הצליל הפוליטי

 

הספר "הצליל הפוליטי" מבקש לתרום תרומה צנועה למדף הספרים העברי, שאינו משופע בספרים ובמאמרים שכתובים עברית ועוסקים במוזיקה האמנותית שנכתבה לאחר 1950 (ועדיין מכונה ״חדשה״).

כל מאמרי האסופה הנוכחית - תוצאה של התגייסותם ונדיבותם של ארבעה חוקרים (שאף כותבים ״מוזיקה חדשה״ ומבצעים אותה) - מבקשים להשיב על שתי שאלות עיקריות: מהי מוזיקה במאה ה–21 ומהו תפקידה החברתי פוליטי במאה זו. כל כותב השיב לשאלה זו בדרכו ובסגנונו הייחודי.

מאמרה של ענבל גוטר עוסק בהתהוותו החברתית היסטורית של האוונגרד המוזיקלי בדרמשטט - עיר המזוהה אולי יותר מכל עם ״מוזיקה חדשה״ - על רקע התמורות הפוליטיות בגרמניה לפני מלחמת העולם השנייה ואחריה. מאמרו של עודד אסף בוחן את עולמו רב הפנים של ג'ון קייג' (Cage) ואת מורשתו. מאמרו של יובל שקד מצביע על ציר היצירה המרכזי הנמתח בין עולמו של לואיג'י נונו (Nono) ובין זה של הלמוט לאכנמן (Lachenmann) ומנתח את יצירות השניים לכל אורך שנות פעילותם. מאמרו של רון וידברג עוסק בסוֹנוֹריוּת כערך שנבנה על חורבותיה של הטוֹנליוּת המסורתית ובונה שפה ותחביר משלו.

כל אחד מן המאמרים מייצג את תחום מומחיותו המובהק (או את אחד מתחומי מומחיותו המובהקים) של כותבו. אפשר היה, כמובן, להזכיר שמות, זרמים וסגנונות רבים שאינם מופיעים בספר הזה. הספר אינו מתיימר למפות את כל סגנונות המוזיקה האמנותית החדשה, אלא להצביע, כדברי עודד אסף (המצטט את יובל שקד) במאמרו המכונס כאן, על ״שִמעם וצליליהם של מלחינים בולטים״, ש''הגיעו לעתים רחוקות מדי לאוזנינו''. תכליתו, במובן מסוים, אף להצביע על ״חזית החיפוש״ (כותרת מאמרו של שקד) ולהדגיש כי חיפוש זה - על מתחיו, הצלחותיו, כישלונותיו וסתירותיו הפנימיות - נמשך גם בימינו, שבהם גם שִמעם וצליליהם של מלחינים בולטים שאינם ״חדשים״ או ״חדישים״ עושים את דרכם אל פינות ההנצחה וההשכחה.

הספר הוא פרי יוזמתה של ועדת המוזיקה של מרכז הספר והספריות, אשר תמכה בו בנדיבות. אני מבקש להודות ליו״ר הוועדה הקודמת, יהודית כהן, אשר תמכה בפרויקט מראשיתו, וליו״ר הוועדה הנוכחית, ליה לאור, שליוותה אותו במסירות. תודה מקרב לב למשה סקאל, מנהל מפעלי התרבות של מרכז הספר, שלולא תמיכתו ועידודו הספר לא היה קורם עור וגידים. תודה להוצאת ״רסלינג״, שקיבלה על עצמה את הפקת הפרויקט המורכב הזה.

אורי הולנדר