייל האלמוני ממלחמת העולם הראשונה. מאחורי הפסל, על חזית משרדי ״קופת החיסכון״ המשובצת אבנים אדומות־לבנות־ירוקות, דהרו וירו בחצים ההונגרים הקדמונים.
לעתים קרובות אני מרגיש כאילו הצניחו אותי אל המקומות שאני נמצא בהם. כאן, באמצע הלילה, בשפלה הגדולה, התחושה הזו התעצמה נוכח זמזום כנפיים חרישי, מתרחק והולך. לא אופתע אם לפתע יאירו אליי זרקורים מבין העצים, ושוטרים יתחילו לרדוף אחריי. אבל שום עלה לא זז ברוח. בדממה שהלכה והעמיקה שמעתי ביתר בהירות רחש עדין מכיוון ברז ההשקיה. המים שטפטפו מהצינור נקוו בשלולית בדשא.
אני זר כאן, בשפלה הגדולה. עוד בבית הספר השתעממתי למוות מציורי הסוסים הגוררים סירות בוץ2 לעבר בתי המרזח האופייניים לאזור, ובסתר דפדפתי באטלס להציץ בנופיה ההרריים של טרנסילבניה. פעם, כשאבא שלי איים עליי שישלח אותי לפנימייה, חלמתי שאני מדקלם את כל שמות התחנות של הרכבת החוצה את השפלה הגדולה. גם אז, בחלום, ראיתי כיכר דומה לכיכר הזו. הייתי צריך לחצות אותה בחברת אמן שרירים לשעבר ושוטר בהווה. מאז, בכל פעם שמתקרבת חזית קרה ואני מרגיש סימנים ראשונים להצטננות, עולות לנגד עיניי פניו הסדוקות כמצבה.
עכשיו, בשעה אחת וחצי בלילה, צעדים אמתיים השמיעו קולות פיצוח על שביל החצץ. שני חיילים סובייטים הופיעו, נושאים בידם את כובעם. הם היו קירחים, אבל בכל זאת ראו שהם בלונדינים. הם עברו לידי בשתיקה, במדים דהויים ומטושטשים, נושאים על גבם תיק גדול. הם היו מסוגרים, ושתקו כמו שני נזירים פרנציסקנים.
כשנבלעו בחשכה, בקצה הכביש המהיר הריק, נעצר רכב. זה היה רכב לבן בעל גג בד נפתח, שהותקן על השלדה במוטות כרום. אורות נדלקו בפנים והרכב נראה לפתע ארוך כמו שביל החלב. ייתכן שהנוסעים עצרו כדי לחפש במפה את הדרך לבית ההארחה בטירה בסֵנט־תָמָש, שמסומנת בה באדום, ממנו יוכלו לרכוב דרך האחוזה שהולאמה אל העיר על גבי סוסים גזעיים, כאילו באו היישר מגאורגייה העתיקה.
הסתכלתי על פסל החייל האלמוני, שאור הירח קישט בקשקשים זוהרים ובצלליות עדינות של עלים. הסנונית של המשורר האירי יכלה לקחת ממנו פיסת זהב קטנה, לעוף לתוך בית האיכרים ולהניח אותה ליד האצבעון של בעלת הבית. החייל האלמוני נראה כמו נסיך מאושר, עשוי מברזל יצוק, עומד איתן, אם כי שלושה תריסרים של חללים אינם מצדיקים יד זיכרון.
את העיר הכרתי לראשונה דרך שיר, ורק כעבור זמן ראיתי אותה במציאות.
יבשות שלמות מופיעות לנגד עיניך,
אך לשווא, כי כאן אין שום דבר:
מייסר להיות לבד
בטרק־סנטמיקלוש או בפֶג'בֶרנֶק.
גבולות! אירופה! כנפיים!
אך אבוי, התקווה והתשוקה
אין בכוחן לחלץ אותך מהבוץ,
כי זהו הדבר היחיד שתמצא כאן:
בוץ, בוץ, אדישות,
תשישות ועצב, בכל האנשים והבריות,
אין כאן רע ואין כאן טוב,
הציוויליזציה הסתלקה עד אחר הצהריים,
ברכבת הערב המהירה, עם קרון המסעדה.
בזמן שחישבתי שהנסיעה הראשונה שלי לטרק־סנטמיקלוש אירעה בדיוק ארבעה עשורים אחרי שנסע לשם המשורר לְרינץ סַבּוֹ3 וכתב את השיר שלעיל, כלומר לפני יותר מעשור מהיום, הבנתי שמבלי דעת אני שומע קולות טפטוף של מים זה דקות ארוכות, והפניתי שוב את תשומת לבי לפכפוך המונוטוני. אכן, ראיתי את צינור הגומי שעל הדשא מחרחר ופולט זרם עדין שמימיו נקוו בשלולית.
ידיעותיי על המקום הזה לא היו מוגבלות לצרכים של פרפרי לילה צמאים בלבד.
