היצירה הצנועה שלפניכם הושלמה בשנת 1803 ויועדה לפרסום מיידי. היא נמסרה למוציא לאור, והעניין אף זכה לפרסום, אך נקטע באיבו, ואיש לא גילה למחברת מדוע. האם יעלה על הדעת שמוציא לאור יראה לנכון לרכוש כתב יד, אך לא יראה לנכון לפרסמו? עם זאת, למחברת ולקהל הקוראים גם יחד אין סיבה לדאגה, ויש רק לציין מראש כי חלקים מסוימים ביצירה התיישנו קמעה אחרי שלוש־עשרה שנים. אכן, הקוראים מתבקשים לתת דעתם על כך ששלוש־עשרה שנים חלפו מאז הושלם כתב היד, ואף יותר מזה מאז החלה כתיבתו, ובשנים האלה חלו שינויים מהותיים במקומות, בהליכות, בספרים ובדעות.
1
שום אדם שראה את קתרין מורלנד בינקותה לא היה מעלה בדעתו שנולדה להיות גיבורת רומן. נסיבות חייה, אופיים של אביה ושל אמה, חזותה ומזגה, כולם היו לה לרועץ באותה המידה. אביה היה כומר, מעולם לא הזניחו אותו, והוא גם לא היה עני מרוד; להפך, הוא היה אדם מכובד מאוד — אף ששמו היה ריצ'רד — והוא מעולם לא היה יפה תואר; נוסף על שתי משרות כמורה טובות הוא נהנה גם מהכנסה שנתית נכבדה שהעניקה לו עצמאות כלכלית, ולא הפגין נטייה ולו קלה שבקלות לנעול את בנותיו בבית. אמהּ ניחנה בשכל ישר ובמזג טוב, ואם לא די בכך, הייתה גם חסונה להפליא. לפני שנולדה קתרין כבר היו לה שלושה בנים, ובמקום למות בעת הולדת בתה — כפי שהיה אפשר לצפות ממנה — המשיכה לחיות, ילדה עוד שישה ילדים, גידלה אותם בעצמה ונהנתה מבריאות מצוינת.
משפחה שיש בה עשרה ילדים תיקרא תמיד משפחה נאה, אם רק יהיה בה המספר הנכון של ראשים, של זרועות ושל רגליים; אך לבני משפחת מורלנד לא הייתה כמעט כל הצדקה אחרת להשתמש במילת תואר שכזאת, שכן הם לא היו נאים למראה. שנים רבות הייתה גם קתרין חסרת חן כמו כל השאר; היא הייתה צנומה וגמלונית, עורה חיוור וחסר צבע, שערה כהה ודליל, ותווי פניה עזים. כל זאת אשר לחזותה, אך נדמה שבאופייה ובנפשה התאימה עוד פחות לתפקיד הגיבורה. הייתה לה חיבה יתרה למשחקי בנים, והיא ביכרה משחק הגון של קריקט לא רק על פני בובות, אלא גם על פני שאר הנאות ילדוּת של כל גיבורת רומן באשר היא, כמו גידול נמנמן, האכלת קנרית או השקיית שיח ורדים; לאמיתו של דבר, היא סלדה מגינון; ואם בכל זאת קטפה פרחים, נראה שעשתה זאת רק כמעשה קונדס, כי תמיד העדיפה דווקא את הפרחים שנאסר עליה לקטוף.
