פתח דבר
כמי שהייתה מקבוצת המייסדים של תיאטרון-מחול ענבל ויד ימינה של שרה לוי-תנאי במשך עשרים ושש שנה — ראיתי לנכון לקבל עליי את האתגר של עריכת מחקר על עבודתה, על יצירותיה ועל הגיגיה של שרה לוי-תנאי, המייסדת, הכוריאוגרפית והמנהלת האומנותית של ענבל; ועל תיאטרון-מחול ענבל, כמפעל ייחודי בנוף התרבותי-האומנותי הישראלי על הבעיות החברתיות והתרבותיות של החברה הישראלית השסועה. עד כה לא נעשה מחקר מקיף על להקת ענבל, על מקומה ועל השפעתה על האומנות, על התרבות ועל החברה הישראלית. המחקר הראשון שנעשה היה בעבודת הגמר שלי לתואר מוסמך באוניברסיטת תל אביב. המחקר הקיף רק את עשר השנים הראשונות של ענבל; ספר זה הוא הרחבה, והוא מקיף את כל ארבעים שנות עבודתה של שרה לוי-תנאי בענבל.
להקת ענבל הוקמה בשנת 1949. השנים הראשונות לאחר הקמת המדינה היו שנים של קליטת עלייה גדולה — "עליית ההמונים". עלייה זו שינתה את פניה של החברה הישראלית; עדות המזרח הפכו ממיעוט ליותר מחמישים אחוזים מן האוכלוסייה היהודית בארץ. עובדה זו העלתה בכל חריפותה את הבעיה העדתית. בעיה זו, שאפשר לתלות אותה בעיקר בהתנשאותם של בני היישוב הוותיק כלפי העולים בני עדות המזרח, יצרה שסעים ופערים בחברה הישראלית, ואלה באו לידי ביטוי בתחומים השונים של מערכות החיים והחברה.
שרה לוי-תנאי, בת העדה התימנית, גדלה והתחנכה בארץ. כאומנית הרגישה צורך לחזור למקורותיה — יהדות המזרח בכלל ויהדות תימן בפרט — מהם שאבה את ההשראה ליצירתה בענבל. אף על פי ששרה התחנכה על ברכי התרבות המערבית, היא וענבל מצאו את עצמם בעין הסערה של הבעיה העדתית ובשאלת אופיין של התרבות והאומנות בישראל. חוסר ההתייחסות הנכונה ואי-ההתמודדות של הממסד והחברה עם בעיה זו לא נתנו לה להיעלם עם השנים והיא ממשיכה עד היום ללוות, בדרך זו או אחרת, ולהרעיל את החברה הישראלית.
תיאטרון-מחול ענבל ושרה לוי-תנאי משמשים ראי המשקף את ההתייחסות בארץ לעדות המזרח, לאומנות ולתרבות שלהן ולאומנים המזרחים המייצגים אותן; למקומן (או לאי-מקומן) של עדות המזרח בעיצוב התרבות הישראלית, ומעלה את השאלה בנוגע לדמותה של התרבות הישראלית. בספר זה אני מתמקדת בתחום אחד של הבעיה: התרבות והאומנות.
שרה לוי-תנאי (1910-2005) נפטרה בגיל 95, ימים ספורים לפני הורדת הספר לדפוס. ספר זה מוקדש לעבודתה הייחודית והמקורית.
ברצוני להודות לד"ר ירון צור, המנחה שלי בעבודת המ.א. באוניברסיטת תל אביב, שביוזמתו ובתמיכתו כתבתי את הספר הזה; ללאה סלע, שעצותיה הנבונות עזרו לי להרחיב את המחקר לספר; לוותיקי ענבל ולכל אלה שהקדישו מזמנם ותרמו בראיונות אתם נדבך חשוב בספר. בזכותם צירפתי את כל החומר החשוב — נדבך על גבי נדבך — וכתבתי את הספר; ליצחק בנימיני ולעידן צבעוני, עורכי הוצאת רסלינג, וכמו כן לעורכת הלשון רוית דלויה ולגרפיקאי גיא שגיא; לנטע גורן מן המרכז ההדרכה לספריות בישראל; לספרייה הישראלית למחול.
ולאישי היקר, יהודה ז"ל, שתמך בי לאורך כל הדרך.