ידעתי גם שבזמן המלחמה הגדולה, מי שניקה את כיכר השוק שהפכה לפארק בשנות השישים, היה מנקה הרחוב היחיד בעיר, מיהַאי יאנצ'וֹ, שלצד עבודתו כמנקה רחובות היה גם איכר שעיבד כאחד עשר דונם של אדמה. נולדו לו חמישה עשר ילדים, אבל שנים עשר מתוכם נפטרו עוד בינקותם. שתיים מבין שלוש בנותיו שנותרו בחיים נישאו ואז התאבדו בתלייה. האחות השלישית, הקטנה, מעולם לא נישאה, אולי מתוך חשש שגורלה יהיה זהה לגורל אחיותיה.
שמה היה בּוֹרבָּלָה יאנצ'ו ובילדותה היא עבדה בשדות. בבגרותה הייתה משרתת בבתיהם של איכרים אחרים ועבדה בבית מטבחיים לעופות. במקום עבודתה האחרון, במפעל למכונות חקלאיות, היא ניקתה את השירותים. המשכורת החודשית שלה עמדה על שש מאות פורינט. היא לא ידעה קרוא וכתוב, אבל על פי רישומי המפעל, עשתה את עבודתה נאמנה, אף שבמקרה אחד ״גנבה צמר באורך שבעה וחצי מטרים, ובכך גרמה נזק של שלושים ושמונה פורינט וחמישים פילר לקולקטיב״.
לבורבלה נולדו חמישה ילדים מארבעה גברים שונים, אבל שלושה מתוכם נפטרו בגיל מוקדם. רק בת אחת ששמה פִּירוֹשׁקָה ובן אחד ששמו יוֹשׁקָה, יוז'ף, הגיעו לבגרות. אביה של הבת היה גֵזָה לָדָני, חוואי; אביו של הבן היה ליפוֹט שטרן, סוחר. אף שהאבות לא טרחו לדאוג לילדיהם שנולדו מחוץ לנישואים, בורבלה לא תבעה מהם מזונות. כולם ידעו שהיא מוכנה לשכב עם כל אחד בתמורה לחצי קילו קותלי חזיר או לכמה קילו קמח. איש לא האמין למילה שלה, ואיש לא היה מוכן להעיד לטובתה. אפילו נגד לדני השיכור, ״הדוד פּוֹלדי החביב״, שהיה מסתבך בקטטות, לא העידו. בורבלה חיה מהיד לפה עם שני ילדיה ועם אמה, אלמנה שכבר לא הייתה כשירה לעבודה.
מבין כתובות המגורים שלה רק אחת עוד הייתה קיימת: המזווה האחורי ברחוב וָרָדי 15. הבית היה שייך לפועל ששמו אימרֶה פֶלדבָרי. לדבריה של השכנה הגברת אימרֶה קוֹבָאץ', בורבלה שילמה בגופה בעבור המגורים.
״בורבלה ואימא שלה״, סיפרה לי הגברת קובאץ', ״היו שכנות שקטות, אבל הבת שלה עשתה צרות עוד כשהייתה ילדה קטנה. היא הייתה מטפסת על עץ האגסים בחצר, ועוקבת אחרי הילדות האחרות שעברו ברחוב. היא הייתה זורקת עליהן אגסים ירוקים. היא הייתה פוגעת ופוצעת אותן. גם מַרגיט שלנו נפגעה מאחד האגסים שהיא זרקה. צעקתי עליה, אמרתי לה: 'פירושקה, תפסיקי', אבל החצופה צעקה אליי בחזרה: 'אני אזרוק גם עלייך עד שתיפלי לרצפה!' אני לא נפלתי, אבל סבתא שלה נפלה. היא ראתה אותה גונבת את מעיל החורף שלה, רצתה לחסום אותה, אבל פירי (פירושקה) הפילה אותה והסתלקה. היא הייתה לובשת אותו בקור הגדול, ומאחור היא נראתה כמו זקנה יהודייה שצועדת בזמן הגירוש לתחנת הרכבת. תמיד הלכה לבדה ולא היה אפשר לעצור אותה.
אחרי המלחמה, כשתושבי בודפשט הגיעו לכפרים לקנות אוכל, פירושקה הייתה נצמדת לאימהות אחרות ובוכה. 'אני יתומה', היא אמרה, 'אני רוצה להגיע לסוֹלנוֹק, אבל אין לי כסף'. לא מעט נשים ריחמו עליה והציעו שיקנו לה כרטיס לרכבת אם תסחב את הסלים שלהן. היא הייתה הולכת אתן, יורדת מהרכבת עוד לפני שחצתה את נהר סָיוֹל ובורחת עם הסלים ועם כל האוכל.
את אימא שלה ראיתי רק פעם אחת אחרי שהן עברו דירה. חזרתי מביקור אצל קרוב משפחה, נסעתי בכביש 4. היא נשאה על גבה שק מלא בנסורת ועצרה אותי.