כאלה היו נטיות ליבה, וכישוריה היו יוצאים מן הכלל במידה לא פחותה. מעולם לא למדה דבר ולא הבינה דבר בכוחות עצמה, ולפעמים התקשתה להבין גם כשלימדו אותה, כי רק לעיתים רחוקות הקשיבה בתשומת לב, ולעיתים מזומנות בהתה בטיפשות. שלושה חודשים השתדלה אמהּ ללמד אותה לשנן כמו תוכי את "תחינתו של קבצן", ובסופו של דבר ידעה אחותה הצעירה סאלי לדקלם את השורות טוב ממנה. אין בכך כדי לרמוז שתמיד הייתה טיפשה — לא ולא; את המשל על "הארנב וחבריו" למדה לדקלם בהצלחה לא פחותה מכל נערה אחרת באנגליה. אמהּ ביקשה שתלמד לנגן, וקתרין עצמה הייתה משוכנעת שהעיסוק ימצא חן בעיניה משום שאהבה להקיש על הקלידים של צ'מבלו ישן וזנוח; וכך, בגיל שמונה, ניגשה למלאכה. שנה שלמה למדה, וסבלה עד מאוד; גברת מורלנד הרשתה לה לפרוש מהנגינה, כי מעולם לא התעקשה שבנותיה יפתחו מיומנות כלשהי בהיעדר כישרון או חשק, ויום פיטוריו של המורה למוזיקה היה מהמאושרים בחייה של קתרין. גם ביכולת הציור שלה לא התבלטה במיוחד; ועם זאת, בכל פעם שנפלו לידיה צידו האחורי של מכתב או כל פיסת נייר אחרת, עשתה כמיטב יכולתה לצייר בתים ועצים, תרנגולות ואפרוחים, וכולם נראו כמעט אותו דבר. כתיבה תמה וחשבון לימד אותה אביה, ואילו צרפתית למדה מאמהּ: בקיאותה בכל אחד מהתחומים לא הייתה מרשימה במיוחד, והיא ניצלה כל הזדמנות להשתמט מלימודיה. איזה אופי מוזר ובלתי צפוי! כי למרות תסמיני ההוללות שהפגינה בגיל עשר, לא הייתה לא רעת לב וגם לא רעת מזג; רק לעיתים רחוקות הפגינה עקשנות, ולעיתים נדירות — וכחנות; ואם לא די בכך, הייתה נדיבה מאוד כלפי הקטנטנים, וכמעט לא גילתה נטייה לרודנות; בה־בעת הייתה קולנית ופראית, שנאה להיות מרותקת לביתה, תיעבה ניקיון, ויותר מכל דבר בעולם אהבה להתגלגל במורד מדרון הדשא שמאחורי הבית.
כזאת הייתה קתרין מורלנד בגיל עשר. בגיל חמש־עשרה השתפרה חזותה עד מאוד; היא החלה לסלסל את שערה וכמהה לבלות בנשפים; עור פניה וצבעו השתפרו, תוויה התעגלו והתרככו, זיק מלא חיים ניצת בעיניה, ולגזרתה נוספו נפח ונוכחות. את חיבתה למשחק בעפר החליפה נטייה למלבושים נאים, וככל שנהייתה מתוחכמת יותר כן השתפרו גינוני הניקיון שלה; כעת נהנתה לשמוע מפעם לפעם את אביה ואת אמה מציינים לטובה את השיפור הניכר שחל בה. "קתרין הופכת מיום ליום לנערה טובת מראה — אפשר לומר שהיא כמעט יפה." אלה היו מילים ששמעה מעת לעת, וכמה ערבו לאוזניה! מי שנודעה ביופייה עוד מערש לידתה לעולם לא תבין לאשורו את אושרה העילאי של נערה שלא הייתה נאה בחמש־עשרה השנים הראשונות לחייה, וכעת היא נחשבת לכמעט יפה.
גברת מורלנד הייתה אישה טובה מאוד, והיא ייחלה שילדיה יממשו את ייעודם במלואו; אלא שאת רוב זמנה בילתה במשכבי לידה ובחינוך הילדים הקטנים, ולכן היה על בנותיה הבוגרות למצוא את דרכן בכוחות עצמן. אין פלא אפוא שקתרין, אשר לא היה בטבעה שום דבר מן הגיבורה, העדיפה בגיל ארבע־עשרה משחק קריקט או כדור בסיס, רכיבה על סוס או שיטוט באזור הכפרי על פני קריאת ספרים — או לכל הפחות ספרים עשירים במידע — כי לא הייתה לה, חלילה, התנגדות עקרונית לספרים, ובתנאי שלא ניתן ללמוד מהם דבר, בתנאי שיש בהם רק עלילה ולא הגוּת כלשהי. אך מגיל חמש־עשרה ועד שבע־עשרה התאמנה בחריצות להפוך לגיבורה; היא קראה את כל הספרים ששֹומה על גיבורות לקרוא כדי לחרות בזיכרונן את כל אותם ציטוטים שימושיים ומרגיעים להפליא, שיהיו זמינים להן בשעת צרה בחייהן הגדושים מאורעות.