'את שומעת, דודה אימרֶה, מה שהם צועקים במיקרופונים?' אני יודעת, אני אומרת, הם אומרים שנעלמה ילדה אחת מהכפר טוּר. 'זה בדיוק מה שהם צועקים', בורבלה ענתה לי. 'מישהו לקח אותה, אבל למי אכפת'. הרי המדינה לקחה גם את הבן שלה, יושקה. הם שלחו אותו לבית יתומים. אני זוכרת שהצחיק אותה שהנערות הללו נעלמו. הייתי המומה מההתנהגות שלה, ומהר מאוד הסתלקתי״.
משפחת יאנצ'ו התגוררה בתקופה הזאת ברחוב הצבא האדום 171. הבית הזה נהרס עוד לפני הביקור הראשון שלי בטרק־סנטמיקלוש. ראיתי רק את הדגם שלו במוזאון לקרימינולוגיה. דניאל אָג'י, העובד הסוציאלי, סיפר לי על כך. הוא גם סיפר לי איך משפחת יאנצ'ו השיגה את הנכס הזה מלכתחילה. חוק מספר 1946.20 קבע שילדים שנולדו מחוץ לנישואים יכולים לתבוע ירושה, גם אם מדובר בירושה בטיפול האפוטרופוס הכללי. כך השיג אחיה החורג של פירי, בנו של ליפוט שטרן, חלק מהירושה שהותיר אחריו אביו שגורש ונספה בשואה, בהסכמת האלמנה. על פי דניאל אג'י, נשיא בית המשפט המחוזי ד״ר גַבּוֹר קִיש היה ״מאוהב בילדים האלה״, וכדי שהירושה לא תתבזבז, הוא התעקש שהם ישקיעו את הכסף בקניית נדל״ן. הוא טרח ועזר להם למצוא את הנכס בעל הערך הגבוה ביותר שניתן היה לרכוש מהסכום שקיבלו בירושה. ״זה היה בית איכרים בן שלושה חדרים, שקירותיו צבועים בצהוב״, סיפר לי אג'י, שטיפל אז במשפחה. ״שני החלונות של החדר השקיפו לרחוב, ואילו חלונות המטבח והמזווה השקיפו לחצר הפנימית. אחרי שנכנסת בשער, היית צריך לעבור בחצר ולפנות ימינה, לדלת המטבח. עבר זמן רב עד שהזדקקו לדלת המטבח: בחורף הם השתמשו בגדרות הבית להסקה, ובקיץ עברו בחצר בריצה, בתוך העשבים השוטים שהגיעו לגובה מטר.
רק במטבח הם השתמשו למגורים. חדר המגורים המקורי והמזווה הפכו למחסן מלא בקש, בנסורת ובחתיכות עץ שמצאו ברחוב. הם חסמו את חלונות החדר שפנו לרחוב בקרטונים.
במטבח עמד תנור. כשהוא דלק, יכולת לראות את הלהבות דרך הסדקים. הם בנו מיטות מקרשים שהניחו על לבנים: הם פיזרו חציר על העץ, ועל החציר הניחו כמה חתיכות בד. הבגדים היו תלויים על מסמרים בקיר, את הילדים הם רחצו בדלי. בתור האפוטרופוס, ביקרתי אצלם כמה פעמים, אבל הקפדתי להחליף בגדים בחצר. פעם אחת נכנסתי במכנסיים לבנים, וכשיצאתי הם נראו כאילו פיזרו עליהם פרג: מלאים בפשפשים. אין לדעת איך, אבל פירי הייתה לבושה בבגדים נאים, ובבית הייתה שקועה בקריאת ספרים. בכל פעם שהגעתי, הייתה מרימה ראש וחוזרת מיד לקרוא, כאילו אינני קיים. ברור שהיא ידעה מה מטרת הביקור שלי, ובסופו של דבר, למרות ההתנגדות שלהם, הוצאנו מהבית את הבן, ואחר כך גם את הבת. ממש גנבנו אותם, כפי שהם עתידים לומר, ושלחנו אותם לבתי יתומים.
המזכירות הקצתה להם שלוש מאות פורינט לקניית רהיטים. היו לנו המון רהיטים, במרתף של המועצה העירונית לא היה אפשר לזוז מרוב מיטות וארונות שהולאמו. היו כמה רהיטים מקושטים יפהפיים, אבל בשביל משפחה כזאת הסתפקנו ברהיטים ממוצעים שהגיעו מאיכרים. הם לא היו זקוקים ליותר מזה. הם קיבלו מאתנו ספה, שולחן, מיטת ילדים ושלושה כיסאות, וכמובן שמיכת פוך וכריות. לא היה מחסור בכלי מיטה מעופשים. עד למעצר שלהן, הרהיטים הגיעו למצב כזה שלא היה שווה להחזיר אותם למחסן. השארנו אותם שם. העוברים ושבים שברו את החלונות, רוח הפרצים והגשמים עשו את היתר: הבית נרקב והתפרק מבפנים. אנשים זרקו לשם לפעמים ניירות בוערים. מה שנדלק למרות הרטיבות והטחב, נשרף. תושבים אחרים, זהירים יותר, היו עוברים למדרכה ממול, מעדיפים שלא לחלוף ליד השער ולא להתקרב לבית. לפני שנתיים בדיוק ביקר שם יושקה שטרן, הוא הצליח למכור את המגרש. הקונה הרס אותו ובנה בית חדש. אם תיסע לטרק־סנטמיקלוש, אין לך מה לחפש את הבית המקורי, אבל השכנים יראו לך את המגרש. גם מספר הבית ודאי לא השתנה, אבל את הבית שלה כבר לא תוכל לראות״.
כיכר העיר המאובקת ושטופת השמש עוד אירחה כאמור בתקופה ההיא את השוק השבועי המפורסם בכל המחוז. פירי הייתה מגיעה לשם לעתים קרובות. פעם אחת קנתה שמונה עשר אפרוחים, במקרה אחר ביקשה ממישהו לסחוב את הסלים שלה לתחנה.
כשיושבים כיום בפארק, קל לדמיין את כיכר השוק. לראות את אחת העדות, מָריקָה פֵקֵטֶה, ממתינה לאחיה הקטן. צמרות העצים לא זעות ולא נעות, בדיוק כמו העלים של עץ התות, וכמו העשבים בדגם המוקטן של הבית שראיתי במוזאון לקרימינולוגיה. את הרהיטים לא שחזרו בדגם, אבל צילום שצולם בחדר האורחים של הבית תיעד את זירת הרצח.
בערב עזבתי את טרק־סנטמיקלוש וחזרתי הביתה לבודפשט. למחרת, כשעמדתי בתחנת האוטובוס בפרוורי הבירה, בין בודה־גֶ'נגֶ'ה לבין סֶפּ אילוֹנָה, ראיתי בעיני רוחי את המשורר לרינץ סבו פוסע לאטו מרחוב ווֹלקמָן. כשעוד היה בחיים, בעיקר לפני 1956, היינו מחכים יחד לאוטובוס שנסע לעיר. כיום, בכל פעם שאני מבקר בטרק־סנטמיקלוש, אני משתף אותו בדמיוני בכל פיסת מידע חדשה שיש לי. הפעם היה זה הריאיון עם הגברת קובאץ', והזיכרון הבלתי צפוי שצף על היהודייה הזקנה הצועדת לעבר קרון הבהמות, זיכרון שהיא הקרינה על פירי הנערה שגנבה מעיל חורף.
המשורר הופתע מאוד. ״אתה לא מבין שלא מדובר בדימוי אלא בדוגמה? שכל הפרשה הזאת היא מבוך של מראות?״ הוא קירב אליי את ראשו הענק המעוטר בשער סתור ופרוע, ותלה בי מבט סקרני: ״עד כדי כך אין לך כישרון?״
בעודי הופך את המציאות לשיחה דמיונית, נמלאתי חשש כמו אדם שנקלע למבוך שתוכנן בגאונות שאין להתעלות עליה. הדבר היחיד שהרגיע את חששותיי היה לנסח משפט לקוני כגון: ״ב-11 באוגוסט, בשבע בבוקר, הוריה של מָריקָה דוֹבּוֹש בת השלוש עשרה ליוו אותה לתחנת הרכבת בכיכר המרכזית״.
ידעתי שמה שאני מתאר בו תואם לחלוטין את המציאות וזה הרגיע אותי מאוד — הרי שוחחתי לא רק עם אביה, עם אמה, עם דודתה ועם אחותה של מריקה, אלא גם עם שלושה עדים שראו אותה בדרך.
בפעם הראשונה שניסיתי להעלות את הדברים על הכתב, הצלחתי לכתוב לא יותר מעשרים שורות, וידידי יאנוש פּילינסקי4 אמר לי שהחרדה שלי נהיית כפייתית. ״זה בלתי אפשרי! ככה גם בעוד מאה שנים לא תוכל לכתוב את מה שהתכוונת. האמת משחררת, אבל לא מהפשע, ולא מהמשטרה החשאית! היא לא תציל אותך מהכלא, וגם לא מהסבל של היצירתיות״.
נדמה לי שישבנו בבית הקפה נַרציס או במוּשקַטלי. הגישו לנו קפה, ובזמן שערבבתי אותו, נדתי בראשי לחיוב. אני מבין. אבל עמוק בתוכי חשבתי שאפילו שהוא צודק, החרדה מאלוהים היא זו שעוצרת אותי, והיא זו שמפניה אני בורח אל המבוך.