מפּוֹפּ למדה לגנות את כל אותם אשר
"נכונים להעמיד פנים מוכות יגון."
מגריי למדה כי
"לא ציץ אחד בִּדְמִי יאדים, ורק
לַשְּׁאִיָּה ישיב ריחו עד מוֹת."1
ומתומסון —
"כמה מרנינה המשימה!
ללמד מחשבה צעירה להגביה עוּף."
משייקספיר שאבה מאגר עצום של מידע, בין היתר —
"זוטות קלות,
כמו האוויר — לְמוח טְרוּף־קנאה
הן הוכחות מפי הקודש."2
וגם את —
"כאבו של הענק המת
אינו גדול מסבל הפרעוש
"שאנו מוחצים בכפותינו."3
ושעלמה מאוהבת נראית תמיד —
"כמו אנדרטה של הבלגה
המחייכת מול יגון."4
עד כה היו הישגיה משביעי רצון, ובתחומים רבים היו מעולים ממש; כי אף שלא למדה לכתוב סונֶטות, היה בכוחה לקרוא אותן; וגם אם נראה שלא היה לה שום סיכוי לכשף את הקהל שסביבה בנגינת פרלוד פרי יצירתה בפסנתר, הרי הצליחה להקשיב לנגינתם של אחרים כמעט בלי להתעייף. חסרונה הגדול היה בשימוש בעיפרון — היא לא בורכה בשמץ של כישרון רישום, ולא יכלה אפילו לנסות לשרבט את צדודיתו של אהובה וכך להתגלות בשעת מעשה. בתחום זה נפלה מכל גיבורה אמיתית אחרת. ואולם לעת עתה לא הייתה ערה כלל למגרעתה זו, שכן לא היה לה אהוב שתרצה לציירו. היא הגיעה לגיל שבע־עשרה בלי לפגוש ולו עלם חמודות אחד שיעורר בה רגש, וטרם הציתה תשוקה אמיתית בליבו של איש, אפילו לא עוררה הערצה כלשהי פרט לאיזו חיבה קלה וארעית. מוזר עד מאוד! אבל גם את הדברים המוזרים ביותר ניתן להסביר בדרך כלל, אם רק מחפשים היטב את הסיבה להם. בסביבה כולה לא היה ולו לורד אחד לרפואה; לא — אפילו לא בָּרוֹנֶט. לא הייתה בחוג מכריהם ולו משפחה אחת שגידלה ומימנה אסופי אשר נמצא באקראי על מפתן ביתה, ולו בחור צעיר אחד שמוצאו אינו ידוע. לאביה לא היה בן חסות, וגם לבעל האדמות המקומי לא היו ילדים.
ואולם אם עלמה צעירה נועדה להפוך לגיבורה, מצבן המתמיה של ארבעים המשפחות השכנות לא ימנע זאת ממנה. כך או אחרת, קרֹה ייקָרה בדרכה גיבור.
מר אלן, בעל רוב האדמות בסביבות פוּלֶרטוֹן, כפר מגוריהם של בני משפחת מורלנד בווילטשַר, נצטווה לנפוש בבאת' על שום הצינית שתקפה אותו — ורעייתו, אישה טובת לב שחיבבה מאוד את העלמה מורלנד, הזמינה אותה להצטרף אליהם; אולי הבינה שאם הרפתקאות אינן קורות לעלמה צעירה בכפר מגוריה, שֹומה עליה לחפש אותן מחוצה לו. מר וגברת מורלנד נעתרו להזמנה בחפץ לב, וקתרין — באושר מוחלט.