אין צורך לראות במו עיניך את הפרוכת בבית המקדש נקרעת לשניים, את האדמה הרועדת ואת כל הקברים נפתחים.5 מספיק לקנות כרטיס אוטובוס ולנסוע לעיר, להיצמד בצפיפות הנוראה ליתר הנוסעים שהתבקשת לאהוב כאילו היו אחיך, ולפגוש שם כומר. אבל מה אוכל לומר לו? ״אני מתוודה בפני האל, הבתולה הקדושה, בפני כל הקדושים ובפניך, אבי, שיצאתי מדעתי״? מצד אחד, אם ארגיש אפילו מבוכה קלה, אוכל מיד להסתלק, לא אפסיד דבר מלבד כמה פרוטות. מצד אחר, אני עשוי לגלות לחרדתי שאיני מאמין באלוהים.
הכומר שחרר אותי מחטאיי, ועד שחזרתי הביתה, לא הרגשתי שום פחד.
כמה חודשים קודם לכן צעדתי לתומי בשעת אחר הצהריים הנינוחה של חג האדוונט עד לרחוב וָאצי שהדיף ניחוח של מרציפן, שלג ופרווה. הרחוב הזה, דומני, יצא עכשיו מהגולם של שנות החמישים והתחיל לגדל כנפי פרפר של רחוב קניות יוקרתי ונוצץ.
ראיתי את עצמי בעיני רוחי צועד ברחובותיה המושלגים של מוסקבה, וליד הבניין העצום שברחוב לוביאנקה מוריד את כובע הפרווה ביראת כבוד מול חייל הק־ג־ב הצעיר שפניו סמוקות מגאווה. דומני שהמחווה הזאת, שהפתיעה גם אותי, הייתה הסימן הראשון לקשר הבלתי אפשרי שהחל להתהוות ביני לבין פירושקה יאנצ'ו, שעוד בילדותה ניסתה לברוח לברית המועצות שלוש פעמים. אילו הצליחה, אולי הייתה לפחות ילדה אחת מאושרת גדלה בברית המועצות.
מיד אחרי שובי הביתה תקף אותי רעב. רעדתי מקור, אבל זללתי בעמידה את תבשיל הדלעת הקפוא ששמרה ליום המחרת שותפתי לדירה, גברת בת תשעים. אכלתי בעיניים עצומות כי בכל פעם שהצצתי, דמיינתי שכתבי הקודש שרכשתי בדרך — ספר עב כרס בכריכה אדומה — היו לראש כרות ומדמם. עלתה בי המחשבה לטחון אותו במטחנת בשר, אבל הייתי עייף וחלש מדי. קמתי, ובלי לשטוף ידיים או לצחצח שיניים, נכנסתי לחדר השינה. בזכות הוודקה ששתיתי עם כמה כדורי שינה נכנסתי למיטה, עדיין לבוש במכנסיים ובחולצה. התכרבלתי בשמיכת הפוך כאילו היא תחליף לאישה, ונרדמתי בתוך כמה שניות.
התעוררתי בצאת החמה. בתוך הפה הרגשתי חתיכת בד עבה ונפוחה מריר, בגודל של עוגייה. יכולתי לירוק אותה או להוציא אותה ביד, אבל נגעלתי משתי האפשרויות. במקום זה יצאתי בצעדים כושלים לחדר הרחצה, הדלקתי נורה של מאה ואט מעל מראת הגילוח והוצאתי לשון. היא הייתה שחורה ונפוחה.
לא התעלפתי.
המחשבה שחלפה בראשי הייתה לעולם לא ליצור עוד מגע עם בני אדם.
התגלחתי ויצאתי לתחנת האוטובוס.
בית החולים יאנוש, המחלקה לרפואת שיניים.
״לינגוּאָה ניגרָה?״ לחשה הסייעת הקובנית כהת העור. מבטה הסגיר רתיעה מרופאים. במקום לענות השליך הרופא את הראי אל ערמת הכלים, ונבח נביחה קצרה על רקע קולות הצלצול המתכתיים. הוא לא נתן הנחיה, הוא ירה פקודה: ״לך לכירורג פה!״
במדרכה ממול, בקרבת בית החולים, במקום שקו 18 חוזר לכיוון כיכר מוסקבה, עדיין עמד על תלו מבנה ירוק ישן מאוד ששימש משתנה ציבורית. התיישבתי על הספסל הצמוד והשענתי את גבי אל הקיר. ירקתי שוב ושוב וניסיתי להחליט מה לעשות. הסתכלתי על הפארק הזעיר, על קצות הזרדים היבשים של שיח הפורסיטיה והתחבטתי. אולי אלך למוזאון? אלוהים ישמור! אם עדיין מקרינים היצ'קוק, אולי שווה ללכת למוזאון לקולנוע. זה יכול לשפר את תחושת הזוועה המוחשית, המידית שאני חש. חיוך סוטה התפשט על פניי למחשבה הזאת.
״מה קרה? אה, עקרו לך שן?״ שאלו אותי באולם הכניסה של המוזאון לקרימינולוגיה של בודפשט, אחרי שהראיתי את תעודת העיתונאי שלי והשמעתי עוד כמה ״אה...״
״החבר הגיע ברגע האחרון, מחר אנחנו סוגרים עד אחרי החגים, אמצע ינואר. מארגנים מחדש את כל התערוכה!״ הנדתי בראשי בהסכמה. השומר חייך. ״אה...״ הוסיף כדי לעודד אותי.
במבט ראשון התערוכה הבטיחה סנסציות בסדר גודל של המוזאון למסחר, שהציג בגאווה כרזות שנתלשו משירותים כפריים ועליהן פרה עצובה למראה מחירי הדגים, העלמה אנה צִ'ילָג ששערה הנוצץ מרוח בשמן קסמים, נעליים נוצצות ממשחת הנעליים קָקָש, כדורי דַרמוֹל לעצירות שפועלים בלילה, ופרסומות לאלכוהול לחיטוי המומלץ על ידי מדענים בעלי שם (וגם על ידי פתולוגים המשתכרים שכר רעב).
עמדתי לעזוב את התערוכה, שהייתה דלה להחריד בפרטי תצוגה אותנטיים שאמורים לזעזע את המבקרים, אבל ברגע האחרון הסתובבתי והצצתי אל תוך פינה אפלה. הרגשתי שחייב להיות שם מוצג בעל ערך. התקרבתי באטיות לשולחן שחסם את הפינה, שבה הוצג דגם נייר של בית איכרים כפרי בין שתי תמונות שנתלו על הקירות זו מול זו. בתחילה לכד אותי היופי של התמונה השמאלית.
באמצע התצלום, מתחת לצלב שנתלה מעל המשענת המקושטת של הספה, עמד איש זקן ומשופם ובחיקו ילד פוזל. הסבתא חייכה לעברם מן הצד השמאלי של הספה, והבת והחתן ישבו על משענת היד המרופדת. התמונה צולמה כנראה ביום ההולדת של הילד, והייתה חדה עד כדי כך שאפשר היה להבחין בפזילה שלו, באור הבוהק שהחזיר כיסוי הקטיפה ובדבלולים התלויים מן הספה. ככל הנראה טרח הצלם לסחוב אתו את אמצעי התאורה שלו עד לבית האיכרים, והאיר היטב את החדר. ״זירת הפשע״, נכתב מתחת לתצלום.
לא הבנתי למה הכוונה.
התמונה נראתה כאילו הגיעה הנה ממרחקים בלתי מושגים, אבל בלי לדהות או לאבד קמצוץ מזוהרה. כשהבטתי בה, הרגשתי שאני הופך לחלק בלתי נפרד מן ההוד ומן האדיקות שהקרינה המשפחה הקטנה, כאילו חדרתי למרחב מקודש כלשהו החבוי בתוך כיפה בלתי נראית של כנסייה.
מטרת התצלום הייתה להנציח את יום הולדתו של הנכד, אבל התצלום היה גם מסמך המתעד פשע: המשפחה יושבת על אותה ספה שעליה נאנסו ונרצחו הנערות הנעדרות.
לרגע אחד נדדו עיניי אל התמונה האחרת, דיוקן של ילד או של נערה, ואז אל דגם בית האיכרים המוקטן שהוצג באמצע, אבל תודעתי עדיין הייתה שרויה בתוך העולם של התמונה הראשונה.
נזכרתי בסיפור שסיפר לי פילינסקי על ידיעה שקרא בעיתון. משרתת קטנה רצחה את גברתה בפריז. הגברת התכוננה לנסיעה ושלחה את המשרתת להיפרד לשלום מבני משפחתה. הנערה רצתה להישאר בבית, אבל לא אמה ולא אביה הבינו מדוע. ״הים! הים!״ צרחה בלי שום היגיון. ״את פוחדת מהים?״ שאלו. ״כן!״ ענתה. הם צחקו עליה ושלחו אותה חזרה לגברתה. היא דקרה אותה בלב. הגברת נהרגה במקום.
זו הייתה ידיעה משונה במקצת, מסתורית אפילו, אבל לא בסדר גודל של הפרשה הזאת. בפרשה זאת נעלמו חמש נערות.
הבטתי בתמונה של הנערה באי־שקט, אובד עצות. ״הפושעת״, נכתב מעל התמונה, ובתחתיתה, ״פירושקה יאנצ'ו״.
היא עוררה בי הזדהות למן הרגע הראשון. פניה היו עדינות ומיוסרות, מבטה נעלב, מצחה מקומט ומלא דאגות של נערה מתבגרת. דומה היה כאילו תפרו את חולצתה העלובה והדהויה ממפת מטבח. היא הקרינה עליבות אפילו מבעד לתצלום. מדוע בכל זאת הזכירה לי את הרשעות שהסתתרה מאחורי המסכה הנערית התמימה של טמפל דרייק, רשעות שהביאה לידי שתי רציחות ארורות? קרבן אחד נהרג בלינץ', קרבן אחר נתלה. ״אבא שלי שופט״, הייתה אומרת הנערה, בעוד קרבנותיה, מושפלים ממבטה הטורף, הקר, מנסים ללעוג לה. היא הייתה מחליקה לרכב, תחתוניה מציצים מתחת לחצאיתה הקצרה. היא ידעה שהיא באה ממשפחה דרומית אמידה, והעושר והמעמד של אביה פוטרים אותה מראש מהעונש. אך טמפל הייתה דמות בדויה בדיוק כמו כיפה אדומה של האחים גרים, ואילו הדמות הזאת ריחפה מול עיניי בין המציאות לבדיון. התצלום במוזאון לקרימינולוגיה עורר בי תחושות סותרות: חמלה, תשוקה וחרדה. מאחורי המבט הנעלב זיהיתי את השחצנות של האישה המפתה, בקווי הפנים החתוליים ראיתי מסתורין ורוע, שגם הבהלה של חיית הטרף שנדחקה לפינה לא הצליחה לגרש. נשאבתי למערבולת.
המקור הלטיני של השם פירושקה הוא פריסקָה, ופירושו חמור סבר, רציני. כך נראית גם פירושקה יאנצ'ו באלבום המוזאון לקרימינולוגיה. יש מן הפראות בפניה העגלגלות כתפוח, ומבטה דוקר כמו שיח קוצים למרות גומות החן התמימות, אבל השער הרך ובעל המגע המשיי לא יודע דבר על המהומה הגדולה, והאף הסולד והחמוד שואל בנימה תמימה: ״מה יקרה לי?״
לא יכולתי להתעלם מזה. חשתי התרגשות כמו בימי נעוריי, כשגיליתי בספרי הילדים את הזאב הרע. מאז, העצים וגג הרעפים האדום בבית סבתא, ושמיכת הפוך שהתכסה בה הזאב, לכדו את כל תשומת לבי, וגם אילו מישהו היה גוזר במספריים את הזאב מהאיורים, הוא היה מציץ לעברי מתוך החורים והדפים הקרועים.
רציתי לראות את העיירה שהתגוררה בה פירושקה, את הבית שהיה ביתה, רציתי לפגוש את האנשים שהכירה. רציתי לראות את הקיר שעליו הדביקו את הכרזה לסרט שגם היא ראתה: ״רפסודיה מסיביר, מיום שלישי עד חמישי, בשעה שש ובשעה שמונה״. רציתי לראות את האוטו גלידה, שמאז אינו פעיל, רציתי לראות את הפחים הריקים שפעם היו מלאים בגלידת תות או בפונץ', ולשכנע את המוכר להראות לי את תנועת היד המתורגלת שבה מילא את הגביעים בגלידה — הרי גם היא ודאי עקבה בצימאון אחרי תנועת היד הזאת, מוודאת שכדור הגלידה ממלא את כל חלל הגביע. רציתי לראות את כרטיס הקורא שלה בספרייה, שעליו חתמו כששאלה את מסעות גוליבר ולקחה אותו לביתה.
אף על פי שידעתי שמישהו סילק את פירושקה מהעולם הזה, ואף על פי שידעתי שהספר שאני הולך לאחוז בו הוא ספר שלא הושלם, ספר שהמילים שבו ייעלמו ברגע שהיא תופיע בזירה, הייתי מוכן לאסוף אפילו מתוך הבוץ את המכתבים שכתבה. לא רציתי לנקות מאשמה פושעת מרושעת. נהפוך הוא, כפי שכותב פילינסקי: ״אני לא יכול לדמיין מה (מלבד האשליה המתסכלת של הזיכרון) מושך את כוח היצירה של האמן אל עבר העבר (ובייחוד אל עבר אירועים שנחתמו בצורה טרגית), אם לא יעילותה של החמלה, הלהט שמחכה לפרוץ מתוך המעשה הקונקרטי, והרצון לשנות משהו בלי לשנות דבר״.
פניה הרכות, המיוסרות, הזכירו לי את תמונתה של אהובתי הראשונה מימי נעוריי.
אני לא יודע איך היא נראתה כשרצחה את קרבנותיה. את הפנים האחרות ראיתי כמה פעמים, מוארות מאושר, אך מבשרות רע, כמו שולחן ניתוחים בוהק שאדיש לייסורי הגסיסה של האנשים שמנותחים עליו. רוב האנשים לא יבינו מדוע הלכתי בעקבותיה של הרוצחת, מה רציתי מהנערה שהוצאה מזמן להורג. אבל אני מבין את כוונותיו של הילד שברח ממנה, והעיד בחקירתו שהיא הייתה ״כמו מורה קטנה!״
החוקר הראשי אפיין אותה כך: ״היא הייתה שייכת לאספסוף הכפרי החשוך ביותר, סיימה חמש שנות לימוד בלבד. למרות זאת, היא הייתה נערה מבריקה ומשכילה, היא ציירה בכישרון רב, וכתבה שירים שיופיים יכול לתעתע בכל אחד. אני זוכר שאחד מהם נקרא 'לב האם'״.
דפקתי על דלת מנהל המוזאון. נדמה היה שהמשרד סגור, ריק מאדם. דחפתי בזהירות את הידית והיא נפתחה בפתאומיות. ראיתי את צלו של בקבוק הקוניאק חולף על מכסה הזכוכית של שולחן הכתיבה. את הבקבוק האמתי הניח הקצין על השטיח.
הוא היה שיכור וחסר סבלנות, אף על פי שהראיתי לו את תעודת העיתונאי שלי ובה תמונתי ללא כל זכר לזקן האופייני למתנגדי המשטר. הוא השליך את התעודה. ״מה אתה רוצה״, צעק לעברי. יש לו רק כמה דקות עד לסגירה, אין לו זמן, אבל אם אני חייב להגיד משהו, כדאי שאעשה זאת מהר ובקצרה.
״אני רוצה להתעניין בקשר לתמונה המשפחתית, בפינה של חדר מספר 4״.
העובדה שהוא היה שתוי עמדה לטובתי.
״התמונה הזאת היא הפשע הנורא ביותר שאוצר תערוכה יכול לבצע! למה? לא משנה. אנחנו נזרוק אותה כשנארגן מחדש את התערוכה, או שנסתיר את הדמויות שמופיעות בה״.
״אני מבין. אבל אדוני הקצין, אני מתעניין דווקא בתמונה של הפושעת. האם אתה מכיר את הסופר ויליאם פוקנר? הוא קיבל פרס נובל״.
״כן. ו־?״
״יש לו ספר, מקלט. הנערה בתמונה מזכירה לי את הגיבורה של הספר, נערה דרומית עשירה. היא עשתה לכולם צרות צרורות, אבל פטרו אותה מכל עונש רק כי היא באה ממשפחה עשירה״.
״ככה זה באמריקה. אנחנו, לעומת זאת, הוצאנו אותה להורג בתלייה״.
״היא הייתה בוגרת?״
״ואתה בוגר?״
בלעתי רוק ואזרתי אומץ.
״אם אין לכם שום צורך בתמונה השנייה, אתם יכולים לתת לי אותה...״
״מה זאת אומרת? יש לך מושג מה אתה מבקש? לא? התמונה הזאת, כמו שהיא, היא סוד מדינה. כלומר היא הייתה סוד מדינה. בעוד חמש דקות אנחנו סוגרים והתמונה הזאת תחדל להתקיים״.
הפגנתי התחשבות מרבית.
״למי זה יפריע?״
״סיימנו את השיחה״.
לרגע אחד חלפה במוחי המחשבה לתחוב צמר גפן לפי ולגלם את תפקיד החולה שהשתחרר זה עתה ממרפאת השיניים, אבל לא היה לי מצב רוח להשתעשע.
יצאתי מהמוזאון לקרימינולוגיה. באוויר נישא ריחם של עצי האשוח. השנה התחילו למכור אותם מוקדם מן הרגיל. הריח הזה, ריח חג המולד, הזכיר לי ספרי ילדים, זיקוקים, קישוטי זכוכית, נרות, סוכריות — ופנים עגומות של מוכרנים רווקים. אבל בכל הנוגע לבדידות, כבר הייתי חסין. הייתה לי מישהי. במקום יצירות מופת מתערוכות נוצצות מרחבי העולם, קיבלתי נערה מתה. אבל מדוע שהיא תישאר מתה? אני אֲחיה אותה. אני עוד לא יודע איך, אבל אקים אותה לתחייה. העובדה שמדובר בסוד מדינה, לדברי הקצין, יכולה להטיל צל כבד על היוזמה שלי, אבל המחלה, שמדי בוקר בקומי מהמיטה כבר החלה לייאש אותי, תעזור לי להתמודד אתה.
בביקורים הראשונים שלי באזורי הספר הבנתי מהר מאוד שאני הולך בדרך עקלקלה יותר מכפי שציפיתי, בדרך חתחתים שלעולם לא תוביל אותי ליעדי.
קיפאון! הו, טבע! האנשים הם לבד עלי אדמות, זוהי הבעיה. האם יש נשמה חיה בשדה?
זועק גיבור בן חיל רוסי. זו גם שאלתי,
אף שאני איני גיבור בן חיל, ואיש לא יענה לי.
אומרים שהשמש מחיה את היקום. השמש
זורחת — והביטו בה, האין היא גווייה?
הכול מת, בכל מקום מתים בלבד. רק האנשים…
וסביבם הכול דומם. זוהי הארץ!
פ״מ דוסטויבסקי, נפש כנועה.6
